הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה תא"מ 36786-04-18

בפני
כבוד ה שופטת יפעת אונגר ביטון

התובעת

שירביט חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד קריחלי

נגד

הנתבעים

1.יהושוע כהן יוסף
2.הכשרה היישוב חברה לביטוח
ע"י ב"כ עו"ד דמנד

פסק דין

1. תביעה כספית בסך 54,011 ₪, בגין נזקים לרכב, שנגרמו בתאונה בה היה מעורב הנתבע ה רכוב על אופנוע. אין חולק שהתאונה התרחשה בשול הימני של כביש 471, סמוך לאחר מחלף עמישב (גני הדר).

2. על פי התביעה, הנתבע הגיח מהשוליים, פגע ברכב בדופן ימנית-אחורית, ו"עף" מהאופנוע. ה אופנוע המשיך בתנועה ופגע ברכב לאורך צדו הימני.

3. לעומת זאת, הנתבעים טוענים כי הנתבע רכב בנתיב אחרי הרכב, שבלם בפתאומיות. על מנת להימנע מהתנגשות, סטה הנתבע לשול, מבלי לפגוע ברכב. אלא שאז סטה הרכב אל השול, קיצר את מרחק הבלימה של האופנוע וגרם להתנגשות, אותה לא יכול היה הנתבע למנוע.

4. מטעם התובעת העיד נהג הרכב, יעקב גולדברג (להלן: "הנהג"). לשיטתו נסע בכביש 471 שהיה עמוס מאד ולכן מהירותו היתה איטית ביותר: "נסענו אולי 5 קמ"ש". הנהג המשיך וסיפר כי נתקל בבעיות בישומון "wase". הוא החליט לאתחל את המכשיר ולצורך כך סטה לשול תוך כדי ש:"אני מסתכל במראה אין בשוליים אף אחד, מיד אחרי 50 מטר יש אי תנועה, אני מתחיל לצאת בנסיעה איטית..". לטענת הנהג לא הספיק להתיישר על השול, שמע מכה וצרחה, וראה "וספה שנעמדת בעמידה".

5. העיון בתמונות (נ/2) מעלה כי האופנוע נהדף לעבר מעקה הבטיחות ונותר תלוי עליו. נראה כי עוצמת המגע בין כלי הרכב הייתה חזקה. אין חולק כי הנתבע נפל מהאופנוע אל אי התנועה, המפריד בין כביש 471 לבין הכביש המוביל לגני הדר, נפצע ופונה לבית החולים באמבולנס.

6. בחקירתו הנגדית, הצביע הנהג על פקק תנועה וטען שנה באיטיות. הוא אישר כי לא ראה את האופנוע: "לא יודע אני לא ראיתי מאיפה הוא בא אם היה מאחורי ירדתי בנסיעה איטית מאד ואז שמעתי בום. אני לא יודע איך הוא הגיע". ובהמשך: "כן זה היה כי הוא טס, הוא נסע במהירות לא ראיתי, אני משער. איך הוא התרומם אם הוא לא נסע מהר".

7. לנהג לא היה הסבר מדוע בטופס ההודעה על המקרה (ת/2) , כלל לא צוין שסטה אל השול. לפי העולה מן הטופס, שמולא ע"י אחר (הבת או הסוכן), ניתן להבין שההתנגשות ארעה על הכביש. הנהג טען שאין שוני בין הגרסאות, אלא: "פשוט חסרים דברים".

8. המשך עדותו ביחס לחוקיות ה"ירידה" אל השוליים, היה מטריד ביותר. הוא נשאל מתי מותר לעבור לשוליים והשיב: "שאני צריך", וכאשר אם בעיה ב-wase מצדיקה זאת ענה: "לא יודע". יתר על כן ציין: "השוטרת שאלה אותי בפירוש ואמרתי שאם הוויז אמר לי לסוע אחורה הייתי נוסע אחורה. כנראה שאסור על פי החוק לנסוע אחורה", כאשר הכוונה לנסיעה ברוורס על השול חזרה עד למחלף, על מנת לצאת מכביש 471 ביציאת גני הדר.

9. גרסתו של הנהג לא התיישבה עם האמור בטופס ההודעה גם לעניין הנזק. בעוד שעפ"י התיאור סמוך למועד התאונה נטען כי הנזק הוא לכל אורך צד ימין, התמונות מלמדות על נזק קל מאד , אם בכלל, באזור תא התדלוק שאינו נמשך לכל אורך הדופן הימנית. הנהג טען שכנראה האופנוע פגע עם חלקו האחורי ברכב לפני שהתרומם והודה שיתר הדופן לא נפגעה.

10. עדותו של הנהג הותירה רושם בלתי אמין ובלתי מהימן לחלוטין. זווית העמידה של הרכב, ביחס לנתיב, עפ"י התמונות שצולמו סמוך לתאונה, מלמדת כי סטה לשול בחדות ולא באיטיות ובמתינות כפי שתיאר. לא ברור כיצד בחן את השול לפני הסטייה אליו ולא הבחין באופנוע, שאין חולק כי הגיע מימינו ומאחוריו. יש להניח כי דעתו של הנהג היתה נתונה יותר לעיכוב בתנועה ול-wase שלא הצליח להפעיל, כמו גם לשאלה אם טעה בדרכו, יותר מאשר לזהירות היתירה שעליו לנקוט, כשהוא סוטה מנתיב הנסיעה אל השול (שממילא הוא שול צר).

11. הנתבע העיד שרכב אחרי הרכב, אשר בלם בפתאומיות. עם האופנוע הוא זקוק למרחק בלימה ארוך יותר על מנת לעצור ולכן "ברחתי לשול של הדרך, הרכב פשוט סטה מימין והעיף אותי על מעקה הבטיחות".

12. לשיטת הנתבע, הנהג יצא מהרכב, לא ניגש ולא הסתכל לעברו, לא דיבר איתו ולא הזעיק עזרה, אלא נשען על רכבו הדליק סיגריה ולא סייע. ראוי לציין שהנהג שלל זאת בחקירתו. לדבריו הבחין כי רוכב האופנוע בחיים, ראה כי הוא משוחח בטלפון, פנה אליו אך לא נענה. הוא אישר כי הדליק סיגריה כדי להירגע מהלם התאונה.

13. בחקירה הנגדית, הנתבע ציין כי הכביש היה פתוח "והוא התחיל וראה את הפקק והוא בלם בפתאומיות על מנת לברוח מהפקק". כלומר, בנקודה בה הנהג בלם, החל להיווצר פקק תנועה, אך עד שם הכביש היה פנוי. הנתבע העריך כי מהירות הנסיעה של שני כלי הרכב היתה סביב 30 קמ"ש.

14. הנתבע נשאל על שמירת מרחק, וראוי להביא את הדברים כהוויתם:
"ש. מבחינת מרחק לא שמרת מרחק ראוי
ת. למה לא?
ש. לא הספקת לבלום כשהוא בלם בלימה פתאומית
ת. אני לא בולם כמו רכב, האופנוע בולם אחרת
...
ש. מה היה המרחק שאתה נוסע 30 קמש לקראת פקק בנך לבין הרכב שלפניך
ת. 3 מטר משער.
ש. 3 מטר זה מספיק לך כדי לעצור?
ת. במהירות כזאת אני חושב שכן.
ש. למה לא עצרת?
ת. יכול להיות ששיקול הדעת שלי לא היה נכון באותו רגע, יכול להיות שזה כן מספיק אבל יש לי את מה שנראה להאט באופן בטוח יותר דרך השוליים...אני נמצא בנתיב הימני היה לי יותר קל לברוח ימינה ולא שמאלה כי הייתי בצד ימין אם אני בצד ימין ייקח את השמאלי יש סיכוי שהייתי פוגע בו ורציתי למנוע את זה".
(עמ' 5 ש' 19 עד עמ' 6 ש' 5).

15. הנתבע חזר על גרסתו באופן עקבי, כי הפקק נוצר אחרי המחלף, ניתן היה לסוע במהירות 30 קמ"ש עד הנקודה בה החל הפקק להיווצר. כן הודה כי ניתן להבחין בהיווצרות הפקק מהמחלף וכי התאים את עצמו בהתאם לנסיעת הרכב שלפניו.

16. מטעם הנתבעים העיד דב רוזן (להלן: "דב"). אין מחלוקת כי הגיע למקום בעקבות קריאה לסיוע ברשת מד"א ולא ראה את מהלך התאונה עצמו. עיקר עדותו בדו-שיח ששמע, אשר התנהל בין הנהג לבין השוטרת, כשהנהג אמר כי לאחר שעבר את המחלף, ביקש לחזור אליו בנסיעה לאחור, על מנת "לברוח" מהפקק.

17. לאחר שבחנתי את פני הדברים, באתי למסקנה כי עיקר האחריות להתרחשות התאונה על הנהג. זה העיד כי אינו בקיא בחוקי התנועה ולא ברור לו מתי מותר לו לסטות לעבר השול. לא שוכנעתי כי אמנם זה המצב. התרשמתי מעדות מגמתית, שניתנה בציניות חריגה. הגרסה לא הייתה עקבית, בלתי מדויקת ומשתנה. בדיווח על התאונה בסמוך לאירוע נטען כי האופנוע פגע ברכב מאחור, מבלי לספר (ולמעשה תוך השמטה בולטת) על הסטייה לעבר השול. גם תיאור הנזק אינו תואם את מצב הדברים לאשורו. הנהג תיאר בבית המשפט תמונה שונה, לפיה נתקל בבעיה לתפעל את יישומון ה-wase והחליט לטפל בה על השול. החלטה זו כשלעצמה מעידה על אי התחשבות בחוקי התנועה, האוסרים על עמידה בשול, עפ"י תקנה 69 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות")
"69.(א) הנוהג רכב בדרך שאיננה עירונית, המסומנת כדרך ראשית או אזורית על-ידי תמרור
מודיעין לא יעצור את רכבו, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד על הכביש או
על שולי הדרך בין בהשגחה ובין שלא בהשגחה.
(ב) הוראות תקנת משנה (א) לא יחולו על –
(1) העלאת נוסעים או הורדתם בשולי הדרך;
(2) פעולות חילוץ נפגעים או רכב שיצא מכלל פעולה;
(3) ביצוע עבודות ציבוריות כאשר אין אפשרות אחרת לבצען ובמידה הדרושה לביצוע העבודות האמורות בשולי הדרך;
(4) רכב צה"ל שנעצר לשם מילוי תפקיד צבאי."

18. אם לא די בכך, הנסיבות מלמדות שסטיית הנהג אל השול נעשתה בחוסר זהירות, בניגוד לתקנות 40 ו- 41 לתקנות:
"40.(א) לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון.
41. נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא
יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה
בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש".

19. כפי שציינתי לעיל, התמונות (נ/2) מלמדות על הטיה של הרכב לעבר השול בזווית חדה, מה שמצביע על סטייה לא זהירה ומתונה. הנהג העיד אמנם כי הביט במראה, ראה שול פנוי ו"ירד" אליו באיטיות. מאחר ולפי עדות הנתבע, לה אני מאמינה, סטה אל השול כאשר הרכב בלם בעודו על הנתיב, הרי ה אופנוע היה על השול, לפני שהרכב סטה אליו. מכאן, שהיה על הנהג לראותו. אם לא ראה אותו הרי לא הביט כפי שהעיד. שוב, יש לזכור כי לפי גרסת הנהג עצמו, ביקש לדעת כיצד להמשיך בדרכו ודעתו הייתה נתונה להפעלת ה- wase יותר מאשר לדרך. ספק אם בנסיבות, ולאור האור בדבר אי מהימנות הגרסה, ניתן לקבל גרסתו כי ביקש לטפל במכשיר לאחר הסטי יה לשול, או שנכון יותר להאמין שהתעסק בו תוך כדי נהיגה, והתעסקות זו הסיחה דעתו.

20. עתה יש לשאול אם רכיבתו של הנתבע סייעה להתרחשות התאונה, בבחינת אשם תורם.
לעניין זה, עדות הנהג אינה יכולה להצביע על דבר כיון שאישר שלא ראה את האופנוע, אלא לאחר ששמע את המכה. אף עד ההגנה אינו יכול להבהיר דבר בהקשר זה, שהרי הגיע למקום לאחר שהאירוע כבר התרחש.

21. אם כן, לפני עדות הנתבע עצמו. לפי עדותו, לא נהג בזהירות המתבקשת.
הנתבע העיד שרכב על הנתיב הימני, בחלקו הימני, אחרי הרכב.
מאחר ורכב כך, חלה עליו החובה לציית להוראות תקנות 49 ו-50 לתקנות, אשר קובעות:
"49. (א) לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה.
(ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מירווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב.
50. (א) כשכלי רכב נוסעים זה אחר זה בדרך שאינה דרך עירונית, ישמור הנוהג
ברכב על ריווח מספיק בין רכבו ובין הרכב הנוסע לפניו, כדי להבטיח זרימה
תקינה של התנועה וכדי לאפשר לרכב הבא מאחוריו, אשר מהירות נסיעתו
עולה על שלו, להיכנס ללא סיכון לאותו ריווח.

22. ניתן להיווכח מעדות הנתבע כי לא שמר מרחק מספיק כדי להספיק לעצור את האופנוע בכל עת. לפי הוראות התקנה על הנוהג מאחור לוודא כי הוא שומר על מרחק מספק שיאפשר לו לעצור את רכבו בכל עת, משמע – גם כאשר נוצר לפניו מצב חירום – בלימת פתע. הנתבע העיד כי ל אופנוע יש דרך עצירה שונה מאשר של כלי רכב. הדברים מובנים, משום שבלימה פתאומית של אופנוע, עלולה לגרום להפלתו, או התהפכותו, שהרי מדובר בכלי יציב פחות, ובאופן משמעותי, מכלי רכב רחב הנוסע על ארבעה גלגלים. לפיכך, היה על הנתבע לשמור על מרחק גדול יותר משלושה מטרים שעה שרכב אחרי הרכב. הנתבע עצמו סיפר כי לא נותרה בידו ברירה אלא לסטות אל השול כדי להימנע מתאונה. דהיינו – כי בלימת ה אופנוע על הנתיב לא הייתה מסייעת והוא היה מתנגש ברכב. ודוק, לו הרכב לא היה סוטה לשול, הנתבע לא היה מספיק לבלום את האופנוע ומתנגש בו ולכן נאלץ לסטות אל השול, מה שמלמד כי אף הוא נהג בניגוד לתקנות, אשר אוסרות, כפי העולה מתקנה 69 הנ"ל על "ירידה", לשול לצורך מניעת תאונה, ומתירה זאת רק למטרות המפורטות בתקנה 69(ב).

23. תקנה 69א אף היא אינה מסייעת, שהרי אינה מתאימה למקרה בו עסקינן:
"69א. מיום 1.7.1970
תק' (מס' 3) תש"ל-1970
ק"ת תש"ל מס' 2501 מיום 1.1.1970 עמ' 710
הוספת תקנה 52

מיום 19.11.1987
תק' תשמ"ח-1987
ק"ת תשמ"ח מס' 5066 מיום 19.11.1987 עמ' 174
הוספת פסקה 52(14)

מיום 11.11.1997
תק' תשנ"ח-1997
ק"ת תשנ"ח מס' 5856 מיום 12.10.1997 עמ' 9
(13) בהתקרבו אל אוטובוס או רכב מסחרי אוטובוס, טיולית או רכב מסחרי המסיע ילדים וסומן כך, שנעצר לשם העלאת ילדים או הורדתם, ובעברו על-ידו;

מיום 3.2.2008
תק' (מס' 2) תשס"ח-2007
ק"ת תשס"ח מס' 6630 מיום 20.12.2007 עמ' 216
הוספת פסקאות 52(15), 52(16)(א) לא יעצור אדם רכב המיועד להובלות, ולממכר מזון, פרחים, סחורות, ציוד וכיוצא באלה למסחר או להובלות, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד לצידי דרך שאיננה דרך עירונית, אלא במקום שסודר ואושר על פי דין לחניית רכב כאמור מחוץ לרצועת הדרך והשוליים וסודרה אליו גישה למקום כאמור"

24. ניתן לטעון, כי למרות אי שמירת המרחק, הביא בסופו של דבר הנתבע, לאור ניסיונו ברכיבה והחלטתו לסטות ימינה ולא שמאלה, דווקא למניעת תאונה. לכן, לא תרם כלל ועיקר להיווצרות התאונה. אינני מקבלת טענה זו, שכן למשוואת הנתונים במקרה דנא, נכנס גורם נוסף – הפקק, עליו העידו שני הצדדים. תקנה 50 הנ"ל מתייחסת למצב זה, של נסיעה בשיירה.
הנתבע הוא שתיאר כיצד הפקק מתהווה סמוך למקום התאונה, בעוד שעד אז הכביש היה פתוח. מעבר להוראת התקנה המחייבת שמירת מרחק מיוחדת, שלא התקיימה במקרה זה, כיון שמרחק של 3 מטרים לא מספיק לכניסת רכב בין האופנוע לרכב שלפניו, הרי לטעמי, נהג סביר צריך לצפות, כי בהתקרבות לפקק תנועה, כי בהתקרבות לפקק מתהווה, נהגים הנוסעים בנתיב ימני, ואינם ערניים לנעשה לפניהם, יסטו בפתאומיות לשול הימני, על מנת למנוע התנגשות ברכב הנוסע לפניהם. לשון אחר, כפי שהנתבע ראה לנכון לסטות לשול כדי למנוע התנגשות, מחמת שלא שמר מרחק שיספיק לצורך עצירת האופנוע, כך יכול ונהגים לפניו אינם שומרים מרחק מספיק ויסטו פתאומית אל השול. עליו להיות ערוך לכך , לשמור על מרחק ראוי ולעצור את רכבו על הנתיב , ללא סטייה אל השול.

ודוק, תקנה 49 הנ"ל, מחייבת שמירת מרחק שיספיק כדי לעצור את הרכב, ואיננה מפנה לאפשרות הסטייה אל השול. תקנה 69 אינה מתירה כלל סטיה אל השול לצורך מניעת התנגשות.

25. יפים לכאן דברי בית משפט מחוזי (תל-אביב) בע"פ 38835-08-16 רונן מירז נגד מדינת ישראל: "לו היה המערער מבחין ברכב ושומר על מרחק שיאפשר לו לעצור – התאונה היתה נמנעת" .
באותו מקרה, המערער לא הבחין ברכב שלפניו אלא ברגע האחרון ולא הספיק לעצור. במקרה כאן, הנתבע הבחין ברכב שלפניו ואף בבלימתו הפתאומית, אולם לא שמר על מרחק שיאפשר לו לעצור. לו היה עושה זאת, היה עוצר, על הנתיב. הרכב שסטה מיד ימינה אל השול, הותיר לו מעבר על הנתיב התאונה הייתה נמנעת. ראו התמונה בנ/2 שבה ניתן להבחין באיש מד"א משוחח בטלפון ורואים בה את המרווח שנוצר בנתיב עם סטיית הרכב לשול, ואף ניתן להבחין באופנוע אחר על אותו מרווח מלפנים.

26. גם מבחינתו של הנתבע, ולא רק מבחינת הנהג שלפניו, סטייה אל השול אינה דרך המלך למניעת תאונה. תקנה 33(א) לתקנות קובעת:
"במקום שיש כביש לא יסע נוהג רכב אלא בכביש, אלא אם יש הוראה אחרת בחלק זה".

27. נמצאנו למדים, כי דרך המלך היא שמירת מרחק מספיק לשם עצירה ללא סטייה לשול. מכאן, שאני מוצאת כי לנתבע אשם תורם. שיעור האשם התורם הוא נמוך בהתחשב בכלל נסיבות העניין ואני מעמידה אותו על 5% בלבד.

28. סופו של דבר, הנתבעים ישאו בנזק לפי שיעור אחריותו של הנתבע, קרי ישלמו לתובעת
2,700 ₪ בלבד. בשים לב לתוצאה ולכלל הנסיבות, לא מצאתי לחייב את הנתבעים בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד וכל צד ישא בהוצאותיו.

זכות ערעור כדין

ניתן היום, כ' שבט תשע"ט, 26 ינואר 2019, בהעדר.