הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 60747-01-19

בפני
כבוד ה שופט יעקב שקד

תובעת/מבקשת

משמר בעלי החיים בישראל

נגד

נתבע/משיב
אלכסנדר הוכבאום

החלטה

לפניי בקשה לצו מניעה זמני אשר ימנע את החזקתו של כלב על ידי המשיב, עד להכרעה בתביעה העיקרית.

מבוא וטענות הצדדים

1. המבקשת הינה עמותה מוכרת על פי חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד – 1994 (להלן – החוק). המשיב הינו הבעלים והחזיק, עד ליום 17.4.18 , בכלב העונה לשם "נלסון" (להלן – הכלב).

2. ביום 17.4.18 הוזעקו שוטרים לדירת המשיב בעקבות תלונה של שכנה שדיווחה על צעקות מהדירה ויללות מצוקה של הכלב. לטענת המבקשת, השוטרים שהגיעו למקום מצאו את הכלב קשור לכיסא ועונד קולר חנק, מפוחד ומבוהל. לשיטתה, המשיב הודה בפני השוטר כי היכה את הכלב באלת בייסבול, משום שהכלב עשה את צרכיו על הספה. המשטרה זימ נה את המשיב לחקירה, ובמקביל תפסה את הכלב והעבירה אותו לחזקת המבקשת. זו העביר ה את הכלב למשפחת אומנה שאצ לה הוא מצוי עד היום.

3. המשיב פנה לבית משפט השלום בבקשה לפי סעיף 10 לחוק, להשיב לו את הכלב. המשיבים לבקשה היו משרד החקלאות (שנמחק בהמשך), משטרת ישראל והמבקשת.
בהחלטה מיום 30.12.18, נספח ד' לבקשה (להלן – " ההחלטה") קיבל בית המשפט את הבקשה וקבע בין היתר, כי ה"ממונה", המוגדר בסעיף 1 לחוק כרופא וטרינר שמינה מנהל השרות הוטרינרי במשרד החקלאות , כלל לא היה מעורב בהליך תפיסת הכלב. בית המשפט קבע עוד כי סמכויות האכיפה והתפיסה נתונות על פי החוק לממונה וזה כלל לא עשה בהן שימוש. עוד נקבע כי המשטרה החליטה שלא להגיש כתב אישום נגד המשיב, והודיעה לבית המשפט כי אין מקום להמשיך ולהחזיק בכלב. כיוון שמקור חזקת המבקשת בכלב הינה מההעברה של הכלב לידיה על ידי המשטרה, הרי שהמבקשת איננה רשאית להחזיק בו עוד, נוכח עמדת המשטרה. בהינתן זאת, כאמור, התקבלה הבקשה, ללא שנבחנה טענת ההתעללות לגופה.

יצוין כי המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו, שטרם הוכרע. עוד ייאמר כי בסעיף 63 להחלטה ציין בית המשפט כי המבקשת מוסמכת להגיש בקשות לשם קבלת צ ווי מניעה לפי החוק וזכותה לעשות כן בהליך נפרד.

4. הבקשה שלפניי מושתתת, כך לפי נוסחה, על סעיף 17א(א) לחוק. לשיטת המבקשת, סעיף זה מאפשרת לשלול את הבעלות והחזקה בכלב מאת המשיב לצמיתות . המבקשת עומדת על הטענה, למרות עמדת הממנה והמשטרה, כי המשיב התעלל בכלב וכי קיים חשש של ממש לחייו ובריאותו אם יושב לו. עוד היא טוענת כי הכלב , כאשר נתפס, היה ללא שבב וללא חיסונים כנדרש וכי וטרינר קבע במכתב שצורף לבקשה, לאחר שבדק את הכלב ימים ספורים לאחר תפיסתו, כי הכלב היה מוזנח ומפוחד, דבר שמעיד על התעללות.

5. המשיב מכחיש כל התעללות בכלב. לדבריו הוא מחזיק בכלב מזה כשלוש שנים, משנת 2015, הוא אוהב אותו ומטפל בו היטב. עוד טען כי הן הממונה והן משטרת ישראל לא ראו לעשות שימוש בסמכויות הנתונות להם: הממונה לתפוס את הכלב והמשטרה להגיש כתב אישום.

ממילא, לשיטתו, המבקשת איינה רשאית לעתור לצו המפקיע את הבעלות והחזקה בכלב, בהעדר סמכות בחוק.

דיון והכרעה
6. ככלל, השיקולים המרכזיים אותם שוקל בית המשפט במתן סעד זמני הם שלושה. שני הראשונים הם סיכוייו הלכאוריים של ההליך ומאזן הנוחות בין הצדדים ( רע"א 1998/07 בדארנה נ' עזבון המנוח בדארנה (11.6.2007) ).
בין שני שיקולים אלו מתקיים יחס הידוע כ"מקבילית כוחות", לפיו ככל שבית המשפט יתרשם שסיכויי ההליך גבוהים כן יטה להפחית מחשיבות קיומו של מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהפך ( רע"א 2397/06 אברג'יל נ' מנהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א (6.8.2006) ).
בשלב הסעד הזמני בית המשפט אינו קובע באורח סופי בדבר צדקתו של מי מבעלי הדין (רע"א 7139/96 ‏טריגוב נ' "טפחות" בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ''ד נא(2) 661 (1997)), אם כי לצורך קבלת סעד זמני על מבקש הסעד להוכיח עילת תביעה רצינית המתבססת על זכות אשר לכאורה קנויה לו ( רע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' תופיני סער, פ"ד מה(4) 405 (1991)).
שיקול שלישי שיישקל על ידי בית המשפט הוא שיקול של יושר: אם הוגשה הבקשה בתום לב ואם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ( רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי (20.9.2011) ).
7. אפתח בכך כי האמור להלן הינו לצורך בקשה זו בלבד, נאמר באופן לכאורי ומבלי לקבוע מסמרות, הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי.

8. תחילה לסיכויי ההליך. בהיבט זה, הבקשה נתקלת בשני קשיים מרכזיים. האחד, סמכות בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש בתובענה ומכאן שגם בבקשה. השנייה, קושי ראייתי ניכר לבסס את הטענות.

9. אפתח בסוגית הסמכות. סעיף 8(א) לחוק שכותרתו "תפיסת בעל חיים" קובע:

"הממונה, שוטר, מפקח או פקח כמשמעותו בחוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכויות פקחים, התשס"ח – 2008 - רשאים לתפוס בעל חיים שיש להם יסוד סביר לחשוד שנעברה בו עבירה לפי חוק זה או שעומדים לעבור בו עבירה כאמור, ואולם אין לתפוס בעל חיים במקום המשמש למגורים אלא על פי צו של בית משפט...".

סעיף 10(א) לחוק קובע כי "הבעלים של בעל חיים או מי שהיה מחזיקו רשאים לפנות לבית משפט שלום בבקשה לקבל בחזרה את בעל החיים בתוך 10 ימים מיום קבלת ההודעה לפי סעיפים 9(ג) או 10 בתוך 20 ימים מיום קבלת ההודעה לפי סעיף 9(א), לפי המאוחר".

סעיף 17א(א) לחוק, שכותרתו "צוים", קובע כך:

"היה לתובע, למנהל או לארגון למען בעלי חיים יסוד סביר להניח כי מתבצעת עבירה לפי חוק זה, או כי עומדת להתבצע עבירה כאמור, בין במעשה ובין במחדל, רשאי הוא לפנות לבית משפט השלום בבקשה כי יוציא צו שיאסור על ביצועם או המשך ביצועם של המעשים נושא הבקשה או צו שיחייב את הבעלים של בעל חיים או מחזיקו לנקוט את הפעולות הנדרשות בנסיבות העניין להפסקת ביצוע העבירה או למניעת ביצועה".

תובע מוגדר בסעיף 17א(ט) לחוק - "כהגדרתו בסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982".

אין חולק כי המבקשת הינה "ארגון למען בעלי חיים" ומסמך המראה זאת הוגש במהלך הדיון.

10. עינינו הרואות, כאשר חפץ המחוקק לאפשר סעד של תפיסת בעלי החיים, עשה כן במפורש בסעיף 10 לחוק, וזאת לבקשת המנויים בסעיף זה: הממונה, שוטר, מפקח או פקח.

ארגון למען בעלי חיים לא הוזכר בסעיף זה , ו אף המבקשת עצמה טענה חזור וטעון בהליך נשוא ההחלטה, כי אינה צריכה להיות צד להליך להשבת הכלב ל פי סעיף 10 לחוק.

לעומת זאת, סעיף 17א(א) לחוק אינו מזכיר סעד של תפיסת בעל החיים, קל וחומר שלילה לצמיתות של החזקה ולמעשה הפקעת הבעלות בבעל החיים. כאמור, סעיף זה מסמיך את בית המשפט ליתן צו שיאסור על ביצועם/המשך ביצועם של המעשים או צו שיחייב את הבעלים /מחזיק לנקוט את הפעולות הנדרשות בנסיבות העניין להפסקת ביצוע העבירה או למניעתה. הא ותו לא.

המבקשת לא הציגה בפניי ולו החלטה אחת ששללה בעלות או חזקה בבעל חיים מכוח סעיף 17א(א), ו לא בכדי. סעיף זה עוסק במתן צווים בקשר לתנאי החזקת בעלי חיים או התנהגות כלפיהם, ואכן בתי המשפט התייחסו אליו ככזה.

כך, בענין מסוים התקבלה בקשה הנוגעת לתנאי החזקת כלים ללא מקום מוצל ובית המשפט הורה על "הצלת" המקום ( ת.א. (שלום ראשל"צ) 7445-06-11‏ עמותת תנו לחיות לחיות נ' משרד הבטחון - מדינת ישראל‏ (24.7.2011)).

כך, במקרה אחר אסר בית המשפט משלוח גורים בדרך מסויימת (בש"א (שלום ראשל"צ) 1852/05 עמותת תנו לחיות לחיות נ' מנהל השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות (10.4.2005) ). בענין אחר אסר בית המשפט על מתן שירותי לכידה וסירוס (ת.א. (שלום ת"א) 57683-06-18 ‏ נוח- התאחדות ישראלית של ארגונים להגנת בעלי חיים נ' בית חיות לחולים ד"ר ארי ‏דושניק בע"מ (17.7.2018)).

11. סמכות התפיסה נתונה אם כן רק לגופים מסויימים, פקידי ציבור, שהמבקשת איננה באה בקהלם. אלה לא מצאו לנכון לעשות שימוש בסמכותם. המשטרה לא מצאה לנכון להגיש כתב אישום, ולא התנגדה, בהליך נשוא ההחלטה, להשבת הכלב לבעליו. הממונה לא מצאה לנכון לעשות ש ימוש בסמכותה על פי סעיף 10(א) לחוק כלשהו ולא התנגד ה אף ה יא, בהליך הקודם נשוא ההחלטה , להשבת הכלב לבעליו.

צורפה לתגובה כנספח 1 חוות דעת הממונה, ד"ר נירית ציפורי-ברקי. זו סקרה באריכות את השתלשלות הענ יינים, עיינה בכל המסמכים שהוגשו לה, לרבות תצהירים ומסמך הוטרינר שצורף לבקשה וקבעה כי:

"...לאור המחלוקת העובדתית, הימצאו של הכלב אצל עמותה ולא במסגרת מתקן מוגן והזמן שחלף מיום הארוע (לא בדקתי את הכלב פיזית וממילא לאור חלוף הזמן לא ניתן יהיה להגיע למסקנה כלשהן מבדיקתו) – אין באפשרותי לקבוע באופן נחרץ את מידת הפגיעה בכלב ולפיכך לא מצאתי לעשות שימוש בסמכותי לפי סעיף 10(א) לחוק ".

צא ולמד, הגופים המוסמכים על פי חוק לא מצאו לנכון לעשות שימוש בסמכות תפיסת הכלב. למבקשת אין סמכות כזו בחוק ובכל מקרה, סעיף 17א(א) אינו מאפשר מתן צו המפקיע בעלות או חזקה בכלב כמבוקש.

12. בהקשר זה יש להוסיף, כי מבלי לגרוע כהוא זה מהיות בעל חיים יצור חי שיש לחמול עליו ולנהוג בו כראוי, עדיין עמדת המחוקק הינה כי בעל חיים הינו מושא לבעלות (ראו המונח "בעלים" בסעיף 2א(א) לחוק, בסעיף 2א1סעיף 9, סעיף 10א ועוד).

קניינו של אדם מוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ופגיעה בו במסגרת חוק אחר צריכה להיות מפורשת ועל פי חוק ההולם את פיסקת ההגבלה שבחוק יסוד זה (ע"א 6821/03 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל מושב שיתופי בע"מ, פ"ד מט(4) 221 (1995), סעיף 76 לפסק דינו של שופט שמגר). לפיכך, יש לפרש את הוראת סעיף 17א(א) לחוק ברוח הזכות החוקתית לקניין וכאשר יש ספק פרשני לגביו (ולדידי אין כזה), הרי שיש לפרשו כך שהפגיעה בזכות היסוד תהא פחותה (שם, סעיף 44).

לפיכך, נחזה כי אין לבית המשפט סמכות ליתן צו כמבוקש בתובענה מכוח סעיף 17א(א) לחוק.

13. בסיכומיה בבקשה נתבקשה המבקשת להתמודד עם שאלת הסמכות ליתן צו כמבוקש והשיבה, למצער, כי קיימת לבית המשפט סמכות טבועה.

מונח זה אינו בגדר "תרופת קסם" לשאלת סמכות. סמכות טבועה הינה חריג לעקרון החוקיות, עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית. בניגוד לאדם פרטי, כל מה שלא הותר לרשות השלטונית בחוק אסור לה לבצע (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 97-98 (2010)), והרשות השופטת בכלל זה.

סמכות טבועה היא סמכות הנתונה לבית המשפט גם בהיעדר הסמכה בחוק. בכך היא מהווה חריג לכלל לפיו אין לה לרשות – ובית המשפט בכלל רשות לעניין זה – אלא מה שנתן בידה החוק (רע"א 4990/05 ממן נ' עירית הרצליה (7.10.2009) ; ראו גם: פנחס גולדשטיין "הסמכות הטבועה של בית המשפט" עיוני משפט י(1) 37 (1984)).

בהיות הסמכות הטבועה חריג לעקרון שלטון החוק, נקבע כי השימוש בה צריך שיישמר למקרים מיוחדים וחריגים, ובהתקיים נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן (רע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני (28.4.2011)).

זאת ועוד, סמכות טבועה הינה סמכות שיורית, דהיינו כאשר המחוקק הסדיר עניין מסויים בחוק, יוביל הדבר למסקנה כי לא קיימת סמכות טבועה ומשמע כי המדובר בהסדר שלילי לגבי הפעלת סמכות טבועה (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 626 (1997)).

בענייננו, קיים הסדר מפורט בחוק בקשר לסוגייה שלפניי. הוברר מי רשאי לתפוס בעל חיים, באילו תנאים, ומהו ההליך לשם תקיפת תפיסה כזו, כאמור בסעיף 10 לחוק. הוסדר בחוק מיהם הגופים הרשאים לבקש צוים בהתאם לסעיף 17א לחוק ומה תוכן הצוים. לכן, בנסיבות אלה, ועל פי הפסיקה האמורה, אין זה ראוי לעשות שימוש בסמכות טבועה.

14. הקושי השני בסיכויי התביעה הינו קושי ראייתי. בחקירתו במשטרה אמר המשיב כי "אני אף פעם לא נתתי לא מכה כמו שאתם אומרים, לא מכות ולא מכה, הוא קיבל כמו סטירה כזה אבל עם מקל לא עם הידיים שלי, פשוט אני עשיתי את זה כי הוא עשה הרבה בלגן בבית היום...נתתי לו מכה קטנה, יש לי מקל של בייסבול הוא מפחד מכל דבר בצורה של מטאטא...מכה קטנה אפילו לא עם החלק הכואב...שאתה רוצה לחנך כלב אסור לגעת בו עם הידיים שלך..." (עמ' 2 לחקירה נספח ב' לבקשה).

בדוח הפעולה של השוטר נרשם כי המשיב אמר לשוטר כי היכה את הכלב עם אלת הבייסבול וכי הכלב היה קשור לכיסא (נספח א' לבקשה).

בחקירתו הנגדית העיד המשיב כי לא היכה את הכלב אלא רק הצמיד את האלה לגופו ללא מכה, וכי הוא מתחרט על הדברים שאמר במשטרה (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 11-14). כוונתו היתה כי אינו דובר היטב את השפה העברית בהיותו עולה חדש (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 2). אכן התרשמתי כי העברית בפיו מוגבלת (ראו חוסר ההבנה בעמ' 2 לפרוטוקול, ש' 29, עמ' 3 ש' 4 – 7). עוד העיד כי חפץ לחנך את הכלב שכן עשה צרכיו בבית אך גם בעבר לא היכה אותו (5 לפרוטוקול ש' 18-20).

15. אינני מקל ראש כהוא זה במעשים אלה. בסעיף 2(א) לחוק נקבע כי "לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי". בפסק הדין המנחה בהקשר זה, בענין חמת גדר, נקבע כי התעללות בבעל-חיים יכולה שתהא התעללות פיזית ויכולה שתהא התעללות נפשית.
עוד נקבע כי התעללות היא גרימת סבל וייסורים לבעל חיים בלא שיימצא צידוק למעשה. מושג ההצדק לגרימת סבל לבעלי-חיים תלוי בגורמים שונים, כגון: עוצמת הסבל, משך הסבל והתכלית שמבקשים להשיגה – לתכלית אחת מותר לגרום סבל רב, ולתכלית אחרת אסור לגרום ולו סבל קל. לפיכך, הגורמים שיש לבחון הם האם נשא בעל-החיים בסבל העשוי לבוא בגדרי עינוי, התאכזרות או התעללות, לאיזו תכלית גרם האדם סבל לבעל-החיים, אם האמצעי שהאדם נקט אותו הוא אמצעי ראוי, אם יש שקילות בין הסבל לבין התכלית והאמצעים, והאם נתקיים מבחן ה"מידתיות" ( רע"א 1684/96 עמותת תנו לחיות לחיות נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ פ''ד נא(3) 832 (1997)).

16. עם זאת, לא עלה בידי המבקשת להוכיח, לצורך בקשה זו, התעללות של המשיב בכלב. כאמור, איני מקל ראש בהכאת בעל חיים כלל וכלל. עם זאת, המשיב העיד במשטרה כי מדובר ב"מכה קטנה" ואף הכחיש מכה כזו בעדות. צורף לבקשה מכתב קצר של וטרינר (נספח ג'). מכתב זה לא נערך כחוות דעת מומחה, מה גם שהחתום עליו לא הגיע להעיד, ללא כל סיבה נראית לעין. במכתב זה צוין כי נמצא פצע שטחי על שוק רגל ימין.

אין כל אזכור במכתב לחבלות קשות יותר שעלולות מן הסתם להיגרם מהכאה באלת בייסבול. אמנם, הוטרינר ציין כי הכל ב נראה מפוחד באופן חריג ולהתרשמותו הדבר מעיד על התעללות, אך כאמור הוטרינר לא העיד.

זאת ועוד, לתגובה צורפה כנספח 7 חוות דעת של גב' תהילה נחמיאס, מדריכת כלבנות טיפולית, שלא נראה כי ניתן לייחס לה חוסר רגישות או חוסר חיבה לבעלי חיים. זו ציינה כי הכירה את המשיב והכלב לפני כארבע שנים ואבחנה את הכלב כ"כלב פחדן מאד" הנוטה לקולניות רבה ללא סיבה. כן ציינה כי המשיב טיפל בכלבו באהבה רבה. משום מה, ב"כ המבקשת לא ביקש לחקור את גב' נחמיאס ולפיכך דבריה עומדים בחזקתם (עמ' 5 לפרוטוקול).

יתרה מזו, התרשמתי מעדות המשיב לחיוב. עצם "מלחמתו" על הכלב בהליך הקודם ובהליך זה, שעולה מן הסתם ממון לא מבוטל, מלמדת על הקשר הרגשי שלו עם הכלב. האם "יילחם" עליו על מנת שישוב לחזקתו על להמשיך ולהתעלל בו כפי שנטען? מסופקני. אוסיף כי המדובר בכלב מגזע מעורב ולכן נראה כי אין למשיב אינטרס כלכלי בכלב.

17. טעם נוסף למסקנתי האמורה נעוץ בלשון סעיף 17א(א) לחוק, לפיו כדי ליתן צו יש להוכיח יסוד סביר להניח כי התבצעה או עומדת להתבצע עבירה על פי החוק. המשטרה עצמה הגיעה למסקנה כי אין תשתית ראייתית להעמדה לדין. הממונה הגיע למסקנה דומה, בכל הקשור לשימוש בסעיף 10 לחוק. לא הונחו בפניי ראיות נוספות מעבר למה שהוצג בפני גופים אלה. יש במסקנות גופים אלה כדי לחזק את האמור לעיל.

ענין אחרון בנוגע לסיכויי ההליך. לבקשה צורף תצהירו של מר דורון ברנר, מנהל המבקשת. דא עקא, זה העיד כי כלל לא נכח בעת תפיסת הכלב ולא דבריו לגבי מצבו באותה עת הינם מפי השמועה (עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 22). דווקא העד הרלבנטי שנכח בעת התפיסה, מר מאור כהן, שמסר תצהיר, לא התייצב לחקירה ולכן אין ליתן משקל לתצהירו, שבו דווקא ניתנה התייחסות למצב הכלב בעת התפיסה.

18. בנוסף לכל האמור, יש לזכור את עקרון המידתיות. אף אם היכה המשיב את כלב "מכה קטנה", וכאמור אי נני מצדיק זאת, שלילת הבעלות בכלב בשל כך, כאשר הדבר מוכחש על ידו ואנו מצויים בהליך של סעד זמני, נחזית כבלתי מידתית בעליל. כאמור, זכות הקניין הינה זכות חוקתית ופגיעה בה צריך שתיעשה במקרים הראויים לכך ותוך הסמכה מפורשת בחוק, שאינה מצויה בענייננו.

וזאת יש לזכור: בהחלטה נקבע כי הכלב נתפס שלא כדין ויש להשיבו לבעליו. החזקה בכלב נשללה איפוא מהמשיב קרוב לשנה, שלא כדין, וכעת חפצה המבקשת כי יינתן צו זמני שימשיך זאת, עד לתום ההליך העיקרי. סעד מעין זה איננו מידתי ואינו צ ודק, בנסיבות העניין.

19. אשר למאזן הנוחות. טוענת המבקשת כי מסירת הכלב למשיב עתה תעמידו בסכנה ממשית. מאידך, שלילת החזקה בכלב נמשכת כבר כתשעה חודשים והיא נעשתה, כפי שנקבע בהחלטה, שלא כדין. המשך שלילת החזקה מהמשיב תפגע בו קשות שכן המדובר בקניינו, אף שמדובר בבעל חיים.

ניתן לאיין במידה לא מבוטלת את הסכנה לכלב, ככל שבאמת קיימת, על ידי בדיקת הכלב מעת לעת על ידי וטרינר בלתי תלוי. אם יבחין כי הכלב לא מטופל ומצבו הנפשי לא תקין ואם יבחין בסימני התעללות, הרי שניתן לשנות מהחלטה ז ו. אציין בהקשר זה כי המשיב נתן הסכמתו בדיון לביצוע בדיקות מעין אלה (עמ' 9 לפרוטוקול). הסכמה זו אף היא מלמדת על כוונותיו בקשר לכלב.

20. בסיפת הדברים: אין חולק כל בעלי חיים ראויים ליחס הולם ורגיש וכן להגנה מפני פגיעה בהם על ידי המשפט. אין בהחלטה זו, המתבססת על נסיבותיו הספציפיות של העניין שבפניי, כמו גם על לשונו של סעיף 17א(א) לחוק אל מול יתר סעיפי החוק ובמיוחד סעיף 10 לחוק, כדי לגרוע מכך כהוא זה.

21. סיכומו של דבר: סיכויי התביעה נמוכים. ספק רב מאד בעיני, כמבואר לעיל, האם יש סמכות על פי סעיף 17א(א) לחוק לשלול מהמשיב את החזקה ובעלות בכלב. ניתן לאיין את הסכנה הנטענת לכלב באמצעות פיקוח וטרינר כאמור.

אשר על כן, הבקשה נדחית, בתנאים להלן: המבקשת תפעל להשבת הכלב למשיב עד ליום 4.2.19 שעה 16:00. המשיב יתייצב עם הכלב אצל הממונה ד"ר נירית ברקי עד חלוף 60 יום מהיום, ל שם בדיקת הכלב, על חשבונו. כך יעשה גם בחלוף כל 60 יום נוספים (בטווח של 5 ימים לפני או אחרי המועד) , עד להכרעה בהליך זה. הממונה תמסור לבית המשפט דוח קצר לאחר כל בדיקה, ותמציא העתק לצדדים. אם המבקש לא יתייצב לבדיקות כאמור, תהא המבקשת רשאית להגיש בקשה מתאימה בעניין, אך חזקה על המשיב שיתייצב לבדיקה כאמור במועד על מנת למנוע מצב דברים זה. המשיב יעביר החלטה זו לממונה תוך 5 ימים והיא מתבקשת להודיע לבית המשפט תוך 15 ימים אם יש מניעה מבחינתה לבצע את הבדיקות. ככל שתהא מניעה, אמנה וטרינר אחר.

המבקשת תשלם למשיב הוצאות הבקשה בסך 8,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ו שבט תשע"ט, 01 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.