הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה תא"מ 36158-10-16

בפני
כבוד ה שופטת יפעת אונגר ביטון

התובעת

מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ממן

נגד

הנתבעים.

1.איתן סואם
ע"י ב"כ עו"ד המר
2.קל אוטו בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דואל

פסק דין

טענות הצדדים

לפניי תביעה כספית בסך 152,120 ₪, לשיפוי התובעת בגין תגמולי ביטוח ששילמה, נוכח נזקים שנגרמו לרכב שהיה מבוטח אצלה (להלן: "הרכב") בתאונה שארעה, כנטען, ביום 14.12.16 בצומת בית עזרא (להלן: "האירוע" ). הנתבעת 2 טענה כי מדובר בתאונה מבויימת, או למצער לא התרחשה בנסיבות שתוארו בתביעה. מנגד, הנתבע 1 הודה באחריותו לאירוע.

לשיטת התובעת, המדובר בתאונת שרשרת, בה היו מעורבים 3 כלי רכב; הרכב הראשון בטור – הרכב; הרכב השני – קאיה שנפגע מאחור ונהדף על הרכב; והרכב השלישי - רנו, שבבעלות הנתבעת 2 והיה בחזקת הנתבע 1.

העידו נהג הרכב, נהג הקאיה (כנטעןן, להלן: "העד"), הנתבע 1 והחוקר מטעם הנתבעת 2.

לאחר שמיעת העדים, העיון בראיות וסיכומי הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להידחות.

העדויות ומשקלן

עדותו של נהג הרכב היתה לכל אורכה מתחמקת, בלתי עקבית ומלאת סתירות ותמיהות. מלכתחילה, בעדותו הספונטאנית ומיוזמתו, הצהיר שיכול ויש לו אחריות לקרות התאונה כיוון שבלם בפתאומיות עת התחלף הרמזור לאדום. מנגד, עם הבלימה הביט במראה והבחין כי הרכב מאחוריו נעצר והוקל לו. הוא הוריד את הראש ואז חש בחבטה. משמע, לא ראה את התנגשות הרנו בקאיה.

הגם שגרסה זו נתמכת בעדות הנתבע, שהודה כי נסע במהירות של 60-80 קמ"ש, לא הבחין בצומת ובעצירת הרכב לפניו והתנגש בו בעוצמה, התעוררו קושיות רבות בקשר לאירוע, שלא מצאו פתרונן בעדויות המעורבים, ועוררו ספק של ממש אם הנזק לרכב אירע בנסיבות הנ"ל.

בראש ובראשונה קיים פער ניכר בין גרסאות נהג הרכב לבין הנתבע ביחס למועד האירוע ובאשר למיקום האירוע. נהג הרכב מסר שהתאונה הנ"ל התרחשה ביום 14.12.15, כחצי שנה לאחר שרכש את הרכב, בצומת בית עזרא. תאריך זה צוין בטופס ההודעה שמסר לסוכנות הביטוח (במועד לא ידוע). לעומת זאת, בעדות שגבה החוקר, ציין את התאריך 14.1.16 כמועד התאונה. כאן המקום להעיר, שהנהג ניסה לחמוק ממתן מענה לשאלה אם מסר עדות זו, אולם כשנדרש לחתימות בתחתית העמודים השיב כי החתימות משמאל הן חתימותיו (והן דומות לחתימה על טופס העברת הבעלות ברכב מיום 3.

הנתבע מסר שהאירוע התרחש ביום 14.1.16 בצומת ניצן. ניתן היה לסבור שחלה טעות סופר אצל מי מהנהגים או אצל החוקר שגבה עדות מנהג הרכב. נהוג לקבל טעות של בלבול בתאריכים לקראת סוף שנה ותחילת שנה קלנדרית. במקרה זה אני סבורה שלא אירעה טעות כזו. כאמור, בטופס ההודעה של נהג הרכב צוין התאריך 14.12.15. העיון בחותמת הפקסימיליה של סוכנות הביטוח אליפים המתנוססת על אישור העברת הבעלות, מלמד כי האישור נשלח ב- 20.12.15, מס' ימים לאחר מועד התאונה הנטען. מכאן, שהדיווח בהודעה תואם את מועד חותמת הפקסימיליה, מה שמחזק כי לא נפלה טעות סופר.

מדוע, אפוא, מסרו הנהגים מועדי אירוע שונים, בהפרש של חודש ימים? במהלך המשפט כולו לא ניתן הסבר מניח את הדעת. הן נהג הרכב והן הנתבע עמדו בתוקף, כל אחד על גרסתו הוא. נהג הרכב השיב מספר פעמים שהתאונה ארעה בחורף, בחודש דצמבר ומסר עוד באותו היום הודעה לסוכנות הביטוח. הוא הכחיש בתוקף שהמתין חודש ימים עד למסירת ההודעה.

אך, התברר שהרנו הושכרה מהנתבעת 2 ביום 14.12.15. הנתבע שלל בתוקף כי ביום בו שכר את הרכב התחולל האירוע והשיב כי אינו אחראי לנאמר ע"י נהג הרכב. לשיטתו התאונה ארעה חודש לאחר ששכר את הרנו, והוא השיבה לנתבעת 2 כשבוע לאחר מכן (לפי תיעוד הנתבעת 2 הרנו הוחזרה ב- 22.1.16). הנתבע טען שדיווח על התאונה לנתבעת 2 יום לאחר התרחשותה טלפונית, ומילא טופס נזק עם החזרת הרנו. בעדותו לחוקר מסר שהאירוע התרחש שבוע לאחר ששכר את הרנו. כלומר, מכאן או מכאן, עפ"י שתי הגרסאות ממועדים סמוכים יותר לתאונה הנטענת, הנתבע מציין מועד אחר לאירוע מכפי שטוען נהג הרכב. יש בסתירות פנימיות וחיצוניות אלה להטיל צל על אמיתותו.

על פער הזמנים בין גרסאות הנהגים מתווספת שאלות נוספות, שלא בא עליהן מענה, והן מהותיות לתיאור האירוע על ידם. כך בעניין מעורבות הרכב האמצעי, כלהלן:

נהג הרכב תיאר בהודעתו כך: "עצרתי לפני רמזור שהתחלף, רכב אחרי עצר גם אך רכב שהיה מאחוריו לא הספיק לבלום פגע ברכב לפניו וכתוצאה מכך רכב אמצעי פגע ברכבי מאחורה". הנתבע מסר בהודעה: "נכנסתי ברכב ברמזור אדום הרכב לפניי בלם ולא הספקתי לעצור והקיה גם נכנסה ברכב נוסף". לפי שתי הודעות אלה, הקאיה היתה מעורבת באירוע, כשהיא למעשה המכונית האמצעית. אלא, שבעוד שבהודעת נהג הרכב מופיעים פרטי שני נהגים מעורבים ומספרי שני כלי רכב, בהודעת הנתבע לא מופיעים כלל פרטי כלי הרכב המעורבים באירוע. הנת בע מסר הסבר דחוק ובלתי משכנע:

"ש. אתה יכול לספר לנו על התאונה מבחינת הרכבים לפי המוצגים פה?
ת. אני נכנסתי ברכב אפור לבן ואני לא זוכר והוא עף קדימה זה מה שאני יודע. אני
לא בטוח אם זה היה קאיה או סובארו.
ש. החלפת פרטים עם האנשים שבתאונה?
ת. אני מסרתי להם פרטים אין לי צורך פרטים מהם אני אשם".
(עמ' 18 ש' 5-9 לפרוט').

ואילו נהג הרכב סתר את עצמו, כשנדרש לחקירה אודות פרטי נהג הקאיה. תחילה ענה כי רשם את פרטיו לרבות פרטי הביטוח, לאחר מכן ענה כי צילם את הביטוח ושלח לסוכן ולבסוף לא ידע מדוע בטופס ההודעה לא כלולים פרטי הביטוח אלא רק מס' רישוי ושם. בהמשך החקירה, כשהוא מעומת עם היעדר ביטוח לקאיה, מסיר מעצמו אחריות, טוען כי נהג הקאיה לא אמר זאת, וחזר על כך שלקח את כל פרטיו.

אלא שנהג הרכב לא שם לב כי בחקירתו הנגדית נדרש לרכב מסוג קאיה, בעוד בתחילת עדותו הראשית, שניתנה מפיו מבלי שנשאל שאלות, ציין: "...שאני בולם אני מסתכל אם הרכב שמאחורי עוצר או לא. הסתכלתי והכל היה בסדר, מאחורי היה רכב מסוג קיה לבנה, כך אני חושב, הרמתי את הראש..." (הדגש של הח"מ - עמ' 5 ש' 26-28 לפרוט').

מכאן, מתעורר קושי ביחס לתיאור האירוע ע"י שני הנהגים: האם היתה זו קאיה? אם כן, מדוע הנתבע לא לקח את פרטי הנהגים? מדוע לא נרשמו פרטי הביטוח, וזאת בניגוד לטענת נהג הרכב שהיה ביטוח? דומה כי הקושי הראשוני מתגבר ומשנה פניו למכשול בלתי עביר, כאשר האדם, שפרטיו בטופס ההודעה של נהג הרכב (להלן: "קאמי") , ואשר לא ברור מאין נלקחו (לטענתו כל התיעוד בידי סוכן הביטוח, והתיעוד לא הוצג), מתייצב להעיד בבית המשפט. לטענתו, מעולם לא היה בעלים או מחזיק של קאיה לבנה והכחיש כל קשר לארוע התאונתי הנטען. לא סייעו החקירות הנגדיות על מנת להציב אותו בזירת האירוע, הוא עמד על דעתו כי אין לו כל קשר לדברים המיוחסים לו.

לו היה מעורב רכב נוסף, שנפגע שלא אשמתו (כך לדברי שני הנהגים) הן בחזית והן מאחור, ולמעשה נזקיו רבים יותר, הכיצד לא הוגשה תביעה עד כה? התוצאה לפיה איש לא התייצב לפני הנתבעת 2 או לפני הנתבע 1 ודרש פיצוי על נזקיו המשמעותיים, איננה מתקבלת על הדעת. החוקר ציין בדו"ח החקירה כי בשיחה עם קאמי הבין "בין השורות" שנהג לא מורשה נהג בקאיה ולכן לא הוגשה תביעה. מובן כי הסבר דחוק זה לא מיישב את התהייה. נוסף לכך, בעת חקירתו הנגדית של קאמי, הוא לא עומת עם האמור בדו"ח החקירה כי נערך ניסיון לפגוש בו וסירב לשתף פעולה, או כי אמר לחוקר את האמירות המצויינות בדו"ח החקירה. השיחה עצמה לא תועדה ע"י החוקר, בהקלטה או בכתב, ואם תועדה – התיעוד לא הוגש. מאחר והחוקר לא פגש באדם עמו דיבר, ומאחר והעד לא נחקר על השיחה עם החוקר בזמן עדותו בביתהמשפט, אין אפשרות לאמת שהחוקר אכן שוחח עמו ולא עם אדם אחר כלשהו. החוקר לא טרח לציין בדו"ח לאיזה מספר טלפון התקשר וכיצד איתר את המספר, שהרי נתון זה לא הופיע בטופס ההודעה של נהג הרכב. בנוסף, ניתן היה לקשור באופן מיידי וברור בין העד לבין הקאיה, ולו בעדות הזמה, אך לא הוצגו נתונים ממשרד הרישוי. לחוקר ולתובעת הפתרונים.

כאן המקום לציין כי ב"כ התובעת המלומד, בסע' 49 לסיכומיו, מבקש לייחס משקל נמוך ביותר לעדותו של העד, שלשיטתו לא ברור "מה היו האינטרסים שלו "לשכוח" לחלוטין את אירוע התאונה". איני מקבלת גישה זו. כפי שציינתי, אין כל ראיה של ממש לקבוע שהחוקר שוחח עם אותו אדם. החוקר ציין בדו"ח פרטים שהינם בבחינת עדות שמועה, כשהראיה הטובה ביותר (תיעוד מזמן אמת או הקלטה) לא הוצגו, ואין בדו"ח פרטים כיצד הגיע החוקר לאותו אדם, שהודה בפניו, כביכול, שהוא הבעלים של הקאיה הלבנה. אני סבורה כי סביר יותר שאם אמנם היה מדובר באדם שרכבו נפגע באופן כה קשה בתאונה, שנהג אחר לוקח אחריות מלאה עליה, האינטרס הראשון והמיידי שלו היה להכיר בתאונה, לתארה לפרטיה ולדרוש את המגיע לו מהמזיק. דווקא העובדה שהעד שלל כל מעורבות באירוע, וכל קשר לרכב הקאיה, מחזקת את הספק הרב העולה מגרסתו של נהג הרכב בדבר אותנטיות המקרה.

מכאן יש להסיק, שגרסאות נהג הרכב והנתבע אודות הקאיה, מעורפלות, בלתי ניתנות לביסוס וחוסר העקביות שלהן כמו גם התמיהות שבהן, מחזקות את הספק שמא עסקינן בדיווח כוזב מצידם.

אם לא די במועד ובמקום שונה של האירוע, עליו דווחו הנהגים, ואם לא די בספקות ביחס לעצם מעורבות רכב שלישי באירוע, הרי שהגרסאות שנמסרו מעוררות קשיים נוספים.
נהג הרכב מסר גרסה בלתי עקבית ובלתי אמינה ביחס לתוקף רישיון הרכב. הוא התחמק בהתמדה ממתן תשובות ישירות, עד שהודה כי אף ששילם את אגרת הרישוי, לא ניגש למבחן הרישוי. תשובות אלה מצביעות עליו כעד בלתי מהימן שמוכן ליתן כל תשובה שהיא, ללא קשר להיגיון שבדבריו. האם מצופה להאמין כי בעלים של רכב כה נדיר ומיוחד כרכב הנדון, שבעליו שילם בעדו, לשיטתו, כמעט 200,000 ₪ ישלם את אגרת הרשוי ולא יגש לט סט? האם הדברים מתיישבים עם טענתו שזמן קצר לפני מועד מבחן הרישוי החליף את צמיגי הרכב בהשקעה של 10,000 ₪?

נהג הרכב סתר את עצמו ביחס לשעבוד הרכב. מחד טען כי לאחר שרכש את הרכב לא הובערה הבעלות על שמו, משום שהמתינו להסרת השעבוד. מנגד, טען בפני החוקר שהיה מחוייב לבטח את הרכב בביטוח מקיף כיוון שהרכב משועבד.

נהג הרכב אישר שצילם תמונות בזמן אמת אך לא שמר עליהן. גם עניין זה תמוה בהינתן סוג הרכב, שוויו והעובדה שלא קיבל את מלוא כספו מהתובעת. היתכן כי תמונות כה חשובות לא ישמרו בידו? ודוק, כבר בפני החוקר שפגש בו באוקטובר 2016, פחות משנה לאחר האירוע הנטען, סיפר שהתמונות לא בידיו. הוא ציין כי נמסרו לסוכן, אך הן לא הובאו ע"י התובעת.

הנתבע העיד בחקירתו הנגדית שלא צילם תמונות בזירה. להבדיל מכך, בפני החוקר מסר שצילם אך החליף את הנייד ולא שמר עליהן. היתכן כי היו בידו תמונות ולא העבירן בעת הדיווח לנתבעת 2?

גרסתו של נהג הרכב נמצאה תמוהה עד מעורערת לחלוטין בכל הנוגע לטיפול ברכב לאחר האירוע. לשיטתו, הזמין בעצת חברו המוסכניק גרר פרטי, שעה שי לו ביטוח לגרירה. הרכב לא נגרר למוסך של חברו וגם לא למוסך בו נהג לטפל ברכב. זו אף זו, משום מה, לאחר מכן נגרר הרכב לחולון. אין כל הסבר להעברות אלה, שעה שנהג הרכב מתגורר באשדוד, התאונה כביכול ארעה בסמוך לאשדוד והרכב נגרר תחילה לאשדוד. נהג הרכב אף טען, בסתירה לגרסה קודמת, שהצליח לנסוע עם הרכב עד אשדוד.

גם גרסתו של הנתבע בקשר להמשך הנסיעה ברנו לא חפה מספק – לשיטתו, הגם שדיווח לנתבעת 2 ממנה שכר את הרכב על התאונה ביום המחרת, לא פעל להחליף את הרכב ברכב אחר, חרף העובדה שכל חזית הרכב היתה מעוכה. אם אמנם נסע במהירות 60-80 קמ"ש והתנגש ברכב שלפניו בעוצמה כה גבוהה, כיצד לא ראה להחליף את הרכב, לו מחשש להחמרת הנזק?

נסיבותיה של התאונה כשלעצמן חשודות. על פי הנטען היא ארעה בשעות אחר הצהריים המוקדמות, לכאורה אור יום, ולא ברור כיצד לא הבחין הנתבע שהרכב לפניו עוצר. ואם התנגש בו במהירות המתוארת, הכיצד לא היו פגיעות גוף? כיצד שלושת כלי הרכב לא נפגעו באופן קשה שמנע המשך נסיעתם? על פניו, התוצאות הנ"ל עליהן העידו נהג הרכב והנתבע, איננה מתיישבת עם עוצמת הפגיעה הנטענת. מצופה היה כי בתאונה מסוג זה תוזמן ניידת משטרה על מנת לבחון את כשירותו של הנהג הפוגע.

איני מתעלמת מדו"חות החקירה שממצאיהם סותרים. לחוקר לא היו תשובות מניחות את הדעת, כיצד בדו"ח אחד המסקנות מצביעות על אירוע אותנטי ואילו בדו"ח אחר המסקנות הפוכות. מנהל המשרד לא הובא לעדות על מנת שיתן הסבר לדברים ולא ברור איזה מבין הדו"חות הוא הראשון בזמן, משום ששניהם נושאים תאריך זהה. יחד עם זאת, העיקר שבדו"ח הן פעולות החקירה והממצאים של החוקר ולא מסקנותיו, שהרי אלה אינן עדיפות על מסקנות בית המשפט מתוך הממצאים. יכול והתוצאה הסופית הראשונה של החקירה לא היתה מקובלת על הנתבעת 2 או מי מטעמה, ולכן שונו המסקנות. הדבר אפשרי, אך אין בו כדי להשליך על ההכרעה, שכולה מתבססת על המסמכים, הודעות הנהגים, עדויותיהם בפני החוקר ועדותם בבית המשפט. בית המשפט מתעלם, לפיכך, ממסקנות משרד החקירות, יהיו אשר יהיו, בהיותן חסרות משקל ומעדותו הבלתי אמינה של החוקר בהקשר לכך.

מסקנה

מהפרט אל הכלל:
כידוע, הנטל להראות כי אירע מקרה ביטוחי, וכי הנזקים הנטענים נגרמו בעטיו, מוטל על התובע. במשפט האזרחי שולט הכלל הידוע לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה", ועל התובע להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכיביה העובדתיים. חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט האזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת את עמדתו יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת.
מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברויות לאחר שבית המשפט בודק את מהימנותן של הראיות אשר הובאו לפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד.

בתחום דיני הביטוח נקבע שנטל השכנוע להראות שהאירוע הביטוחי אמנם התרחש ונכנס לתנאי השיפוי בפוליסה מוטל על התובע- המבוטח. לעומת זאת, הנטל להראות שמתקיים אחד החריגים לחבות, בין אם עפ"י הפוליסה ובין אם עפ"י הדין, המשחרר את המבטחת מאחריות, מוטל עליה (ראו אזכורי ההלכות בסע' 14 לפסק דינה של כב' השופטת שרון הינדה בת.א (ת"א) 54419-12-11 אברהם טייב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (19.4.16, פורסם בנבו).

אני סבורה כי הכללים הנ"ל, החלים במערכת היחסים שבין מבוטח למבטח, חלים באותו האופן גם כשמדובר בתביעה לפיצוי מחברת השכרה שאחד מכלי הרכב שלה מעורב, כנטען, באירוע מזיק. זאת, משום שכידוע, חברת השכרה מעבירה דרך כלל את החזקה בכלי הרכב לשוכריהם ואין לה הידיעה ממקור ראשון באשר לשימוש בכלי הרכב או לאירועים כאלה ואחרים בהם כלי הרכב מעורבים. חברת השכרת רכב ניזונה מפי השוכר ולעיתים כאשר מתעורר ספק בדבר אמינות הדיווח, מעמדה של חברת ההשכרה כמעמדה של חברת ביטוח.

לכן, לטעמי, מעבר לכללי המפתח כבכל משפט אזרחי, בו על התובע להוכיח את התשתית העובדתית לביסוס טענותיו, הרי במקרה שלפני ניתן להקיש מדיני הביטוח ומההלכות הקבועות כי הנטל להוכחת עצם קרות האירוע הביטוחי רובץ על הטוען לו.

בעניין אברהם טייב הנ"ל, כמו בענייננו, טען אחד הנהגים כי הוא אחראי לתאונה כיון שהתנגש ברכב לפניו והדף אותו לעבר רכב נוסף. כמו שם גם כאן, לא ידע התבע לתאר מה הסיח דעתו כך שלא היה מרוכז בנעשה בכביש לפניו, כי כך שלא שם לבו לרכב שעצר לפניו, לפני צומת מרומזר, והתנגש בו בעוצמה במהירות של בין 60 ל- 80 קמ"ש. הוסף על כך את הגרסאות השונות בעניין תאריך ומקום האירוע, הסתירות המרובות והתמיהות המהותיות העולות מעדות נהג הרכב ומעדותו של הנתבע, את הכחשת הנוכחות הגורפת של נהג הקאיה ואי הגשת תביעה מצידו.

כל אלה מובילים למסקנה שאין בכוחה של התביעה לשכנע בהתקיימות האירוע משוא התביעה, בנסיבות כפי שתוארו. על כן, התביעה נדחית.

שקלתי את סוגית ההוצאות ומצאתי שאין מקום לחיוב התובעת בהוצאות. לעניין זה, אזכיר את קיומם של שני דו"חות החקירה הסותרים, עובדה שהיה על הנתבעת 2 לגלות טרם ישיבת ההוכחות. אני סבורה שיכול והיה בגילוי מוקדם של הדו"ח הנוסף, כדי למנוע את ההליך כולו.
אשר להוצאותיו של הנתבע 1 - לאור התנהלותו בהליך זה, לרבות אי הגשת כתב הגנה והגשת בקשה לביטול פסק הדין באיחור ניכר – אני סבורה שאינו זכאי להוצאות משפט. עם זאת, אני מורה לתובעת להשיב לנתבע 1 את שגבתה ממנו במסגרת הפעולות למימוש פסק הדין טרם ביטולו.

זכות ערעור כדין

ניתן היום, י"ג תמוז תשע"ט, 16 יולי 2019, בהעדר.