הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 7136-02-16

בפני
כבוד ה שופט יוסי ברכיה

התובע:
פלוני

נגד

הנתבעת:
הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

האירוע נשוא התובענה, התרחש על פי טענת התובע ביום 8.11.14 (להלן- יום האירוע). האם אירוע זה, ככל שהתרחש, נחשב כ"תאונת דרכים" בהתאם להגדרת מושג זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן- החוק). במידה וכן, יש לדון בשאלת גובה הנזק של התובע, בו תישא הנתבעת.
נפתח בשאלת סיווג האירוע.
קרות אירוע התאונה וסיווגו
וכך עולה מגירסת התובע בתצהיר עדותו הראשית , בעניין האירוע נשוא התובענה.
על פי גרסת התובע בתצהירו, ביום האירוע בשעות הערב המאוחרות הוא הגיע לבילוי במועדון ברחוב שונצינו בת"א. התובע הגיע למועדון עם מונית, כי הוא התכוון לשתות במועדון ולכן לא רצה לנהוג בחזרה בסוף הבילוי.
במועדון פגש התובע את מר ברוך מגלד (להלן- ברוך)
בסוף האירוע, בשעה 23:30 לערך, ניגשו התובע וברוך לרכבו של ברוך בכדי לנסוע מהמועדון לאכול בשר בשכונת התקווה .
ברוך ניסה להניע את הרכב ללא הצלחה, וביקש מהתובע לפתוח את מכסה המנוע ולחזק את המגעים של המצבר, על מנת שיוכל להניע את הרכב.
תוך כדי שהתובע חיזק את המגעים, ברוך מסר לו מפתח ברגים לצורך חיזוק המגעים הרופפים, ואז לפי תיאור התובע: "בעודי רוכן מעל המצבר של הרכב, שמעתי רעש וחומצה של המצבר עפה לעיני ולפניי, ולחולצתי" (סעיף 8 לתצהיר התובע).
ברוך שישב אותה עת ברכב יצא מהרכב וניסה להרגיע את התובע. ברוך עצר מונית וביקש מנהג המונית שייסע מיידית לבית החולים (סעיף 9 לתצהיר).

בתצהיר הנסיבות שהגיש התובע בשלבים המוקדמים של ניהול התיק, הוא העיד כי הוא וחברו התיישבו ברכב. הרכב לא הניע:
"הוא אמר לי לבדוק את המגעים של המצבר. הוא נשאר לשבת בכיסא הנהג. אני יצאתי, הרמתי את מכסה המנוע, נגעתי עם היד במגע של המצבר והתחלתי לחזק עם היד. הנהג שאל אותי אם אני צריך מפתח לחזק. אמרתי שכן, ולקחתי ממנו. התחלתי לחזק עם המפתח את המגע הרופף. לפתע שמעתי רעש והרגשתי צריבה חזקה בעיניים ובפנים מהחומצה שיצאה מהבטרייה. כמו כן נחתכתי באף" (סעיף 4 לתצהיר הנסיבות).
חברו הזמין מונית והוא נסע לאיכילוב (סעיף 5 לתצהיר) .
עדות התובע בבית המשפט
בחקירתו הנגדית העיד התובע כי הוא מכיר את ברוך 15 שנה, והוא חבר שלו.
כשנשאל אם הגיע למועדון במונית או באופנוע, ענה שהוא לא זוכר "אבל אני יודע שהגעתי עם מונית." (עמוד 6 ש' 16 ).
התובע העיד כי הרכב של ברוך חנה קרוב למועדון.
וכך תיאר התובע בעדותו בבית המשפט את מה שקרה:
"ברוך ניסה להניע את הרכב ולא הצליח. הוא אמר לי תעשה טובה תצא החוצה לחזק את המגעים. יצאתי החוצה לעשות את זה ותוך כדי אמרתי לו שיביא לי מפתח...הצלחתי (לחזק את המגעים- י"ב) אבל היה צריך מפתח, יצא להביא לי וחזר לרכב... אחרי שהביא את המפתח, ואחרי כמה שניות שמעתי פק, וקרה מה שקרה... (הרכב- י"ב) לא היה מונע." (עמוד 6 ש' 27-33, וכן עמוד 7 ש' 1 ).
ברוך, על פי עדות התובע, ישב ברכב וחיכה שהתובע יניע את הרכב. לאחר הארוע, יצא ברוך מהרכב וראה שהתובע נפגע (שם, ש' 3-7 ). ברוך לא נסע עם התובע לבית החולים.
התובע העיד כי אין לו רקע במכונאות (שם, ש' 19 ).
עדות ברוך בתצהירו
ברוך העיד כי הגיע למועדון ברכב של ביתו, וכי בסביבות שעה 23:30 , הוא והתובע ביקשו לנסוע לשכונת התקווה לאכול בשר.
ברוך ניסה להניע את הרכב כדי להתחיל בנסיעה, אך לא הצליח ולכן הוא ביקש מהתובע שיבדוק את מגעי המצבר, בכדי שניתן יהיה להניע את הרכב.
התובע החל לחזק את מגעי המצבר, ותוך כדי שהוא מחזק אותם, ברוך מסר לו מפתח ברגים.
בעוד התובע רוכן מעל מצבר הרכב, שמע ברוך רעש של פיצוץ המצבר ("רעש של בקיעת וסדיקת הפלסטיק" כלשון ברוך- סעיף 8 לתצהיר). מיד שמע ברוך את התובע צועק מכאבים. הוא יצא מהרכב והבחין בתובע שידיו על עיניו ושדם ניגר מפניו, וחולצתו ספוגה בריח של חומצה (סעיף 9 לתצהיר) .
ברוך הרגיע את התובע, עצר מונית שחלפה במקום, וביקש מנהגה לפנות את התובע מיידית לבית החולים.
עדות ברוך בבית המשפט
ברוך העיד שהוא מכיר את התובע מעל עשור, אך הם לא חברים.
ברוך העיד כי הרכב איתו הגיע למועדון רשום על שם ביתו. הרכב היה תקין.
כשהתבקשו לנסוע מהמועדון, ברוך ישב ליד כסא הנהג, התובע היה לידו.
בקשר עם האירוע העיד ברוך:
" באתי להניע, תופעה שקרתה לי בעבר ואין שום דבר בלוח שעונים, ביקשתי מיוסי שישחק במגעים לראות אם הלוח שעונים חוזר, שהאורות חוזרים ולא היה אורות. .. היה לי מפתח 13 שהוא מתאים לחיזוק של הקטבים של המצבר, הייתי משוכנע שזו הבעיה, ביקשתי ממנו לחזק את הקטבים, ורציתי לראות אם יש בסוויץ אורות, לא ידעתי אם זה מצבר שאולי השארתי אורות דולקים או קטבים לא טובים. הבנתי שזו בעיה של מצבר אבל לא ידעתי מה בדיוק, רציתי לראות מה קורה שהוא משחק במגעים. "
(עמוד 2 ש' 28-29 וכן עמוד 3 ש' 3-6 ).
ברוך העיד כי יש לו רקע במכונאות ( עמוד 2 ש' 20 )
בעת שהתובע ניסה לתקן את המגעים, ברוך ישב ברכב, תוך שהוא פותח וסוגר את הסוויץ', אך לא מניע את הרכב (עמוד 3 ש' 12-13 וש' 18-20).
בעניין הפיצוץ שנשמע העיד ברוך:
" שמעתי כזה פק כמו משהו בסגנון של פקק שנפתח לא היה פיצוץ גדול, היה פיצוץ קל " (שם, ש' 22 ) .
לאחר מכן ברוך יצא החוצה, ושמע את התובע נאנק מכאבים "הרחתי את החומצה של המצבר, הבנתי שיש בעיה שם. הבאתי לו מים שטפתי לו את הפנים. הוא צרח מכאבים בעין. הייתי מובך ולא ידעתי מה לעשות, הייתה מונית עשר מטר מאתנו ממתינה לנוסעים, אמרתי לו שייקח אותו מיד לאיכילוב. " (שם, ש' 26-29 ).
ברוך העיד כי הוא לא נסע עם התובע לבית החולים, כי הוא לא רצה להשאיר את רכבו ללא השגחה, ועם מכסה פתוח. ואולם הוא שילם על המונית לבית החולים, עבור התובע (שם, ש' 32 ) .
הכרעה בשאלת קרות האירוע
לאחר ששמעתי את עדות התובע וברוך, ועיינתי בתצהיריהם וכן בתמלולי החקירה שצורפו ע"י הנתבעת, הגעתי לכלל מסקנה, כי אני מקבל את התיאור של התובע לקרות האירוע נשוא התובענה.
עדויות התובע וברוך היו עדויות קוהרנטיות, משלימות ותומכות זו בזו.
מעדויות שניהם עלה, כי התובע הגיע למועדון בשעות הלילה , שם פגש את ברוך.
התובע וברוך מכירים תקופה רבה, לפחות 10 שנים. לכך מסכימים שניהם.
התובע ראה את עצמו ואת ברוך כחברים, ברוך הגדיר את יחסיהם כ"מכרים" בלבד. אלו הבדלים של נקודת מבט על מערכת היחסים, אך זו אינה סתירה משמעותית בגרסת התובע שתביא לאי קבלתה.
הן התובע והן ברוך העידו כי הם ביקשו לנסוע לאחר הבילוי במועדון, לאכול בשר בשכונת התקווה.
מעדויות התובע וברוך עלה כי בעת שברוך ניסה להניע את הרכב, הוא לא הצליח, וכי התובע יצא לנסות ולתקן את התקלה במצבר. ברוך נשאר בכיסא הנהג.
התובע החל בתיקון, תוך כדי שברוך מעביר לו לאחר שהחל לנסות ולתקן את התקלה, מפתח לחיזוק המגעים.
בשלב כלשהוא אירע פיצוץ שמקורו במצבר והתובע נפגע בעיניו. עובדה זו תוארה ע"י התובע וברוך.
לאחר הפגיעה נאנק התובע מכאבים בפניו, ברוך הזמין מונית, והתובע נסע לבית החולים.
התובע וברוך מסכימים כי רק התובע נסע לבית החולים וברוך נשאר עם רכבו.
איני רואה כל סיבה לפקפק בגרסת התובע וברוך כפי שמציעה הנתבעת , על רקע העובדה כי דווקא לברוך יש רקע טכני, והגיוני כי הוא היה צריך לטפל בתקלה ולא התובע. העובדה שהתובע הנעדר רקע טכני ניגש לטפל בתקלה, נראית סבירה. אין המדובר בתיקון משמעותי המצריך ידע רב. המדובר בתיקון הקשור למצבר, שרבים מהנהגים מבצעים אותו.
ברוך היה הנהג ונותר על יד ההגה, כך שסביר שהתובע יצא ויטפל במצבר, וברוך יעקוב אחר הניסיונות להחיותו מתוך הרכב ותוך כדי "משחק" עם הסוויץ'.
איני רואה גם כל פירכה לגרסת התובע, בעובדה שרק הוא נסע לבית החולים וברוך לא הצטרף אליו. סביר שברוך ירצה להישאר על יד רכבו המקולקל ולא לעוזבו. ברוך שילם עבור המונית לבית החולים. ברוך העיד כי התובע שעמד על רגליו יכול היה להסתדר לבד, ולא היה צריך שהוא ילווה אותו "הוא לא ילד קטן, אני לא ההורים שלו, הוא מכר שלי בלבד, הוא היה יכול להגיע לבד לבית החולים" (עמוד 4 ש' 3-4 ). עמדה זו של ברוך סבירה וההגיונית בעיני.
הפער המשמעותי בגרסת התובע, נמצא בש אלה כיצד הגיע למועדון בתחילת הערב. בתצהיר ובעדותו העיד כי הגיע במונית. לעומת זאת, בתמלול העדות שנתן לחוקר הנתבעת (מוצג נ/2) אמר שהגיע באופנוע (עמוד 7 ל תמליל ש' 21 וכן ש' 23-25 ).
ואולם, אין המדובר בסתירה המעידה על חוסר אמינותו של התובע. אין המדובר בעניין שהוא מהותי לסוגיה המרכזית של העדות, שהיא כיצד נפגע התובע, אלא בעניין הנמצא ב"מעטפת" או ב"פריפריה" של העדות .

מעבר לתמיכה כאמור של עדות ברוך בעדות התובע, מצאתי לציין כי כבר בבית החולים, לשם פונה התובע עוד באותו ערב (התובע הגיע לבית החולים בשעה 2:16 בתאריך 9.11.14, היינו בסמוך לאירוע שהתרחש בסביבות שעת חצות של יום 8.11.14) נרשם תחת הכותרת "תלונה נוכחית": "מספר שעות טרם פנייתו למיון התפוצץ מצבר של המכונית ונחבל בפנים". כך שגרסתו הבסיסית של התובע נמסרה בזמן אמת במסגרת הטיפול הרפואי שקיבל בסמוך להתרחשות.
כמו כן, עיון בתמלולי עדות התובע (נ/2) וברוך (נ/1 ) מורה כי הם חוזרים על עיקרי גרסתם שנמסרה בפניי, מה שמחזק את אמינותם.
סוף דבר, מכל המקובץ, מצאתי לקבל את גרסתו של התובע ולקבוע, כי הוא נפצע במועד הנטען על ידו, שעה שטיפל במצבר הרכב של ברוך, ובעת שהוא וברוך ביקשו לנסוע ברכב, אך זה לא הניע.
במהלך טיפול זה, נוזל חם/חומצתי שמקורו במצבר הותז על פניו של התובע וגרם לו לנזק, אודותיו אדון להלן.
האם הארוע נשוא התובענה מוגדר כ"תאונת דרכים"?
מבחינת סעיפי החוק, ניתן להשקיף על האירוע נשוא התובענה משני כיוונים.
האחד במסגרת ההגדרה הבסיסית למונח "תאונת דרכים"- כחלק מהדיבר: "שימוש ברכב מנועי". השניה במסגרת החזקה החלוטה המרבה הראשונה.
"שימוש ברכב מנועי" מוגדר כך:
"שימוש ברכב מנועי"- ... טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו...".
החזקה החלוטה המרבה הראשונה קובעת כך:
" יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על ידי גורם שמחוץ לרכב".
אעבור עתה לבחינת פרשנות הפסיקה למושג "תיקון דרך" ו"טיפול דרך" .
המושג "טיפול דרך" פורש בפסיקה ככולל מספר מבחנים (המבחנים שיפורטו להלן, סוכמו בעניין רע"א 5099/08 נביל נ' הדר [פורסם בנבו], 4.2.09 . להלן- עניין נביל ) .
המבחן הראשון- "המבחן הגיאוגרפי"- היכן אירע התיקון? נקבע כי התיקון צריך להיות בדרך במובנה הגיאוגרפי, ולא בבית או בחצרים על-פי מבחן זה "טיפול דרך" חייב להיעשות ב"דרך" במובנה הגיאוגרפי, ומשום כך טיפול הנעשה בבית או בחצרים של מקום העבודה לא ייחשב "טיפול דרך".
ובענייננו: הטיפול נעשה ברחוב, לאחר שהרכב בא בנסיעה למקום, ובטרם נסיעה נוספת שלו. אין הדבר נעשה בחצר פרטית, או במסגרת תיקון הקשור למקום עבודה. כך שמבחן זה מתקיים בענייננו.
המבחן השני- "מבחן הזמן". על פי מבחן רק טיפולים הנעשים בסמיכות לפעולת הנסיעה ייחשבו כ"תיקון דרך". נקבע גם המבחן לפעולת תיקון אשר נועדה "למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי, והוא נעשה אגב הנסיעה או לצורך המשכתה המיידית".
"אגב הנסיעה" פורש בפסיקה לא רק כטיפולים במהלך הנסיעה אלא גם טיפולים המתרחשים בסמוך לתחילת הנסיעה (כגון: בת"א 2741/05 (שלום חדרה) מצארווה נ' הכשרת הישוב [פורסם בנבו], 9.11.2008), שם נקבע כי טיפול הנעשה בסמוך לפני תחילת הנסיעה – גם אם הוא נעשה בבית – יחשב טיפול דרך, אך טיפול זהה הנעשה שלא בסמוך לנסיעה לא יחשב כ"טיפול דרך").
גם מבחן זה מתקיים בענייננו. התובע ניגש לתקן את הבעיה במצבר, בסמוך לניסיון להניע את הרכב לקראת תחילת הנסיעה.
המבחן השלישי- "מבחן המהות". במבחן זה אנו בודקים את סוג הטיפול שנעשה בדרך, האם זה טיפול או תיקון שנוהגים לעשות בדרך, או שמא נזקקים לסיוע מקצועי של בעל מקצוע.
ישנן פעולות פשוטות שוודאי הוא שאין צורך להיעזר בשירותיו של מוסכניק מקצועי. כגון: החלפת גלגל, מילוי מים, הוספת שמן, החלפת נורה וכיו"ב. פעולות כאלו יחשבו כ"תיקון דרך".
טיפול במצבר, יכול להיות טיפול מסובך שיצריך מקצוען שיטפל בזה, או הבאת הרכב למוסך, אך יכול גם להיות טיפול פשוט, כגון: העברת מתח למצבר מרכב לרכב, או העברת מתח למצבר בדרך אחרת ופשוטה.
בעניין שבפנינו, הנזק לתובע אירע כבר בשלבים מוקדמים של הטיפול, כך שבשלב זה לא ניתן היה לדעת האם יש צורך בטיפול מקצועי. בשלב זה ניתן היה להניח שטיפול פשוט וקל יביא להפעלה מחודשת של הרכב. התובע עצמו בוודאי שאינו איש מקצוע בתחום, כך על פי עדותו. כך שגם מבחן זה מתקיים בענייננו (יעויין ב ת"א ( שלום כ"ס) 3652/94 אלטמן נ' עילית, פ"מ התשנ"ה(4) 63, 69 (1995), וכן בע"א ( מחוזי י-ם) 3204/02 קורנגולד נ' אישי ישיר [פורסם בנבו], 26.6.2003).
מבחן רביעי- היכן התבצע הטיפול האם ברכב עצמו או באחד מרכיביו . מבחן זה אומץ בדעת הרוב בע"א ( מחוזי חיפה) 242/08 אליהו נ' שביט, [פורסם בנבו], 13.11.2008). תנאי זה קובע כי " טיפול דרך" חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו.
גם מבחן זה מתקיים בענייננו. המצבר הוא חלק מהרכב.
בעניין נביל בית המשפט ציין מבחן נוסף: מבחן הפתאומיות. צריך שהאירוע שבו התקלקל הרכב יהיה אירוע פתאומי. הפתאומיות הופכת את הטיפול ברכב כחלק המשולב בתוך הנסיעה, שכן אם היה מדובר בטיפול מתוכנן ברכב, הרי שזה לא יהיה חלק ממהלך הנסיעה, אלא מטיפול ברכב, המרחיק אותנו מתוך תחולת החוק (בית המשפט בעניין נביל, אימץ את המבחנים הראשון, המבחן השלישי ומבחן הפתאומיות).
אין כל ספק כי בענייננו המדובר באירוע פתאומי. ברוך והתובע נכנסו לרכב מתוך הבנה כי הרכב תקין, אמור להיות מונע בקלות, והם מיד יתחילו לנסוע בו. הרי הרכב הגיע בנסיעה תקינה ע"י ברוך, אין שום סיבה שהוא לא ימשיך להיות תקין. אך ה מצופה- לא קרה. הרכב לא הניע. זוהי תקלה פתאומית שהצריכה "טיפול דרך" (יעויין גם בסיכום התנאים של "תיקון דרך" בעניין רע"א 372/10 הראל נ' ספנייב [פורסם בנבו], 16.6.10 ) .
לסיכום: האירוע נשוא התובענה נחשב, על פי המבחנים שהותוו בפסיקה כ"תיקון דרך", וכחלק מהדיבר "שמוש ברכב מנועי" המהווה חלק מההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" האמורה בחוק.
לאור התוצאה אליה הגעתי, לא אמשיך ואבדוק האם האירוע נשוא תובענה זו, יכול להיכנס גם לתוך תחולת החזקה החלוטה המרבה הראשונה של המושג "תאונת דרכים". לא אכריע עתה, כי אין בכך צורך, בשאלה האם המקרה כפי שתואר ע"י התובע וברוך נחשב מקרה בו הרכב "התפוצץ" או "התלקח", שאלה שאינה נקיה מספיקות
די לנו בהכרעה שהוכרעה לעיל, הפותרת את השאלה המשפטית העומדת בב סיס תובענה זו .
בהתאם לכך, על הנתבעת לפצות את התובע בהתאם לנזק שלו כפי שיוכח.
נזק התובע
נכויות התובע
תחום העיניים: מומחה בית המשפט בתחום העיניים פרופ' א. אופיר קבע בחוות דעתו הראשונה מיום 18.11.16 כי הפגיעה בעין ימין, גרמה להיווצרות קטרקט ולסיבוך קשה ברישתית- בצקת במרכז הראיה.
מצב זה גרם לנכות זמנית של 16% בהתאם לתקנות 52 (1)(א) (6) לתקנות המל"ל. ואולם נקבע כי אם וכאשר יעבור התובע ניתוח בעין ימין תיקבע נכות סופית. אם לא ינותח התובע, צפויה החמרה בראיה.
בעניין מצב שלאחר אקומודציה- מצב לאחר ניתוח ירוד ולאחר ניתוח רשתית, נקבעו 0% נכות.
בחוות הדעת המשלימה של פרופ' אופיר מיום 6.8.18 נקבעו הנכויות הצמיתות הבאות:
10% לפי סעיף 52 (1) (ב) (5) חדות ראיה של 6/24 בימין ו- 6/9 בשמאל. המומחה המליץ לשקול המשך טיפולים בהזרקות סטרואידים לזגוגית העין, כדי לעכב החמרה צפויה בראיה בעין זו עקב הבצקת הכרונית במקולה.
7% לפי סעיף 52 (2) ( V )(ג) מתואם: אובדן מרבית שדה הראיה העליון בעין ימין.
סך נכות משוקללת בתחום העיניים: 16.3%.
התובע נותח 5 פעמים בעינו הימנית. בתשובות ההבהרה קבע המומחה נכויות זמניות לאחר כל ניתוח כדלקמן:
מיום שחרור מהאשפוז: 24.11.14 ועד ליום 17.2.15 (כ- 3 חודשים)- 10% נכות.
שבועיים אי כושר מניתוח קטרקט ביום 17.2.15.
מיום 17.2.15 ועד ליום 30.7.15 (כ- 5.5 חודשים)- 15% נכות.
שבועיים אי כושר לאחר ניתוח ויטרקומי מיום 30.7.15.
מיום 30.7.15 ועד ליום 16.10.15 (כ- 2.5 חודשים)- 10%.
מיום 16.10.15 ועד ליום 27.9.16 (כשנה)- 15%.
מיום 27.9.16 ועד לניתוח ביום 6.4.17 (כחצי שנה)- 16%.
ביום 6.4.17 ניתוח הכנסת שמן לזגוגיות העין. לאחר מכן שבועיים אי כושר.
מיום 6.4.17 ועד ליום 2.11.17 (כ- 7 חודשים)- 25%.
ביום 2.11.17 בוצע ניתוח להוצאת השמן מזגוגית העין, ואחר כך שבוע אי כושר.
המומחה העריך כי נכותו של התובע בתחום חדות הראיה (10%) יכולה בשנים הקרובות בסבירות גבוהה להישאר או להיות מוחמרת ולהגיע כדי 15% (בהחמרה של עד 6/36 ) וגם ל- 20% (במצב של 6/60 ) .
מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה ד"ר לריה יוסף, קבע כי לתובע נותרה נכות זמנית למשך שנה וחצי בהתאם לסעיף 34 (ב) (2) בשיעור 10%, כאשר רק חצי ממנה – 5%, יוחס לתאונה. מעבר לכך, התגובה הנפשית אינה חורגת בעוצמתה מזו ההולמת את פגיעתו הפיזית, והיא מגולמת בפגיעה הפיזית.
סך נכותו המשוקללת הכוללת של התובע הינה: 16.3%.
טענות התובע בתצהירו לעניין נזקיו
התובע העיד כי הוא מתקשה מאוד בקריאה, בראיית עצמים למרחוק, ראיית פרטים, נהיגה ממושכת.
עובר לתאונה התובע עבד כשליח לחלוקת עיתונים , עבודה הכרוכה בנסיעה רבה, כתוצאה מכך טוען התובע כי הוא התקשה לשוב לעיסוקו כמו בטרם התאונה.
התובע היה מאושפז 15 יום לאחר התאונה, ובהמשך טופל באשפוז יום פסיכיאטרי בין התאריכים: 28.6.16-22.9.16 (כ- 3 חודשים), וכן באי כושר לאחר כל ניתוח כפי שכתב המומחה בתשובות ההבהרה (סעיף 24 לתצהיר), סך הכל: כ- 5 חודשי אי כושר מצטבר.
התובע העיד כי בעקבות התאונה הוא לא יכול היה לחזור לעבודתו כשליח.
התובע טען להוצאות רפואיות בגין רכישת תרופות, משחות, משככי כאבים, טיפולים נפשיים ועוד.
התובע טען כי בשל הקושי לנהוג, הוא עושה שימוש רב במוניות.
התובע העיד כי בעקבות התאונה, הוא נזקק לעזרה רבה בתחזוקת משק הבית, שניתנ ה ע "י בני משפחתו.
התובע מתגורר בגפו. התובע גרוש.
התובע וען כי אושפז למשך 101 ימים:
9.11.14-24.11.14- סך הכל: 16 ימי אשפוז.
28.6.16-22.9.16- 85 ימים במחלקה לטיפול יום פסיכיאטרי באיכילוב.
השתכרות התובע
להלן נתונים על שכרו של התובע:
1-10/14 מצטבר: 51,330 ₪. מס הכנסה: 228 ₪.
ממוצע חודשי: 5,110 ₪ במעוגל (השיערוך אפסי).
11/14 – סך של 1,500 ₪.
עדות התובע בבית המשפט
לאחר התאונה, לא יכול היה לחזור לעבודה כשליח המחלק עיתונים, כי הוא לא היה כשיר.
התובע עבד כשליח משנת 93.
כיום התובע מתפרנס מקצבת ביטוח לאומי ולא עובד ( עמוד 8 ש' 21 ).
התובע ניסה לחזור לעבודה כשליח, אך הוא אינו מסוגל: "כי הם ביקשו הרבה שעות עבודה וזה היה קשה לי לעבוד רצוף כמה שעות." (עמוד 9 ש' 4 ). וכן:
" אני כל הזמן טוען שיש לי כאבים בעיניים. משפיע לי על כאבי ראש, סחרחורות, משפיע עלי על הנהיגה, אני יכול לנהוג רק חצי שעה רק במקומות שאני מכיר, מעבר לזה תשע שעות או שמונה שעות זה כבר בלתי אפשרי בגלל חדות הראייה שהצטמצמה וגם שדה הראייה." (שם, ש' 13-15 ).
התובע העיד כי הוא מקבל עזרה מאחיו, אך לא משלם בגין עזרה בשכר (שם, ש' 29-33 ) . התובע העיד, כי בבית הוא מתפקד לבד (עמוד 10 ש' 12 ).
חישוב הנזק
נתוני רקע של התובע כבסיס לתחשיב
תאריך לידה: 13.11.66
תאונה מיום: 8.11.14
נכות משוקללת בתחום העיניים: 16.3%.

שאלת השתכרותו של התובע- בסיס השכר
התובע הציג נתוני השתכרות שלפיהם הוא משתכר סך משוערך של 5,110 ₪.
התובע טען כי מאז התאונה הוא הפסיק לעבוד בעבודתו כשליח המחלק עיתונים, והוא חי רק מקצבת נכות של המל"ל.
התובע טען, כי בשל העדר השכלה או הכשרה מקצועית אחרת, הוא לא יוכל לשוב לעבודתו או לעבודה אחרת כלשהיא.
לתובע נקבעו נכויות זמניות כאמור לעיל, וכן נכות צמיתה בשל מגבלת הראיה בעין ימין בשיעור של 16.3%.
התובע פירט בתצהירו ובעדותו את קשייו לחזור לעבודה, את ניסיונותיו לעשות זאת ואת קשייו לכך.
ואולם, לא ניתן לקבל כי התובע שהיה בן 48 בעת התאונה, וכיום בן 54 וחצי, לא מבצע שום עבודה מאז התאונה ועד היום , וזאת בהתחשב בגובה הנכות שנקבעה לו: 16.3% נכות בתחום הראיה.
אני מקבל את הטענה כי לאור גילו, השכלתו והנכות שנקבעה לו בעיניים המפריעה לו לתפקד כשליח בשל הצורך לנהוג ממקום למקום, נגרמה לתובע נכות תפקודית הגורמת למגבלה משמעותית בחזרה לעבודה לה היה רגיל. ואולם אין להלום את המציאות אותה מציג התובע, כי מאז התאונה ובעקבותיה הוא אינו עובד כלל.
התובע בגילו ובהתאם לגובה נכותו, בהחלט יכול למצוא עבודה בתחומים אחרים , ובהתאם למגבלותיו, שתניב לו הכנסה, ותביא להקטנת נזקיו.
לא הוכח בפניי כי התובע עשה את המאמצים המספיקים בכדי למצוא מקום עבודה חדש. אין די בהצהרה כי היה ניסיון לחזור לעבודה אך זה לא צלח. צריך לפרט את טיב המאמצים שנעשו. להציג ניסיונות למצוא עבודה במקומות חדשים, ובעת הצורך אף להביא עדים שיסייעו ויתמכו בטענה כי שום מקום עבודה לא יכול היה לקלוט את התובע במומו. התובע לא עשה זאת. עדותו בעניין זה היא עדות יחידה.
ברור איפה, כי התובע נהג בניגוד לנטל המוטל עליו בדיני הנזיקין, לעשות ככל שביכולתו בכדי להקטין את ניזקו (יעויין בעניין ע"א 320/87 גנזך נ' אריה, פד"י מ"ה (1) 743, 746 ). נקבע בפסיקה, כי אין לפצות ניזוק שיכול היה להקטין את ניזקו, אך בשל התנהלות בלתי סבירה, לא השכיל למנוע את הגדלת ניזקו. אומנם לא נדרש מניזוק ש"יצא מכליו" בכדי לשקם עצמו ולהקטין את נזקיו, אך ודאי שעליו לעשות מאמצים סבירים לשקם עצמו. ( יעויין בעניין ע"א 531/71 לכוביזר נ' רודה, פד"י כ"ו, 118).
ודוק, מאז שנת 2017 לא צורפו מסמכים רפואיים המעידים על טיפולים נוספים שביצע התובע. מאז שנת 2017 מצבו הרפואי התייצב.

בעניין ע"א 449/81, 492/81 בן לב נ' ברכה, פד"י ל"ח (4), 70, 80 נקבע:
"לפיכך יש אמנם להפחית את סכום הפיצויים בגין הימנעותה של המערערת לעשות להקטנת הנזק אך רק מטעם זה, שלא עשתה מאמץ ראוי לשוב לעבודה תקינה כשבכוחה לעשות כן. סבורני, כי שיעור ההפחתה הראוי בנסיבות המקרה הוא % 20 מהסכום, שייקבע כשיעור הנזק בגין הפסד השתכרות".
מקובל כי בנכויות גבוהות יחסית, ישנה חפיפה בין הנכות הרפואית לבין שיעור הגריעה בשכר (על פי ע"א 3049/93 גירוגיסאן נ' רמזי, פד"י נ"ב (3), 792 וכן ע"א 722/86 יאסר יונס נ' המאגר, פד"י מג(3) 875 (1989)), זוהי מעין חזקה, אך חזקה הנתונה לסתירה. בנסיבות תיק זה אני סבור כי יש מקום לסטות מחזקה זו .
לאחר ששיקללתי את כלל הגורמים, לרבות גילו של התובע, טיב נכותו, השכלתו וכושרו המיקצועי עובר לתאונה ואחריה וכן את העדר הכנסתו לאחר התאונה, הגעתי לכלל מסקנה כי נכותו התפקודית של התובע גבוהה מנכותו הרפואית, והיא עומדת על שיעור של : 20%. החישוב לפי נכות תפקודית זו, יחל מתחילת תקופת הנכות הצמיתה.
בסיס השכר לחישוב ההפסדים של התובע יהיה: 5,100 ₪ לעבר ולעתיד.
הנכות הממוצעת בתקופת הנכויות הזמניות הינה 16% (כללתי בחישוב זה גם את הנכות הזמנית בתחום הפסיכיאטריה).
התובע שהה 36 חודשים בתקופת נכויות זמניות.
ואולם, בחלק מהתקופה התובע היה באי כושר מלא: 15 יום אשפוז לאחר התאונה, 3 חודשים של אשפוז יום (28.6.16-22.9.16 ) , ועוד חודש ושבוע לאחר הניתוחים שעבר.
סך כל תקופת אי כושר: 4 חודשים ושלושה שבועות.
מכאן כי בתקופת אי הכושר זכאי התובע לפיצוי בסך של:
24,225 ₪ = 5,100 X 4.75
בתוספת ריבית מאמצע התקופה: 25,440 ₪.
ביתר תקופת הנכויות הזמניות: 31 חודשים (במעוגל) זכאי התובע לפיצוי בהתאם לנכות הזמניות הממוצעת: 16%.
25,296 ₪ =0.16 X 5,100 ₪ X 31
בתוספת ריבית מאמצע התקופה: 26,565 ₪
הנכות הצמיתה החלה ב- 2.11.17. מאז ועד היום חלפו 3 שנים וארבעה חודשים: 40 חודשים.
ההפסד בתקופה זו: 40,800 ₪ = 5,100 X 0.2 X40
בתוספת ריבית מאמצע התקופה: 41,515 ₪

ובאשר לעתיד. חישוב כושר ההשתכרות בעתיד, ייערך בהתאם לנסיבות שפורטו , תוך מתן דגש לכך שעל פי פרופ' אופיר, קיימת סבירות גבוהה שלקות הראיה יכולה להישמר או להחמיר ל- 15% או 20% (בקשר עם חדות הראיה) , בהתאם לפרמטרים הנ"ל ותוך כדי ביצוע חישוב גלובאלי, עד גיל 67 (בסביבות 85% מהחישוב האקטוארי): סך הכל: 110,000 ₪ ( יעויין בסקירה שערכתי בעניין שיעור התחשיב מתוך החישוב האקטוארי בת"א (שלום הרצליה) 49320-04-18 פלוני נ' AIG חב' לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 8.4.20. להלן- עניין פלוני).
סך הפסד ההשתכרות לעבר והפסד כושר ההשתכרות לעתיד: 203,520 ₪.
פנסיה על סכום זה (12.5% ): 25,440 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד
התובע דורש לעבר פיצוי בגין פריט זה סך של 35,000 ₪. ולעתיד סך של: 189,760 ₪.
הנתבעת מציעה להסתפק בסכום צנוע יותר לעבר ולעתיד: 5,000 ₪.
התובע טוען לעזרה שקיבל מבני משפחה סמוך לניתוחים שעבר (עמוד 10 ש' 1-2 ), ואולם הוא לא צירף כל אסמכתא להוצאה שהוציא. כמו כן, לא הגיע שום עד מטעמו לתמוך בטענותיו לעניין הצורך בעזרה.
לאחר שקלול כלל הגורמים הרלבנטיים, ולאחר עיון בפסיקה מקבילה אשר סקרה סכומים במגוון נכויות ומצבים משתנים (יעויין בסקירה שנעשתה על ידי בעניין פלוני) , מצאתי כי יש מקום לפסוק פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד אותו אני מעריך בשיעור של 30,000 ₪ (בעניין פסיקה גלובאלית ראו ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה [פורסם בנבו], 14.9.90).

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד
התובע עותר לפיצוי בשיעור של 20,000 ₪ בגין פריט זה. התובע טוען להוצאות שונות לטיפולים רפואיים, לנסיעות, לתרופות ומשככי כאבים, ואולם הוא לא הציג כל אסמכתא על הוצאות בפועל.
הנתבעת לא מציעה לפסוק מאומה בגין פריט זה מכיוון שלטעמה, הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות במסגרת מערכת ה בריאות הממלכתית, ולעניין העבר, התובע לא צירף כל אסמכתא להוצאות שהוצאו בפועל.
לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי לפסוק באופן גלובלי סך של 6,000 ₪, אשר ישקף את ההוצאות השונות שהוצאו בעבר ושיוצאו בעתיד ואשר לא מכוסות במסגרת סל הבריאות.

נזק שאינו ממוני
נכותו הצמיתה המשוקללת הינה: 16.3%.
המומחה פרופ' אופיר סבור בסבירות גבוהה כי במשך השנים נכותו של התובע בגין חדות הראיה יכולה להישמר או לעלות מ- 10% ל- 15% או אף ל- 20%.
התובע מבקש לערוך את החישוב לפי פריט זה לפי 25% (הוא העריך כי הנכות בגין חדות הראיה תעלה ל- 20% ובתוספת 7% בגין אובדן מרבית שדה הראיה העליון בעין ימין- סך הכל: 25%).
הנתבעת מבקשת לערוך את החישוב לפי הנכות הנוכחית: 16.3%.
אני מקבל את עמדת הנתבעת.
החישוב מתבצע היום, לכן הוא צריך להתבצע בהתאם לנכות הנכונה להיום.
העתיד- מי ישורנו? גם המומחה עצמו העלה אפשרות שהנכות תישמר, משמע לא תוחמר, כך שאין מקום לבצע את החישוב על סמך ספקולציות לעתיד.
המציאות עכשיו ברורה, בעתיד היא מסופקת. וקיימא לן: ברי ושמא- ברי עדיף.
גם התובע בחר להביא תביעה זו לסיום כבר עתה, ולא להמתין לעתיד לבחון האם תהיה החמרה במצב עינו.
בנסיבות אלו החישוב יתבצע לפי נכות של 16.3% ו- 101 ימי אשפוז (אין מחלוקת בין הצדדים על פרמטרים אלו)- הסכום הוא: 62,800 ₪ במעוגל.
להלן סך ניזקו של התובע:

הפסד השתכרות לעבר 93,520 ₪
הפסד כושר השתכרות לעתיד 110,000 ₪
פנסיה 25,440 ₪
עזרת הזולת לעבר ולעתיד 30,000 ₪
הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד 6,000 ₪
נזק שאינו ממוני 62,800 ₪

סך הכל: 327,760 ₪

ניכויים
לתובע נקבעה נכות כללית. סעיפי הנכות הכללית שנקבעו לו הינם:
20% בגין ליקוי ראיה
40% בגין PTSD
ואולם הגימלה שהתובע מקבל ממל"ל בגין נכות כללית היא רק בשל הלקות בתחום הנפשי (40% נכות) .
צויין ע"י המל"ל בטבלה המסכמת את נכויות התובע, כי הנכות בתחום הראיה נחשב ת כ"נכות מנופה" , היינו נכות שלא נלקחת בחשבון בעת חישוב דרגת הנכות הרפואית המשוקללת, שבהתאם לה המל"ל משלם את הקצבה החודשית על פי פרק הנכות הכללית (אין ל נכות זו השפעה על כושר העבודה ועל התפקוד היומיומי לעניין הנכות הכללית. נכות מנופה קיימת רק בענף נכות כללית ובענף שירותים מיוחדים).
יצויין כי בענפים אחרים של המל"ל, נכויות שבענף נכות כללית הן "נכויות מנופות", מצטרפות לנכות המשוקללת.
על פי חוות דעת האקטואר אייל בוכבינדר שהגישה הנתבעת, סך תגמולי המל"ל בגין הנכות הכללית לעבר ולעתיד מסתכמים בשיעור של 544,432 ₪. סכום זה מבקשת הנתבעת לנכות מפיצוי התובע, מה שיביא ל"בליעת" תביעתו.
התובע מתנגד לבצע כל ניכוי, מכיוון שלטענתו, מעת שלא נקבעה נכות ע"י מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ובנכות כללית התובע מקבל גמלה רק בשל התחום הפסיכיאטרי, הרי שאין מקום כלל לנכות ולו שקל אחד מגמלאות המל"ל.
הדין עם התובע. ואבהיר.
מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה ד"ר יוסף לריה, קבע כי לתובע נותרה נכות זמנית בשיעור 10% למשך שנה וחצי, כאשר רק מחצית ממנה משוייך לתאונה נשוא תובענה זו, ואילו לאחר תקופה זו, לתובע לא נותרה כלל נכות.
בתיק המתנהל על פי חוק הפלת"ד, קביעת המומחה הרפואי של בית המשפט היא הקביעה המחייבת לתיק. כך שבנדון שבפנינו, לא נקבעה לתובע נכות בתחום הפסיכיאטרי.
נכות כללית, אינה מתייחסת כעיקרון למקור הנכויות הקבועות בה, בניגוד לדוגמא, לנכות הנקבעת כתוצאה מפגיעה בעבודה, אשר מתייחסת רק לאירוע הספציפי של הפגיעה מהעבודה. רופאי המל"ל בקובעם את שיעור הנכות הכללית, אינם נדרשים לשאלת הזיקה הסיבתית שבין הנכות לבין מעשה הנזיקין נשוא התובענה.
כאשר ישנה נכות כללית, ובה יש מרכיב של נכות אשר בגינה נקבעה נכות ע"י מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית , הרי שיש לנכות נכות זו מהתביעה הנזיקית , ככל שניתן לשייכה לאירוע הנזיקי.
במקרה זה, יש לחלץ נכות זו מסך הנכות הכוללת של המל"ל, ואז לזהות מה החלק היחסי של נכות זו מסך הנכות הכוללת של הנכות הכללית. אם לדוגמא, החלק היחסי של הנכות במל"ל המשוייכת לעילה הנזיקית, מהווה 20% מסך הנכות הכוללת, ותגמולי המל"ל לעבר ולעתיד המשולמים ע"י המל"ל בגין הנכות הכללית, על פי חוו"ד אקטוארית הם 100,000 ₪ לשם הדוגמא, אזי הסך שינוכה מהתביעה הנזיקית הוא 20,000 ₪.
ואולם בנדון שבפנינו, התובע מקבל גמלה בשל נכות נפשית. ידוע שלתובע ישנה נכות נפשית גם מעברו (יעויין בחוות דעתו של ד"ר לריה), אין שיוך של הנכות של המל"ל לאירוע נשוא התובענה. ממילא , בתביעה שבפנינו לא נקבעה לתובע נכות נפשית ע"י מומחה בית המשפט, כך שלא ניתן להצליב בין הנכות הפסיכיאטרית במל"ל לבין הנכות הנזיקית בתחום הפסיכיאטריה שלא קיימת.
מכיוון שהנכות בתחום הראיה (היא כן קשורה לתאונה שבפנינו), היא נכות מנופה, היינו היא לא "תרמה" לתוספת בתגמולי המל"ל שניתנים לתובע לפי ענף נכות כללית אך רק בגין תחום הפסיכיאטריה, הרי שאין מקום לנכות מתביעה זו כל ניכוי מתגמולי המל"ל.
נקבע בפסיקה , כי הנכות של מומחי בית המשפט היא זו שקובעת. ואם אין נכות שנקבעה ע"י מומחי בית המשפט, אין מה לנכות מאותו תחום .
נעיין באמור בעניין רע"א 1459/10 המל"ל נ' כלל [פורסם בנבו], 27.3.11:
" העיקרון שעל-פיו מנכים את תגמולי המוסד לביטוח לאומי אותם ראוי לייחס לתאונה נקבע עוד בפסק-הדין בעניין פרלה עמר ( רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003) ונוסח בזו הלשון:
כללו של דבר: את שיעור תגמולי המוסד שננכה מתביעת הפיצויים מקום שלא יוחדו בו התגמולים למעשה הנזיקין נושא המשפט, נשום בכל מקרה על פי שיעור הנכות שנקבעה בבית המשפט בגין מעשה העוולה. בית המשפט חייב במקרים כאלה לקבוע לא רק את שיעור הנכות שהוסב לתובע במעשה הנזיקין. הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של המזיק [צ"ל הניזוק] על מנת לעמוד על היחס בין השתיים. התוצאה תוכפל בסכום התגמולים המשתלמים על ידי המוסד, והסכום שיתקבל ינוכה מן הפיצויים (שם, בעמ' 362).
עוד נקבע כי שיעורו של החלק היחסי ייקבע על פי חוות הדעת הרפואיות המובאות לפני בית המשפט:

השיעור היחסי של תגמולי המוסד שראוי לנכות מן הפיצויים ייקבע אפוא על-פי שיעור הנכות שבית המשפט ראה בה כנכות שהוסבה לתובע הניזוק.... דרך זו עדיפה על הסתייעות בחוות דעתם של רופאי המוסד לביטוח לאומי. כאמור, לעניין תגמולים מסוימים אין רופאי המוסד נדרשים כלל לשאלת הזיקה הסיבתית שבין הנכות לבין מעשה הנזיקין הרלוונטי. במקרים אלה אין להסתמך על קביעת המוסד גם מקום שניתן לגלות בו בחוות דעתם של רופאי המוסד התייחסות מבדלת למאפייני הנכות השונים שבקביעת המוסד לבין קביעת סוגי הנכות בבית המשפט. בית המשפט, שלא כמו המוסד לביטוח לאומי, נדרש תמיד לקבוע מהי הנכות שהניזוק סובל ממנה כתוצאה ממעשה הנזיקין, והוא מתבקש לייחדה מכל מגבלה רפואית אחרת.
דרך זו שבה נלך – הסתמכות על הקביעות הרפואיות של בית המשפט – יש בה גם יתרון מעשי: היא מייתרת את הצורך להתחקות אחרי השיקולים שעמדו ביסוד קביעת המוסד לביטוח לאומי – שיקולים שאינם דומים בהכרח לשיקולים הצריכים לקביעת החבות המזיקה; היא מייתרת את הצורך להוסיף התייחסות חיצונית לקביעה הפנימית של המוסד לביטוח לאומי, בייחוד במקרים שבהם אין רופאי המוסד נדרשים כלל לבירור החלוקה שבין הנכות שהוסבה על ידי המזיק דהיום לבין הנכות שהיתה קיימת עובר למעשה הנזיקין (שם, בעמ' 361-362). "

ובהמשך:
"הנה כי כן – ככלל, וגם מבחינת הפרקטיקה השיפוטית, אין צורך לרדת לנבכי הקריטריונים השונים והמשתנים של המוסד לביטוח לאומי, שכאמור משפיעים על הגמלאות לעיתים תוך שימוש באמות מידה סיבתיות שאינן משמשות את בית המשפט. ממילא, דרך ההשוואה בין שיעור הפיצויים לבין שיעור התגמולים רצופה במכשולים הנובעים מן השוני האמור. כל אלה עמדו ביסוד ההחלטה בפרשת פרלה עמר ובפרשות שבאו בעקבותיה, לרכז ככל האפשר, וככלל, את כלי העבודה בידי בית המשפט ולבסס את החישוב, גם בנוגע לניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי, על כלים ועל ראיות שבית המשפט יכול לשלוט בהם. המומחה הרפואי שמתמנה על-ידי בית המשפט – כך נקבע – הוא זה שיידרש לקבוע את שיעור הנכות הכולל של הנפגע ולחלץ מתוכו גם את שיעור הנכות שאותה הסבה התאונה. יצוין כי כבר נתנו דעתנו לאפשרות שמנגנון החישוב שהותווה בעניין פרלה עמר אינו ניתן תמיד ליישום במערכת היחסים שבין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות הביטוח, בשל הניתוק מהתביעה הנזיקית של הנפגע ( רע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (טרם פורסם, 29.3.2009), פס' 5). שאלה זו אינה מתעוררת היום. "
סוף דבר, אין מקום בנסיבות תיק זה לנכות את תגמולי המל"ל או חלק מהם שניתנו במסגרת הנכות הכללית מסך הפיצוי הנזיקי.
הנתבעת תשלם לתובע את הסך של 328,000 ₪ (במעוגל) ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ וכן את אגרת בית המשפט.

זכות ערעור כחוק

יוסי ברכיה, שופט