הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה תא"ק 4036-09-11

בפני
כבוד ה שופט אמיר ויצנבליט

התובעת

שולמית פוקס

נגד

הנתבעת
רות סיני

החלטה

1. לא הוגשה תגובה לתשובה במועד שנקבע, ומשכך להלן הכרעתי.

2. הנתבעת הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 17.7.2018 המורה על הטלת עיקול כספי על נכסיה במעמד צד אחד. בפי הנתבעת שני טעמים לעיון חוזר בהחלטה: הטעם הראשון הוא כי התצהיר שצורף לבקשה למתן צו העיקול ניתן על-ידי בא-כוח התובעת ולא על-ידי התובעת עצמה, והטעם השני הוא כי נפל פגם בהתחייבות העצמית שנתנה התובעת שכן החתימה עליה לא אומתה כראוי .

3. בקצרה ייאמר שתביעה זו הוגשה בשנת 2011 לאכיפת הסכם שנכרת ביום 27.1.2008 בין התובעת מצד אחד לבין הנתבעת ובעלה המנוח מצד שני, שעל-פיו ישלמו הנתבעת ובעלה המנוח לתובעת סכום של 921,143 ש"ח. התובעת והנתבעת הן נשים קשישות , והתובעת מתגוררת בארצות-הברית. בתביעה נתבעה יתרת חוב בסך 678,369 ש"ח שלפי הנטען לא שולמה על-פי ההסכם . ביום 1.11.2011 ניתן בתביעה פסק-דין בהעדר הגנה. לטענת התובעת, במהלך השנים שלאחר מתן פסק-הדין ביצעה הנתבעת תשלומים שונים לפירעונו באמצעות ההוצאה לפועל, ובסך-הכל שילמה עד היום 433,000 ש"ח מן החוב הפסוק . ביום 31.10.2017, כלומר כשש שנים לאחר מתן פסק-הדין, הגישה הנתבעת בקשה לבטל את פסק-הדין, ובקשה זו התקבלה ביום 21.11.2017 (כב' הרשם צ' אלמוג). בהחלטה זו נקבע, כי "עולה בבירור כי הנתבעת ידעה על פסק הדין מעצם הליכי ההוצאה לפועל מזה מספר שנים", אולם יחד עם זאת, ו"אף שמהתנהגות הנתבעת עולה כי היא בעצם השלימה שנים רבות עם פסק-הדין בעצם זה ששילמה סכומים רבים במסגרת ההוצאה לפועל", יש לברר את טענותיה לגבי נסיבות כריתת ההסכם בין הצדדים ולבטל את פסק-הדין.

התובעת ביקשה לערער על ההחלטה המורה על ביטול פסק-הדין, וכתנאי לעיכוב ביטול הליכי ההוצאה לפועל עד לבירור בקשת רשות הערעור הורה רשם ההוצאה לפועל לתובעת להפקיד ערבון בסך 500,000 ש"ח. בקשת רשות הערעור על ההחלטה המורה על ביטול פסק-הדין מטבע הדברים נמחקה לאור סעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009. ביום 9.5.2018 הורה רשם ההוצאה לפועל כי נוכח ביטול פסק-הדין, יש להורות על החזרת המצב לקדמותו ו להשיב לנתבעת את הסכומים ששילמה לאורך השנים על-ידי חילוט הערבון שהפק ידה התובעת. לאחר מתן החלטה זו ביקשה התובעת כי יינתן בבית משפט זה צו עיקול על כספי הערבון המצויים בהוצאה לפועל על מנת למנוע את הגעתם לידי הנתבעת , אולם בקשה זו נדחתה שכן נקבע שיש בכך עקיפה של הליכי ההשגה הקבועים בחוק על החלטת רשם ההוצאה לפועל ו של הסמכות הנתונה בגדרו של אפיק זה ליתן סעדים זמניים (ראו, החלטותיי מימים 16.5.2018 ו-21.5.2018). ביום 17.7.2018 הגישה התובעת בקשת למתן צו עיקול על כספי הערבון המצויים אצל הנתבעת לאחר שזה חולט על-ידיה, ובקשה זו התקבלה במעמד צד אחד כאמור.

4. מכאן לבקשה לעיון חוזר שלפניי. יושם אל לב, כי הנתבעת לא הגישה בקשה לביטול העיקול בהתאם לתקנה 367(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי), כי אם בקשה לעיון חוזר בהחלטה בהתאם לתקנה 368(א) לתקנות אלו . הבקשה לעיון חוזר לא נתמכה בתצהיר. משכך, ההנחה היא שבשלב זה הטענות שהועלו במעמד צד אחד בבקשה למתן צו העיקול בדבר סיכויי ההליך ומאזן הנוחות טרם נסתרו. בכלל זאת, יצוין בקצרה, נטען כי סיכויי ההליך הם טובים שכן התביעה מבוססת על הסכם בכתב, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת מתן צו העיקול שכן לנתבעת אין נכסים שמהם ניתן להיפרע ומדובר בכספים שממילא יצאו מכיס הנתבעת בהסכמה לאורך השנים.

5. אשר לטענות הנתבעת לגבי התצהיר שצורף בתמיכה לבקשה למתן צו העיקול , טענת הנתבעת היא שהתצהיר הוגש מטעם בא-כוחה של התובעת ולא על-ידי התובעת עצמה. התובעת טוענת בתשובתה לבקשה לעיון חוזר כי היא אישה קשישה המתגוררת בחו"ל וכי בא-כוחה הוא הגורם הבקיא בפרטים הנדרשים למתן צו העיקול . נטען כי התובעת מתגוררת בארצות-הברית במקום הנמצא במרחק של כשלוש שעות טיסה מהקונסוליה הישראלית הקרובה, וכי מטרת הבקשה היא אך להכביד על התובעת מבלי שיהיה לתצהיר שיוגש מטעמה ערך מוסף אמיתי. בא-כוח התובעת הוסיף בתשובתו כי הוא מסכים להיחקר על התצהיר שהגיש.

לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי לכל הפחות בשלב זה דין הטענה בדבר זהות המצהיר מטעם התובעת להידחות. ראשית יצוין כי אין פגם ב עצם כך שהבקשה נתמכה בתצהיר שאינו של בעל הדין עצמו אלא של גורם אחר המעורה בפרטים (ראו, למשל, ת"א (שלום י-ם) 6992/03 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית ירושלים (22.2.2004) (השופט ד' מינץ): "על פי לשונה של תקנה זו [תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, א.ו.] , ובפשטות, אין חובה כי התצהיר יהיה של בעל הדין דווקא"). הקושי העולה מבקשת העיקול כפי שהוגשה הוא שהבקשה נתמכה בתצהיר מטעם בא-כוח התובעת . זאת לאור כלל 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 שלפיו לא ייצג עורך-דין בהליך משפטי אם הוא ע תיד להעיד מטעם לקוחו. עם זאת יצוין כי כלל זה מורה גם כי ניתן להתיר לעורך-הדין להעיד במשפט ברשות בית המשפט או הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין (כלל 36(ב) לכללים אלו ; וראו, ע"א 8880/13 וינשל נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (21.12.2014); ע"א 2591/15 אגוזי נ' פודמסקי (31.5.2015)). בשלב זה, הנתבעת לא סתרה אילו מן הטענות המובאות בתצהיר שצורף לבקשה למתן צו העיקול . בכלל זאת, נכון למועד זה טענות התובעת בדבר ההכבדה בביצוע פסק-הדין אלמלא צו העיקול לא נסתרה, כך שקיימת דחיפות במתן הצו על אף הטענה בדבר זהות המצהיר וגם אם אניח שנפל בכך פגם . גם יש ליתן משקל לקשיים שתוארו על-ידי התובעת לחתימת התצהיר על-ידיה באופן אישי, בשל גילה המתקדם ומקום מגוריה בחו"ל המרוחק מן הקונסוליה הקרובה. זאת, כאשר לא ברור מה תהיה התוספת הראייתית, אם בכלל, בתצהיר שיוגש על-ידיה באופן אישי ולא על-ידי גורם הטוען כי הוא הבקיא בפרטים. בנסיבות אלו, לכל הפחות בשלב זה דין הטענה שבפי הנתבעת להידחות.

ככל שתוגש בקשה לביטול העיקול וניתן יהיה להתרשם לאורה בהיקף המחלוקות העובדתיות הנדרשות לשם ההכרעה בבקשה לסעד הזמני, בצורך בשמיעת עדות המצהיר ו בהיקף החקירה הנגדית, ניתן יהיה להידרש לנושא זה בשנית. בכלל זאת יתכן שגם יהיה מקום לשקול האם יש מקום ליתן לבא-כוח התובעת היתר להעיד במשפט מכוח כלל 36(ב) הנזכר לעיל , ולחלופין, האם עליו להתפטר מן הייצוג.

6. אשר להתחייבות העצמית, טענת הנתבעת היא כי נפל פגם באימות חתימת התובעת , שכן זו לא אושרה כנדרש בדין כשהחותם מצוי מחוץ לגבולות ישראל, למשל, על-ידי נציג קונסולרי. הנתבעת מוסיפה כי ניתן לתהות בדבר אימות החתימה על גבי טופס ההתחייבות העצמית שהוגש , שכן לכאורה בעת האימות נמצאו התובעת ובא-כוחה במדינות שונות. התובעת משיבה לטענות אלו באומרה כי אימות החתימה נעשה על-ידי בא-כוח התובעת בעודו בארץ, לאחר שבא-כוח התובעת וידא עם התובעת המצויה ב ארצות-הברית את חתימתה על גבי המסמך המקורי שנשלח אליו ארצה.

כידוע, תוקפו של סעד זמני כפוף להמצאת התחייבות עצמית (תקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי ). יצוין כי בטופס שבו נעשה שימוש במזכירות בית המשפט נדרש "אישור עורך הדין" לחתימה, אולם אין מדובר בטופס שנוסחו נקבע בתקנות סדר הדין האזרחי. כן יצוין כי בטופס שהוגש לא נרשם שעורך-הדין מאשר שהחתימה נערכה "בפניו" דווקא. סעיף 30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות), שאליו הפנתה הנתבעת, מורה כי מסמכים שנערכו בחו"ל "מותר" להוכיחם בדרכים המנויות באותה הוראה (למשל, בפני נציג קונסולרי), ו נפסק כי אין מדובר בהוראה שלפיה חובה לעשות כן (ראו, רמ"ש (מחוזי י-ם) 45192-10-12 פלוני נ' פלונית, פיסקה 21 (4.2.2013)). אין בפי הנתבעת טענה לגבי האותנטיות של חתימת התובעת על גבי ההתחייבות העצמית. מכל מקום, גם אם אניח שההוראה האמורה בפקודת הראיות חייבה את אימות חתימת התובעת על ההתחייבות העצמית על-ידי נציג קונסולרי, שומה לזכור כי גם נקבע בהוראה זו שהאמור בה הוא "בכפוף לכל סייג מוצדק". כן יודגש כי כפי שנפסק, "לא כל פגם פרוצדורלי יביא לפקיעת צו כשבמהות עסקינן" (בע"מ 4808/04‏ פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(3) 132, 144 (2004)).

בנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה, שבהן מדובר באישה קשישה המתגוררת במרחק מהקונסוליה הישראלית המצריך טיסה, העדר טענה בדבר האותנטיות של חתימתה על ההתחייבות העצמית, הצהרת בא-כוח התובעת כי אימת את החתימה על גבי המסמך המקורי שנשלח אליו מחו"ל לאחר שווידא עם התובעת כי היא שחתמה על המסמך , והעובדה שאין מדובר בנוסח טופס המחויב על-פי תקנות סדר הדין האזרחי ושאף בו לא נכתב כי על החתימה להיעשות פיזית בפני עורך-הדין – מצאתי כי יש לקבוע שההתחייבות העצמית שהוגשה היא מספקת, ושבכל מקרה קיים " סייג מוצדק" (בלשון סעיף 30 לפקודת הראיות) שלא לחייב את אימות הטופס בפני נציג קונסולרי.

7. אשר על כן, הבקשה לעיון חוזר נדחית, כפוף להערותיי לעיל.

ניתנה היום, ה' אלול תשע"ח, 16 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.