הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 38220-10-19

בפני
כבוד ה שופטת הדסה אסיף

התובעת:
אינטר בוקס פאשן בע"מ
על-ידי ב"כ - עו"ד גלעד שקד

נגד

הנתבעים:

  1. גיא מולטי יזמות בע"מ
  2. יואב עמיר
  3. מרינה פאולה ובר

על-ידי ב"כ - עו"ד אמיר בן חורין

החלטה

בפני בקשה לביטול פסק דין בהעדר הגנה שניתן ביום 21.1.20 כנגד הנתבעת 3 שהינה המבקשת בבקשה שבפני (להלן – "מרינה").

לאחר שהוגשו גם תשובה ותגובה, הודיעו הצדדים כי הם מבקשים שההכרעה תינתן על סמך כתבי הטענות, וללא דיון או חקירת המצהירים.

הרקע לבקשה
ביום 24.10.19 הוגשה תביעה כנגד שלושה נתבעים - גיא מולטי יזמות בע"מ (להלן – "החברה"), הנתבע 2 (להלן – "יואב") ומרינה. לפי הנטען בכתב התביעה, החברה רכשה סחורה ומוצרי ספורט מהתובעת, אך לא שילמה עבורם, ונותרה חייבת סך של 82,914 ₪. מרינה ויואב נתבעו מכוח כתב ערבות, לפיו ערבו לחובות החברה כלפי התובעת.

ביום 21.1.20 ניתן כנגד מרינה פסק דין בהעדר הגנה, וזאת לאחר שהתובעת הציגה אישור מסירה, לפיו כתב התביעה נמסר לנתבעת זו כדין, ביום 21.11.19.

ביום 8.7.20 ניתן פסק דין בהעדר הגנה גם כנגד יואב והחברה.

ביום 16.8.20 הוגשה הבקשה הנוכחית, שבה מבקשת מרינה לבטל את פסק הדין שניתן כנגדה. מרינה אישרה כי היא קיבלה את כתב התביעה לידיה אך לא הגישה כתב הגנה במועד, אולם למרות זאת, לטענתה, יש לבטל את פסק הדין שניתן נגדה.

לטענת מרינה, משך כ- 9 שנים היא הועסקה על ידי יואב ושימשה כמנהלת חנות בגדים בגרנד קניון בחיפה. לטענתה, לאחר תקופה זו היא הועסקה על ידי החברה, כאשר יואב ובן משפחתו גיא הם בעלי המניות בחברה.

לטענת מרינה, במעמד התקשרות החברה מול התובעת, היא התבקשה לחתום על כתב ערבות יחד עם יואב. לטענתה, היא חתמה, לנוכח הבטחתו של יואב כי היא תהפוך לשותפה בחנות הבגדים בה עבדה.

מרינה טענה כי משך שנים רבות היא הייתה שכירה וחלומה היה להיות שותפה בחנות. משיואב הציע לה להפוך לשותפה, היא האמינה להבטחתו, וחתמה על שטר הערבות. לטענת מרינה, בעת שחתמה היא כלל לא הבינה כי משמעות החתימה הינה שהיא ערבה לכל התחייבויותיה של החברה. לטענתה, להבדיל ממנה, יואב הוא איש עסקים, שנהג לייסד ולהפעיל חברות שונות, וכאשר הפכו לחדלות פרעון, החליף חברה.

כאמור, מרינה לא הכחישה שכתב התביעה נמסר לה, אלא שלטענתה לאחר שקיבלה את התביעה, היא מיד פנתה ליואב, והלה מסר לה כי העניין בטיפולו ובטיפול החברה. משכך, לטענתה, היא סברה שאינה צריכה להגיש כתב הגנה. רק בחלוף הימים ומשלא קיבלה כל עדכון בנוגע לתביעה, התייעצה עם עורך דין והוא הודיע לה, לאחר עיון במערכת נט המשפט ביום 8.7.20, כי ניתן פסק דין כנגדה.

מרינה עתרה לביטול פסק הדין ולעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו כנגדה, תוך שהיא טוענת כי עומדות לזכותה טענות הגנה טובות ומבוססות.

לטענת התובעת, אין מקום לביטול פסק הדין. לטענתה, פסק הדין כנגד מרינה ניתן כדין, ובהעדר כתב הגנה מטעמה. לטענת התובעת, ביום 11.3.20 נפתח תיק הוצאה לפועל כנגד מרינה ובמסגרתו נמסרה ביום 6.7.20 אזהרה. לפיכך, לכל המאוחר ידעה מרינה על פסק הדין ביום 6.7.20. מאחר שהבקשה לביטולו הוגשה רק ביום 16.8.20, הרי שהיא הוגשה באיחור, ולא הוגשה בקשה להאריך את המועד. לכן, לטענת התובעת, יש לדחות את הבקשה לביטולו של פסק הדין.

לטענת התובעת, טעם נוסף לכך שאין מקום לבטל את פסק הדין, הוא משום שסיכוי הגנתה של מרינה נמוכים. זאת, משום שמרינה ידעה היטב את משמעות חתימתה על כתב הערבות שכן במסגרת תפקידה כמנהלת החנות, היא זו שהזמינה את הסחורה ומכרה אותה. לטענת התובעת, מאחר שמרינה ציפתה להיות שותפה בחנות, ברור שהיא הייתה בקיאה בעניני החנות. עוד הוסיפה התובעת כי ההתחייבויות על-פי כתב הערבות נכתבו בו בצורה מפורשת וברורה, ומרינה לא טענה טענת כפיה או עושק, בעת או לאחר החתימה על שטר הערבות. משכך, טענה המשיבה שגם אם יבוטל פסק הדין, הרי שהתוצאה הסופית תהיה אותה התוצאה.

מרינה, בתשובתה, הכחישה שהיא הייתה הרוח החיה בחנות. לטענתה, היא לא הזמינה סחורות אלא רק הייתה עובדת שכירה במשמרות, בשכר מינימום. עוד טענה, כי החברה נפתחה על-ידי גיסו של יואב, לאחר שהחברות שלו הפכו לחדלות פרעון. לטענתה, יואב ניצל את יחסי המרות ביניהם, וכפה עליה לחתום על מסמכים וביניהם כתב הערבות וכן לקח ממנה סכומי כסף גדולים.

לטענתה של מרינה, המשיבה פעלה בחוסר תום לב עת בחרה למצות את הדין מולה ולא פעלה כנגד יואב, בעל המניות בחברה. כמו כן טוענת מרינה שהתובעת לא פעלה להקטין את נזקה, ולא נטלה מהחנות את הסחורה שסיפקה לחברה.

דיון
מועד הגשת הבקשה לביטול פסק הדין
המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין או החלטה שניתנו במעמד צד אחד, הוא בתוך 30 יום ממועד המצאתם, כפי שקובעת תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – "התקנות"), כדלקמן:
"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".

ככל שהמבקש איחר את המועד להגשת בקשתו, הוא יכול להגיש בקשה להארכת המועד, בליווי תצהיר המנמק את סיבות מחדלו. זאת, משום שבהתאם לתקנה 528 לתקנות, רשאי בית המשפט, מטעמים מיוחדים שירשמו, להאריך מועד שנקבע בחיקוק.

הפסיקה רואה חשיבות רבה בעמידה במועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי הדין. יחד עם זאת, הפרוצדורה אינה מיטת סדום, במיוחד כאשר מנגד עומדת זכות הגישה לערכאות, הנחשבת כיום כזכות בעלת מימד חוקתי.

כך, למשל, נקבע כי ל עיתים למשך האיחור יש חשיבות:
"תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי הארכת מועד או זמן שנקבעו בחיקוק, מותנית בקיומם של טעמים מיוחדים שיירשמו. התקנה האמורה מאזנת בין שתי מגמות: מחד גיסא, הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור.
מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין. בהתאם לכך, מאפשרת תקנה 528 הארכת מועד להגשת הליך באיחור, בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד; ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה ביתר חיוב. יחד עם זאת, אף כאשר מדובר באיחור קל בן ימים ספורים בלבד, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך. (ראו: דבריו של השופט ש' לוין בע"א 796/79 מועלם נ' מטא ואח', פ"ד לה(1) 376, 377).
טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד.
ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו. יודגש כי אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תיבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין".
ראו - בשא 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן (23.8.06), סעיף 2 לפסה"ד, פורסם בנבו, ההדגשות אינן במקור.

נקבע גם כי לעיתים, למרות אי הגשת בקשה להארכת מועד, עדיין יש מקום לגמישות, ובכל מקרה, יש לשקול השיקולים ולאזן האיזונים לגופו של עניין . בהתאם, אושרה בעירעור החלטה שהאריכה מועד, אף שלא הוגשה בקשה להארכת המועד:
"מחד, אין ספק כי במישור הדיוני יש ליתן חשיבות רבה למועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי הדין לצורך עשיית פעולות במסגרת ההליך השיפוטי, וחריגה ממועדים טעונה הגשת בקשה להארכת מועד תוך הצגת הטעמים לכך וקיום טעמים מיוחדים למתן ארכה. הקפדה נאותה של לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, שאחרת לא ניתן לנהל מערכת שיפוט סדירה ותקינה, וסופן של חריגות כגון אלה שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי-דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב. אכן, יש לתמוה על כך שהמדינה, שלא עמדה בלוח הזמנים להגשת נימוקי השומה, לא טרחה להגיש מטעמה בקשה להארכת מועד, אלא הגישה את נימוקי השומה לתיק בית-המשפט בלא פנייה בהתאם חרף האיחור. בהיעדר בקשה להארכת מועד המלווה בתצהיר לאימות העובדות הנטענות בה אין אנו יודעים אל נכון מה הן הסיבות לאיחור, והדבר נותר בגדר נעלם. מנגד, סביר להניח כי בית-משפט קמא שקל מה משמעות עשויה להיות לסירוב לקבל את נימוקי השומה מטעם המשיב, מחד, ולקבלת ערעור המבקשת על סף, מאידך... כנגד זאת ניצבת העובדה כי האיחור בהגשת נימוקי השומה מטעם המדינה הוא איחור קל יחסית ולא הוסבר על-ידי המבקשת במה גרם לה איחור זה לנזק או לעיוות דין...
בשיקול כולל, כאשר נערך איזון בין החשיבות המהותית שבניהול ההליך המשפטי במעמד שני הצדדים מול הנזק הדיוני הקל, יחסית, שנגרם להליך השיפוטי עקב איחור של שלושה ימים בהגשת הנימוקים, ניתן להניח מה היה קו מחשבתו של בית-משפט קמא בתתו את החלטתו.
מעבר לכל אלה, יש לזכור כי הזכות לביטול פסק-דין שניתן על-פי צד אחד – אילו ניתן לבקשת המבקשת – נחשבת כיום כזכות בעלת ממד חוקתי, הנגזרת מזכות הגישה לבית-המשפט. מכוח זכות זו עשוי בית-המשפט לבטל פסק שניתן במעמד צד אחד, בין מנימוקים אובייקטיביים ובין מנימוקים סובייקטיביים, העשויים, בראייה כוללת, להצדיק את ביטול הפסק (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד [1], בעמ' 204)".
ראו – רע"א 1643/00ג פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה – ירושלים‏, פ''ד נה(4) 198 (22.5.21) סעיף 5 לפסה"ד, פורסם בנבו, ההדגשות אינן במקור.

במקרה שבפני, בא כוחה של מרינה צפה בפסק הדין שניתן כנגדה ביום 7.7.20. יוצא, שבמועד זה כבר נודע למרינה על קיום פסק הדין, ומשכך לכל המאוחר היה עליה להגיש את הבקשה עד ליום 6.8.20. בפועל, הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור, ללא נימוק וללא שהוגשה עימה בקשה להארכת מועד.
יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהאיחור מקורו אך ורק בעובדה שבאופן חריג, ונוכח משבר הקורונה, מועד תחילת הפגרה נדחה מיום 21.7.20 ליום 11.8.20. אילולא אורכה זו היה המועד הנכון להגשת הבקשה רק בחודש ספטמבר. זאת, ועוד, האיחור אינו גדול, שכן הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 16.8.20.

אם לא די בכך, יש להוסיף שהמשיבה לא טענה כי האיחור שבהגשת הבקשה עלול לגרום לה נזק או לעוות דין. למעשה, היא עצמה אישרה כי פגם דיוני זה יכול להרפא בהוצאות. לכן, הדברים שנקבעו בענין סולל בונה, יפים גם במקרה שבפני, ולפיהם:
"מקום בו מדובר באיחור קצר, אשר ברור על פניו כי אינו נגוע בזלזול בהליך השיפוטי. במקרה זה, התרופה המתאימה תימצא בהטלת הוצאות לחובת הנתבע בגין האיחור"
ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (6.4.08), סעיף 14 לפסה"ד, פורסם בנבו.

משכך אני מחליטה להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין, ולדון בה לגופה.

הבקשה לביטול פסק הדין
בהתאם לפסיקה, למבקש אין זכות קנויה לדרוש ביטול החלטה שניתנה בהעדרו .
בר"ע 526/83 יוסף פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ''ד לז(4) 485 (5.12.83) פורסם בנבו .
רע"א 2694/92 אינג' אליהו פבר נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל (5.8.92), פורסם בנבו; רע"א 4085/14 דוכנוב נ' אור עידו החזקות בע"מ (9. 7.14) פורסם בנבו, סע' 13 לפסה"ד).

על פי הפסיקה, ניתן לבטל פסק דין שניתן בהעדר הגנה, או מחמת שיקולי הצדק הנובעים מפגם בהליך, או מתוקף שקול דעת בית המשפט, הכרוך בשתי שאלות: מהו הנימוק למחדל ומהם סיכויי הגנתו של המבקש, כאשר לשאלה השניה יש להעניק משקל גבוה יותר :
"בהתאם להלכה הפסוקה, פסק דין שניתן בהיעדר הגנה ניתן לבטל כאשר הדבר " מתחייב מן הצדק", למשל בשל פגם בהמצאה, או מכוח שיקול הדעת הנתון לבית המשפט ( ראו: רע"א 640/19 איברהים נ' אלבאחבסה, [פורסם בנבו] פסקה 6 (17.4.2019)). על בית המשפט הדן בבקשה לביטול פסק הדין, כאשר איננו פגום וכאשר בוצעה המצאה כדין של כתב התביעה, לשקול מהו הטעם למחדל בגינו לא הוגש כתב הגנה במועד. האם נבע מזלזול בבית המשפט או שמא קיים נימוק ראוי לכך, ומהם סיכויי ההצלחה של הגנת המבקש לגופו של עניין אם יבוטל פסק הדין, כאשר לסיכויי ההצלחה יש להעניק משקל רב יותר ( ראו: ע"א 7882/14 אהרון נ' עובדיה, [פורסם בנבו] פסקה 12 (27.11.2014))"
ראו - רע"א 3621/20 משה אשכנזי נ' א.אס.קיי. הלח"י 7 פתרונות נדל"ן בע"מ (22.6.20), סעיף 8 לפסה"ד, פורסם בנבו.

26. במילים אחרות, כאשר נפל פגם בהליך, חייב בית המשפט לבטל את פסק הדין. אולם אם ההליך נוהל באופן ראוי והוגן, אין חובה כזו. בית המשפט רשאי לבטל את פסק הדין, ובעשותו כן:
"... יש להתחשב במידת הלגיטימיות של הסיבה בגינה לא הוגש כתב ההגנה, כמו גם בסיכויי ההצלחה של ההגנה עצמה – כאשר רוב המשקל יינתן, ככלל, לשיקול סיכויי ההגנה... עוד יש לקחת בחשבון את השלכות ההחלטה על זכויות הצדדים להליך, ואת העובדה שלעתים ניתן "לרפא" את הפגם הדיוני על דרך של פסיקת הוצאות..."
רע"א 640/19 ‏ אבו חאמד איברהים נ' עומר אל באחבסה, (17.4.19) פורסם בנבו, סע' 6 לפסה"ד. ע"א 10152/07‏ מרסל פדידה נ' רפאלי ליאור המנוח רפאלי שמואל ז"ל, (15.12.10), פורסם בנבו, סעיף 10 לפסק הדין.

נפסק, שניתן לבטל פסק דין גם אם המחדל נגרם באשמתו של המבקש או בא כוחו :
"בעניין זה נהגו בתי המשפט מאז ומעולם בגמישות מסוימת ונטו לבטל פסק-דין שניתן בהיעדרו של בעל דין, על-מנת שיתאפשר לו להשמיע דברו. אפילו נגרמה התקלה באשמתו, עשויה בקשתו של אותו בעל דין להיענות, ובלבד שיש בידו להראות סיכוי להצלחת הגנתו ושאין במחדלו משום זלזול מכוון בבית המשפט (ר"ע 526/83 [1]; ע"א 32/83 (בר"ע 301/81) [2], בעמ' 438, וכן ראה האזכורים בספרו של ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 569-572).
כך נהג גם בית-משפט זה, כשנעתר לבקשות מעין אלה, ולעתים גם כאשר הטעם לאי-הופעתו של בעל דין נעוץ היה ברשלנות של עורך הדין שלו (ראה ע"א 32/83 (בר"ע 301/81) [2] הנ"ל וכן ע"א 149/63 [3], והשווה דעות הרוב והמיעוט בע"א 597/65 [4])".
ע"א 146/85 גמליאל נ' מנורה, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מא(3) 746, 749 (17.9.87), סעיף 4 לפסה"ד, פורסם בנבו.

במקרה שבפני, מרינה הודתה כי כתב התביעה הומצא לידיה כדין. לכן, אין מקום לביטולו של פסק הדין מחובת הצדק. אשר לביטול שבשיקול דעת - מצאתי כי טענתה של מרינה, שלא הגישה כתב הגנה משום שסברה בתום לב שהתביעה תטופל על ידי יואב והחברה, יש בה הסבר מניח את הדעת לכך שלא הגישה כתב הגנה במועד. משכך, יש לבחון את סיכויי הגנתה.

מרינה טענה להגנות שבחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן – "חוק הערבות"). לטענתה, היא בבחינת "ערב יחיד" או "ערב מוגן" כהגדרתם בסעיף 19 לחוק הערבות. לטענתה, הערבות עליה מדובר היא בבחינת "ערבות מתמדת" שאינה מוגבלת בסכום ו לכן, לפי סעיף 21 לחוק הערבות, היא פטורה מהתחייבותה.

מרינה גם טענה כי היא חתמה על כתב הערבות כיון שיואב הבטיח לה שהיא תהפוך לשותפה בחנות הבגדים בה עבדה. בנוסף טענה, כי בעת שחתמה היא לא הבינה את משמעות חתימתה על השטר וכי היא מהווה ערובה לכל התחייבויות החברה. בתשובתה הוסיפה כי יואב ניצל את יחסי המרות שביניהם וכפה עליה לחתום.

אמנם, ספק אם טענה זו יכולה להועיל למרינה, לנוכח לפיה מי שחותם על מסמך משפטי, חזקה שהוא מכיר את תוכנו והייתה לו כוונה לקיים את האמור בו, אך אם תוכח, יכול שיש בה משום הגנה כלפי התביעה.

בנוסף טענה מרינה להגנה מכוח סעי פים 6 ו- 8 לחוק הערבות , לפיהם על התובעת להפרע קודם מהחייב העיקרי טרם שתפנה אליה. מרינה טענה שהתובעת לא פעלה בכלל כנגד החברה החייבת. לטענתה, יואב יחד קרוב משפחתו מר גיא, הם בעלי המניות של החברה .

בנוסף טענה מרינה, כי התובעת לא הקטינה נזקה בכך שלא לקחה חזרה את הסחורה שלא נמכרה. גם טענה זו דורשת בירור.

סוף דבר
34. לאור האמור, הגעתי למסקנה שיש לבטל את פסק הדין, אך זאת בכפוף לכך שמרינה תישא בהוצאות התובעת בגין הוצאותיה עד לשלב זה, ובגין האיחור בהגשת הבקשה, בסכום כולל של 3,000 ₪, ותפקיד בקופת בית המשפט סכום נוסף של 7,000 ₪, להבטחת הוצאות ההליך.
ב. תשלום ההוצאות, וביצוע ההפקדה, יבוצעו עד ליום 22.11.20.
ג. בכפוף לתשלום וההפקדה, יוגש כתב הגנה עד ליום 10.12.20.

35. אם לא ישולמו ההוצאות, או לא תופקד הערובה, והכל במועד שקבעתי, יוותר פסק הדין על כנו.

המזכירות תעביר לצדדים החלטה זו ותקבע ת.פ. למעקב, ליום 12.12.20.

ניתנה היום, ‏ד' חשון תשפ"א, ‏22 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.