הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 46894-05-18

בפני
כבוד ה שופטת יפעת אונגר ביטון

התובעת

הראל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד פאר ועו"ד דנן

נגד

הנתבעים

  1. אופרייט ליס בע"מ
  2. גוטל ברקאי

ע"י ב"כ עו"ד דיין

פסק דין

לפני תביעה כספית בסך 122,736 ₪, לשיפוי התובעת בגין תגמולי ביטוח ששילמה למבוטח, מחמת נזקים כבדים שנגרמו לרכבו בתאונת דרכים, בה היה מעורב רכב הנ תבעים.
אין חולק כי מדובר בתאונת שרשרת, שארעה על כביש מס' 1 ביום 16.10.16.

לטענת התובעת, הנהג ברכב המבוטח (להלן: "הלקסוס") בלם בשל בלימת כלי רכב לפניו. הנתבע שנהג ברכב אחריו (להלן: "המיצובישי") לא שמר מרחק והתנגש בו מאחור, תוך הדיפתו אל הרכב לפניו (להלן: "הטויוטה"). התביעה נתמכה בחוו"ד שמאי על גובה הנזק.

הנתבעים התגוננו בטענה כי נהג הטויוטה, שהיה ראשון בשרשרת הנפגעים, בלם בלימת פתע, בכביש מהיר, ללא סיבה. הלקסוס פגעה בו מאחור. רכב נוסף שנסע אחרי הלקסוס הצליח לבלום ולסטות לשול השמאלי והמיצובישי פגעה בלקסוס מאחור. טענו הנתבעים כי בשל בלימת החירום של הטויוטה, התקצר מרחק הבלימה של כלי הרכב מאחוריו ולא ניתן היה למנוע את התאונה.

הנתבעים חלקו על גובה הנזק ושילמו לתובעת רק את שווי הנזק בו הכירו. כמו כן הגישו חוות דעת נגדית.

מטעם התובעת העידו נהג הטויוטה, נהג הלקסוס והשמאי. מטעם הנתבעים העידו הנהג שהיה עד ראייה והשמאי.

שלוש הן המחלוקות העיקריות:-

האם הלקסוס התנגשה בטויוטה בטרם התנגשה בה המיצובישי?
האם הנתבע פטור מאחריות כיון שלא היה יכול לצפות, כנהג סביר, כי בכביש המהיר עומד רכב, בו היה יכול להבחין רק כשהרכב לפניו סטה לשול השמאלי?
האם עלה בידי התובעת להוכיח את גובה הנזק?

נהג הטויוטה העיד כי נסע בכביש 1 לכיוון ירושלים, הבחין ברכב אחד או שניים לפניו, אשר בלמו בלימת פתע. הוא בלם את רכבו מבלי לפגוע ברכב לפניו: "הספקתי לעצור בזמן והרגשתי מכה מאחוריי". בחקירה הנגדית נשאל על רכב רביעי ולא זכר כזה. גם לא זיהה במעמד הדיון את נהג הרכב הרביעי. כמו כן העיד כי חש במכה אחת בלבד ולא שמע מכה נוספת. נהג הטויוטה מסר כי הנזק לרכבו מינורי ולכן לא הגיש תביעה. כשנשאל לסיבת הבלימה הפתאומית של כלי הרכב לפניו השיב: "אני לא יודע למה בלם. לדעתי לא היה פקק לפניו. היו עוד רכבים לפני אבל לא ראיתי פקק. לא זוכר שהיה פקק".

נהג הלקסוס טען בעדותו כי התנועה בכביש החלה להאט ונוצר פקק תנועה. לדבריו, האט עד כדי עצירה מוחלטת, תוך ששמר על מרחק מהרכב לפניו. אז נחבט בחוזקה מאחור: "חטפתי מכה שהעיפה אותי..."נהדפתי לרכב לפני". לשיטתו, נהג המיצובישי יצא מהרכב, התנצל לפניו ואמר שלא היה מרוכז. לאחר מס' ימים התקשר אותו נהג, שאל לשלומו והתנצל בשנית. בחקירה הנגדית נשאל על רכב רביעי ולא זכר כזה באירוע. העד נשאל על מיקומי הפג יעה בלקסוס והשיב כי היא נפגעה מאחור ומלפנים, אולם הפגיעה הקדמית הייתה קלה ולא תועדה. הוא עמד בתוקף על כך שלא פגע ברכב לפניו לפני ההדיפה, שהייתה בעוצמה כזו שהצליחה להדוף את רכבו 3 מ' קדימה. כשנדרש לשאלה כיצד לא הבחין ברכב שסטה לשול, עלה מתוך תשובתו שכלל לא היה מודע לקיומו במקום:

"ש: אם הספקת לעצור כפי שאתה אומר, אז בטח כדבר בשגרה הסתכלת מאחורה לראות מה קורה עם הרכבים מאחוריך?
ת: נכון.
ש: איך לא ראית את הרכב מאחורייך בורח לשוליים?
ת: לא מבין את השאלה
ש: אם הסתכלת אחורה איך לא ראית שרכב מאחוריך ברח לשוליים?
ת: לא מבין, איך הוא ברח לשוליים אם הוא נתקע בי? אני רק זוכר שהוא התנצל ואמר שלא היה מרוכז" (פרוט', עמ' 22 ש' 7-14).

גם כשהוצגה לפני נהג הלקסוס עדותו של נהג הטויוטה כי לא חש ולא שמע שתי מכות, אלא מכה אחת בלבד, עמד על דעתו כי לא פגע בטויוטה אלא נהדף אליה כתוצאה מההתנגשות מאחור. העד הסתבך בתשובותיו לעניין מהירות הנסיעה. כמו כן לא היה עקבי ב שאלה אם כלי הרכב בלמו כתוצאה מבלימת חירום של רכב קודם, או שהיתה האטה עד עצירה מוחלטת בשל פקק. הוא עומת עם גרסת נהג הטויוטה כי לא הבחין בפקק אלא בבלימת חירום, השיב תשובות שונות, העיד על האטה בהדרגתיות ממהירות גבוהה בכביש מהיר ועד עצירה מוחלטת, שינה גרסה וטען כי "בסוף היתה עצירה פתאומית", ולבסוף טען: "יכול להיות, לא זוכר". כשנדרש לגרסתו הראשונה, בטופס הדיווח לתובעת, שם ציין בלימת פתע, השיב כי עברו 3 שנים מאז האירוע. למרות זאת, מיאן להסכים כי נסע במהירות גבוהה התואמת לכביש מהיר ונאלץ לבלום בלימת חירום. שוכנעתי כי העד חפץ לדבוק בגרסה כי המהירות הואטה בהדרגתיות על מנת לתת הסבר ולחזק את גרסתו כי הצליח לעצור עצירה מלאה לפני הרכב לפניו, ולא פגע בטויוטה לפני שנפגע מאחור.

הנתבעת זימנה לעדות את עתניאל רונן, שנהג בסובארו (להלן: "עד הראייה"). לפי עדותו נהג אחרי רכב לבן יוקרתי, אך אינו זוכר את כלי הרכב שנסעו לפניו. עד הראייה סיפר כי הנסיעה בכביש 1 הייתה במהירות המירבית המותרת, כאשר: "פתאום הרכב לפני האט בצורה דרסטית עד כדי בלימה. למרות ששמרתי מרחק וראיתי שאני לא אספיק לבלום בכזו הפתעה לאפס, ברגע שהייתי כבר ממש קרוב אליו והבנתי שאין לי סיכוי לא לפגוע בו, שברתי עם ההגה שמאלה והיה שם כמו שלבים של עבודות בכביש, אמרתי שעדיף להיכנס באחד מהם ולא ברכב לפני, וירדתי לשוליים בצד שמאל".

העד תיאר כי בתוך כך הביט במראה והבחין כי הרכב אחריו מסוג מיצובישי מגיע מאחור ונכנס ברכב היוקרתי. הוא תיאר כי ראה ושמע את הפגיעה: "וגם שמעתי כי זה היה בום חזק". בחקירה הנגדית תיקן: "לא בהכרח ראיתי את הפגיעה של הפגוש שלו עם הפגוש שלו. ראיתי רכב שמגיע ונתקע. אתה שומע בום ומבין שהיתה תאונה. לא הייתי במקביל אליהם".

כשנשאל מה אירע לפני הרכב היוקרתי וכיצד נעצר, השיב כי הוא נעצר באופן מלא, אך לא ראה מה היה לפניו. הוא חזר על דברים אלה שוב בחקירה הנגדית: "שמתי לב בוודאות שהוא עצר, אבל אני לא יודע אם נעצר כי פגע ברכב לפניו או שהוא הספיק לבלום. לא יודע. לא ראיתי".

מבחינת מיקומי הנזקים העיד עד הראייה כי הדבר פחות עניין אותו, מאחר ולא נפגע ע"י מי מכלי הרכב המעורבים. הוא ראה את הנזק מאחור לרכב הלבן ואת הנזק למיצובישי ולא התמקד בחלקו הקדמי של הרכב הלבן.

בעת החקירה הנגדית נדרש עד הראייה לתאר את אופן נסיעת המיצובישי עובר להתנגשות והשיב כי אינו יודע. אולם מבחינת הזמן בין סטייתו שמאלה אל השול ועד להתנגשות חלפו, להערכתו, "יותר משניה וחצי" כשהוא היה "איפה שהוא בנסיעה שלי על השוליים ".

שאלת האחריות

לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים, עיינתי בהודעותיהם ועיינתי בתמונות הנזק, מצאתי לדחות טענת הנתבעים כי הלקסוס פגעה בטויוטה טרם נפגעה מאחור בידי המיצובישי. ראשית, הנתבע, נהג המיצובישי לא התייצב להעיד, ולא ראיתי כי היה מקום לדחות את הדיון שוב על מנת ליתן לנתבעים הזדמנות נוספת להעידו, כאשר היו די הזדמנויות שלא נוצלו. שנית, ספק בעיני אם יכול הנהג להעיד על מה שהתרחש קדימה ללקסוס, כאשר עד הראייה שהיה קרוב יותר אל הלקסוס והטויוטה, לא ראה מה התרחש, קרי – הא ם הלקסוס פגעה בטויוטה לפני שנפגעה – אם לאו. שלישית, נהג הטויוטה שהוא חסר עניין בהליך ועדותו אובייקטיבית (בפרט כשלא מצא לתבוע את נזקיו), ציין בצורה ברורה שחש במכה אחת בלבד ברכב, מה שתומך בגרסת הלקסוס כי פגעה בטויוטה פעם אחת בעקבות ההדיפה ולא פעמיים. גם אם אלך בשיטת ב"כ הנתבעים, כי ארעה מכה ראשונה שגרמה להיצמדות הלקסוס לטויוטה, אני עדיין מסיקה, בסבירות גבוהה, כי היה נהג הטויוטה מתייחס למכה שהייתה עוצמתית, כפי שבאה לידי ביטוי בנזקים ונשמעה ע"י עד הראייה שכבר עבר את כלי הרכב בהתקדמות על השול. רביעית, אין חולק שהנזק ללקסוס בחלק הקדמי והנזק לאחור הטויוטה הם נזקים קלים מינוריים. לא מצאו לתעדם ונהג הטויוטה לא ראה לתבוע שיפוי. נזקים אלה, לו התרחשו לפני הדיפה, היו מתעצמים בעקבות ההדיפה נוכח הטענה כי לאחר הפגיעה הראשונה נצמדו כלי הרכב זה לזה. בהינתן נסיבות כאלה, מן ההכרח שרכב הצמוד מלפנים לאחר יחמיר את פגיעה בעקבות מכה שניה שהביאה להדיפתו לפנים. אולם הנזקים לא הוחמרו. לכן, סביר בעיני יותר, כי נהג הלקסוס שמר מרחק כזה מהטויוטה, שהדיפתו לעברה לא גרמה לפגיעה בעוצמה גבוהה מלפנים אלא לפגיעה קלה שגרמה לנזקים מינוריים בלבד.

עדות עד הראייה הייתה מהימנה בעיני. הוא תיאר את ההתרחשות ברצף, בעקביות וללא סתירות. העד לא התיימר להעיד על מה שלא ראה ומסר תשובות ברורות הן בחקירתו הראשית והן בחקירתו הנגדית. אני סבורה שלא יכולה להיות מחלוקת כי היה עד לאירוע, הגם שנהגי הטויוטה והלקסוס לא זכרו רכב רביעי הקשור לתאונה. בנוסף, זיהה באחת התמונות את רכבו, כשהוא עומד על השול בצד שמאל, קדימה לרכבים המעורבים בתאונה.

עדותו של עד הראייה חשובה לבירור השאלה אם יכול היה הנתבע לצפות כי בכביש המהיר יעמוד רכב, לפני רכב הסוטה לפניו שמאלה לשול. טענה זו נשמעה מפי ב"כ הנתבעים בסיכומיה, והיא סברה שיש לקבוע כי אי צפיות זו מאיינת או מפחיתה משמעותית מאחריותו של הנתבע. גם בהתעלם מהטענה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה (ולאחר עיון נוסף בכתב ההגנה, אינני משוכנעת כי הטענה היא בגדר הרחבת חזית), אינני שותפה לעמדת ב"כ הנתבעים, ואנמק –

הנתבע, בהודעתו לנתבעת מתאר את התאונה, אך אינו טוען כי לא ראה או לא יכול היה לראות את הלקסוס. בהודעה ציין: "הרכב שלפני שי עצר בפתאומיות (לא ברור למה, אך לשי יש מצלמת רכב). שי עצר וליאון שמאחוריו התנגש בו קלות". יובהר כי שי הוא נהג הטויוטה וליאון הוא נהג הלקסוס. לפי תיאור זה, הנתבע ראה את השתלשלות האירוע מתחילתו, לפרטיו, לפני שהסובארו סטתה שמאלה. עדות אותנטית זו ממועד סמוך לתאונה, שומטת הקרקע תחת הטענה כי הנתבע שנסע בכביש מהיר לא יכול לצפות שאחרי מכשול מהסתיר את שדה הראייה יעמוד רכב.

נוסף לכך, כלי רכב אחרים שהיו מעורבים הספיקו לחמוק מהתאונה, ולפחות הסובארו, שהייתה קרובה יותר ללקסוס. נראה כי באותה מידה יכול היה הנתבע להביא למניעת התאונה, לו היה נוסע במהירות נמוכה יותר, בולם או סוטה בזמן.

עד הראייה טען כי התנגשות המיצובישי בלקסוס ארעה לפחות שנייה וחצי אחרי שסטה שמאלה כאשר כבר הספיק לעבור את הלקסוס, משמע כי המגע לא היה מיידי. אם התאונה היתה מתרחשת מיד, ניתן היה אולי לסבור כי לא היתה בידי בנתבע השהות להגיב לרכב עומד שנגלה לעיניו באחת, עם הסטת הרכב שלפניו. אולם, כאמור, זו אינה הסיטואציה המתוארת. לאחר שהסובארו פינתה את הנתיב, חלפו לפחות שנייה וחצי עד ההתנגשות. נסיעה תואמת לדרך ובלימה היו עשויות למנוע את התאונה או למצער להפחית את עוצמת הפגיעה.

זאת ועוד, נהג סביר, גם אם נוסע בדרך מהירה, חייב לנהוג באופן שיאפשר לו להגיב מיד למניעת תאונה, ולצפות אירועים שונים שידרשו בלימת חירום. על אחת כמה וכמה, סטייה שמאלה של רכב הנוסע מלפנים יש בה להתריע לנהג מאחוריו על קיומו של מפגע או על קיומה של בעיה בדרך (חפץ בכביש, בור שנפער וכיו"ב) המהו וים סכנה. לכן ברגע בו הבחין הנתבע כי הסובארו מתחילה לסטות היה עליו לבלום מיידית, ואף לסטות שמאלה אחריה, תוך צפייה כי סטתה לשול מחמת מכשול בכביש.

אוסיף לאמור את עוצמת הפגיעה העולה מתמונות הנזקים, המלמדת כי הפגיעה הייתה במהירות גבוהה יחסית. בסופו של דבר עסקינן בבלימת חירום, אולם שלושה נהגים הצליחו למנוע פגיעה ברכב לפניהם מלבד הנתבע. יש בכך כדי ללמד על כי ניתן היה למנוע את התאונה בנהיגה זהירה סבירה ובתגובה מותאמת לאירוע של בלימת חירום.

לאור האמור אינני מקבלת את הטענה בדבר היעדר חובת צפייה.

שאלת הנזק

שני הצדדים תמכו טענותיהם על גובה הנזק בחוות דעת של שמאים. לפי שמאי התובעת (להלן: "אבני") גובה הנזק הוא 84,033 ₪ ושווי ירידת הערך 44,721 ₪. לעומתו, שמאי הנתבעת (להלן: "שבתאי") העמיד את הנזק על סך 61,880 ₪ ואת ירידת הערך על סך 38,080 ₪.

שבתאי העיר בחוות דעתו הערות מספר על האמור בחוו"ד אבני:

גיל הלקסוס במועד התאונה – למעלה משנתיים. על כן, לפני תקנות משרד התחבורה, ניתן להרכיב בו חלקי חילוף משומשים. לפי התיעוד שהתקבל מהתובעת, נערך לכאורה חיפוש של חלקי חילוף (באמצעות "גלגלים"), ע"י מוסך אחר, שלא תיקן את הלקסוס. נוסף לכך דו"ח החיפוש לא כולל פרטי רכב, משמע כי אין הכרח שהחיפוש בוצע ביחס לרכב דנא.
פניה למוסך המתקן לקבל דו"ח חיפוש חלקים משומשים, לא נשא פרי.
נטען כי היעדר דו"ח חיפוש כאמור, מלמד שהמוסך שתיקן את הרכב לא עשה מאמץ סביר להשיג חלקי חילוף משומשים. לו היה עושה כן, ערך הנזק היה קטן משמעותית.
פרק הזמן שבו עמד הרכב במוסך, 55 יום, אינו סביר. שבתאי העריך את זמן העמידה הנדרש לתיקון ב- 8 ימים בלבד.
נוכח הערותיו, קיזז שבתאי מהעלויות שקבע אבני, את הבאים:
קוזזו סכומים המשקפים את הפער בין מחירי חלקי חילוף מקוריים, לבין מחיריהם כמשומשים (הפחתה של 40%).
קוזזו סכומים של חלקים שהנזק בהם לא נגרם, להערכת שבתאי, בתאונה דנא (חישוק לגלגל רזרבי) או שלדעתו לא הוחלפו (סט חיישנים – לא נמסרה חשבונית רכישה)
קוזזו עלויות עבודה בהתאם להערכת עלויות לשעת עבודה והערכת היקף שעות העבודה.
ירידת ערך בגין נזק לחזית – שבתאי סבר שאין לאשרה בשל תאונה קודמת, בה נפגעה הלקסוס בחזית, וניתן פיצוי בשיעור 5%.
שווי הרכב – לפי שבתאי ערך הרכב 217,601 ₪, בניגוד לאבני שהעריכו בסך
229,340 ₪.

השמאים נחקרו בחקירות שכנגד.

מחקירת אבני עלה כי ביצע שני ניסיונות לאתר חלקי חילוף משומשים ביום בדיקת הרכב, אך לא איתר ולו חלק משומש אחד. בדיקה נוספת ערך ביום הכנסת הרכב לתיקון במוסך, וגם אז לא העלה חלקי חילוף משומשים. לדבריו: "ברכב מפואר לאחר חיפושים ופנייה לספקים לא קיים חלקים". אבני טען כי חיפש כראוי, הגם שהודה כי פניותיו לאיתור חלפים באמצעות "גלגלים" נעשו לאחר שעות העבודה, ולא בשעות הבוקר המוקדמות עת מתחיל המסחר בחלקי חילוף. הוא תומך את מסקנתו בעובדה שלמרות מספר הפניות ומועדי הפניות, מספר רב של ספקים השיבו לפנייתו בשלילה (30 עד 40 ספקים). עוד טען כי המוסך אף הוא ביצע חיפוש לאיתור חלקים משומשים ללא הצלחה.

לעניין העבודות, טען אבני כי ראה את עבודות החלפת החלקים במו עיניו, אם כי לא תמיד ראה את חשבוניות הרכישה של החלקים החדשים. ביחס לעלות החלקים, ציין כי ערך בדיקה לגבי עלותו של כל וחלק וחלק, עפ"י המחירון ולפי המספר הקטלוגי המדוייק, אולם לא ידע לציין אם המחיר הקטלוגי הוא מחיר לפני או לאחר ניכוי הנחה.

אבני נחקר גם ביחס לפגיעה במתלה ועמד על דעתו כי מדובר ברכיב שנפגע כתוצאה מהתאונה.

השמאי שבתאי אישר כי בדק את הרכב לאחר תיקונו. הוא לא ביסס, בחקירתו הנגדית, את הטענה כי חלק מהרכיבים שהופיעו בחוו"ד אבני לא נפגעו בתאונה (לא ערך מדידות ובדיקות).

לטענתו, היה על אבני לבדוק ולהוכיח כי במועדים הרלבנטים לא ניתן היה להשיג חלקי חילוף משומשים. עוד ציין, כי בדיקתו, זמן רב לאחר התאונה בדבר עצם קיומם של חלקים משומשים איננה רלבנטית, בשל התנודתיות הרבה בשוק החלפים המשומשים, ולכן לא בוצעה.

שבתאי טען כי בדיקה ראויה של מצאי חלפים דורשת שימוש בתוכנת איתור, כדוגמת "גלגלים", אולם אם ישנם ספקים שלא השיבו לפנייה באמצעותה, יש לפנות אליהם ישירות ולערוך בירור. ברם, בהמשך החקירה סייג את תשובתו: "אני לא ישב יום שלם ויחפש ספקים. מה שסביר זה להשתמש בתוכנות עזר, אם אין להם אנחנו מסתפקים בטפסי חיפוש או שאנחנו מרימים לעוד כמה ספקים שלא נמצאים בחיפוש" (עמ' 7 ש' 20-22 לפרוט'). לגבי המקרה הנדון טען כי בוצע חיפוש זמן רב לפני תחילת תיקון הרכב ולכן חיווה דעתו כי אם היו מבצעים חיפושים נוספים, תוך כדי תקופת הטיפול ברכב, בהתחשב בסוג הרכב, ניתן היה למצוא חלפים משומשים ברמת "קרוב לוודאי".

השמאי לקיזוז ירידת הערך בגין הנזק לחזית הרכב, והשיב כי לא ניתן לשפות פעמיים על אותה ירידת ערך. הוא התבקש לערוך השוואה בין אופי הנזק מהתאונה הקודמת לתאונה דנא וציין כי בשני המקרים מדובר בעיקר על ירידת ערך בגין צביעה לא מקורית של חלקי מעטפת, בגינה ניתן שיפוי בעבר. נוסף לכך, נתקל בהתנגדות לפרק את פח החזית על מנת לבחון אם בוצע בו תיקון ולכן לא מצא לנכון לאשר שיפוי על ירידת ערך בשל תיקון פח חזית.

אשר לקיזוז עלויות בגין נזקים שלא נגרמו בתאונה, הופנה שבתאי לסט התמונות של אבני. ביחס לחישוק גלגל רזרבי, ענה: "הצמיד הורכב על הרכב מניזוק אירוע קודם לדעתי ושמו עליו גלגל חדש. ששאלתי איפה הגלגל הנוסף שבחשבונית התיקון ענו שאין להם ועד היום לא הוכיחו שהגלגל ניזוק מהאירוע הנדון" (עמ' 11 ש' 5-7 לפרוט'). שבתאי מסר הסבר מפורט וברור כיצד הגע למסקנה שהמכה בחלק האחורי של הלקסוס לא גרמה לנזק בחישוק הגלגל, שכן, אם היה נזק כזה צריך היה למצוא את הגלגל עצמו ללא אויר, דבר שלא נוכח בו ולא הוכח. כך גם ביחס לחלון הימני אחורי שהנזק בו ככל הנראה לא קשור באירוע דנא.

בית המשפט הפנה לשמאי שבתאי שאלה ביחס לגובה ההפרש בין עלות חלקים מקוריים לעלותם כמשומשים. לפי תשובתו, לחלקים משומשים אין מחיר קבוע, אלא משתנה בהתאם לשוק. לכן גם נבצר ממנו להשיב על הפער הממוצע. עם זאת, טען כי לפי נסיונו הפער עשוי להגיע עד 60%. לכן, בתחשיב שערך, פעל לפי הפער המקסימלי לטובת התובעת, והפחית 40% בלבד מערך החלקים המקוריים.

לאחר שבחנתי את עדויות השמאים, סלע המחלוקת העיקרי הוא בשאלה אם התובעת עשתה את כל שנדרש למזער את הנזק באשר לחלקי חילוף משומשים, כאשר אין חולק שלפי גיל הרכב, אפשרי לתקן באמצעות לקים משומשים. בענין זה התברר כי נערכו בדיקות בשוק החלקים המשומשים באמצעות תוכנת "גלגלים", בשני שלבים: הראשון, סמוך למועד התאונה; השני – בסמוך לתחילת הטיפול ברכב. נטען לחיפוש נוסף ע"י המוסך שלא הוצג. בכל המקרים החיפושים בוצעו שלא בשעות הפעילות הרגילות של הספקים, אם כי לא שוכנעתי כי הדבר הוסיף או גרע משמעותית מתוצאות החיפוש, שכן היו ספקים שהשיבו ביום המחרת בשעות הבוקר.

להבדיל מכך, פער הזמנים בין מועדי החיפוש (19/10 ו- 31/10) אינו סביר. לא הוסבר מדוע לא נערכו חיפושים נוספים בין מועדים אלה. גם לא הוברר מדוע הרכב לא הוכנס לטיפול בפרק הזמן הנ"ל. לא ניתנה הנמקה להיעדר חיפוש בכל התקופה בה שהה הרכב במוסך. נוסף לכך, בהינתן כי לא נערכו ניסיונות איתור של חלקי חילוף משומשים תוך תקופת הטיפול, לא ניתן טעם מוצדק ל-55 ימי עמידה. השמאי שבתאי העריך את ימי העבודה לתיקון הרכב ב- 8 ימים ולא נחקר בנקודה זו.

אני סבורה, נוכח הממצאים הנ"ל, כי הוכח שהתובעת לא עשתה את כל הנדרש לצמצם את הנזק ומקובלת עלי מסקנתו של שבתאי כי סביר שביצוע חיפושים נוספים לאורך פרק הזמן הנ"ל, ברציפות, היה מעלה תוצאות חיוביות. מאחר ושוק החלפים המשומשים הוא דינאמי, לא ניתן להעריך במדויק את כמות חלקי החילוף (שנדרשו לתיקון דנא) שהיתה מאותרת כמשומשים, ולא ניתן לקבוע במדויק את מחיריהם. אני סבורה כי ניתן לקבל את האמור בחווה"ד של שבתאי ביחס להפרש העלויות, משום שכפי שעלה בחקירתו הנגדית, העריך את ההפרש לטובת התובעת, קרי – הפחית את השיעור המינימאלי ביותר, הגם שניתן היה להפחית למעלה מזה.

אבהיר כי תחשיב שערכתי, על דרך האומדנא, מביא לתוצאה אחרת ונמוכה מכפי שקבע שבתאי. כך, בהנחה ששיעור החלקים שהיו מאותרים כחלקים משומשים היה עומד על 40% בלבד מכלל החלפים המבוקשים, ובהנחה שאת אלה ניתן היה להשיג במחצית מעלות אותם חלקים מקוריים – הייתה התובעת זכאית, לפי תחשיב אמדנא זה לשיפוי בסך 40,435 ₪ בלבד, בעוד ששבתאי העריך את עלות החלקים בכ- 50,000 ₪. מאחר והנתבעת העריכה את הנזק במחיר גבוה מכפי שעלה מהאמדן שערכתי, לא אפסוק לתובעת סכום נמוך ממה שקיבלה על עצמה הנתבעת.

פרט לכך, מקובלת עלי מסקנתו של שבתאי כי הנזק בחלון הימני האחורי והנזק לחישוק הגלגל הרזרבי אינם פרי התאונה דנא ויש לקזז עלותם מגובה הנזק.

כפי שציינתי מעלה, מספר ימי העמידה של הרכב מופרז. לאחר ששקלתי את מספר ימי העמידה שקבעו השמאים, אני מעמידה את ימי העמידה על 15 יום.

הוכח כי המבוטח אינו מתקזז במע"מ ולכן על הנתבעים לשאת במע"מ, שיחושב על פי ערך הנזק כפי שאקבע להלן.

כאמור, חלקו השמאים על ערך הרכב, אולם לא נחקרו בענין זה. לצד זאת, התובעת ביססה את ערך הרכב לפי מחירון מקובל (יצחק לוי), לפי ערך הרכב למועד התאונה 217,623 ₪, משמע כי שבתאי העריכו בסכום הנכון, ואילו אבני העריכו בסכום העולה על השמאות המקובלת, ללא נימוק סביר.

כך גם בסוגית כמות ועלות שעות העבודה. נטל ההוכחה על התובעת להוכיח במדויק את נזקיה ולבסס את הערכת השמאי מטעמה. אני סבורה כי בהינתן חוו"ד נוגדת, שלא נסתרה, לא עמדה התובעת בנטל להוכיח שקביעת אבני טובה ונכונה מקביעת שבתאי.

אשר לירידת הערך, המחלוקת היחידה היא להיקף ירידת הרכב במוקד החזית. מצאתי כי הוכח די הצורך שהרכב נפגע בחזיתו בתאונה קודמת, ובעליו שופה כנדרש בגין ירידת הערך, כך שבתאונה דנא לא נוספה ירידת ערך המחייבת פיצוי.

סיכום

בהתאם לכל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה. לשיטתי, וכאמור, האחריות לקרות התאונה רובצת על הנתבעים. אני מחייבת אותם לשלם לתובעת:
בגין עלות החלקים שנדרשה, בקיזוז הפער כפי שקבע שבתאי – סך 50,360 ₪.
בגין עלות העבודות, בקיזוז סכומי העבודה שקבע שבתאי – סך 11,520 ₪.
בגין ירידת ערך – סך 38,084 ₪.
מע"מ על הסך המצטבר - 16,994 ₪.
בגין שכ"ט שמאי – 2,500 ₪.

מכל הסכומים הנ"ל ינוכה הסכום ששילמו הנתבעים לטובת בפועל (כסכום שאינו שנוי במחלוקת) ועל היתרה יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

בנוסף, יישאו הנתבעים בהוצאות האגרות והתשלומים לעדים (למעט הוצאות שנפסקו לשמאי התובעת – בהן תישא התובעת) וכן ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח. בקביעת סכום שכה"ט התחשבתי בתוצאת ההליך ובכך שעיקר סכום התביעה שולם לתובעת טרם הגשת התביעה .

זכות ערעור כדין.

ניתנה היום, י"ט אב תש"פ, 09 אוגוסט 2020, בהעדר.