הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 47640-09-19

לפני
כבוד ה שופט גלעד הס

התובע

משה אביר

נגד

הנתבעת
עו"ד טוני מאיר

פסק דין

רקע
התובע, משה אביר, (להלן: "התובע") הינו, איש עסקים, אשר עוסק במתן שירותי שכר וטיפול בעובדים זרים.
הנתבעת, עו"ד טוני מאיר (להלן: "הנתבעת") הינה עור כת דין במקצוע ה, אשר בין היתר, מייצגת עובדים זרים בהליכים בבית הדין לעבודה.
עובדת זרה בשם איברהים ג'אמילה (להלן: "גב' ג'אמילה" ) הגישה תביעה כנגד חברת זיבוטל בע"מ, המפעילה של מלון 'הגליל' בנתניה, וכנגד הת ובע וזאת במסגרת תיק דב"ע 52412-08-19 ג'אמילה נ. זיבוטל בע"מ ואח' (להלן: "ההליך בבית הדין" ).
אין מחלוקת כי לאחר הגשת כתב התביעה, התקשר מר סטיב זיבי (להלן: "מר זיבי" ) לנתבעת וניהל עמה שיחת טלפון (להלן: "שיחת הטלפון").
התובע טען בכתב התביעה כי במסגרת שיחת הטלפון אמרה הנתבעת למר זיבי, כי התובע מסר לגב' ג'אמילה "תלושי שכר פיקטיביים", וכן כי תיק הניכויים הרשום על תלושי השכר בשם 'פרשס' לא קיים ברשות המיסים.
מכאן טוען התובע כי הנתבעת עוולה כלפיו בעוולת לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). עוד טוען התובע בכתב התביעה, כי היות והוא זה שמסר את תלושי השכר לגב' ג'אמילה, הרי מדברי הנתבעת למר זיבי עולה כי התובע סיפק לעובדי מלון 'הגליל' תלושי שכר פיקטיביים עם תיק ניכויים שאינו קיים (ר' סעיף 11 לכתב התביעה).
בנסיבות אלו, טוען התובע כי הנתבעת הוציאה דיבתו רעה ועוולה כלפיו בעוולה מכוח חוק איסור לשון הרע. מכאן, תבע התובע מהנתבעת פיצוי בסך של 76,000 ₪.
הנתבעת הגישה כתב הגנה מפורט, המכחיש את טענות התובע.
בין היתר, טענה הנתבעת בכתב ההגנה, כי קמה לה חסינות כוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
ביום 24.12.2020 התקיים קדם משפט בתיק זה, אשר בסופו החליט בית המשפט, כדלקמן:
"לפניי תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע.
אחת הטענות בכתב ההגנה הינה כי קיים חיסיון מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע וזאת כאשר מדובר, לטענת הנתבעת, בדברים שנאמרו במסגרת הליך משפטי.
ככל שהטענה תתקבל הרי לא תהייה רלבנטיות לשאר הטענות של הצדדים.
בנסיבות אלו, סברתי לנכון כי יש מקום לפצל את הדיון כך שבשלב הראשון, תידון רק השאלה של חסינות נטענת מכוח סעיף 13(5) ורק ככל שהטענה תידחה, אדון בטענות לגופם של דברים.
בנסיבות אלו, מתייתר הצורך לדון בבקשות התובע שעוסקות בטענות לגופם של דברים ולא בחסינות.
אני סבור כי את ההחלטה בדבר החסינות צריך לקבל על רקע תשתית עובדתית הנוגעת רק לנושא החסינות.
לאור האמור לעיל, אני קובע כי הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית אך ורק בשאלת סעיף 13(5), כלומר הנסיבות בהם נאמרו הדברים.
יובהר, אין מקום במסגרת התצהירים, להתייחס ליתר הטענות כגון אמת דיברתי, תום לב וכיוצא בזה לרבות עברו של התובע, אלא אך ורק לעניין נסיבות הפרסום לצורך שאלת החסינות."
עוד קבע בית המשפט בהחלטה זו את המועדים להגשת תצהירי העדות הראשית וכן מועד לקיום דיון הוכחות שבסיומן ישמעו סיכומים בעל פה.
הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, ואילו הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית שלו וכן של מר זיבי.
ביום 3.5.2021 התקיים דיון ההוכחות ובסופו סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.
אתייחס לטענות הצדדים ואנתח את העדויות שנשמעו בפרק 'דיון והכרעה'.
דיון והכרעה
כללי – חיסיון מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע
סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע מקנה הגנה מוחלטת לפרסום שנעשה בנסיבות הבאות:
"(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"
הפסיקה בעניין קבעה כי על מנת לקבל הגנה מכוח סעיף זה, על הפרסום לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, כי הפרסום נעשה על ידי מי מהמנויים בסעיף; שנית , כי הפרסום נעשה לצד למשפט ; ושלישית , כי הפרסום נעשה תוך כדי הדיון האמור.
לעניין זה, ר' עמדת הרוב בפסק הדין המנחה רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל [פורסם במאגר נבו] (19.8.2009) (להלן: "ענין חיר"), ובפרט עמדת כב' המשנה לנשיאה (כתוארו אז) ריבלין:
"סעיף 13 קובע "הגנות מוחלטות" (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997)). אחת מן ההגנות המוחלטות – זו הקבועה בסעיף 13(5) לחוק – מתירה פרסום הכולל לשון הרע שנעשה על-ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, "תוך כדי דיון" בפני גורם שיפוטי. ניתן לומר כי המונח "הגנה מוחלטת" יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" (ראו גם דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, [פורסם בנבו])." (הדגשה שלי – ג.ה.).
וכן עמדתו הברורה של כב' השופט דנציגר בעניין חיר:
"סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) קובע כי דברים הנאמרים "תוך כדי דיון" על ידי בא כוחו של בעל דין הינם פרסום מותר ש"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי". לשון החוק ברורה וחד משמעית והיא מציבה תנאי אחד ויחיד לקיומה של החסינות הנ"ל – אמירת הדברים "תוך כדי דיון". תנאי נוסף שדרש כי הדברים יאמרו גם "לצורך הדיון ובקשר אתו" בוטל בחוק לשון הרע (תיקון), תשכ"ז-1967 (ס"ח 508 מיום 14.8.1967)." (הדגשה שלי – ג.ה.).
כפי שעולה מהציטוטים לעיל, גם אמירה שמבחינה תכנית אינה נדרשת להליך המשפטי תהיה מוגנת, ובלבד כי נעשתה תוך כדי הדיון.
עוד ראוי לציין כי בקשה לדיון נוסף על הלכת חיר נדח תה על ידי בית המשפט העליון בדנ"א 7025/09 עו"ד עודד גיל נ' עו"ד פואד חיר [פורסם במאגר נבו] (10.11.2009).
אציין כי הלכת חיר הכתה שורשים בפסיקת בתי המשפט הדיוניים, אשר לא היססו לדחות תביעות לשון הרע כנגד צדדים וכן כנגד באי כוחם לאור החסינות המוחלטת של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
ר' לשם הדוגמא בלבד: ת"א (ת"א) 34435-07-19 ברוך שמואל נ' עו"ד עקיבא פוזנר [פורסם במאגר נבו] (1.1.2020), ת"א (חי') 14010-12-18 ליאור צברי נ' אברהם זרת [פורסם במאגר נבו] (2.12.2019), ע"א (מחוזי ת"א) 30581-03-19 עו"ד הלנה אייזן נ' עו"ד חיים זליכוב [פורסם במאגר נבו] (10.9.2019) וכן ר' פסק דינו של מותב זה, ביחס לתובע כאן בפרשה אחרת , בעניין ת"א (הרצ') 35772-08-18‏ משה אביר נ' ליאב עמר [פורסם במאגר נבו] (30.06.2020).
מן הכלל אל הפרט – קיומה של ח סינות במקרה שלפנ יי
עיון בפרטי התיק שלפניי מגלה כי האמירות המיוחסות לנתבעת חוסות בחיסיון מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, ואנמק:
הנתבעת הינ ה "בא כוח של בעל דין"
ראשית, אין מחלוקת כי הנתבעת ה ייתה באת כוחה של גב' ג'אמילה במסגרת תיק דב"ע 52412-08-19 ג'אמילה נ. זיבוטל בע"מ ואח' (ר' סעיף 14 לתצהיר הנתבעת וכן נספח 1 לתצהיר ה). ולכן מדובר בפרסום של "בא כוחו של בעל דין".

הפרסום נעשה לצד למשפט
כאמור, התנאי השני הנדרש הינו כי הפרסום נעשה לצד למשפט. במקרה שלפני טוען התובע כי הפרסום נעשה למר זיבי אשר אינו צד למשפט, כאשר התובע מסביר כי הצדדים למשפט הינם הגב' ג'אמילה, הוא עצמו וכן חברת זיבוטל בע"מ, אולם לא מר זיבי.
איני מקבל טענה זו, ואנמק.
כאמור, אין חולק כי חברת זיבוטל בע"מ הייתה צד להליך המשפטי בבית הדין לעבודה . מכאן, סעיף 13(5) מגן על התבטאות שנעשתה כלפי זיבוטל בע"מ. אלא, שזיבוטל בע"מ הינה אמנם אישיות משפטית נפרדת , אולם היא אישיות משפטית מופשטת, אשר מתקשרת עם עולמנו הממשי באמצעות נציגים בשר ודם מטעמה.
לפיכך, במקרים בהם הצד למשפט הינו תאגיד, הרי התנאי הקובע כי על הפרסום להיעשות ל-'צד למשפט', כולל גם פרסום לנציג התאגיד. דברים אלו נכונים באופן כללי, כל אימת שמדובר בצד להליך משפטי שהינו תאגיד , וה ם נכונים גם במקרה הספציפי שלנו, כך שגם פרסום לנציג המוסמך של חברת זיבוטל בע"מ, מהווה פרסום לצד למשפט.
מכאן, כאשר ברור כי פרסום יהיה חסין מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע גם כאשר הוא נעשה לנציג של תאגיד שהוא צד להליך המשפטי, יש לבדוק האם מר זיבי הוא אכן נציג של חברת זיבוטל בע"מ , אשר אין חולק כי הייתה הנתבעת בהליך המשפטי בבית הדין .
לטעמי, התשובה לכך חיובית, ואבאר:
אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכסוך בבית הדין לעבודה נוגע לעבודתה של הגב' ג'אמילה במלון 'גליל' בנתניה. עד התובע, מר זיבי, מודה בתצהירו כי הוא אכן שימש כמנהלו של מלון 'גליל' וכי הוא שכיר בחברת זיבוטל בע"מ.
עוד אין מחלוקת כי מר זיבי בעצמו התקשר לנתבעת לשוחח עמה וזאת בעקבות התביעה שהוגשה כנגד חברת זיבוטל בע"מ (ר' סעיפים 3-4 לתצהיר מר זיבי).
מכאן עולה, כי מר זיבי ראה את עצמו כנציג חברת זיבוטל בע" מ לצורך ההליך כנגד ג'אמילה בבית הדין:
כך, הוא זה שקיבל את כתב התביעה לטיפולו (ר' סעיף 3 לתצהירו : "במסגרת עבודתי הגיע לידי כתב התביעה כנגד זיבוטל בע"מ");
כך, הוא זה שהיה מוטרד מהשלכות של האמור בכתב התביעה על מלון 'גליל' וחברת זיבוטל בע"מ (ר' המשך סעיף 3 לתצהירו);
וכך, מר זיבי הוא זה שפנה לנתבעת בשם חברת זיבוטל בע"מ לאחר קבלת התביעה (ר' סעיף 4 לתצהירו: "על מנת לברר את העניין, פניתי לעורכת הדין טוני מאיר בטלפון...").
צירוף הצהרות אלו של מר זיבי עצמו מלמד, כי מר זיבי היה הנציג המוסמך והרלוונטי של חברת זיבוטל בע"מ לצורך ההליך מול הגב' ג'אמילה. זאת ועוד, יש לזכור כי מר זיבי אינו עובד זוטר בחברת זיבוטל בע"מ, אלא שלפי תצהירו שלו ועדותו לפניי הוא משמש מנהל מלון הגליל.
עוד אציין בהקשר זה כי לא התובע ולא מר זיבי טענו כי היה נציג אחר של חברת זיבוטל בע"מ לעניין ההליך בבית הדין לעבודה.
ואם לא די בכך, הרי על כתב ההגנה שהוגש מטעם זיבוטל בע"מ בבית הדין לעבודה חתום מר זיבי בעצמו (ר' נספח 3 לתצהיר הנתבעת), וכמו כן מר זיבי הוא גם זה שהתייצב לדיון בבית הדין לעבודה מטעם חברת זיבוטל בע"מ (ר' נספח 4 לתצהיר הנתבעת).
מן האמור לעיל עולה באופן ברור, כי מבחינה אובייקטיבית הוכח לפני כי מר זיבי היה הנציג המוסמך של חברת זיבוטל בע"מ בהליך בבית הדין לעבודה בעניין גב' ג'אמילה, ומכאן פרסום למר זיבי דינו כפרסום לחברת זיבוטל בע"מ לצורך תנאיי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
למעלה מן הצורך אציין, כי גם מבחינה סובייקטיבית ברור כי הנתבעת סברה שהיא מדברת עם מר זיבי כנציג חברת זיבוטל בע"מ, כלומר כי היא משוחחת עם 'צד למשפט'. מסקנה זו מבוססת על כך שהשיחה שקיבלה הנתבעת ממר זיבי לא הייתה שיחה סתמית או שיחה חברית, אלא שיחה שיזם מר זיבי בעקבות התביעה שהוגשה על ידי גב' ג'אמילה, כאשר ה שיחה לא נעשתה בעניין פרטי של מר זיבי, אלא בעניין חברת זיבוטל בע"מ ומלון 'גליל' וההליכים כנגדם.
השאלה האם די בכך שמבחינה סובייקטיבית סברה הנתבעת, כי היא מדברת עם 'צד למשפט' על מנת להקנות הגנת מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע , או שיש צורך בהוכחה אובייקטיבית, הינה שאלה מורכבת. בכל מקרה, שאלה מורכבת זו אינה מצריכה הכרעה במקרה שלפניי, וזאת כאשר קבעתי כי הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית, מר זיבי היה הנציג המוסמך של חברת זיבוטל בע"מ לעניין ההליך בבית הדין לעבודה.
לאור האמור לעיל, אני קובע כי הפרסום של הנתבעת למר זיבי היה 'פרסום לצד למשפט'.

הפרסום נעשה "תוך כדי הדיון"
התנאי השלישי הנדרש על מנת לקבל חסינות מכוח סעיף 13(5) הינו כי הפרסום נעשה "תוך כדי הדיון".
אציין כי הפסיקה העניקה פרשנות רחבה למילים "תוך כדי הדיון", מילים המופיעות בלשון סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, ואפרט:
פסק הדין המנחה לעניין פרשנות המונח "תוך כדי הדיון" הינו פסק הדין בעניין ע"פ 364/73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל [פורסם במאגר נבו] (15.7.1974), במסגרתו הרחיב בית המשפט העליון את החסינות לדברים שנאמרו טרם המשפט, לקראת המשפט ולרבות שיחות של עורך הדין ביחס להליך , ואצטט:
"ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה. הנה-כי-כן, גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא הוא במסגרת החיסוי." (הדגשה שלי – ג.ה.).
ור' גם רע"א 43/11 עו"ד רועי הרם נ' יצחק זקס [פורסם במאגר נבו] (28.8.2011):
"דין הבקשה להידחות. פסיקתו של בית המשפט המחוזי אינה חורגת מגדרי הפרשנות המרחיבה שנתקבלה בפסיקה לגבי החסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. עוד בעניין זיידמן נקבע כי אפשר שחסינות זו תחול גם על "סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט עתיד לבוא" (שם, בעמ' 624; ההדגשה הוספה). משמע – גם בעבר לא הוגבלה תחולתו של סעיף 13(5) לפרסומים שהם מאוחרים לפתיחת ההליך. המבחן המתאים אינו מבחן הזמן, כי אם מבחן מהותי הבוחן אם הפרסום הוא בגדר "צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (עניין זיידמן)." (הדגשה שלי – ג.ה.).

הרחבה דומה למונח 'תוך כדי הדיון' ניתן למצוא בע"א (מחוזי ת"א) 1682/06 עו"ד רסקין נתן נ' אברהם (רמי) לב [פורסם במאגר נבו] (17.09.2009):
"פרשנות המונח "תוך כדי דיון"
כך, ניתן לראות שלמרות שניתן היה לטעון ש"תוך כדי דיון" הכוונה הינה לחסינות מוחלטת במהלך דיון בבית המשפט לא משנה מה נאמר בו, קבעה הפסיקה כי "תוך כדי דיון" חל גם על הליכים ומכתבים שנעשים בקשר לדיון. גם אם לא במהלך הדיון המשפטי בביהמ"ש עצמו, ובכך הרחיבה מחד את החסינות אך מאידך החילה אותה גם על הליכים נוספים מעבר לדיון בבימ"ש, תוך יצירת זיקה בין הליכים אלו לדיון המשפטי."
לטעמי, יישום ההלכה בעניינים אלו על המקרה שלפניי מוביל למסקנה כי האמירות נאמרו "תוך כדי הדיון" ומכאן הן חוסות בחסיון הקבוע בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, ואבאר.
לשיטתי, על מנת לבדוק האם ניתן לסווג אמירה מסוימת כאמירה שנאמרה 'תוך כדי הדיון' יש לבחון את ה אמירה בשני מישורים:
המישור הראשון הינו מישור הנסיבות ('The Contex'), כלומר לבחון את הנסיבות ואת ההקשר בו נאמרה האמירה והאם היא קשורה להליך שהתנהל. המישור השני, הינו מישור התוכן, (' The Content'), במסגרתו יש לבחון האם תוכן הדברים עניינו ההליך המשפטי. ראוי להבהיר, כי הבחינה של המישור התוכני הינה רק על מנת לקבוע, האם מדובר באמירה שנעשתה 'תוך כדי הדיון המשפטי' ולא על מנת לבחון האם מדובר בלשון הרע, וזאת כאשר נקבע ב הלכת חיר לעיל, כי ככל שהתגבשו התנאים לתחולת סעיף 13(5) הוא חל על כל אמירה, אפילו זדונית.
בחינת השיחה בין הנתבעת למר זיבי בשני המישורים הללו מובילה למסקנה מובהקת , כי מדובר בדברים שנאמרו 'תוך כדי הדיון' כמ ובנו של מונח זה בפסיקה הישראלית, וארחיב:
מבחינת הנסיבות והקשר השיחה, הרי מדובר בשיחה שכל עניינה ומהותה הינו ההליך בבית הדין לעבודה. עיון בתצהירי הצדדים, כמו גם בחקירות, מגלה כי בין מר זיבי לנתבעת אין כל היכרות מוקדמות לא אישית ולא עסקית, והשיחה ביניהם נערכה רק בעקבות ועל רקע ההליך בבית הדין לעבודה.
כך, מצהיר מר זיבי במפורש בסעיף 3 לתצהירו, כי למד מכתב התביעה בהליך בבית הדין לעבודה כי קיימת בעיה עם תלושי השכר של העובדים ו עם תיק הניכויים. כאשר מר זיבי בעצמו קושר בין ההליך בבית הדין לעבודה לבין השיחה עם הנתבעת:
"על מנת לברר את העניין, פניתי לעורכת הדין טוני מאיר בטלפון..." (סעיף 4 לתצהירו).
הנתבעת בתצהירה מאשרת אף היא כי השיחה עם מר זיבי נערכה בעקבות ועל רקע התביעה שהוגשה (ר' סעיף 15 לתצהיר הנתבעת).
כלומר, אין לפנינו שיחה כללית בין הנתבעת למר זיבי , אין לפנינו שיחה עיסקית ואין לפנינו שיחה חברית, מדובר בשיחה שכל הקשרה ונסיבותיה הינם ההליך המשפטי שהגישה הגב' ג'אמילה כנגד התובע וחברת זיבוטל בע"מ.
מר זיבי קיבל לידיו כתב תביעה כנגד חברת זיבוטל בע"מ ביחס ל מלון אשר הוא מנהל, כאשר הוא נציגה של החברה לצורך ההליך המשפטי. בעקבות התביעה ועל רקע האמור בה, ורק על רקע זה, התקשר לנתבעת לשוחח איתה על התביעה ועל האמור בתביעה.
מכאן עולה כי מדובר בנסיבות ברורות של שיחה בהקשר של הליך משפטי קיים וספציפי בין הגב' ג'אמילה המיוצגת על ידי הנתבעת לבין חברת זיבוטל בע"מ אשר מר זיבי הוא נציגה.
במישור התוכני, הרי עיון בתוכן השיחה, מגלה גם הוא כי מדובר בשיחה שתוכנה ומהותה הינו ההליך המשפטי בין הגב' ג'אמילה לחברת זיבוטל בע"מ .
כהערה מקדמית לחלק זה אציין כי יש לזקוף לחובת התובע את אי הגשת מלוא ההקלטה והתמלול של השיחה לתיק בית המשפט. אבהיר, כי הן התובע והן מר זיבי הודו כי יש בידם הקלטה של כלל השיחה, אולם הם הגישו חלק ממנה בלבד. מכאן , בחירתו של התובע להציג רק חלק מ השיחה בתצהירים מטעמו ולהשמיע רק חלק ממנה בלבד בדיון, פועלת לרעתו, וזאת בהתאם להלכה הידועה בדבר המשמעות של אי הגשת ראיה רלוונטית. על המשמעות של אי הגשת ראיה רלוונטית הקיימת בידי צד ולא מוצגת לבית המשפט , ר' ע"א 548/78 פלונית נ. פלוני [פורסם בנבו] (16.12.1980).
בכל מקרה, אף אם אתייחס רק לחלק ההקלטה שבחר התובע להציג לבית המשפט, ברור גם ממנו כי תוכן השיחה עניינו ההליך שהתקיים בבית הדין לעבודה, ר' מתוך סעיף 4 לתצהיר מר זיבי:
"סטיב: איך את יודעת שאין לו תיק ניכויים. כי זה נוגע אלי דבר כזה.
עו"ד מאיר (הנתבעת – ג.ה.) : תסתכל בתלושים. התשלומים מצורפים לכתב התביעה. "
כלומר, אין מדובר בשיחה כללית בין מר זיבי לנתבעת על מעמד העובדים במלון הגליל , אלא השיחה נסבה על ההליך המשפטי הספציפי , כאשר הנתבעת מפנה את מר זיבי באופן ספציפי לכתב התביעה ולנספחיו.
מר זיבי בתצהירו טוען כי השיחה לא הייתה קשורה כלל להליך בבית הדין, אלא נערכה על מנת לברר, האם תלושי השכר שניתנו לכלל העובדים במלון על ידי התובע (מר אביר) הינם אמיתיים (ר' ס' 5 לתצהירו). איני מקבל טענה זו, ואנמק:
טענה זו של מר זיבי נסתרת בתצהירו שלו עצמו. כך בסעיף 3 לתצהירו מר זיבי מצהיר כי למד על הטענה ביחס לתלושי השכר מכתב התביעה הספציפי, וכך בסעיף 4 לתצהירו מצהיר מר זיבי כי פנה לנתבעת בעקבות כתב התביעה.
יתרה מזו, מקטע ההקלטה שצוטט בתצהיר מר זיבי עולה כי אין מדובר רק בשיחה כללית לגבי העובדים במלון, אלא השיחה מתייחסת ספציפית לתלושים של גב' ג'אמילה שצורפו לכתב התביעה, כאשר הנתבעת אף מפנה את מר זיבי לתלושים אלו.
אציין כי ייתכן ולתביעת הגב' ג'אמילה קיימת השפעת רוחב לגבי עובדים אחרים במלון , ו סביר כי מר זיבי היה מעוניין לבחון את השפעות הרוחב של תביעה זו. אולם, בכך שיש לתביעה, לתלושים שצורפו לה ולאמור בה גם השפעות רוחב, אין בכדי להוציא את השיחה בעניינה בין מר זיבי לנתבעת מגדר שיחה שעניינה ההליך המשפטי וזאת כאשר היא מבוצעת על רקע ההליך הספציפי.
עוד אחזור ואזכיר בהקשר זה, כי התובע ומר זיבי נמנעו במכוון להגיש את מלוא ההקלטה לבית המשפט, ומכאן ראוי להסיק כי החלקים שלא גולו אינם תומכים בגרסתם כי מדובר בשיחה כללית שאינה עוסקת בהליך בבית הדין לעבודה .
זאת ועוד, המסקנה כי השיחה בין הנתבעת למר זיבי עניינה התוכני הינו ההליך בבית הדין לעבודה עולה גם מקטע הקלטת הנוסף שהושמע על ידי התובע בעצמו בדיון וההתייחסות של הנתבע לקטע זה, ר' עמ' 14-15 לפרוטוקול הדיון מיום 4.5.2021.
מן האמור לעיל עולה, כי השיחה שנערכה בין מר זיבי לנתבעת הינה שיחה שנסיבותיה הינן ההליך המשפטי בבית הדין לעבודה ו אשר תוכנה קשור קשר ישיר להליך משפטי זה. לכן , מדובר בשיחה שנעשתה 'תוך כדי הדיון המשפטי', כמוב נו של מונח זה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
אציין, כי גם מבט ממעוף הציפור מצדיק מסקנה זו. מדובר בשיחה שנ יזומה על ידי בעל דין להליך מסוים לעורך הדין של הצד שכנגד במסגרתה שוחחו על ההליך המשפטי ומשמעותו. מדובר בשיחות שנערכות על דרך השגרה בין צדדים להליך משפטי במסגרת ההליך, כאשר הפסיקה חזרה וקבעה כי שיחות שכאלו בין הצדדים, או בין עורכי הדין של הצדדים, חוסות תחת חסינות סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
אציין כי הפסיקה הכירה באופן מפורש במתן חיסיון מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע לעורך הדין ולא רק ללקוח, ר', למשל, ת"א (ת"א) 57646/99 עו"ד וינברג נ' עו"ד כהנא [פורסם במאגר נבו] (03.06.2004):
"אם כך, ההגנה המוחלטת המוענקת בסעיף 13(5) נתונה גם לעורך-דין המופיע בפני בית-המשפט והפסיקה קבעה שההגנה תחול גם על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות על כל פנייה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה וכן תחול על כתבי-טענות, תצהירים, מסמכים המוגשים לבית-המשפט ואפילו על מסמכים כאלה המוחלפים בין בעלי-הדין לפני הגשתם לבית-המשפט וגם על מסירת סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט עתיד לבוא" (הדגשה שלי – ג.ה.) .
וכן ר' שורה ארוכה של פסקי דין בהם בית המשפט העניק חסינות לעורך הדין בגין אמירות שזה אמר במהלך ניהול ההליך המשפטי: ת"א (פ"ת) 22452-12-15‏ אלה אבוביץ' נ' עו"ד אורלי אתלה גלמן [פורסם במאגר נבו] (25.2.2018); ת"א (ראשל"צ) 93/08 עו"ד הורוביץ צחי נ' עו"ד בן דוד איתן [פורסם במאגר נבו] (18.10.2009); ת"א (י-ם) 8892/06‏ עו"ד בורשטיין יואל נ' עו"ד זהר גיאת [פורסם במאגר נבו] (21.02.2007); ת"א (י-ם) 5118/01‏ ‏יורם זריפי נ' משה כהן [פורסם במאגר נבו] (19.08.2001) וכן ת"א (ת"א) 58577/05 כהן-שטרקמן מירה, עו"ד נ' גרטש איתן, עו"ד [פורסם במאגר נבו] (24.10.2007).
לאור האמור לעיל, המסקנה שלי הינה כי כאשר הנתבעת, שהינה עורכת הדין של הגב' ג'אמילה, משוחחת עם מר זיבי, אשר הינו נציגו של הצד שכנגד, על עניינים הקשורים בהליך משפטי תלוי ועומד, הרי הדברים שנאמרו בשיחה זו חוסים תחת חיסיון סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
אציין כי מסקנה זו כי יש להעניק את החיסיון מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע לעורך הדין בשיחה שהוא מנהל עם הצד שכנגד , אף מתיישבת היטב עם הרציונל של סעיף 13(5) כפי שזה משתקף בעניין חיר לעיל:

"אולם נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי, כאשר חלק מסעיפי המשנה – וסעיף-קטן (5) בכללם – מתייחסים לפרסומים שנעשים על-ידי רשויות השלטון או תוך כדי פעילותן. סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי" (הדגשה שלי – ג.ה.).
דברים אלו נכונים גם למקרה שלפניי. הצד שכנגד במקרה שלפניי התקשר לנתבעת על מנת לברר, לטענתו, טענה מסוימת בכתב התביעה הנוגעת לתלושי השכר ולתיק הניכויים. בנסיבות אלו, א ין זה ראוי ואין זה נכון כי החשש בפני תביעת לשון הרע של הצד שכנגד, תמנע מעורך הדין לשוחח באופן חופשי ופתוח עם הצד שכנגד או בא כוחו , לרבות בעניין עמדתו וידיעותיו ביחס למעשי הצד שכנגד.
סיכום והוצאות
אשר על כן, אני דוחה את התביעה על כל חלקיה.
לעניין ההוצאות, הרי הוצאות המשפט אמורות להשתלם לצד הזוכה במשפט, כך שעל צד שטענותיו נדחו לשלם לצד שטענותיו התקבלו את הוצאות המשפט שהוצאו על ידו. עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי נקודת המוצא לפסיקת ההוצאות לצד הזוכה הינה כיסוי ריאלי של ההוצאות שהוצאו לצורך המשפט, ר' פסק הדין המנחה בעניין ע"א 2617/00‏ מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נצרת עילית [פורסם במאגר נבו] (30.6.2005). עם זאת, יש לבחון כי ההוצאות שהוצאו הינן סבירות לניהול ההליך ובפרט להביא בחשבון את הסעדים שהתבקשו בתביעה לעומת הסעדים שבית המשפט אישר בפועל.
במקרה שלפני לא התקיים דיון מלא, כאשר הדיון יוחד רק לנושא החסינות מכוח סעיף 13(5), עם זאת נוהל הליך הוכחות קצר. לכן , יש לפסוק הוצאות , אולם הוצאות מתונות בלבד.

אשר על כן אני קובע כי התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ (כולל מע"מ) וכן הוצאות משפט (צילומים, נסיעות וכיוצ"ב) בסך כולל של 1,000 ₪.
סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ט סיוון תשפ"א, 09 יוני 2021, בהעדר הצדדים.