הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 48876-03-17

לפני
כבוד ה שופט גלעד הס

התובע

אלי סייג

נגד

הנתבע

אייל אברהם

פסק דין

מבוא
התובע והנתבע הינם בעלי דירות בבניין ברחוב צלילי חנניה 36 בתל אביב (להלן: "הבנין"). התובע הינו בעל דירה בקומה הראשונה והנתבע הינו בעל דירה בקומה השנייה.
התובע כיהן כיו"ר ועד הבית החל בחודש מרץ 2011.
אין מחלוקת בין הצדדים כי האירוע נשוא תיק זה התרחש ביום 5.1.2017 , כאשר באותו היום ארעה תקלה במערכת הביוב בבניין והתובע הזמין בעל מקצוע לתקנה.
ביחס למה שהתרחש עת בוצע התיקון נחלקות גרסאות הצדדים:
התובע טוען כי הנתבע ירד מהקומה השנייה וכינה את התובע בכינויי גנאי כגון: "גנב", "כולם יודעים שאתה גנב" ו- "אתה גונב מכולנו". לעומת זאת הנתבע טוען, כי דווקא התובע הוא זה שכינה אותו בכינויים קשים כגון: "חולה נפש הגיע", "הנכה" ועוד כינויי גנאי .
עוד אציין כי הנתבע מודה כי כינה את התובע במילה "גנב" וזאת כקללה בלבד וללא כוונה להוציא את דיבת התובע רעה.
בגין אמירות אלו של הנתבע הוגשה התביעה שלפניי במסגרתה נדרש פיצוי בסך של 76,000 ש"ח וזאת כפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") .
העדויות והראיות
התובע הגיש מטעמו את הראיות הבאות:
תצהיר עדות ראשית שלו;
תצהיר עדות ראשית של רזיאל מעודה, בעל המקצוע שנכח במקום האירוע;
תצהיר עדות ראשית של עודד מעודה, בעל המקצוע ששהה בקומה מעל האירוע;
תצהיר עדות ראשית של רחמים מעודה, בעל מקצוע ששהה אף הוא בקומה מעל האירוע.
תצהיר מר בנימין לוי, אשר לא נכח במהלך האירוע והצהיר על אופיו והתנהגותו של הנתבע באופן כללי.
כמו כן העיד מטעם התובע מר יהושוע אורי אשר לא נכח באירוע, אולם הצהיר ביחס למ כתב עליו הוא חתום ובו נטען לאי סדרים של התובע בניהול ועד הבית (להלן: "מכתב אי הסדרים").
הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו בלבד, כאשר לתצהיר צורף כנספח א' מכתב אי הסדרים האמור לעיל.
ביום 4.7.2018 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נחקרו העדים מטעם התביעה וכן הנתבע. העד מר עודד מעודה לא התייצב לחקירה באישור בית המשפט, ותצהירו נמשך מהתיק.
הצדדים הגישו סיכומים והתובע הגיש סיכומי תשובה, אתייחס למכלול טענותיהם בפרק דיון והכרעה.
דיון והכרעה
כמבואר לעיל, לטענת התובע, הנתבע כינה אותו באירוע דנא "גנב", "כולם יודעים שאתה גנב" ואתה "גונב מכולם", כאשר לטענת התובע מדובר בדברי לשון הרע, אשר מזכים אותו בפיצוי.
כב' השופט י. עמית בפסק הדין בעניין רע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (פורסם במאגר נבו, 08.02.2012) (להלן: "עניין אילנה דיין") שירטט תרשים זרימה לבחינת תביעה בעילה לפי חוק איסור לשון הרע:
"תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק.
אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים".
בהתאם למתווה זה, ולאור השלבים האמורים בו, אבחן את דברי הנתבע תוך התייחסות לטענות הצדדים בסיכומים.
האם מדובר בדברי לשון הרע?
הנתבע אינו חולק כי אכן אמר את מילים המובאות לעיל לתובע, אולם טוען כי מדובר היה בקללות ובגידוף כתגובה לאמירות קשות של התובע כנגדו, ולא בדברי לשון הרע.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו לשון הרע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או מקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, בשל מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
ההלכה קובעת כי המבחן לקיומו של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי. כלומר, על בית המשפט לבחון איזו משמעות היה מייחס האדם הסביר לפרסום שנעשה. מכאן כי אין צורך שהאדם יושפל או יבוזה בפועל, אלא די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו. עם זאת, ממד הפגיעה הסובייקטיבי יכול להוות אינדיקציה של ממש לקביעת פגיעה במישור הפגיעה האובייקטיבית, ר' רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם במאגר נבו, 12.11.16).
הפסיקה התייחסה גם למקרה הפרטי של קללות וגידופים, מתי אלו יהוו לשון הרע ומתי לא.
לגבי קללות וגידופים, הרי מצד אחד, אין מחלוקת כי דברי קללה וגידוף יכולים להוות לשון הרע, בפרט כאשר מדובר על תיאורו של אדם כבעל תכונות שליליות, כך שבוודאי שאין מניעה "קטגורית" לראות פרסומים שכאלו כפרסומי לשון הרע.
מצד שני, הפסיקה קבעה, כי כעניין שבמדיניות לא כל קללה או גידוף, הגם שיש בה תיאור שלילי של אדם, תהווה לשון הרע לצורך חוק איסור לשון הרע, ר' שנהר "דיני לשון הרע" בעמ' 131 והאסמכתאות המפורטות שם.
באופן עקרוני ההבחנה בין אמירה שהינה קללה "סתם" לבין אמירה שמהווה לשון הרע, תלוי בנסיבות הכלליות של המקרה , בין היתר: חריפות האמירה, הקהל לאמירה, יחסי הצדדים, נימת הדיבור, ההקשר של הדברים ועוד. ר' לעניין זה שנהר לעיל, בעמ' 132:
"לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע", ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים..."
בת"א (חי') 23300-11-10‏‏ רמי כהן נ' חנה עמית כוכבי (פורסם במאגר נבו, 10.3.2012) (להלן: "עניין כוכבי") סוקר בית המשפט באופן נאה ומפורט את הפסיקה בעניין הכרה או אי הכרה בגידוף כלשון הרע, ובסופם של דברים מגיע למסקנה:
"לגבי הכינויים "גנב" ו-"שקרן", במקרה הנוכחי – מצאתי כי בנסיבות הספציפיות יש לראות בביטויים בבחינת לשון הרע, אם כי יש למקם את הביטויים בצד הנמוך של מדרג הביטויים אשר יכולים להשפיל או לבזות או לגרום נזק, וכי המדובר בסיטואציה גבולית מבחינתי, ככל שעסקינן במטרות החוק.

בהקשר זה יש עוד לזכור ששתי העדות העידו כי כאשר הן שמעו את הביטויים "גנב" ו"שקרן" - הן לא הבינו במה המדובר ולא היתה האשמה קונקרטית לגבי גניבה ספציפית או שקר ספציפי. משמע - שעסקינן בביטויים כלליים, לא מחמיאים, ולא באמת בטענה לגבי ביצוע מעשה פלילי מסוים."
אני סבור כי גם במקרה שלפני, כמו בעניין כוכבי לעיל , אין מדובר בקללה או בגידוף סתם אלא בדברי לשון הרע. הנתבע לא סתם בחר במילים מהשורש "גנב" כנגד התובע, אלא התכוון, או למצער רמז, להתנהגות הנתבע בכהונתו כיו"ר ועד הבית. אציין כי כפי שעולה מתצהיר התובע, ולמעשה הנתבע לא הכחיש זאת, גם טרם האירוע נשוא כתב התביעה ו במסגרת מחלוקת בין התובע לנתבע בענייני ועד הבית, טען הנתבע כי התובע גנב מכספי ועד הבית.
עוד אציין כי הפסיקה התייחסה באופן מפורש לעניין המילה "גנב" בהקשר לדיני איסור לשון הרע וקבעה כי בדרך כלל אמירה על אדם "גנב" אכן תהווה לשון הרע, ר' בת"א (ראשל"צ) 6145/07/15 ליאני נ' כהן (פורסם במאגר נבו, 28.8.2018):
"ככלל, הנטייה בפסיקה היא לראות את הביטוי "גנב" כעולה כדי לשון הרע, הגם שלא בכל הנסיבות (ראו, למשל, ת"א 23300-11-10 הנ"ל, וההפניות שם; תא"מ 42232-06-16 הדס נ' אשכנזי (2.4.2017), וההפניות שם)."
לפיכך, יש להבדיל את המקרה שלפנינו ממקרה של לשון גידוף סתם, כגון : "מט ומטם" או "מכוער", בניגוד לאמירות אלו כאן מדובר בגידוף אשר לכל הפחות רומז על תכונה משפילה ומבזה שמייחס הנתבע לתובע באופן אמיתי . עוד אבהיר בהקשר זה כי העובדה שעדי התביעה לא הסיקו מדברי הנתבע כי אכן התובע הינו גנב (ר' עמ' 79 לפרוטוקול בשורה 9), אין בה בכדי לשנות את מסקנתי כי אין מדובר בקללה סתם, אלא בדברי לשון הרע. עם זאת אקדים את המאוחר ואציין כי יש בכך להוות שיקול של ממש לעניין גובה הפיצוי, וגם לעניין זה אני מקבל את עמדת בית המשפט בעניין כוכבי לעיל.
הנתבע טען כי דבריו נאמרו על רקע סגירת המים בבניין על ידי התובע. ברצוני להבהיר כי אף אם הייתי מקבל את גרסת הנתבע כי האמירות הללו נאמרו על רקע זה, הרי אין בכך להוציא את דבריו של הנתבע מגדר היותם לשון הרע ואין הם מהווים תגובה הגיונית או תגובה סבירה לאירוע זה.
יסוד הפרסום
כעת, לאחר שקבעתי כי הדברים הללו הם דברי לשון הרע, יש לבחון האם מתקיים יסוד הפרסום כאמור בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. פרסום ייחשב כפרסום לפי חוק איסור לשון הרע, אם הגיע לאדם זולת הנפגע, ר' אורי שנהר, 'דיני לשון הרע' , עמודים 85-92.
במקרה שלפני העידו שני עדים כי שמעו את הנתבע אומר לתובע "גנב" והם מר רחמים מעודה ומר רזיאל מעודה. אציין כי מר רחמים מעודה העיד באופן ברור כי שמע את האמירה "גנב" נאמרת על ידי הנתבע וזאת למרות שהיה בקומה העליונה. בכל מקרה אף אם מתעורר ספק, האם אכן שמע מר רחמים מעודה באופן ברור את האמירה, כאשר זה העיד כי היה בקומה העליונה, הרי, לגבי מר רזיאל מעודה אין ספק שכזה. השתכנעתי מעדות מר רזיאל מעודה, כמו גם מיתר העדויות בתיק, כי בעת האירוע היה ממש בסמוך לתובע ומכאן שמע זה את האמירות (ר' עמ' 91 לפרוטוקול שורות 13-15).

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע – פרסומים מותרים
לאחר שהוכיח התובע את האמירות שנאמרו ואת דבר פרסומן, עובר הנטל אל כתפי הנתבע להוכיח את קיומה של חסינות או קיומן של הגנות מכוח חוק איסור לשון הרע.
בענייננו, הנתבע לא טען כי הפרסום הוא פרסום מותר, בהתאם לחלופות הקבועות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. לפיכך, אני קובע כי הפרסום אינו "פרסום מותר" כך שלא עומדת לנתבע חסינות או הגנה מכוח סעיף 13 לחוק איסור שון הרע.
סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע – הגנת אמת בפרסום
בסעיפים 30-31 לסיכומים מטעמו טען הנתבע כי קמה לו ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק והיא הגנת "אמת בפרסום". הגנת האמת בפרסום הינה הגנה המחייבת הוכחה לפיה דברי לשון הרע שפורסמו הם אמת. הנטל להוכיח כי הדברים הם אמת, מוטל על הטוען לכך – הנתבע. בענייננו, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שהונחו לפני, הגעתי למסקנה כי הנתבע לא הוכיח כי עומדת לו הגנה של אמת בפרסום, ואנמק;
הנתבע טוען כי האמירה של התובע נאמרה על רקע תפקידו של התובע כיו"ר ועד הבית, וזאת כאשר הנתבע טוען כי התובע העסיק את אשת התובע בניקיון הבית ושילם לה מכספי ועד הבית וזאת שלא כדין. כמו כן טוען הנתבע כי התובע פטר את עצמו מתשלומי ועד הבית ללא אישור.
לצורך הוכחת טענות אלו צרף את "מכתב אי הסדרים" ממרץ 2015 הנושא, כאמור, את הכותרת "אי סדרים כספיים ברשות ועד הבית", מכתב במסגרתו מספר בעלי דירות בבניין מאשימים את התובע באי סדרים בניהול ועד הבית.
בדיון לפני העיד מר אורי יהושוע אשר הינו דייר בבניין ו זה אישר שאכן חת ם ביחד עם הנתבע ודיירים נוספים על מכתב אי הסדרים, עם זאת ציין זה כי במכתב מאוחר יותר ממאי 2017 חתמו הוא ודיירים נוספים על מכתב נוסף במסגרתו הדיירים מתכחשים להאשמות שהטיחו ב תובע ובמסגרתו כתבו:
"מר אייל סייג ניהל את קופת הוועד ביעילות ולטובת הוצאות וועד הבית"
מכאן, אני סבור כי אין די בראיות שהציג הנתבע בכדי להוכיח כי התובע הינו "גנב". אכן מהתמונה העובדתית שלפני מצטייר כי התובע לא הקפיד בניהול כספי ועד הבית ובפרט ברישום ההוצאות וזאת כפי שעולה מחקירתו שלו וכן מהחקירה של מר אורי יהושוע.
כמו כן, אני סבור כי אי תשלום דמי ועד הבית על ידי התובע , וזאת לאור תפקידו כיו"ר ועד הבית, אף הוא אינו מגלה מנהל תקין, ולעניין זה ר' עדותו של מר אורי יהושוע, עד מטעם התובע עצמו:
"כב' הש ' הס: זה נראה לך תקין אבל שהוא לא משלם וועד בית?
העד, מר יהושע: לא לא תקין. אבל לא תקין אבל מאחר שהיה כאן דברים שאנשים ידעו ואני לא ידעתי והם הסכימו לזה אני לא ידעתי אישית לא ידעתי אבל אנשים ידעו מזה והסכימו לזה."
אולם, וזה העיקר לעניין שבפנינו, המרחק בין אי סדרים בניהול כספי ועד הבית לגנבה הוא מרחק משמעותי, ובמקרה שלפני איני סבור כי התובע "גנב" מכספי ועד הבית ובוודאי שלא הוכח ה גניבה שכזו על ידי הנתבע.
לעניין ההוצאות שהוצאו מכספי ועד הבית, נתן התובע במסגרת תצהירו הסבר משכנע, הסבר שגובה הן בעדותו של העד מר בנימין לוי והן בעדותו של מר אורי יהושוע. בכל מקרה, אף אם מדובר באי סדרים גם בהוצאות ועד הבית, בוודאי שאין מדובר בכוונה פלילית של התובע לגנוב כספים מועד הבית, ואין ב עניין זה כל הצדק או אמת לכנות את התובע כ- "גנב".
לעניין אי תשלום דמי ועד בית על ידי התובע לאור תפקידו כיו"ר ועד הבית, הרי אין חולק כי באופן עקרוני אין מניעה לפטור את יו"ר ועד הבית מתשלום דמי ועד, כל עוד הדבר מאושר על ידי דיירי הבניין.
במקרה שלפני שגה התובע בכך שלא ערך אסיפת דיירים מוסדרת, או לכל הפחות ישיבת נציגות, במסגרתה אושר הפטור של יו"ר הועד מתשלום הועד לנוכח תפקידו . אולם למרות הפגם בהליך אישור הפטור, איני סבור כי הדבר נעשה מאחורי גבם של הדיירים וללא כל אישור. כך, לדוגמה, העיד מר אורי יהושוע, אשר עדותו אמינה עלי, כי הדיירים ידעו על פטור זה ו אף הסכימו לכך. תמונה דומה עולה מעדות התובע בחקירתו הנגדית.
בנסיבות אלו, אף אם התובע פטר את עצמו מתשלום דמי ועד הבית בהליך שאינו תקין, אין הדבר עולה כדי גנ יבה והאמירה "גנב" על התובע בגין אי סדרים אלו אינה מהווה אמירת אמת החוסה בצל הגנת אמת בפרסום.
במאמר מוסגר אציין כי לאחר הליך ההוכחות ואף לאחר שלב הגשת הסיכומים ביקש הנתבע להגיש מסמכים נוספים להוכחת טענת אמת דיברתי. בית המשפט דחה את הבקשה בהחלטה מנומקת. עם זאת ולמעלה מן הצורך בחנתי גם מסמכים אלו, ו הגעתי למסקנה כי אין בהם להוכיח כי התובע הינו "גנב".
לאור האמור לעיל, אני סבור כי הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע אינה עומדת לנתבע.
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע – הגנת תום הלב
כללי
הנתבע טען בסעיף 16 לסיכומיו להגנת תום הלב מכוח סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, אולם לא פרט על איזה חלופה מסעיף 15 מבסס את הגנתו.
הפסיקה קבעה כי על מנת שתחול ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, על הנתבע להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים; האחד, כי הפרסום נעשה בתום לב. והשני, כי חל אחד המקרים המנויים בחלופות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
עוד אציין כי סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע חזקות ראייתיות המצביעות על קיומו או העדרו של תום לב בפרסום, ולמעשה ניתן להיעזר בבחינת התקיימותן של חזקות אלה לשם הוכחת או שלילת התנאי הראשון, הוא תנאי תום הלב.
אני סבור כי התובע לא הוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב. כאמור, התובע כלל לא הצביע בסיכומיו על חלופה רלוונטית בסעיף 15 אשר מקנה לו הגנה לכאורית של תום לב ודי בכך על מנת לדחות את ההגנה.
בכל מקרה לטעמי חלה החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע השוללת את תום הלב של הנתבע, חזקה זו קובעת:
"16(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
.
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;"
כאמור לעיל, קבעתי כי האמירה "גנב" אינה אמת וכי אף אם היו אי סדרים בניהול כספי ועד הבית , הם אינם עולים לכדי גנבה. בנסיבות אלו, אף אם הייתי מקבל את עמדת הנתבע כי האמין בתום לב כי התובע "גונב" מכספי ועד הבית, הרי היה עליו לנקוט באמצעים סבירים לבירור הנושא וזאת בטרם הכריז באוזני צדדים שלישיים כי התובע הינו "גנב". במקרה שלפני לא ציין הנתבע אלו אמצעים סבירים נקט, אם בכלל , לברור טענת הגנבה , ומה העלו אותם אמצעים סבירים שנקט.
בנסיבות אלו נשלל תום הלב של הנתבע.
במאמר מוסגר אציין כי נראה שאף תנאי סעיף 16(ב)(3) לחזקה השוללת את תום הלב מתקיימים, כך שכוונת הנתבע הייתה בהחלט לפגוע בתובע וזאת באופן בלתי סביר. כך, למשל, היה מצופה כי אילו סבור הנתבע שהתובע גנב מכספי ועד הבית, יגיש זה תלונה במשטרה לעניין זה ולא יצעק זאת בעיני בעלי מקצוע שבאים לתקן תקלה בבניין.
אשר על כן, אני קובע כי לנתבע לא עומדת הגנת תום הלב.
הנתבע בסיכומיו טוען גם להגנות מכוח סעיף 65 לפקודת הנזיקין (טענת אשם תורם) ולהגנת סעיף 4 לפקודת הנזיקין, הגנות החלות ל טענת התובע מכוח סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע.
לעניין סעיף 65 לפקודת הנזיקין, אציין כי ספק גדול בעיני האם הגנת סעיף זה אכן חלה על דיני איסור לשון הרע, בפרט כאשר מבקשים לזכות מכוחו בהגנה מוחלטת ולא בהפחתת הפיצוי, ולעניין זה ר' ר ע"א (ת"א) 53491-09-14‏ דני בוברוב נ' ליאור קרמונה (פורסם במאגר נבו, 1.4.2015) (להלן: "ענין בוברוב"):
"כאמור – סעיף 65 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] שונה בנוסחו, ולא עוסק ב"משגה".
בשים לב להגנות הספציפיות שנקבעו בחוק איסור לשון הרע, קיים קושי עקרוני עם החלת סעיף ההגנה של סעיף 65 לפקודת הנזיקין, בייחוד כאשר שימוש בסעיף זה נעשה על מנת לפטור לחלוטין מאחריות ולא רק לשמש אמצעי להפחתת סכום הפיצוי. (ראה גם ספרו של שנהר, דיני לשון הרע, בעמ' 338, לגבי העובדה שהגנת "אשם תורם" מתוך פקודת הנזיקין לא מוחלת על עוולת פרסום לשון הרע אך נושא ה"התנהגות התורמת" בסעיף 65 לפקודת הנזיקין כן הוחל. השאלה – אם מדובר ב"אשם תורם" או שמא ב"התנהגות תורמת" אינה קלה להכרעה מבחינה עובדתית).
הקושי מתחדד סביב בחינת סעיף 55ב(2)(א) לפקודת הנזיקים האזרחיים 1944 אשר השתמש במינוח "משגה", כאשר בענייננו – אינני סבורה כי אנו עוסקים במעשה שגגה, או ב"רשלנות תורמת".
בכל מקרה, לא מצאתי במקרה שלפני כי הוכח אשם תורם של התובע ברמה המהווה הגנה מוחלטת לנתבע.
אציין כי מהעדויות שלפני אכן עולה כי התעורר ויכוח בין התובע לנתבע וכי ויכוח זה לא התנהל על מי מנוחות. לעניין זה איני מקבל את עדות התובע כי הוא רק שתק לנוכח אמירות הנתבע, וזאת כאשר ב מסגרת החקירה הנגדית העדים שהובאו מטעם התובע הסכימו לבסוף להודות כי התובע ענה לנתבע, לכל הפחות, באמירות כגון "אני אתבע אותך".
אולם, אף אם הנתבע ענה לתובע ואף אם אמר לו "אני אתבע אותך", בוודאי שהדבר אינו מקנה הגנה מוחלטת לנתבע ואין בכך כל הצדקה לכינוי התובע "גנב".
לעניין הגנת סעיף 4 לפקודת הנזיקין, איני סבור כי בכינוי התובע כ- "גנב" יש משום זוטי דברים . יוער בהקשר זה כי הבאתי הגנה זו בחשבון במ לאכת האיזון שערכתי לצורך הכרעה האם מדובר בגידוף סתם (אז היה מקום להחיל את הגנת זוטי דברים) או בלשון הרע של ממש, וכאמור אני סבור כי מדובר בלשון הרע.
לאור האמור לעיל אני סבור כי אין עומדת לנתבע הגנה כלשהי.
פיצוי התובע
כאשר הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע אמר דבר לשון הרע וכי לא עומדת לו כל חסינות או הגנה, הרי שיש להידרש לפיצוי המגיע לתובע.
התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק ממשי ועותר לפיצוי בסך 76,000 ₪, כפיצויים ללא הוכחת נזק, כאשר התובע טוען לכוונה לפגוע.
סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע קובע:
" (ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק".
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק."
הפסיקה קבעה מספר קריטריונים לקביעת סכום הפיצוי במקרה ולא הוכח נזק, ר' ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (פורסם בנבו, 22.07.2015), אשר מנה את הפרמטרים הבאים:
"בפסיקת פיצויים לפי חזקה זו יעריך בית המשפט את הנזק ויקבע פיצויים מתאימים בהתחשב במעמדו של הניזוק בקהילתו; בהשפלה ובסבל שהוא חווה; בטיב הפרסום ובאמינותו; בהיקף התפוצה של הפרסום; ובמידת הפגיעה שיש בפרסום. עוד עליו להתחשב בהתנהגות הצדדים – המפרסם והנפגע – לפני ואחרי הפרסום"
עוד נקבע בפסיקה כי הבחינה של כל מקרה ומקרה הינה אינדיווידואלית ואין מקום לקביעת "תעריפים" לפיצוי, ר' רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף (פורסם במאגר נבו, 14.8.2001).
במקרה שלפני אני סבור כי כלל הפרמטרים מובילים למסקנה כי על הפיצוי להיקבע על הצד הנמוך ביותר, ואנמק:
ראשית, לעניין ההשפלה והסבל שחווה התובע, הרי מדובר על הרף הנמוך של השפלה או סבל . מדובר באירוע נקודתי, כאשר אין ספק שה דברים נאמרו בעת ויכוח ובזמן כעס ובכך גם הבחינו אותם עדים מועטים לאירוע.
לעניין טיב הפרסום ואמינות, הרי שאין מדובר בפרסום בכתב אשר נותר על הנייר ובוודאי שאין מדובר בפרסום אמין של תחקיר . מדובר במספר מילים שנזרקו במסגרת ויכוח על תיקון ביוב בבית המשותף, כאשר השומעים את המילים, קבלני תיקון בבניין, לא ייחסו להם אמינות כלשהי וזאת לפי עדותם שלהם.
מכאן גם עולה כי היקף התפוצה של הפרסום הינה קטנה. אף אם אקבל את עמדת התובע כי מלבד מר רזיאל מעודה שעמד ליד ו, שמעו את המילים גם ה"ה רחמים ועודד מעודה שעמדו למעלה, עדיין מדובר בתפוצה מצומצמת של דבר לשון הרע. אזכיר כי בדיון העיד רחמים מעודה כי לא סבר בעקבות האמירה כי התובע הוא שקרן או גנב .
בעניין התנהגות הצדדים לפני ואחרי האירוע, הרי אני סבור כי הנתבע לא הוכיח כי התובע קילל אותו טרם האירוע, עם זאת הוכח כי התובע ניהל אתו ויכוח.
נקודה מהותית נוספת לעניין זה הינה קיומם של אי הסדרים בכספי ועד הבית, אי סדרים שהיוו את ה - "טריגר" לאמירות של הנתבע כלפי התובע. אכן קבעתי לעיל ש לא הוכח כי אי סדרים אלו מהווים גניבה ומכאן קבעתי כי לא חלה הגנת אמת דיברתי. אולם, אני סבור כי אכן הוכחו אי סדרים, בפרט אי תשלום ועד בית על ידי התובע ללא אישור פורמאלי לכך, ואי סדרים אלו אף שאינם מצדיקים כינוי התובע כגנב, עדיין יש בהם נסיבה מקלה, בגדר פרמטר התנהגות הצדדים, לפסיקת הפיצוי.
עוד יש להביא בחשבון בהקשר זה, ולטובת הנתבע, כי הסכים להתנצל על דברים אלו.
לאור פרמטרים אלו, אני סבור כי הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין האמרות הללו אמור להיות נמוך.
אכן כפי שציינתי לעיל אין מקום לקבוע 'תעריפים' לפיצויי בגין פרסומי לשון הרע, אך יש מקום להקיש וללמוד ממקרים דומים ולבחון את הפיצוי שנפסק במסגרתם, כך שהפיצוי שנפסק שם ישמש נקודת התייחסות גם לפיצויים בתיק זה.
כך, למשל, בעניין כוכבי לעיל על אמירות דומות לאמירות שנאמרו כאן ובנסיבות דומות פסק בית המשפט 2,500 ₪ פיצוי.
בעניין בוברוב לעיל פסק בית המשפט על אמירה קשה יותר לנכה ("גמד מעוות") פיצוי בסך של 6,000 ₪, כאשר סכום פיצוי זה אושר בבית המשפט העליון, ר' רע"א 3224/15‏ דני בוברוב נ' ליאור קרמונה (פורסם במאגר נבו, 30.6.2015).
בעניין ת"א (נת') 4132/02‏ ‏ כהן חיים נ' בן ציון מרדכי‏ (פורסם במאגר נבו, 23.2.2005) דובר על אמירות של "גנב", "רמאי" וכיוצא בזה שנאמרו בעל פה בנסיבות דומות למקרה שלפני, כאשר בית המשפט פסק פיצוי של 2,000 ₪.
בע"א (מרכז) 44718-05-17‏ אבי אשכנזי נ' ניסים הדס (פורסם במאגר נבו, 30.7.17) נדונה אמירה כלפי התובע כי הוא "גנב לא קטן", בנסיבות קשות יותר מנסיבות התיק שלפני, בית משפט השלום קבע פיצוי בסך של 9,000 ₪ ואילו בית המשפט המחוזי התערב בסכום הפיצוי והעמיד אותו על 5,000 ₪ בלבד.
אציין כי קיימים גם פסקי דין בהם נפסקו סכומים משמעותיים יותר בגין כינוי "גנב", אולם אלו מתייחסים למקרים שונים מהמקרה שלפני, כאשר דובר באמירה שנאמרה על רקע טענה עובדתית לגנבה ולמספר משמעותי של אנשים, ר' והשוו פסק הדין בעניין ת"א (ראשל"צ) 48756-03-15‏ ‏ יוסי דאדו נ' סאלי פנחס (פורסם במאגר נבו, 2.4.2017) , כאשר שם דובר על פרסומים חוזרים ונשנים בפני אנשים רבים ומכאן סכום הפיצוי שנפסק היה בין 8,000 ₪ ל- 20,000 ₪, כאשר פרסום דומה במקום העבודה של התובע זיכה אותו שם בפיצוי גבוה יותר של 30,000 ₪. אולם, נסיבות תיק זה שונות לחלוטין מהנסיבות של התיק שלפני.
לאור האמור לעיל, לאחר ששקלתי את כלל הפרמטרים המפורטים לעיל, בין היתר כי מדובר בפרסום חד פעמי, שנאמר בעל פה באוזני מספר אנשים מצומצם אשר ממילא לא נתן לו משקלל של ממש , כי מדובר באמירות שלא נאמרו ביישוב הדעת אלא בעת ויכוח, כי הנתבע היה נכון להתנצל על האמירות וכי אכן קיימים אי סדרים בניהול כספי ועד הבית, ולאחר שהבאתי בחשבון גם את כלל הנסיבות שציינתי לעיל וכן מקרים דומים והפיצוי שנפסק בהם, אני קובע כי הפיצוי המתאים בתיק זה הוא בסך של 1,500 ₪ .
סיכום
אני פוסק כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי כספי בסך של 1,500 ₪.
לעניין ההוצאות הבאתי בחשבון את אופן ניהול ההליך על ידי הצדדים, ובפרט את העובדה כי התביעה הוגשה על סכום של 76,000 ₪ מתוכם הכרתי רק ב- 1,500 ₪.
בנסיבות אלו אני סבור כי למרות שמדובר בזכייה מזערית של התובע בתיק, עדיין יש לזכותו בסכום הוצאות, אולם זה יהיה על הצד הנמוך. אשר על כן, הנתבע ישא בשכר טרחת עו"ד של התובע בסך של 750 ₪ (כולל מע"מ) וכן הוצאות משפט (כגון: אגרות, צילומים, נסיעות וכו') בסך של 250 ₪.
הסכומים האמורים לעיל ישולמו עד ליום 25.11.18.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשע"ט, 24 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.