הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה תא"ח 31076-08-15

לפני
כבוד ה שופט גלעד הס

התובעת

אלכסנדר אורן בע"מ

נגד

הנתבעות

  1. רהיטי לואיס בע"מ
  2. ד.כ. חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ
  3. חנויות להשכרה בן-גוריון ארלוזרוב בהרצליה בע"מ
  4. חנויות להשכרת חנויות בהרצליה הצעירה בע"מ

פסק דין
מבוא
התביעה שלפני הינה תביעה לפינוי מושכר אשר הוגשה לפי פרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 (להלן: "תקנות סדר הדין").
המחלוקת העניינית בתיק זה הינה פשוטה יחסית, כאשר תביעת הפינוי מבוססת על הטענה כי הנתבעת 1 מחזיק ה בנכס ומסרבת מזה תקופה ארוכה לשלם דמי שכירות.
אלא, שבין הצדדים מתנהל קרב משפטי רווי הליכים הנוגע למיהות בעלי הזכויות בחנות הידועה כגוש 6538, חלקה 547, תת חלקה 33 (להלן: "החנות") ובפרט בשאלה - האם התובעת הינה בעלת הזכויות או שמא בעלי הזכויות בחנות הינן הנתבעות 2-4?
בנסיבות אלו אין מנוס אלא לפתוח בתיאור כללי של חלק מההליכים בין הצדדים ותוצאותיהם. א בהיר כי אין בכוונתי לסקור את כלל ההליכים בין הצדדים ואתמקד בהליכים אשר רלבנטיים לסוגי ה שלפניי.
בשלב הראשון אתן רקע כללי על המחלוקת לגבי הזכויות בחנות ולאחר מכן אפרט את ההליכים בחלוקה לשלושה חלקים: הליכים הנוגעים לתיק הכינוס, הליכים אזרחיים בין הצדדים ותביעות הפינוי.
רקע כללי
כאמור לעיל נשוא התביעה שלפני, כמו גם ההליכים הרבים האחרים, הינה חנות רהיטים ברחוב בן גוריון 35 בהרצליה.
הצדדים להליך זה, ולמעשה לכלל הליכים, הינם: התובעת, חברת אלכסנדר אורן בע"מ אשר טוענת לבעלות בנכס, והנתבעות : הנתבעת 1, חברת רהיטי לואיס בע"מ, אשר אין חולק כי הינה המחזיקה בחנות נשוא התביעה (להלן: "הנתבעת") והנתבעות 2-4 אשר טוענות אף הן לבעלות בחנות נשוא התביעה ( להלן :"הנתבעות").
הרקע לסכסוך הזכויות הינו, כדלקמן:
התובעת בצירוף חברות נוספות בנתה פרויקט בנייה הכולל שלושה בנינים על מקרקעין ברחוב בן גוריון בהרצליה כאשר ה חנות נשוא התביעה נבנ תה במסגרת הפרויקט האמור.
בין הצדדים השונים להסכם הבנייה התגלעו סכסוכים ובעקבותיהם ביום 14/11/88 חתמו הצדדים על הסכם המסדיר את היחסים ביניהם , כאשר בנוסף באוגוסט 92 חתמו השותפות לפרויקט על אגרת חוב לטובת התובעת וזאת על בסיס התחייבות לשעבד חלקים מזכויותיהם במקרקעין לפי ההסכם מיום 4/11/88.
בשלב זה, ולאור המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים - ובכלל זה בין התובעת והנתבעות כאן - התנהלה בוררות במסגרתה הגיעו ביום 3/12/96 הצדדים לכדי הסכם אשר קיבל תוקף של פסק בוררות ואשר אושר בבית המשפט המחוזי ביום 1/9/97 במסגרת ה"פ 947/97 .
אקדים ואומר כי בהליכים שאתאר להלן נקבע כי מכוח הסכם בוררות זה השעבוד לטובת התובעת כאן על החנות, גובר על זכויות הנתבעות.
תיק כינוס הנכסים - פר"ק 1087-09
בשנת 2009 הגישה חברת אלכסנדר אורן בע"מ – התובעת כאן - בקשה למינוי כונס נכסים לשם מימוש השעבודים נשוא איגרת החוב וביום 26/1/09 נעתר בית המשפט לבקשה וזאת במסגרת תיק פר"ק 1087-09 אלכסנדר אורן בע"מ נ. רהיטי לואיס בע"מ ואח' (להלן: "תיק הכינוס").
במאמר מוסגר אציין כי קודם לתיק כינוס הנכסים התנהלו הליכים נוספים בין הצדדים לרבות הליכי חדלות פירעון (תיק פש"ר (ת"א) 1672/01) וכן הליכים אזרחיים (תיק ה"פ 1263/92, בש"א 5686/08), אולם אלה כבר נבלעו בהכרעות בתיק הכינוס וה הליך האזרחי ולא מצאתי לנכון לסקור אותם במסגרת פסק דין זה.
במסגרת תיק הכינוס טענה התובעת כי השעבודים חלים גם על החנות נשוא התביעה כאן ו לפיכך מונה הכונס גם לשם מימוש השעבוד בגין ה חנות נשוא התביעה.
במסגרת הליכים בתיק הכינוס (ולמעשה גם בהליכים נוספים) הועלו על ידי הנתבעות טענות כנגד תוקף השעבוד במסגרתו שועבדה החנות נשוא הדיון וזאת בין היתר בטענה כי החנות נמכרה עוד בשנת 1978. טענות נוספות של הנתבעות נטענו כנגד הזכות של התובעת למימוש השעבודים האמורים ובכלל זה לאור טענתן בדבר גובה החוב לתובעת .
בשורה של החלטות, התייחסו בתי המשפט לטענותיה ן של הנתבעות , כאשר טענות אלו נדחו:
ההחלטה המרכזית במסגרתה נדחו טענות הנתבעות הינה החלטת בית המשפט של כינוס מיום 11/9/12. במסגרת החלטה מפורטת ומנומקת זו קבע בית המשפט כי השעבוד תקף, כי השעבוד כולל את החנות נשוא התביעה וכי קיים חוב משמעותי המצדיק את מימוש השעבוד.
לאור ההחלטה מיום 11/9/12 הורה בית המשפט של כינוס על המשך הליכי המימוש של החנות באמצעות כונס הנכסים על החנות עו"ד מיכה צמיר .
במסגרת הליכי המימוש הללו נמכרה החנות לתובעת בתביעה שלפני, וזאת בהסכם מכר מיום 15/12/13. הסכם המכר אושר על ידי בית המשפט המחוזי ביום 12/1/14.
על החלטת בית המשפט מיום 11.9.12, אשר כאמור הינה ההחלטה המהותית הקובעת כי השעבוד תקף ובר מימוש, הוגש ערעור על ידי הנתבעות במסגרת ע"א 7774/12.
עוד, במסגרת תיק הכינוס נית נה ביום 18.4.2013 החלטה ב מסגרתה הורה בית המשפט לנתבעת, רהיטי לואיס בע"מ, להעביר לקופת הכינוס את דמי השכירות בגין החנות. על החלטה זו הגישו הנתבעות ערעור בתיק רע"א 3720/13.
ביום 30.6.2015 ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט של כינוס בה נקבע כי ניתן להמשיך את ההליכים להעברת הזכויות בחנות על שם התובעת כאן, ואצטט:
"לאחר עיון בבקשה, בתשובה ובתגובה, אני נעתר לבקשת הכונס ומתיר לו להמשיך לפעול לרישום הבעלות בחנות 33 ע"ש אורן."
ביום 19.2.2017 דחה בית המשפט העליון את ערעורי הנתבעות בתיקים: ע"א 7774/12 ורע"א 3720/13, ערעורים שכאמור נסובו על שתי ההחלטות של בית המשפט של כינוס דלעיל מיום 11.9.2012 ומיום 18.4.2013, כאשר בית משפט העליון קובע:
"אנו דוחים את בקשת רשות הערעור (רע"א 3720/13) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה 61 בפר"ק 1087-09 (השופטת ד' קרת-מאיר), בה פסק כי: "משנקבע באופן חד משמעי כי אורן רשאי לממש את זכותו ביחידה 33, כפי שנקבע בהחלטה מיום 11.9.2012 ... זכאי הכונס לממש גם את דמי השכירות בגין יחידה זו, אשר אמורים להיות משולמים מהיום ואילך" (עמ' 6 להחלטה דנן), משלא מצאנו כי נפלו טעות או פגם כלשהם בהחלטה זו.
אנו דוחים את ערעורן של המערערות 3-1 על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בפר"ק 1087/09 (השופטת ד' קרת-מאיר) מיום 11.9.2012, מכוח סמכותנו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לא מצאנו מקום לדחות איזה מן הממצאים שנקבעו בפסק הדין, שתומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית המשפט קמא. בנוסף, לא גילינו בפסק הדין טעות כלשהי שבחוק." (הדגשה לא במקור – ג.ה.).
ביום 22.3.17 ניתנה החלטה של בית המשפט של כינוס בשתי בקשות נוספות שהוגשו על ידי הצדדים:
בקשה 97 - במסגרתה ביקש כונס הנכסים על החנות (עו"ד צמיר) להורות על מחיקת הערות שונות הרשומות על הנכס בלשכת רישום המקרקעין לרבות הערה לזכות הנתבעות כאן.
בקשה 98 - במסגרתה ביקשו הנתבעות כאן להורות על סגירת תיק הוצאה לפועל שנפתח נגדן בגין אי תשלום דמי שכירות לכונס הנכסים בקשר לחנות.
בית המשפט של כינוס במסגרת החלטה בבקשות אלו סוקר אף הוא את ההליכים שהתנהלו עד לאותה עת, ופוסק ביום 22.3.2017 באופן חד משמעי וברור כנגד עמדת הנתבעות בשתי הבקשות לעיל, פסיקה אשר רלוונטית גם להליך שלפניי.
לעניין החלטה 97 פוסק בית המשפט:
"משכך, יש להעתר לבקשה 97 ולהורות על מחיקת כל ההערות הרשומות על החנות, לרבות ההערה שרשמו המשיבות 1- 3, אך למעט ההערות הרשומות לטובת אורן. כמו כן, יש להעתר לבקשת הכונס ולרשום לטובתו הערת אזהרה על החנות, כדי למנוע נסיונות נפסדים נוספים מצד המשיבים או מי מהם להכשיל את העברת הזכויות בחנות."

ולעניין בקשה 98, נפסק:
"באשר לבקשה 98, הרי שיש לדחות את עתירתם של המשיבים לסגור את תיק ההוצל"פ שנפתח נגדם. כפי שצויין קודם, הכונס פעל ברשות ובסמכות כאשר פתח את תיק ההוצל"פ נגד המשיבים לשם גביית דמי השכירות המגיעים בגין החנות, ואשר המשיבה 4, בכוונת מכוון, נמנעה מלשלמם לכונס בטרם נפתח תיק ההוצל"פ."
הינה כי כן, נקבע על ידי בית המשפט של כינוס כי יש להעביר את הרישום בחנות על שם התובעת כאן וכי ניתן להמשיך את הליכי ההוצאה לפועל בגין אי תשלום דמי שכירות, אשר הנתבעת בכוונת מכוון נמנעת מלשלם.
אציין כי על החלטת בית המשפט של כינוס מיום 22.3.17 בבקשות האמורות הוגש ערעור לבית המשפט העליון בע"א 3447/17, ערעור שטרם נדון.
ההליכים האזרחיים והמנהליים
מלבד ההליכים בתיק הכינוס, אשר כאמור במסגרתו הוכרע באופן ברור כי התובעת רשאית לפעול לרישום הנכס על שמה מכוח מימוש השעבוד , התנהל בין אותם הצדדים גם הליך אזרחי וזאת במסגרת ת.א. (ת"א) 57401-01-13 רהיטי לואיס בע"מ נ' אלכסנדר אורן בע"מ (להלן: "התיק האזרחי").
במסגרת תובענה זו עתרו הנתבעות כאן למתן פסק דין המצהיר כי להן הזכות להירשם כבעלים החוקיים והבלעדיים של החנות וכי זכותן אינה כפופה לשעבוד של התובעת ו מכאן אין לתובעת כל זכות בחנות.
ביום 28.11.2016 ניתן פסק דין של בית המשפט המחוזי בתיק האזרחי, כאשר במסגרת פסק הדין דוחה בית המשפט ב אופן מנומק את תביעת הנתבעות ובפרט דוחה בית המשפט את הטענה כי זכותן של התובעות (הנתבעות כאן) להירשם כבעלים של ה חנות אינה כפופה לשעבוד. כלומר, בית המשפט מכריע כי זכות הנתבעת כפופה לשעבוד לטובת התובעת.
על פסק דין זה הוגש ערעור במסגרת ע"א 482/17 רהיטי לואיס בע"מ נ' אלכסנדר אורן בע"מ ואח', ערעור אשר טרם נדון.
הליך נוסף שהתנהל בין הצדדים וכן כנגד עיריית הרצליה והוועדה המקומית הרצליה הינו עת"מ 41018-7-15 עו"ד מיכה צמיר נ. עיריית הרצליה ואח', אשר במסגרתה עתר עו"ד צמיר, כונס הנכסים על החנות, כי עיריית הרצליה תנפיק אישור ללשכת רישום המקרקעין להעברת ה חנות על שם התובעת וכן עתר לסעדים נוספים מתחום המשפט המנהלי.
בית המשפט המחוזי דחה את העתירה וזאת מהנימוק כי העתירה מוקדמת, היות ולא נקבע עדיין כי המכר לתובעת כאן הינו מכר מושלם וחלוט.
על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון במסגרת תיק עע"מ 2377/16 ‏ עו"ד מיכה צמיר ככונס נכסים נ' עיריית הרצליה.
ביום 26.6.17 ניתן פסק הדין בערעור עע "מ 2377/16, במסגרתו קבע בית המשפט העליון באופן ברור:
"איננו נדרשים במסגרת ערעור זה לשאלת הזכויות הנטענות בחנות, שאלה שלטענת המשיבים 8-5 טרם הוכרעה באופן חלוט (וזאת נוכח הערעורים התלויים ועומדים בפני בית משפט זה בע"א 482/17 ו-ע"א 3447/17).
זאת, מן הטעם הפשוט, שמכר החנות אושר, הושלם ונעשה חלוט ("מעשה עשוי"). משכך, רשאים המערערים לפעול לרישום זכויותיהם של המשיבים 4-3 (אורן) בחנות מס' 33 ברחוב בן גוריון בהרצליה, ולבצע כל הפעולות הכרוכות בכך." (הדגשה לא במקור – ג.ה.).
הליך נוסף ראוי לאזכר הינה תביעה שהגישה הנתבעת במסגרת ת.א. 37467-11-15 רהיטי לואיס בע"מ נ. אלכסנדר אורן בע"מ ואח' במסגרתה עתרתה הנתבעת כאן למספר סעדים הנוגעים להסכם השכירות. ביום 4.5.2017 החליט בית המשפט (כב' השופטת ש. גלר) לעכב את ההליכים בתיק 37467-11-15 עד להכרעה בתביעה שלפניי.
הליכי הפינוי
תביעת הפינוי הראשונה הוגשה במסגרת תא"ח 30706-02-14 אלכסנדר אורן בע"מ נ. רהיטי לואיס בע"מ. התביעה בתיק זה נמחקה בהסכמת התובעת וזאת לאור העובדה כי באותה עת היו שני הליכים מהותיים תלויים ועומדים : ה הליך הראשון הינו התיק האזרחי ת.א. (ת"א) 57401-01-13 שסקרתי לעיל וההליך השני הינו הערעור בבית המשפט העליון ע"א 7774/12, אשר כזכור הינו הערעור על החלטת בית המשפט של כינוס לדחות את טענות הנתבעות ביחס לזכויות בחנות.
בית המשפט קבע בתיק פינוי זה כי רק לאחר שיוכרעו הליכים הללו תוכל התובעת להגיש את תביעתה לפינוי וכי זכויותיה שמורות.
ביום 16.8.2015 הוגשה התביעה בתיק שלפני, תא"ח 31076-08-15, כאשר התובעת שבה ומבקשת לפנות את הנתבעת מהנכס.
ביום 24.11.2015 ניתן פסק הדין הראשון בתיק שלפני, על ידי המותב הקודם (כב' השופטת לימור ביבי). המותב הקודם קבע כי יש למחוק את התביעה היות וטרם הסתיימו ההליכים בתיק האזרחי ובבית המשפט העליון ורק לאחר שיסתיימו ההליכים בתיקים האמורים תוכל התובעת לשוב ולהגיש את תביעתה.
על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתיק ע"א (תל אביב) 22000-10-15 אלכסנדר אורן בע"מ נ. רהיטי לואיס בע"מ. בית המשפט בתיק הערעור קיבל את הערעור וקבע:
"בשים לב לאמור לעיל החלטנו לקבל את הערעור.
פסק דינו של בית משפט קמא המורה על מחיקתה על הסף של תביעת המערערת מבוטל בזאת.
התיק יוחזר לבית משפט קמא.
בית משפט קמא יעכב את בירור התביעה עד למתן פסק הדין על ידי בית המשפט העליון ב-ע"א 7774/12 ורע"א 3720/13.
לכשתוכשר השעה לדון בתביעת הפינוי, ייתן דעתו בית משפט קמא, בין היתר, גם לטענת המשיבות לפיה התביעה אינה ראויה להתברר בדרך של תביעה לפינוי מושכר לפי פרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי."
ביום 28.11.2016 ניתן פסק דין של בית המשפט המחוזי בתיק האזרחי - ת.א. (ת"א) 57401-01-13 , ו ביום 19.2.2017 ניתן כאמור לעיל פסק הדין של בית המשפט העליון בתיק ע"א 7774/12 ו בתיק רע"א 3720/13, כאשר הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון דוחים כאמור את כלל טענות הנתבעות.
ביום 22.2.17, לאור פסק הדין של בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי בהליך האזרחי, ולאור פסק הדין בערעור על פסק הדין הראשון בתיק זה, הוגשה בקשה בתיק זה ל השלים את ההליך וליתן פסק דין של פינוי כנגד הנתבעות.
סיכום ההליכים עד כאן
מתיאור ההליכים שהתנהלו עד כה, עולה תמונה ברורה וחד משמעית. לעניין תיק הכינוס, קיימות החלטות חלוט ות (במובן זה שערעור עליהן נדחה) של בית המשפט של כינוס מיום 11/9/12 ומיום 18.4.2013:
ההחלטה מיום 11/9/12 - החלטה הדוחה את טענות הנתבעות בעניין זכותן בחנות וקובעת כי ה חנות שועבדה לתובעת ולאור חוב לתובעת ניתן לממשו. אציין כי מכוח החלטה זו כבר מומש ה ה חנות ונמכר ה לתובעת.
ההחלטה מיום 18/4/2013 המחייבת את הנתבעת לשלם דמי שכירות בגין הנכס לכונס הנכסים, ואצטט:
"אולם, משנקבע באופן חד משמעי כי אורן רשאי לממש את זכותו ביחידה 33, כפי שנקבע בהחלטה מיום 11.9.12 - אליה התייחסתי בהרחבה במסגרת החלטה בבקשה 46 – זכאי הכונס לממש גם את דמי השכירות בגין יחידה זו, אשר אמורים להיות משולמים מהיום ואילך."
סיכום זה של ההלכות משתקף כאמור גם מפסיקתו האחרונה של בית המשפט העליון בעניין עע"מ 2377/16 ‏ מיכה צמיר ככונס נכסים נ' עיריית הרצליה:
"זאת, מן הטעם הפשוט, שמכר החנות אושר, הושלם ונעשה חלוט ("מעשה עשוי"). משכך, רשאים המערערים לפעול לרישום זכויותיהם של המשיבים 4-3 (אורן) בחנות מס' 33 ברחוב בן גוריון בהרצליה, ולבצע כל הפעולות הכרוכות בכך."
ההליך שהתנהל לפניי
ביום 22.2.17 לאחר שניתן פסק דין הדוחה את הערעורים של הנתבעות ולאחר שנדחתה תביעת הנתבעות בהליך האזרחי, הוגשה בקשה על ידי התובעת למתן פסק דין של פינוי.
התיק הועבר למותב זה, ונקבע דיון בנוכחות הצדדים ליום 10.5.17.
במסגרת הדיון מיום 10.5.17 נדרש בית המשפט לטענה כי ההליך אינו מתאים לפרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי ודחה את הטענה בהחלטה מנומקת. לאור דחיית הטענה נחקרו המצהירים מטעם הצדדים וניתן צו להגשת סיכומים בכתב, ואלו הוגשו.
אתייחס לעדויות הצדדים ולטענות הצדדים בסיכומיהם במסגרת פרק דיון והכרעה.

דיון והכרעה
מסגרת הדיון
בטרם אדרש להכרעה בתיק, ראוי לתחום ולגדר את מסגרת הדיון בתיק זה.
עיון בכתבי הטענות מטעם הצדדים ובסיכומיהם מ עלה למעשה שלוש מחלוקות נקודתיות: הראשונה נוגעת לשאלה למי הזכויות בחנות; השנייה, אשר אינה מנותקת מהמחלוקת הראשונה, האם הנתבעת עמדתה בחובתה לתשלום דמי השכירות; והשלישית - האם הסתיימה תקופת השכירות.
התובעת טוענת כי הינה בעלת הזכויות בחנות, כי השכירות הסתיימה וכי הנתבעות הפרו את חובתן לשלם את דמי השכירות בגין החנות אשר אין חולק כי הנתבעת מחזיק ה בה.
מנגד, הנתבעות טוענות כי התובעת אינה בעלת הזכויות בחנות , שכן שאלה זו טרם הוכרעה.
לעניין תקופת השכירות טוענת הנתבעת 1 כי חתמה ביום 1.2.2012 על הסכם שכירות עם הנתבעות 2-4 לתקופה בת 10 שנים עם אופציות להארכת התקופה המסתכמות בעשר שנים נוספות, כך שתקופת השכירות טרם הסתיימה. לעניין דמי השכירות טוענות הנתבעות כי פיקדון שהפקידה הנתבעת בתיק ההוצאה לפועל נפרע על חשבון דמי השכירות וכי החל מחודש נובמבר 2015 שילמה הנתבעת באופן סדיר לתיק ההוצל"פ את דמי השכירות, כאשר מיום 29.3.17 היא משלמת את דמי השכירות לתובעת עצמה.
מכאן אדון בשאלות אלו.
הבעלות בחנות
לעניין הבעלות בחנות, הרי לאחר שעיינתי במכלול ההליכים שהתנהלו בעניין זה, אני סבור כי הוכרע באופן חד משמעי וברור כי הזכויות בחנות הינן של התובעת.
כך, קובע בית משפט של כינוס (כב' השופט ברנר) בהחלטתו מיום 22.3.17, החלטה שניתנה לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 7774/12 ו- רע"א 3720/13 ולאחר ההכרעה בתיק האזרחי:
"עוד יש לציין כי נוכח דחיית טענותיהן של המשיבות 1- 3 בפסק דינה של כב' השופטת אבניאלי והקביעה כי זכויות הבעלות שלהן היו כפופות לשעבוד לטובת אורן, ובמיוחד נוכח פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 19.2.2017, ממילא נותר תיק הכינוס על כנו, והזכויות בחנות שנמכרו לאורן לפי פסק הדין מיום 12.1.2014, נותרו של אורן. על כן, הזכות לקבלת דמי השכירות בגין החנות מאז יום 18.4.2013 היו ונותרו של הכונס תחילה, ושל אורן מאז יום 12.1.2014."
והדברים ברורים.
ואם לא די בכך מבהיר בית המשפט העליון במסגרת פסק הדין בתיק עע"מ 2377/16 ‏ מיכה צמיר ככונס נכסים נ' עיריית הרצליה כי מכר החנות לתובעת הושלם ונעשה חלוט, כפי שצוטט לעיל.
הנתבעות טוענות כי על פסק הדין בהליך האזרחי וכן על החלטת כב' השופט ברנר מיום 22.3.17 הוגשו ערעורים ולכן אין מקום להסתמך על האמור בהם. אני דוחה טענה זו:
ראשית ומהותית - קבלת טענת התובעת כי היא בעלת הזכויות בחנות ודחיית טענת הנתבעות בעניין זה כבר הוכרעה במסגרת החלטת בית המשפט של כינוס מיום 11.9.12, כאמור על החלטה זו הוגש ערעור בתיק רע"א 7774/12, ערעור אשר נדחה, ולכן קיימת החלטה שיפוטית חלוטה בעניין זכויות התובעת בנכס. לפיכך, יהיו תוצאות הערעורים אשר יהיו, לא יהיה בהם בכדי לשנות מהחלטה חלוטה זו.
שנית, אף אם אתעלם מההחלטה החלוטה מיום 11.9.12, הרי בהתאם להלכה הפסוקה גם פסק דין שהוגש עליו ערעור יש בו ליצור מעשה בית דין , ר' פרופ' זלצמן 'מעשה בית דין בהליך אזרחי' בעמ' 246 והאזכורים שם . לפיכך, במקרה שלפני הן פסק הדין בהליך האזרחי, והן החלטת כב' השופט ברנר מיום 22.3 .2017, יוצר ים מעשה בית דין ביחס לזכות הבעלות של התובע ת בחנות וזאת הגם שהוגש עליהם ערעור.
עוד אציין כי הנתבעות טענו כי בהליך האזרחי הוכרעה סוגיית הבעלות בחנות לטובתם (כך!), אלא שעיון בפסק הדין מגלה את ההפך המוחלט, כאשר בית המשפט קובע באופן מפורש כי זכות הבעלות של הנתבעות נסוגה ביחס לזכות השעבוד של התובעת. כב' השופט ברנר מתייחס לטענה זו של הנתבעות וקובע:
"אלא שתקווה זו נכזבה, ודומה כי המשיבות 1- 3 קוראות בפסק הדין דברים הפוכים לחלוטין מאלה שנכתבו בו. לדידן, פסק הדין מכיר בזכויות הבעלות שלהן ומפריך את טענת אורן בדבר השעבוד שהיה לה על זכויות הבעלות ואשר לצורך מימושו נפתח הליך הכינוס, אלא שעיון בפסק הדין מלמד ההיפך. נקבע בו באופן מפורש, ויותר מפעם אחת, כי זכויות הבעלות של המשיבות 1- 3 היו כפופות לשעבוד לטובת אורן וכי המשיבות 1- 3 נתנו הסכמה מפורשת למימוש החנות לשם פרעון החוב כלפי אורן."
ואין לי אלא להצטרף לדברים ברורים אלו.
ואם לא די בכך, הרי עצם הגשת ערעור הנתבעות על פסק דין זה מלמד כי בית המשפט לא קיבל את עמדתן.
אשר על כן, אני קובע כי הזכויות בחנות נמכרו לאורן וזאת בהתאם לפסק הדין של בית המשפט של כינוס מיום 12.1.2014.

אי תשלום דמי השכירות
לאור ההכרעה האמורה בשאלת הבעלות, הרי על הנתבעת היה לשלם דמי שכירות לכונס הנכסים החל מיום 18.4.2013 ולתובעת החל מיום 12.1.2014. לטעמי הוכח בתיק זה כי הנתבעת הפרה חבות זו.
כאמור לעיל, בית המשפט בתיק הכינוס פסק כי תשלום דמי השכירות אמורים להיות משולמים לכונס הנכסים, למרות פסיקה זו הנתבעת לא שילמה לכונס הנכסים לכל הפחות עד ליום 8.9.2015 עת פתח כונס הנכסים תיק הוצאה לפועל כנגד הנתבעת. אציין כי בית המשפט של כינוס אף קבע כי אי תשלום זה על ידי הנתבעת נעשה "בכוונת מכוון".
אציין כי העובדה שלא שולמו דמי השכירות עד למועד זה אינה שנויה במחלוקת, כאשר הנתבעת עצמה טענה במסגרת תיק ההוצאה לפועל טענת "פרעתי" בטענות שונות (כגון: פסק הדין אינו בר אכיפה, הזכות לדמי שכירות אינה של כונס הנכסים, קיימים הליכים נוספים ועוד), אולם אין טענה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל כי הנתבעת אכן שילמה בפועל דמי שכירות לכונס הנכסים, ר' החלטת ראש ההוצל"פ בתיק 507600-09-15.
אין מחלוקת כי טענת הפרעתי של הנתבעת נדחתה כפי שגם הודתה עדת הנתבעת בדיון בחקירה הנגדית.
למעשה, גם במסגרת הסיכומים בתיק שלפניי לא טוענת הנתבעת כי שילמה לכונס הנכסים דמי שכירות עד ליום 8.9.2015.
לפיכך, כאשר הנתבעת לא שילמה דמי שכירות לכונס הנכסים (או לתובעת אשר זכאית לדמי שכירות אלו החל מיום 12.1.2014) לכל הפחות עד ליום 8.9.2015, הרי היא הפרה לא רק את החלטת בית המשפט, אלא גם תנאי יסודי בהסכם השכירות, הפרה המקנה זכות לביטול ההסכם ופינוי הנתבעת.
הנתבעת בסיכומיה (סעיף 10) טוענת כי ביום 7.1.2016 חולט העירבון שהפקידה בתיק ההוצל"פ וכי החל מחודש נובמבר 2015 שילמה בתיק ההוצל"פ 8,000 ₪ בחודש עד ליום 20.4.2017. עוד טוענת הנתבעת באותו הסעיף כי ביום 29.3.2017 הפקידה המחאות בסך של 9,360 ₪ בגין דמי שכירות שוטפים.
גם אם אקבל נתונים אלו של הנתבעת כנכונים , הרי ברור מהם כי זו הפרה באופן מובהק את חובתה לתשלום דמי השכירות ואבאר:
ראשית, אציין כי עצם התשלום המאוחר אינו מרפא את ההפרה הגלומה באי תשלום דמי השכירות במשך שנים רבות , כך שחילוט דמי ערבון שהפקידה הנתבעת ביום 7.1.2016 אינו מתקן את הפרה של אי תשלום ד מי שכירות במשך שלוש שנים. אדגיש, הנתבעת עצמה מודה כי לא שילמה לכונס הנכסים תשלום כלשהו בגין דמי שכירות החל מיום 18.4.2013 ועד לחילוט הע ירבון ביום 7.1.2016, ומכאן אין בתשלום המאוחר לרפא את ההפרה.
שנית, גם לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, המשיכה הנתבעת, שוב לשיטתה שלה, להפר את חובתה לתשלום דמי שכירות לתובעת. אין חולק כי התובעת זכאית הייתה לקבל דמי שכירות מהנתבעת החל מיום 12.1.14 (ר' החלטת כב' השופט ברנר מיום 22.3.17 לעיל וכן סעיף 12 לסיכומי הנתבעות), אלא שהנתבעות עצמן מודות בסיכומים מטעמן כי התשלום הראשון לתובעת נעשה רק ביום 29.3.17, כלומר יותר משלוש שנים לאחר מכן.
כלומר אף לשיטת הנתבעת היא כשלה לשלם דמי שכירות לתובעת במשך שנים. אכן הנתבעת טוענת בסיכומיה כי שילמה ביתר לכונס הנכסים דמי שכירות. ראשית ספק בעיני עם טענה זו נכונה לאור דמי השכירות הראויים שיש לשלם בגין החנות . אולם, אף אם שולם תשלום ביתר לכונס הנכסים, אין הדבר מקנה פטור לנתבעת מתשלום דמי שכירות לבעלים, קרי לתובעת.
אבהיר - ככל שהנתבעת סבורה הייתה ששילמה ביתר לכונס הנכסים היה עליה לנקוט בהליך המתאים להשבת הכספים מכונס הנכסים, אבל אין ל נתבעת כל זכות שלא לשלם לתובעת דמי שכירות המגיעים לה בגין החנות לאור חוב נטען של כונס הנכסים כלפיה.
אשר על כן אני קובע כי הנתבעת הפרה, הפרה יסודית , את הסכם השכירות וזאת באי תשלום דמי שכירות במשך תקופה ממושכת, הפרה המקנה זכות לביטול ההסכם ופינוי המושכר.
סיום תקופת השכירות
לאור פסיקתי כי הנתבעת הפרה את ההסכם באי תשלום דמי שכירות מתייתר למעשה הצורך לדון בטענה בדבר סיום תקופת השכירות. עם זאת ולמען שלמות התמונה אתייחס גם לטענה זו:
התובעת טוענת כי בהעדר בהסכמה על סיום תקופת השכירות חל ס' 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א–1971 (להלן: "חוק השכירות") המקנה לה זכות לסיים את השכירות בפרק זמן סביר. בענייננו הודיעה התובעת לנתבעת עוד ביום 14.1.2014 כי השכירות הסתיימה וכי על הנתבעת לפנות את החנות לא יאוחר מיום 15.3.2014.

הנתבעת טוענת כי בינה לבין הנתבעות 2-4 נכרת ביום 1.2.2012 הסכם שכירות בכתב מכוח ו החנות מושכרת לנתבעת לתקופה של עשר שנים עם אופצי ות להאריך את התקופה לעשר שנים נוספות. מכאן טוענת הנתבעת כי התובעת, אף אם רכשה את הנכס, כפופה , בהתאם לסעיף 21 לחוק השכירות , להסכם השכירות מיום 1.2.2012 ובפרט לזכות ה של הנתבעת לשכור את הנכס לתקופ ות המפורטות לעיל.
אני סבור כי בעניין סיום תקופת השכירות דין טענת התובעת להתקבל ודין טענת הנתבעת להידחות וזאת היות ואין כל נפקות משפטית לחוזה שנכרת ביום 1.2.2012, ואבאר:
ראשית, אין מחלוקת כי על החנות מונה כונס נכסים עוד בשנת 2009, כאשר בשנת 2012 היה הליך כינוס הנכסים בעיצומו. ההלכה הפסוקה קבעה כי במהלך תקופת הכינוס לא ניתן לבצע פעולות משמעותיות בנכס הנתון לכינוס מבלי קבלת הסכמה מראש של הכונס ומבלי קבלת אישור בית המשפט. לעניין זה ר' את ההלכה הוותיקה בע"א 141/74‏ הלנה פפרבוים נ' דן שריזלי (פורסם במאגר נבו, 11.9.75) , ו ר' גם פסיקה מהעת האחרונה עב"א 2454/13 מנחם פרי-הר נ' עו"ד אורי חורש (פורסם במאגר נבו, 24.3.15):
"על כן, ומאחר שבמקרה דנא טרם הוכרז המערער פושט רגל, הרי שנכסיו של המערער עדיין לא הוקנו לכונס הנכסים הרשמי (או למנהל המיוחד הפועל מטעמו). צו הכינוס שניתן, פועל כמעין צו מניעה האוסר על החייב לעשות בנכסיו" (הדגשה לא במקור – ג.ה.).
ור' גם פשר (ת"א) 44746-03-15 יוסף גרינפלד נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם במאגר נבו, 14.12.15) .
פסקי הדין הללו אמנם מתייחס ים למינוי כונס נכסים מכוח הליכי פשיטת רגל, אך הגיונ ם והנמקתם נכו נה גם לגבי מינוי כונס נכסים מכוח אגרת חוב.
עוד אציין כי במסגרת בקשת כינוס הנכסים שהוגשה על החנות נתבקש בית המשפט לקבוע איס ור לבצע כל פעולה בחנות ללא רשותו המפורשת של כונס הנכסים, ר' סעיף ( ii) בעמ' 2 לבקשה.
בקשה זו אושרה בהחלטת בית המשפט של כינוס מיום 26.1.2009 אשר קבע כי סמכויות הכונס יהיו כמפורט בבקשה. לפיכך, השכרת החנות לנתבעת לתקופה כה ארוכה מבלי לקבל את אישור הכונס מהווה ה פרה של תנאי הכינוס כפי שאלו אושרו על ידי בית המשפט.
במקרה שלפני אין ספק כי השכרת הנכס לתקופה אופציונלית של עד עשרים שנה הינה פעולה משמעותית ואין גם מחלוקת כי לא התבקש אישור הכונס או אישור בית המשפט להשכרה האמורה. בנסיבות אלו, ובהתאם להלכה הפסוקה, אין תוקף לחוזה השכירות מיום 1.2.2012.
כאמור לעיל, קבעתי כי אין תוקף לחוזה השכירות מיום 1.2.2012 כאשר זה נכרת ללא הסכמת ם או אישור ם של הכונס ובית המשפט של כינוס . עוד אציין כי לטעמי חוזה זה נכרת גם בחוסר תום לב, וזאת כאשר שלושה שבועות בלבד טרם הכריתה הנטענת של ההסכם , בדיון שנערך ביום 17.1.2012, הצהירו נציגי הנתבעת לפני בית המשפט והכונס כי אין הסכם שכירות בכתב . לפיכך גם מטעם זה אין כל תוקף להסכם מיום 1.2.2012.
אציין כי לאור הצהרת הנתבעת עצמה , המצב המשפטי טרם ההסכם מיום 1.2.2012 (אשר לשיטתי אינו תקף) היה כי עד לשנת 1994 היה קיים הסכם שכירות בכתב והחל בשנת 1994 לא היה הסכם שכירות בכתב לגבי החנות ושולמו דמי שכירות ראויים חודשיים , לעניין זה ר' החלטת בית המשפט של כינוס מיום 19.2.2012 המתייחסת להצהרת הנתבעת ביחס לזכויות בחנות טרם הכינוס:
"באשר ליחידה 33 – מדובר ביחידה מסחרית אחת שהיא חנות.
החנות היא בבעלות המשיבים חברות להשכרה, אשר נשלטות על ידי מר דוד כהן, יהודית כהן ויעקב כהן.
הוצהר במהלך הדיון כי רהיטי לואיס מחזיקה בנכס משנת 90'.
היה קיים הסכם שכירות עד שנת 94'. מאותו מועד ואילך מחזיקה החברה בפועל בנכס ללא הסכם שכירות ומשלמת דמי שכירות." (הדגשה לא במקור – ג.ה.).
לפיכך, מאחר וההסכם בכתב מיום 1.2.2012 בטל, הרי המצב המשפטי ביחס לחנות הינו כי קיים הסכם שכירות ללא תקופת סיום, הסכם במסגרתו משולמים דמי שכירות חודשיים.
במצב דברים זה, ובהתאם לסעיף 19 לחוק השכירות, ביום 14.1.2014 הייתה זכאית התובעת, בעלת החנות, להודיע על סיום השכירות בתוך פרק זמן סביר. אכן בהקשר זה ייתכן כי תקופה של חודשיים כפי שהקציבה התובעת לנתבעת בשנת 2014 הייתה בשעתו בלתי סבירה וזאת לאור תקופת ההחזקה הארוכה של הנתבעת בנכס.
אולם כיום לאחר שחלפו למעלה משלוש שנים מאותו המועד, שלוש שנים בה ן יודעת הנתבעת כי התובעת מבקשת ל סיים את השכירות , ניתן לקב וע תקופה קצרה לצורך סיום השכירות ופינוי החנות.

סיכום
לאור האמור והמפורט לעיל, אני מקבל את התביעה וקובע כי על הנתבעת לפנות את החנות מכל אדם ו/או חפץ ו/או זכויות צד ג' כלשהן.
לעניין מועד הפינוי אני סבור כי לאור העובדה שהנתבעת יודעת עוד משנת 2014 על כוונת התובעת לסיים את השכירות ולפנות את הנתבעת מהחנות, הרי הזמן סביר הנקוב בסעיף 19 לחוק השכירות חלף. כמו כן, לנתבעת היה זמן מ ספיק להתארגן למציאת מקום חלופי.
עם זאת, מצאתי לנכון להביא בחשבון כי אכן מדובר בחנות פעילה המפרנסת אנשים רבים מזה שנים רבות.
לפיכך אני קובע כי מועד הפינוי יהיה יום 18.8.17.
הנתבעות יישאו בהוצאות התובעת בסך כולל של 35,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ז, 06 יולי 2017, בהעדר הצדדים.