הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 36749-01-12

בפני
כבוד ה שופטת לימור ביבי

תובעת

חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות

נגד

נתבע

משה גמליאל ת.ז. XXXXXX222

ב"כ התובעת: עו"ד חן עמידור
ב"כ הנתבע: עו"ד מיטל אורשלם

פסק דין

לפניי תביעה לסילוק ידו של הנתבע מדירת מגורים המצויה בניהול התובעת וכן, לתשלום דמי שימוש.
מבוא - העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:
התובעת: "חלמיש" חברה ממשלתית עירונית לדיור, לשיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב – הינה חברה ממשלתית ציבורית המוסמכת בין היתר לנהל נכסים לצורך מתן פתרונות דיור ציבורי לזכאים על פי קריטריונים אותם קבע משרד הבינוי והשיכון.

בבעלות התובעת דירה בת שני חדרים הנמצאת ברחוב אלברט קיוסו בתל אביב וידועה כחלק מחלקה 132 בגוש 7023 (להלן – "הדירה") וזאת, כנתמך בנסח רישום מקרקעין אשר צורף כנספח 1 לכתב התביעה ולא נשלל.

הדירה נשוא התביעה הושכרה ע"י התובעת למר יעקב קונט ז"ל (להלן: "הדייר החוזי") בהתאם להסכם השכירות מיום 31/10/07 ובה התגוררו הדייר החוזי והגברת לוסי גמליאל – אמו של הנתבע, שהיתה גם ידועתו בציבור של הדייר החוזי.

אין חולק כי, בין היתר, קבועות במסגרת הסכם השכירות תניות כדלקמן:

בסעיף 11(א) להסכם נקבע כי :
"השוכר לא ימחה ו/או יעביר ו/או ישעבד זכות מזכויותיו על פי החוזה זה ולא יעביר את החזקה במושכר לאחר לא באופן מלא ולא באופן חלקי לא במשותף ולא בכל צורה או דרך אחרת שהיא בין בתמורה ובין שלא בתמורה אלא בהסכמת המשכירה בכתב ומראש. להסרת ספק מובהר ומודגש כי זכות השכירות הינה אישית לחלוטין והיא מתבטלת מאליה עם מות השוכר אין ולא יהיה ליורשים או בני משפחה אחרים זכויות כלשהן במושכר".

בסעיף 11(ג) להסכם נקבע כי :
יחידי השוכר שנותרו כאמור במושכר מתחייבים להודיע למשכירה לאלתר על פטירת או עזיבת המושכר, כאמור ולפנות את המושכר לפי דרישת המשכירה בתוך 3 חודשים מהפטירה או העזיבה..."

הדייר החוזי נפטר ביום 23/7/08 ושנתיים קודם לפטירתו נפטרה אמו של הנתבע.

אין חולק כי לאחר פטירת הדייר החוזי המשיך הנתבע והחזיק בדירה.

אין חולק כי לאחר פטירת הדייר החוזי פנה הנתבע וביקש להקנות לו זכות שכירות במושכר כדייר ממשיך וזאת על פי נוהל הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים של משרד הבינוי והשיכון ובהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998 (להלן – " החוק"). במאמר מוסגר אציין כבר בשלב זה כי אין חולק שנוהל זה תוקן ביום 1/8/09 ואולם, לאור מועד פטירת אמו המנוחה של הנתבע והדייר החוזי, מוסכם כי על עניינו של הנתבע יש להחיל את הנוהל כפי שהיה בתוקפו במועד פטירת אמו של הנתבע והדייר החוזי דהיינו הנוהל מיום 1/2/02 (להלן: "הנוהל") .

בקשתו של הנתבע נדחתה בהחלטת הוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון מיום 23/7/13. יצויין כי במסגרת החלטתה, לטענת התובעת, הסכימה הוועדה לראות את אמו המנוחה של הנתבע כדיירת חוזית וזאת, הגם שאינה חתומה על החוזה והסכמה כאמור, הובעה על ידי התובעת גם בדיונים בפני- דהיינו- לצורך הדיון בפני אין חולק על ידי התובעת, כי ככל שיעמוד הנתבע בתנאים להכרתו כדייר ממשיך בהתאם לנוהל, לא תשמע טענה ולפיה אינה זכאי להחשב כדייר ממשיך הואיל ואינו בנו של הדייר החוזי.

הנתבע ממשיך להחזיק בדירה במועד הגשת כתב התביעה וכיום.

טענות הצדדים:
התובעת טוענת הנתבע אינו דייר ממשיך בהתאם לחוק ולנוהל וזאת, הואיל ולא התגורר בדירה בשלוש השנים אשר קדמו לפטירת אמו ולמצער בשלוש השנים אשר קדמו לפטירת הדייר החוזי.

בהקשר זה טוענת התובעת כי הנטל להוכיח עמידה בתנאי הנוהל, מוטל על הנתבע ואולם, לא זו בלבד שהנתבע לא הרים הנטל המוטל עליו, אלא שהראיות כפי שהוצגו בפני בית המשפט, יש בהן בכדי לשלול טענתו כאמור-

כך- לטענת התובעת, תימוכין לכך שהנתבע לא התגורר בדירה נשוא התביעה במועדים הרלוונטיים, ניתן למצוא בביקורי מעגל מיום 27/8/03, מיום 30/6/05 , מיום 15/2/07 ומיום 8/4/08 מהם עולה כי בדירה התגוררו הדייר החוזי ואמו של הנתבע לבדם ולאחר פטירת אמו של הנתבע, התגורר בדירה הדייר החוזי בגפו. לטענת התובעת, בהתאם לפסיקה יש לייחס לדוחו"ת ביקורי המעגל משקל ראייתי נכבד וזאת, הואיל ונערכו בזמן אמת ונתמכו בעדות סוקר אשר אין לו כל עניין בתוצאות ההליך.

זאת ועוד, התובעת טוענת כי העדויות אשר הובאו על ידי הנתבע בתמיכה לטענתו- ובכלל זה עדותו ועדות בת זוגו הגב' מיירה בלאדד – לא זו בלבד שאינן חסרות, אלא שאין לייחס להן משקל אשר יש בו בכדי להטות את המאזן לגרסת הנתבע בהינתן שמדובר בעדויות אשר לא היו קוהנרטיות באופן אשר יש בו בכדי להשפיע על המהימנות שניתן לייחס להן.

התובעת מוסיפה וטוענת כי יש ללמוד חזקה ראייתית שלילית הפועלת כנגד גרסתו של הנתבע לאור מחדלו מהבאת ראיות והעדת עדים אשר לכאורה היה בהם בכדי לתמוך בגרסתו ובכלל זה- מחדלו מהבאת תצהירים נוספים וכן, מסמכים רשמיים אשר יש בהם בכדי לתמוך בטענתו ולפיה כתובת הדירה נמסרה על ידו לגורמים כאמור.

בנסיבות אלו, לטענת התובעת, הרי שהנתבע לא הרים את הנטל להוכיח מגוריו בדירה במועדים הנדרשים הרלוונטיים ומשכך, לטענתה יש לקבוע כי אינו זכאי להמשיך להתגורר בדירה כדייר ממשיך בהתאם להוראות החוק והנוהל ויש ליתן צו לפינויו.

בנוסף טוענת התובעת כי הואיל והנתבע החזיק בנכס שלא כדין הרי שיש לחייבו בדמי שכירות ראויים בסך העומד על 27,400 ₪.

הנתבע מנגד טוען ראשית, כי בין התובעת לבין הדייר החוזי נחתם ביום 6/3/1980 הסכם שכירות אשר כותרתו אמנם "חוזה שכירות בלתי מוגנת" ואולם, במהותו קיימת הקניית זכויות של דייר מוגן לדייר החוזי בהתאם לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב ), התשל"ב – 1973, כפי שמצויין בהסכם וכן, כפי הנובע מתניות הסכם זה ובכלל זה מכך - שבמסגרת ההסכם שילם הדייר החוזי לתובעת סך של 14,208 ₪ כתנאי לחתימה על הסכם וכן, מכך, שבהקשר לגובה דמי השכירות נקבע כי התובעת תהיה רשאית להעלותם: "במקרה של עלויות במדד יוקר המחייב, או במחירי דירות, או בדמי שכירות של דירות בדמי מפתח", נקבע כי במקרה של נטישה תהיה רשאית התובעת לפנות את הדייר ולתפוס בדירה חזקה, נקבע כי כל סכום שיתקבל כדמי פינוי יועבר לתובעת וכן נקבע כי הדייר ישא בעלות התקנת מתקנים משותפים כפי שמחויב דייר מוגן.

לטענת הנתבע, התובעת ניצלה את מצבו הבריאותי של הדייר החוזי ובשנת 2007, תשעה חודשים קודם לפטירתו, החתימה את הדייר החוזי על הסכם חדש, הוא ההסכם הנזכר בתביעה, במסגרתו הורעו תנאי ההסכם שלא כדין.

לטענת הנתבע, בנסיבות האמורות דין ההסכם המאוחר משנת 2007 – בטלות והיחסים בין הדייר החוזי לבין התובעת וכפועל יוצא גם היחסים בינו לבין התובעת – הינם בהתאם לקבוע בהסכם משנת 1980 כמו גם בהתאם לחוק הגנת הדייר.

לחלופין וכהשלמה טוען הנתבע כי – כנתמך בעדותו – הינו מתגורר בדירה מזה 20 שנים ומשכך, הינו עומד בתנאי הנוהל כדייר ממשיך. זאת ועוד, לטענתו לאורך כל השנים ואף לאחר מועד פטירת הדייר החוזי הוא המשיך לשלם בדבקנות את דמי השכירות, התובעת לא ביקשה אותו לחדול מלעשות כן ומשכך, הביעה הסכמתה לכך שהוא דייר ממשיך. לטענת הנתבע, לעניין זה יש להעדיף את עדותו על פני העדויות והראיות כפי שהוצגו על ידי התובעת.

זאת ועוד, בכל הנוגע לחוב הכספי, טוען הנתבע כי הוא שילם את דמי השכירות בהתאם לשוברים אשר הוצאו על ידי התובעת ומשכך, אינו חב לה דבר. זאת ועוד, לטענתו, בכל מקרה יש לחייבו בשכירות בהתאם לגובה דמי השכירות בהם חוייב הדייר החוזי ולו לשנתיים הראשונות ומשכך, חישוב התובעת מוכחש. זאת אף זאת לטענתו, לא קיזזה התובעת מהתביעה הכספית את הפיקדון בסך של 14,208 ₪ אשר שולם לה על ידי הדייר החוזי בהתאם להסכם הראשון משנת 1980 ומשכך, לא זו בלבד שאין הוא חב לתובעת דבר אלא שהיא חייבת לו כספים.

לאור האמור, הרי שלטענת הנתבע, דין התביעה כלפיו – הן לסילוק ידו והן לתשלום חוב דמי השכירות להידחות מכל וכל.

דיון והכרעה:
במסגרת דיונים אשר התקיימו בפני בית המשפט, העידו מטעם התובעת - מר אלי שחר המשמש כאחראי על נושא האיכלוס והזכאות בתובעת, מר הוד מרגולין אשר ביצע את דוחות הסקר לשנים 2006 , 2007 ו – 2008 ומר מוטי בלנגה המשמש כמנהל מחלקת גביה בתובעת ואף הגיש את תעודת עובד הציבור לעניין החוב. מטעם הנתבע העידו- הנתבע בעצמו וכן, הגב' מיירה באלדד שעבדה כמטפלת באמו המנוחה של הנתבע וכיום הינה בת זוגו של הנתבע ואם בנו.

סעד הפינוי –
אקדים אחרית לראשית, לאחר שבחנתי את הטענות והראיות כפי שהונחו בפניי, הנני סבורה כי לא הוכחה בפני בטלות ההסכם משנת 2007 ומשכך, היחסים בין הצדדים יבחנו לאור הסכם זה. זאת ועוד, לטעמי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להראות כי הינו עומד בקריטריונים הקבועים בנוהל לדייר ממשיך– ומשכך, הנני סבורה כי יש להורות על סילוק ידו של הנתבע מהדירה. זאת אף זאת, הנני סבורה כי בהינתן שטענות התובעת בכל הנוגע לחוב הכספי לא נסתרו לגופן ומשנקבע כי הנתבע אינו דייר ממשיך, הרי שגם דין התביעה הכספית להתקבל במלואה ולהלן יפורטו טעמי.

תוקף ההסכם משנת 2007:
כפי שפורט לעיל, לטענת הנתבע, דין ההסכם מיום 2007 להתבטל ובהתאמה יש להחיל על היחסים בינו לבין התובעת את הוראות ההסכם משנת 1980, שהוא לטענתו, הסכם שכירות מוגנת.
כבר בראשית הדברים ברצוני לציין כי הואיל ולטעמי לא הרים הנתבע את הנטל להוכחת בטלות ההסכם משנת 2007, הרי שנופלת גם טענתו לתחולת ההסכם משנת 1980, בבחינת :"נפל הסוס ונפל רוכבו".

בהקשר לבטלות ההסכם משנת 2007, הרי שאפתח ואציין כי הנתבע אינו מפנה למקור ברור בדין ולפיו דין הסכם זה בטלות ובכלל זה בפרט, אינו טוען על איזה סעיף בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 הוא מסתמך. אלא הנתבע טוען באופן כללי כי התובעת החתימה את הדייר החוזי על הסכם תוך ניצול מצבו הבריאותי, משכך דין ההסכם בטלות ואולם, אינו מפרט האם טענת הבטלות נובעת לטענתו – מעושק, כפייה חוסר תום לב וכיוצא בכך וכן, אינו מפרט- בהתאמה לאיזו מעילות הבטלות - מדוע יש בקיומן בנסיבות בכדי להוביל לבטלותו של ההסכם. בנושא זה האחרון הנתבע אף אינו מפרט את תנאי שני ההסכמים אלו מול אלו וזאת, על מנת להראות כי ההסכם החדש – בנסיבות כפי שהיו באותו מועד- אינו סביר או מקפח זכויותיו של הדייר החוזי אל מול ההסכם הישן.

יתרה מכך, גם לגופן של טענות, בכל הנוגע למצבו של הדייר החוזי עובר לחתימה על ההסכם משנת 2007, הרי שטענותיו של הנתבע שהינן טענות רפואיות, לא זו בלבד שלא נתמכו בחוות דעת כדבעי, אלא שהן אף נטענו בעלמא ולא נתמכו ולו במסמך רפואי אחד.

זאת אף זאת, במסגרת תצהירו טען הנתבע, בסעיפים 13 ו – 14 בדבר מצבו הרפואי של הדייר החוזי טענות כדלקמן:
"13.... אלא שבסוף שנת 2007 כאשר יעקב המנוח כבר היה קשיש ולא בקו הבריאות בלשון המעטה, ורק כ- 9 חודשים לפני פטירתו, התובעת המינפולטיבית אשר צפתה את העתיד לבוא, החתימה לפתע בעורמה את יעקב המנוח על הסכם שכירות חדש...
14. ודוק, המדובר היה באדם שהיה חולה סופני באותו מועד בן 83 שנים. ומשכך, קל היה לתובעת לשנות את תנאי ההסכם ולהרע את מצבו של יעקב המנוח מבלי שהוא ישים לב לשינוי המהותי בחוזה שהתובעת הוסיפה לחוזה החדש."

עוד הוסיף הנתבע וטען כי על אף שהתובעת ידעה שהוא חי ומתגורר מזה עשרות שנים עם יעקב ומשלם את כל תשלומי אחזקת הדירה, הרי שלא טרחה לזמן אותו בעת שהחתימה את יעקב המנוח אלא :"שהעדיפה להחתימו בדרך של מחטף בחדרי חדרים ובמחשכים ומבלי שאף חד מבני משפחתו של יעקב המנוח יהיה מעורב, כל זאת למרות שמצבו הרפואי היה גלוי לכל עין וכן גילו המתקדם". (סעיף 16 לתצהירו).

אלא שטענותיו אלו של הנתבע, נשללו מניה וביה במסגרת עדותו בחקירה נגדית במסגרתה העיד בדבר מצבו של הדייר החוזי בעמוד 21 שורות 24-25 כי:
"ש. צו קיום צוואה או ירושה עשו לו?
ת. לא. המוות שלו היה פתאומי. זה היה בתורכיה בטיול."

וכן, בעמוד 22 שורות 5-10 כי:
"ש. תאריך זה לא מוכר מדוחות הסוקר?
ת. אז הוא הלך לחלמיש. ביום יום כשהוא היה עצמאי והלך לבד, אני הייתי בעבודה. לשאלת בית המשפט, הוא גם טיפל לבד בדברים היה איש עצמאי, חזק מבחינה נפשית אבל פיזית היה חולה. סבל מאסטמה.
ש. אבל הוא היה צלול?
ת. כן עד יום מותו האחרון הוא דיבר אליי מתורכיה בטלפון שהוא רוצה לחזור לארץ."

דהיינו – מתוך עדותו של הנתבע עצמו נמצאתי למדה כי לא הוכח שהדייר החוזי היה פסול מחתימה על ההסכם ו/או כי היה במצבו דבר מה אשר ניתן לנצלו לשם החתמתו על הסכם תוך עושק או כפייתו.
במאמר מוסגר הנני מוצאת לציין לעניין זה, כי גם מתוך התנהלותו של הנתבע אשר הגיש בקשה להכיר בו כדייר ממשיך בהתאם לנוהל ניתן ללמוד חיזוק לטענה בדבר תחולת ההסכם משנת 2007, באשר בקשה כאמור נסמכת על ההסכם משנת 2007 ומשכך, הינה משום הודאת בעל דין של הנתבע בדבר תחולת ההסכם. יחד עם זאת, אינני נדרשת לקביעת מסמרות בטענה זו שהינה למעשה טענת השתק לנתבע, בנסיבות בהן ממילא לא הרים כאמור הנתבע את הנטל להוכיח בטלותו של ההסכם משנת 2007.
לאור כל האמור הנני דוחה טענת הנתבע ולפיה דין ההסכם משנת 2007 בטלות והנני קובעת כי היחסים בין הצדדים יבחנו לאור הסכם זה.

מעמדו של הנתבע כדייר ממשיך:
לאור קביעתי ולפיה על יחסי הצדדים חל ההסכם משנת 2007, בשים לב למועד פטירת אמו המנוחה של הנתבע, כמו גם הדייר החוזי, הרי אין מחלוקת, על כך שהחוק והנוהל מיום 1/2/02, חלים על יחסי הצדדים ובכלל זה, לא יכול להיות חולק כי השאלה האם מחזיק הנתבע בדירה כדין אם לאו, הינה פועל יוצא של השאלה האם הינו "דייר ממשיך" בהתאם לחוק ולנוהל .

משכך, אפנה לבחינת הנורמות החלות, במקרה בפני בהתאם לנוהל ולחוק.

סעיף 1 לחוק, קובע ומגדיר בין היתר מי הוא "דייר ממשיך::
"בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי".

סעיף 3(א) לחוק, כפי שהיה במועדים הרלוונטיים, קובע את זכות הדייר הממשיך כדלקמן:
"נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להשתמש ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין".

בהתאם לסעיף 2.10.2 לנוהל, כפי שהיה בתוקף במועד פטירת המנוחים, "דייר ממשיך" הוא מי שעומד בכל התנאים להלן:
הינו קרוב משפחתו של הדייר החוזי שנפטר לרבות בנו בתו, נכדו, נכדתו או הורהו.
גר לפחות שלוש שנים ברציפות עם הדייר החוזי בסמוך לפטירתו או לפני שעבר למוסד סיעודי. במסגרת הנוהל נקבע מפורשות כי הרציפות אינה נגרעת עקב היעדרויות קצרות וארעיות במהותן כגון שירות מילואים או אשפוז לטיפול רפואי.
הדייר הממשיך וקרובו עונים להגדרת חסרי דירה וזאת 5 שנים לפני פטירת הדייר החוזי או לפני כניסתו למוסד סיעודי וגם לאחר מכן.

כאמור, באשר לתנאי הראשון הסכימה התובעת שלא להעמיד לרועץ לנתבע עובדת היותו בנה של ידועתו בציבור של הדייר החוזי ולא של הדייר החוזי וכן, הסכימה להתייחס אל אמו של הנתבע כאל דייר חוזית.
בנוסף, לא הועלתה כל טענה הנוגעת לתנאי השלישי והמחלוקת בין הצדדים התמצתה בקריטריון השני- דהיינו כי הנתבע לא התגורר עם המנוחים או מי מהם בשלוש השנים אשר קדמו לפטירתם.

כבר בפתח הדברים אציין, באשר לשאלה במחלוקת כי, בהתאם לפסיקה, נטל השכנוע מוטל על מי שדורש זכויות של "דייר ממשיך", ואם לא עלה בידו לעשות כן– אין הוא זכאי להחזיק במושכר. (ראו ע"א (מחוזי ת"א) 2054/01 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' ואחניש (12.2.05) (להלן:" פסק דין סוליקה"), וכן ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, עמ' 348(2)).

בשים לב לאמור הרי שעלי לבחון האם הרים הנתבע את הנטל להוכיח מגורים עם אמו והדייר החוזי המנוחים בשלוש השנים אשר קדמו לפטירתם, דהיינו למצער החל מיום 23/7/2005. הנני סבורה כי בשאלה שבמחלוקת לא זו בלבד שהנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו, אלא שמאזן ההסתברויות נוטה לגרסת התובעת ובהתאם לה הנתבע לא התגורר בדירה בשלוש השנים אשר קדמו לפטירת הדייר החוזי.

בהקשר זה, הנני סבורה כי שלל הראיות כפי שהוצגו בפני יש בהן בכדי לתמוך בגרסת התובעת וזאת, במיוחד בשים לב למשקלן המצטבר של הראיות –

ראשית- הוצגו על ידי התובעת מספר דוחות סוקר המעידים על כך שאמו המנוחה של הנתבע, כמו גם הדייר החוזי התגוררו בדירה בגפם ובלא שהנתבע יתגורר עמם.
הנני מוצאת לציין כי בנוגע לביקורי מעגל אשר נערכו בימים 15/8/06, 15/2/07 ו- 8/4/08 – הרי שאלו הוגשו באמצעות העד מר הוד מרגולין אשר היה הסוקר אשר ערך את הביקורים נשוא הדוחות כמו גם את הדוחות בעצמו.

לא למותר לציין כי בדו"ח מיום 15/8/06 צויינה – מלבד הדייר החוזי- גם הגב' גמליאל לוסי- אמו של הנתבע והסוקר אף ציין את הקשר המשפחתי בין בני הזוג :"נשואים דרך עו"ד משנת 1984" אל מול הרשום בתעודת הזהות של הדייר החוזי :"בת"ז שלו רשום כאלמן", דהיינו מצויין מידע אשר בעליל התקבל מאת הדיירים בדירה.

זאת ועוד, בדו"ח מיום 8/4/08, שעליו מופיעים בהדפסה פרטי הדייר החוזי, הוסיף הסוקר מלל בכתב יד ובכלל זה כתב מפורשות במצבו המשפחתי של הדייר החוזי: "לבדו".

כבר בשלב זה הנני מוצאת להתייחס לטענת הנתבע ולפיה יכול שהביקורים היו בשעה שהוא היה בעבודה ולדחות טענה זו, בשים לב לכך שעיון בדוחות מעלה כי הדוחות נערכו בשעות שונות של היום ובכלל זה – הדו"ח משנת 2008 נערך בשעה 13:40, הדו"ח משנת 2006 נערך בשעה 19:45 והדו"ח משנת 2007 נערך בשעה 18:18.

הנני מוצאת לציין כי עדותו של הסוקר מטעם התובעת בתמיכה לדוחו"ת לא נשללה בחקירה נגדית והעדות נותרה מהימנה ויציבה, בצירוף ובתמיכה לדוחות אשר תוכנם מדבר בעד עצמו כפי שפורט לעיל.

זאת ועוד, בכל הנוגע למעמדם של דוחות סקרי ביקורי המעגל, כמו גם לטענת הנתבע ולפיה הדייר החוזי לא שיתף פעולה עם הסוקר, או הסתיר ממנו את דבר מגוריו של הנתבע בדירה מטעמים שונים, יפות קביעות בית המשפט העליון בעעמ 2851/13 אילן סויסה נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (23.06.2014), במסגרתו התייחס בית המשפט העליון מפורשות לטענה דומה וקבע:
"לבסוף – לא מצאתי ממש אף בטענות באת-כח המערער בדבר המשקל הנמוך שיש לייחס ל"דו"חות המעגל" שנערכו בשנים 2004 ו-2005 משום שאבי המערער לא שיתף פעולה עם עורך הדו"ח ולכן לא ניתן ללמוד מהם כי אבי המערער התגורר בגפו. אבי המערער והמערער, שלטענת האחרון היום, התגוררו יחד באותו זמן בדירה – הסתירו במכוון מידע מהמשיבה, תוך הפרת ההתחייבות החוזית כלפיה וכדי שהאב יוכל לזכות בהנחה המקסימאלית בשכר הדירה. הסתרה זו בוודאי איננה יכולה לפעול לטובתו של המערער ואם יש לייחס לה משקל – אזי ההיגיון אומר כי זו תפעל לרעתו. הניסיון להיבנות כיום מאותה הסתרה – אין בו תום לב, במשמעותו ובנפקותו המשפטית. (ראו גם - עעמ 2732/14 עופר שניידר נ' משרד הבינוי והשיכון (28.01.2015, במסגרתו שב בית המשפט העליון ואישר קביעה זו).

בנוסף, עתמ (י-ם) 62341-12-12 מוטי מנחם נ' משרד הבינוי והשיכון (05.11.2014), סקר בית המשפט המחוזי את הפסיקה הנוגעת למעמדם של דוחות ביקורי המעגל, תוך שאישר הקביעה ולפיה יש בהם בכדי להוות ראייה מרכזית בנוגע להחלטות בעניין ויש להעניק להם משקל עודף. כך, בעמוד 19 לפסק הדין נקבע על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים כי:
"כפי שציין המשיב, אין מניעה כי הוועדה העליונה תסתמך בהחלטותיה על האמור בדו"חות ביקורי המעגל (ראו והשוו: עע"מ 2827/07 רחל חיות נ' משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו] (23.11.08); ועת"מ (י-ם) 35135-05-10 יעקב לויה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו] (16.11.10)); ובפסיקת בתי-המשפט המינהליים אף נקבע, כי דו"חות ביקורי המעגל מהווים ראייה מרכזית בנוגע להחלטות בעניין זה, ויש להעניק להם "משקל עודף" (ראו למשל: עת"מ (חי') 37146-05-13 יצחק מלפוף נ' משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו] (20.5.14); עת"מ (ת"א) 23650-07-12 אברהם בן שמואל נ' מדינת ישראל – משרד השיכון [פורסם בנבו] (23.4.13); ועת"מ (חי) 11500-04-09 גזל יוסף סלח נ' משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי [פורסם בנבו] (2.11.09)). זאת ועוד: בפסיקה האמורה צוינו גם הוראות נוהל 8/19 של המשיב, שאוזכרו לעיל, הקובעות כי לצורך בדיקת רצף המגורים עם הדייר החוזי – יש להסתמך על דו"חות ביקורי המעגל (ראו: עת"מ 37146-05-13 [פורסם בנבו] בעניין מלפוף, לעיל; ועת"מ 23650-07-12 [פורסם בנבו] בעניין בן שמואל, לעיל). לא מצאתי, כי בדו"חות ביקורי המעגל נפל פגם כלשהו, המצדיק את הפחתת משקלם בעת הפעלת שיקול הדעת המינהלי"

לאור האמור, הנני קובעת כי דוחות ביקורי המעגל הינם ראייה מרכזית בתביעה בפני ומשיש באלו בכדי לשלול טענות הנתבע ולפיהן התגורר בדירה עם המנוחים, הרי שיש ליחס לאמור בהם משקל ניכר.

מבלי לגרוע מן האמור, הרי שהנתבע הציג, בתמיכה לטענותיו ועל מנת לשלול האמור בדו"חות ביקורי המעגל - את עדותו הוא ואת עדות הגב' מירה באלדד וכן, אישור מרשות הדואר.

אלא, שעדויות הנתבע ובת זוגו הינן לכאורה עדות יחידה בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, על כל המשתמע מכך. בנוסף, בת זוגו הגיעה לארץ רק בשנת 2006 ומשכך, ברי כי אין בידה בכדי לתמוך במגורים משנת 2005 . זאת ועוד, גם אישור הדואר אשר צירף הנתבע מעיד על כך שביום 5/5/13 פנה הנתבע להפנות את דברי הדואר שלו לכתובת הדירה – דהיינו, אף בו אין משום רלוונטיות לתאריכים נשוא התביעה.

יתרה מכך, מצאתי את הראיות כפי שהוצגו על ידי הנתבע בתמיכה לטענתו, כלא קוהרנטיות באופן אשר יש בו בכדי לפגוע במשקל אשר ניתן לייחס להן.

כך, בכל הנוגע לטענת הנתבע ולפיה הוא התלווה לדייר החוזי המנוח בכל פניותיו אל התובעת הרי שטענה זו נשללה במסגרת חקירתו הנגדית עת העיד בעמוד 22 שורות 1-9 כי:
"ש. מציג בפניך טופס הצהרה על מצב משפחתי, אתה עזרת לו למלא את זה?
ת. אני מאמין שאת זה הוא מילא לבדו בחלמיש. לשאלת בית המשפט כיצד הרי אמרתי שאני התלוויתי אליו לכל מקום אני משיב שאו שעשה את זה לבד אצל חלמיש או שהסוקר החתים אותו.
ש. תאריך זה לא מוכר מדוחות הסוקר?
ת. אז הוא הלך לחלמיש. ביום יום כשהוא היה עצמאי והלך לבד, אני הייתי בעבודה. לשאלת בית המשפט, הוא גם טיפל לבד בדברים היה איש עצמאי, חזק מבחינה נפשית אבל פיזית היה חולה. סבל מאסטמה."

זאת ועוד, בכל הנוגע למיקום בו ישן בדירה, העיד הנתבע כי הוא ישן בסלון (ראו עמוד 21 שורה 21) ואולם, בניגוד לעדותו זו העידה העדה מטעמו (שהיא כאמור בת זוגו נכון להיום) כי היא לנה עם אמו המנוחה של הנתבע בסלון ואילו הנתבע לן בחדר השינה עם הדייר החוזי המנוח- יעקב (ראו עדותה בעמוד 23 שורות 24-25).

יתרה מכך, הנתבע טען כי הוא היה זה אשר נשא ושילם את כל הוצאות השכירות, גם בתקופת חייו של הדייר החוזי המנוח ויתרה מכך, העיד כי הוא צירף לתצהירו את כל הקבלות התומכות בכך ואולם, עת התחוור לו כי הוא צירף רק קבלה אחת, העיד כי צירף את כל מה שהיה בידו. כך, לעניין זה העיד הנתבע בעמוד 21 שורות 11-14 כי:
"ש. מפנה לנספח ג' לתצהירך, שם סיפרת על קבלות שנשאת הוצאות הדירה. מצויה רק קבלה אחת משנת 2010, האם יש לך קבלות אחרות שלא צורפו המעידות על מה שטענת?
ת. כל הקבלות שהגשתי וצירפתי זה מה ששילמתי... כשביהמ"ש מפנה אותי לכך שהיתה רק קבלה אחת, אני מאשר שזו הקבלה היחידה שבידי."

דהיינו בחקירתו הנגדית נשללה גם טענתו ולפיה שילם גם בתקופת חייו של המנוח הדייר החוזי את כל תשלומי השכירות.

בנוסף לראיות המעטות וחסרות הקוהנרטיות אשר הוצגו על ידי הנתבע, אשר המשקל אשר ניתן לייחס להן הינו מועט, יש להוסיף לשלילה את מחדלו של הנתבע מהבאת עדים וראיות רלוונטיים לתביעתה ובכלל זה – מחדלו מהעדת שכנים אשר התגוררו בסמיכות לדירה אשר יתמכו בטענתו בדבר מגורים במקום לאורך השנים, מסמכים רשמיים – כגון מסמכי בנק או תלושי שכר המעידים על כך שהנתבע הצהיר על הדירה כעל כתובת מגוריו וכיוצא בכך.

הנני סבורה כי מחדלו של הנתבע מהבאת עדויות וראיות רלוונטייים לכאורה יש בו בכדי להקים חזקה ראייתית שלילית הפועלת כנגד גרסתו.
בעניין  אחרון זה יפים בעניין  דברי בית המשפט בע"א 548/78, שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736, 760, ובע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ פד"י מ"ד(4) 595 602:
 
"כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו".
 
וכן יפים דבריו של כב' השופט י. קדמי בספרו "על הראיות– הדין בראי הפסיקה" (דיונון, חלק ב') 917:
 
"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה שאילו הובאה הראיה או הושמע העד... היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב."

לאור כל האמור והמפורט הנני קובעת כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי התגורר בדירה לפחות בשלוש השנים קודם לפטירת הדייר החוזי ומשכך, בדין לא נקבע כ"דייר ממשיך" בהתאם להוראות החוק והנוהל.

לאור האמור, הנני קובעת כי הנתבע מחזיק בדירה שלא כדין ומשכך, כי יש ליתן צו לפינויו מהדירה.

הסעד הכספי:
במסגרת התביעה טענה התובעת כי הואיל והנתבע אינו דייר ממשיך על פי הדין, הרי שיש לחייבו כשכר דירה ראוי בסך כולל העומד לתקופה בגינה הוגשה התביעה – מיום 23/7/08 ועד למועד הגשת התביעה על סך של 103,870 ₪.

סכום זה שונה והופחת על ידי התובעת בתצהירי העדות הראשית מטעמה, במסגרתם – בתצהיר מר מוטי בלנגה – טענה כי לפנים משורת הדין הועמד חובו של הנתבע על סך של 73,203.46 ₪ וזאת, על בסיס חישוב שכר דירה חופשי- שכר דירה המירבי לדירה בשיכון הציבורי, על פיו מחויבים דיירים הזכאים בהתאם להתחייבויות החוזיות וכנתמך בתעודת עובד ציבור אשר הוגשה על ידי מר בלנגה בנושא זה.

גם הסכום כפי שנדרש במסגרת התצהיר הראשון אשר הוגש על ידי מר מוטי בלנגה מטעם התובעת, תוקן בתצהיר מתוקן אשר הוגש על ידי מר מוטי בלנגה מיום 11/11/5 והופחת על ידי התובעת לסך של 27,400 ₪ וזאת, בנסיבות בהן טענה התובעת כי חלה טעות בחישובה הואיל ולא הובאו לידי ביטוי תקבולים אשר שולמו בגין הדירה במועדים הרלוונטיים.

לא למותר לציין כי תחשיב התובעת נתמך בתעודת עובד ציבור נספח 8 לתצהיר העדות הראשי הראשון אשר הוגש על ידי מר מוטי בלנגה מטעם התובעת, המפנה לתעריפי משרד הבינוי והשיכון למועדים הרלוונטיים.

יצויין כי מתוך התחשיב נובע כי התחשיב כולל הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד הגשת התצהיר אליו צורף ביום 11/11/15.

בהקשר לתחשיב התובעת, הרי שזה לא נסתר על ידי הנתבע אשר, במסגרת סיכומיו טען שניים – ראשית כי התחשיב אינו רלוונטי הואיל והינו דייר ממשיך - דא עקא, כמפורט לעיל בהרחבה, נדחתה הטענה ולפיה הנתבע הינו דייר ממשיך. שנית טען הנתבע כי התובעת לא קיזזה מסכום החוב את הפיקדון אשר הופקד על ידי הדייר החוזי במסגרת ההסכם משנת 1980. באשר לטענתו זו של הנתבע הרי שתחילה, הגם שהובהר לנתבע כבר במעמד הדיון כי בטענה ולפיה הופקד סך של 14,000 ₪ בטעות יסודה באשר בהסכם משנת 1980 הסכום הינו בלירות ולא בש"ח, חזר הנתבע שוב ושוב על הטענה ולפיה מדובר בסכום בש"ח ולא תיקן טענתו במסגרת סיכומיו. זאת ועוד, הנתבע לא הוכיח זכאותו לסכום זה וזאת, הואיל ולא הציג כל ראייה ולפיה הוא יורשו של המנוח על פי צו ירושה או צוואה ומשכך, לא ברורה טענתו ולפיה הינו זכאי לקיזוז סכום זה אל מול חובו כלפי התובעת.

אשר על כן, הנני דוחה טענות הנתבע בכל הנוגע לחוב הכספי, הנני קובעת כי התובעת תמכה את הסעד הכספי אשר נתבע על ידה כדבעי וטענותיה לא נשללו על ידי הנתבע ומשכך, הנני קובעת כי הנתבע ישלם לתובעת שכר דירה ראוי בגין התקופה מיום 1/8/08 ועד ליום 31/12/11 בסך של 27,400 ₪ ₪ וזאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 11/11/15 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

סוף דבר –
לאור האמור והמפורט ניתן בזאת צו לסילוק ידו של הנתבע מהדירה נשוא התביעה.

על הנתבע לפנות את הדירה ולהחזיר את החזקה בה לידי התובעת כשהיא נקיה מכל אדם וחפץ. בכדי ליתן לנתבע זמן התארגנות הריני מורה, כי הפינוי יהיה בתוך 90 יום מהיום.

אין בקביעתי בדבר אורכת חסד משום קביעה ולפיה לא יהיה מחויב הנתבע בכלל התשלומים החלים עליו על פי הדין בתקופה זו.

כמו כן, הנני קובעת כי הנתבע ישלם לתובעת שכר דירה בגין התקופה שמיום 1/8/08 ועד ליום 31/12/11 בסך של 24,400 ₪ וזאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 11/11/15 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

הנתבע ישא בהוצאות התובעת לרבות בגין שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תדוור פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ו, 31 מאי 2016, בהעדר הצדדים.