הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 36545-09-16

בפני
כבוד ה רשם הבכיר צחי אלמוג

התובעת

אנונימה סחר בע"מ

נגד

הנתבעים

  1. ברנד איז ריל בע"מ
  2. עמוס חכמון
  3. ויקי חכמון

החלטה

זוהי בקשת הנתבעים 1 ו – 2 לביטול עיקול זמני שהוטל על נכסים כספיים שלהם במסגרת תובענה שהגישה התובעת כנגדם על סך 821,468 ש"ח.

רקע כללי וטענות התובעת

התובעת הינה בעלת זכויות יוצרים של מוצרים מסוימים . הנתבעת 1 היא תאגיד והנתבעים 2,3 הם בעלי המניות בו. ה נתבעים פנו ל תובעת כמטרה להתקשר בעסקה לרכישת זכות יוצרים ואספקת מוצרים אשר סופקו לחברת מי עדן, ותמורתם נגבתה כולה ע"י ה נתבעים, מבלי שאלו העבירו אותה לתובעת , כאשר הכל בניגוד להסכם שנחתם בין הצדדים.

התובעת מחזיקה בהסכם זיכיון מיניונים מבית יוניברסל סטודיו עבור מבצע קידום מכירות של חברת מי עדן וה נתבעים מחזיקים הזמנת רכש מחברת מי עדן.

ביום 08.02.15 נחתם בין הנתבעת 1 לבין ה תובעת הסכם הבנות, בו הסכימו הצדדים לשותפות מלאה לעסקת מי עדן בלבד. מהות העסקה היתה שהנתבעת 1 (או 2, לא ברור) חתמה עם מי עדן על עסקה לאספקת מוצרים ממותגי מניונים בסך כספי של 994,000 ₪ כולל מע''מ וה תובעת במסגרת הקשרים שלה עם חברות מותגים בינלאומיות הביאה את זיכיון המניונים לעסקה הספציפית.
בהתאם לסעיף 16 להסכם ההבנות, מוסכם כי כל עלויות המימון יחולקו שווה בשווה בין התובעת לבין ה נתבעת 1, אולם, לאור העובדה שה נתבע 2 היה מצוי בקשיים תזרימי/כספיים, הרי שכדי להוציא את העסקה לפועל ועל אף האמור בסעיף 16 להסכם ההבנות, הציעה התובעת לממן באופן מלא את העסקה, בתנאי שה נתבעים יעבירו ל תובעת תשלום מנגד.

התובעת מימנה ל נתבעים את הפרויקט כנגד בטחונות של שיקים נגדיים של הנתבעים. התובעת שילמה עבור הזיכיון לחברת יוניברסל סטודיו סכום של 25,000 $ במזומן ו- 12,500$ בחודש דצמבר 2015 (בסכום דחוי שנפרע זה מכבר) וכן עבור פרסום ושיווק עבור הפרויקט בסכום של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ לחברת מדיוגן בע"מ.

לימים התברר לתובעת כי ה נתבעים נתנו הוראת ביטול לשיקים שמסרו ל תובעת מנגד, ובכך יצא שה תובעת שילמה לבדה על כל הפרויקט ואילו ה נתבעים לא עמדו בהתחייבויות שלהם כלפי ה תובעת. כמו כן, הנתבע 2 גבה את כל הכסף מחברת מי עדן ולא העביר את הכספים עבור חובותיו, ביטולי השיקים והרווחים בגין הפרויקט ל תובעת. לנתבעים חובות רבים כנגד ה תובעת כאשר סכום החוב בכרטסת של ה נתבעת 1 אצל ה תובעת עומד ע"ס של 821,467.9 ש"ח (סכום השיקים החוזרים עומדים ע"ס של 274,354 ₪ ) .

התובעת טוענת כי "נעקצה" ע"י ה נתבעים לאור העובדה כי הנתבעים 1, 2 ידעו כי אין ביכולתם לפרוע את חובם לתובעת. עוד טענה התובעת כי הנתבעת 3 היתה חלק מהמרמה והעקיצה והיתה שותפה לכל המזימה של ה נתבעים שכן נהנתה מכספה של ה תובעת ובכך יש לה חלק בלתי נפרד מתובענה זו.

התובעת באה לקראת ה נתבעים אשר בחרו לעשות תרגיל ל תובעת ולא להחזיר לה את כספה, וה תובעת הבינה זאת לאחר שנודע לה שה נתבעים קיבלו את הכספים מחברת מי עדן. היא פנתה פעם אחר פעם לנתבעים שיפעלו להחזרת הכספים אותם הלוותה ה תובעת ל נתבעים, אך בכל פעם הוליכו הנתבעים את ה תובעת שולל.

התובעת מסרה שיקים שלה לטובת ה נתבעים כאשר מנגד מסרו ה נתבעים שיקים לכיסוי ההלוואה אותה נטלו מה תובעת לצורך מימון הפרויקט. למעשה, טוענת התובעת כי מימנה לנתבעים את הפרויקט כנגד בטחונות של שיקים נגדיים של ה נתבעים וכי לימים התברר לה כי הנתבעים נתנו הוראת ביטול לשיקים שמסרו ל תובעת מנגד, ובכך יצא שה תובעת שילמה לבדה על כל הפרויקט ואילו ה נתבעים לא עמדו בהתחייבויות שלהם כלפי ה תובעת.

טענות הנתבעים 1-2 (כנגד הנתבעת 3 לא ניתן צו עיקול)

הנתבעים ביקשו לבטל את צו העיקול כדי למנוע נזק חמור ובלתי הפיך לנתבעת 1, עקב אובדן הסכם חשוב לעסקיה עם לקוח אסטרטגי, לייצוג מותג בינלאומי יוקרתי. עוד טענו כי:

  1. בוצעו זיופים בכרטסת הנהלת החשבונות של המשיבה.
  2. צו העיקול ניתן בבקשה לעיקול זמני טרם תביעה ותוך הטעית ביהמ"ש.
  3. צו העיקול הזמני פקע עקב אי הגשת תביעה עיקרית, תוך 7 ימים לאחר בקשת העיקול.

התובעת לא המציאה את כתב הטענות הפותח והגישה את הבקשה ללא הליך עיקרי.
התובעת לא הגישה תביעה תוך 7 ימים מבקשת העיקול, בניגוד להתחייבות המבקשת.
התביעה העיקרית הוגשה באיחור של 13 ימים ו המצאתה באיחור של 9 ימים מהמועד להמציאה. עוד טענו כי בקשת העיקול הזמני אינה נוקבת בכל סכום, שלגביו מבוקש העיקול ולכן לכאורה מדובר בעיקול בסכום אפס.

עוד טענו כי התובעת הסתמכה על כרטסת מזויפת וכי הפרה את העסקה בכך שאחרה בביצוע התחייבויותיה המהותיות באופן שגרם לעסקה נזק חמור, ביטלה ללא התראה שיקים שמשכה לפקודת המשיבים (סכום השיקים המבוטלים 250,000 ₪ ) והציגה לפירעון בניגוד למוסכם שיקים של המשיבים בסך של 131,000 ₪ וזאת על אף שידעה כי מי עדן דחתה את תשלום התמורות במספר חודשים, בשל האיחורים בהספקה שגרמו הפרותיה של התובעת עצמה את הסכם השותפות.

מאחר שהתובעת לא הלוותה לנתבעת 1 כספים מעולם, גם לא היו בידה ראיות מהימנות לכאורה להלוואה כלשהי שנתנה לנתבעת. משכך, עשתה מעשה חמור ביותר, ובדתה ראיות, אותן הגישה לבית המשפט במעמד צד אחד.

בכרטסת הנוכחית עשרות תנועות המכונות "הלוואת מימון יבוא" כאילו מדובר בראיה לכך שהתובעת הלוותה לנתבעת כספים, ואולם בכרטסת הקודמת אין כל רמז למילים "הלוואה" או "מימון" ואותן תנועות ממש מכונות במילים כגון "ע"ח עסקה ברנד איז ריל". כדי להגיע ליתרת החוב הנטענת, המבקשת "שתלה" בכרטסת, בחודשים האחרונים בסמוך להגשת התביעה, שתי תנועות חיוב בסכומים מופרכים:
1. 657,085 ₪ תאריך 31.1.16 2. 282,424 ₪ תאריך 30.4.16
אלו תנועות כוזבות, די בביטול סכומים מפוברקים אלה מהכרטסת, כדי לשנות את תמונת החשבון בין הצדדים, ולהפוך את התובעת מנושה לחייבת של הנתבעת עם חוב של 118,041 ₪ .

במעמד הדיון בבקשה נחקרו מר שי נחום מטעם התובעת והנתבע 2 מטעם הנתבעים.

קודם שאדון בבקשה גופא יש צורך להכריע בטענות דיוניות אותן העלו הנתבעים:

הבקשה לעיקול הוגשה ביום 14.9.16, טרם הגשת התביעה העיקרית. תחילה לא נעתרתי לבקשה אולם לאחר הבהרות שונות מצד התובעת החלטתי ליתן צו עיקול ביום 20.9.16. בהתאם לתקנה 363, הדנה במקרה שבו הסעד הזמני ניתן טרם הגשת התביעה העיקרית, יש להגיש את התביעה בתוך 7 ימים ממתן הצו. מאחר והתביעה הוגשה ביום 27.9.16, הרי שהתובעת עמדה במועדים הק בועים בדין.

לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים כאילו הוטעה בית המשפט לחשוב שבעת מתן צו העיקול היתה מונחת התביעה העיקרית. בית המשפט היה ער למצב התיק בכל שלב משלבי ההחלטות שניתנו, כך שלא שוכנעתי כי היה כאן נסיון להטעות או להחסיר בעת הגשת בקשת העיקול (לעומת התביעה) . בדומה, לא מצאתי ממש בטענה כאילו מדובר בתביעה בסכום אפס מאחר שלא הוגשה התביעה העיקרית (ולכן אין סכום תביעה, כביכול). עם פתיחת התיק שולמה אגרה בגין סכום המופיע בבקשת העיקול ובדיוק בסכום זה הונפקו על ידי המזכירות צוי העיקול, והוגשה מאוחר יותר התביעה העיקרית. לבית המשפט היה ברור מהו הסכום הנתבע (סעיף 27 לתצהיר מטעם התובעת) והדבר אף הודגש והובלט בצורה ברורה במספר מקומות בבקשת העיקול.

באשר לטענה כי הבקשה לא הומצאה בזמן לנתבעים, הרי שטענה זו לא נטענה בסיכומים ועל כן יש לראות בה כטענה שנזנחה על ידי הנתבעים.

ועתה לבקשת גופא.

לצורך הכרעה בבקשה על בית המשפט לשקול דרישות מצטברות כדלהלן:

  1. ראיות מהימנות לכאורה לקיום עילת תביעה (תקנה 362(א) לתקסד"א.
  2. ראיות מהימנות לכאורה לחשש סביר להכבדה (תקנה 374(ב) לתקנות).
  3. מאזן הנוחות - איזון נזקים, תום לב ומידתיות (תקנה 362(ב)(1) ו-(2)).

קיומה של עילת תביעה לכאורה

מטבעו, הדיון בבקשה למתן צו עיקול זמני אין מטרתו לקבוע אלא קביעות לכאורה, בשים לב לחומר הראיות, ובהן העדויות, ולפיכך אין בקביעת בית המשפט כדי להביע עמדה נחרצת באשר לסיכויי התביעה העיקרית, אשר דינה להתברר עד תומה במסגרת התיק העיקרי. בהתאם לכך, המבקש להראות זכות לכאורה נדרש להראות כי תביעתו אינה טרדנית וכי קיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. הלכה היא אפוא כי אין כל צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מהצדדים, ודי בקיומו של מצרף ראיות ונסיבות בו גלום פוטנציאל ראייתי עתידי העשוי לצאת אל הפועל, לאחר שיובא בחשבון במסגרת קביעת אמינות ומשקל, בפסק הדין הסופי, כפי שהמצב הוא בענייננו (ראו גם: רע"א 9308/08 אורן אלול ואח' נ' רינה רביב ואח' (ניתן ביום 21.4.09).

מטענות הצדדים עולה כי בעוד שהתובעת תובעת לקבל את חלקה בהוצאות שהוציאה לשם מימון חלקם של הנתבעים בעסקה, הרי שהנתבעים רואים בכל הסיפור עסקת הפסד שעל הצדדים לשאת בה יחדיו. בסעיף 16 להסכם בין הצדדים נאמר במפורש כי עלויות מימון העסקה יחולקו באופן שווה בין הצדדים. במילים אחרות, על כל צד לתרום את חלקו המימוני בשווה לצד השני, כאשר ברור כי טרם רוקמת העסקה עור וגידים אין לדעת האם העסקה תפסיד או תרוויח. יחד עם זאת, גם אם לך לשיטת הנתבעים שטענו כי מדובר בהפסד בסופו של דבר, אין הדבר שולל את טענת התובעת כי היא מימנה את חלקם של הנתבעים בעסקה (בין אם זו תרויח או תפסיד) לבקשתם וכי תביעתה להשבת אותם כספים ראויה לבירור; בודאי שאין לומר בשלב זה כי התביעה נעדרת כל סיכוי או כי דינה להיות מסולקת על הסף. בהקשר זה יצוין כי מר נחום מטעם התובעת העיד כי הוא לא תובע את הרווח בעסקה אלא רק את החשבוניות שהוציא קרי תשלומים שמימן. בהמשך אמר כי הוא יכול להציג תחשיב רווח בעסקה (אף שרווח לדבריו לא נתבע כאן ). לאור ההבהרה כי מדובר בתביעה רק על ההלוואה שנתן לנתבעים כדי לאפשר את מימון העסקה מצידם, ובהעדר כל תחשיב נוגד מצד הנתבעים, כי מדובר בשותפות שהפסידה, הרי שאין לומר כי מדובר בתביעה מופרכת.

התובעת הציגה אסמכתאות בכתב להעברת תשלומים לחברת יוניברסל סטודיוס בגין הזיכיון ולחברת מדיוגן עבור פרסום שויווק הפרוייקט. מאחר ולפי ההסכם עלויות המימון אמורות להתחלק בין הצדדים באופן שווה, הרי שהיה על הנתבעים להראות הכיצד שולם חלקם או לסתור בדרך כלשהי את טענת התובעת כי היא מימנה גם את חלקם בהוצאות. הנתבעים לא עשו כן.

חרף המלל הרב בבקשת הנתבעים והטענה כי הכרטסת שהוגשה לבית המשפט מפוברקת ומזוייפת, הרי שהנתבעים לא הציגו כרטסת נגדית אף שנראה כי לא היתה מניעה לעשות כן כבר בשלב זה, ולא הציגו כל חשבון מסודר וממוסמך מטעמם ביחס לחוב הנתבע כדי שבית המשפט יוכל אכן להשתכנע האם אכן יש ממש בטענה כי נעשתה מניפולציה בכרטסת. הנתבעים טוענים כי בעותק מוקדם של הכרטסת שקיבלה הנתבעת מהתובעת רשומות תנועות כספיות המכונות "ע"ח עסקה..." ואילו בהעתק מאוחר יותר נרשם "הלוואת מימון יבוא", קרי, כאילו הכיתוב שונה כדי להכשיר את טענת המימון של התובעת. איני סבור כי מדובר בהבדל מהותי בכיתוב שכן לו רצתה התובעת "לזייף" את הכרטסת, היתה עושה כן בכוונת מכוון מלכתחילה. מדובר לכל היותר בהבדל מילולי סמנטי שבו המילים "ע"ח עסקה" יכולות לסבול גם את הטענה כי "העסקה" כללה מימון של התובעת את הנתבעת. הנתבעים העלו בבקשה טענה ביחס לתוקפה הראייתי של הכרטסת שהציגה התובעת והאם היא עומדת בתנאים להכשרתה כרשומה מוסדית. לא זה השלב להכריע בשאלת התוקף והמשקל של הכרטסת, בייחוד לאור העובדה כי הנתבעים לא הציגו כרטסת מטעמם ולמצער לא היה להם מענה סדור או תחשיב משלהם לטענת החוב המופיע בה, ולאור שאר הנימוקים לעיל ולהלן.

התובעת הציגה אישור מרואי החשבון שלה (מיום 14.11.16) המאשר כי חשבוניות בגין העסקה נשוא תיק זה אשר הוצאו לנתבעת 1 דווחו לרשויות המס ושולם בגינן המע"מ כדין. הנתבע 2 אישר כי את רכיב המע"מ בחשבוניות קיזז לאחר שהלך אישית למשרדי מע"מ כדי לקבל החזר כספי ולאחר ששלטונות מע"מ קיבלו אישור טלפוני לעסקה מהתובעת . הדבר מלמד כי הנתבע הודה בנכונות הסכומים הנקובים בהן, וכי עליו לשלם אותן, אחרת מדוע הזדרז לקבל את החזר מ רכיב המע"מ בגינן ?!. התנהלות זו של הנתבע מפריכה במידה רבה את טענתו בבקשת הביטול כאילו "שתלה" הנתבעת את סכומי החשבוניות בכרטסת. מדובר בחשבוניות בסכום עצום, ואדם סביר שחושב שהן הוצאו לו שלא כדין או על יסוד חוב שאין לו ידיים ורגליים אינו אץ רץ לשלטונות המס. לנתבע 1 לא היה כל מענה רציני אף שעומת במהלך החקירה הנגדית עם מסמכים אלו (וכפי שציינתי לעיל הוא לא סתר את מסמכי התובעת שצורפו לבקשת העיקול ולפיהם שילמה לספקים השונים).

במילים אחרות, הטענה כי התובעת מימנה את חלקם של הנתבעים בעסקה לא נסתרה בשלב זה והיא אף הציגה ראיות מהימנות לכאורה כי היא זו ששילמה את מלוא הכספים למימון חלק הנתבעים . בשים לב להוראות ההסכם הקובעות כי מימון המיזם יהיה בחלקים שווים ובהנתן שהנתבעים לא הראו כל ראשית ראיה או אסמכתא כי מדובר בשותפות שהפסידה (או תחשיב אחר כלשהו כל העסקה), קשה לקבל את הטענה כי התובעת שילמה את ששילמה מתוך לקיחת מלוא הסיכון וההשקעה עליה, ובפרט שהדבר מנוגד לסעיף 16 להסכם. עוד חשוב לציין כי הנתבעים לא פירטו כלל כמה הם השקיעו בעסקה. העובדה כי הנתבעים מסרו לתובעת שיקים נגדיים בתחילת העסקה תומכת בגרסת התובעת כי מדובר היה במימון חלקם מצידה, שכן, אילו כל צד היה משקיע את חלקו מלכתחילה לא היו צריכים הנתבעים ליתן שקים בתמורה לעסקה כבר בהתחלה. בחקירה הנגדית נטען כלפי נציג התובעת כי הנתבע 1 השקיע בעסקה יותר ממה שהתובעת השקיעה, אולם פרט לטענה בעלמא לא הוצגה כל ראיה לכך. גם הטענה כי הסכם השותפות הופר נטענה בכלליות לא פירוט הכיצד ובאילו נסיבות הופר.

הנתבע 2 נשאל כמה כסף קיבל ממי עדן ובתחילה אמר כי אינו יודע במדוייק (תשובה שאינה רצינית בנסיבות העניין, בהתחשב כי היה לו זמן ניכר עד למועד הדיון כדי לבחון בפרוטרוט את טענות ומסמכי התובעת ולהציג לבית המשפט מענה סדור ביחס לחוב הנתבע). בהמשך חקירתו ולאחר שהוצגו לו חשבוניות שהוציא למי עדן בעניין הוא הודה כי קיבל כספים ממי עדן (החשבוניות שהוצגו לו היו בסך כ – 1.09 מיליון ₪) אך טען כי היו קיזוזים בסוף. ראשית, גם אם היו קיזוזים לא הוכח כי כל המגיע ממי עדן קוזז, עד כדי שלא שולמה תמורה כלל ! שנית, גם אם נניח כי העסקה הפסידה או, למצער, הרוויחה שלא כפי שציפו הצדדים, הרי שהנתבעים לא הראו כל תחשיב ולו שטחי ביותר שיש בו כדי להראות כמה כל צד השקיע בעסקה, מה התקבול ממי עדן שהתקבל ומה נשאר בסופו של דבר (לאחר ניכויים שונים). נכון שאין אנו מצויים בבירור התיק העיקרי, אולם אל מול האסמכתאות שצורפו לבקשת העיקול ולכתב התביעה, מצופה היה שהנתבעים יניחו את דעת בית המשפט וישכנעו, ולו במעט, כי אין לתחשיב החוב שהציגה התובעת כל בסיס. בטענה כי מדובר בכרטסת מפוברקת ללא כל ביסוס אחר, לא סגי. מטעם זה גם קשה לקבל את טענות הנתבעים כי מדובר בעסקה שהפסידה, שכן מי שמבקש להדוף טענת חוב ועיקול זמני ראוי שכבר בשלב זה יתכבד ויפרט את תחשיבו ומה גם שהטענה כי מדובר בהפסד לא נטענה בתצהיר .

זאת ועוד: טענות הנתבעים אינן עול ות בקנה אחד עם תכתובת בין הצדדים שצורפה לבקשת העיקול: בין התאריכים 10.4 עד 27.6 שולח מצהיר התובעת, מר שי נחום, לנתבע פניות רבות בקשר עם החוב הנטען ומתחנן להסדרת החוב. במייל מיום 20.4.16 עונה לו הנתבע 2 ומציין כי היה לו חודש קשה, שהוא בהליך אישור המשכנתא וכי הוא ממש מצטער שהוא שם אותו (את מר נחום) במצב הזה וכי הוא מעריך שאחרי החג זה יצבור תאוצה.

דומני כי מייל זה, החתום על ידי הנתבע, מדבר בעד עצמו ויש בו כדי להשתיק רבות מטענות הנתבעים. ממה נפשך ? אם היו לנתבע טענות ביחס לחוב או לדרישותיו של מר נחום, הרי הדעת נותנת כי היה נותן לכך ביטוי במייל התשובה או "מנער" מעליו את הפונה בטענה שאין חוב ולהד"ם, כפי שטען בבקשה זו. אם לשיטת הנתבע אין חוב וכל הדרישה אין לה רגליים משום שמדובר בסה"כ בהפסד משותף של הצדדים, מדוע הוא צריך לציין כי מצבו קשה וכי הוא בתהליך של אישור משכנתא ? מה זה מעניין את נציג התובעת ?! הדבר מעמיד בספק את כנות הטענה כי מדובר בעסקת שותפות שהפסידה והרושם הוא כי הטענה נולדה לצורך הבקשה לביטול העיקול וספק אם יש בה ממש.

אך לא רק שאין לנתבע טענות לחוב אלא שהוא מודה כי מצבו הכלכלי לא שפיר וכי הוא בהליך אישור המשכנתא. מדברים כתובים אלו לא ניתן להבין אלא שהנתבע מנסה לגייס את הכספים בדרך של לקיחת הלוואה מובטחת במשכנתא, כדי לפרוע את החוב, תוך שהנתבע מפרט ברחל ביתך הקטנה מהם המשוכות שנותרו לעבור כדי שהבקשה תאושר (אחות שצריכה לחתום על מסמך, ניירת רבה וכו'). הרוח העולה ממייל זה היא כי הנתבע מבקש להפיס דעתו את מנהל התובעת ולהראות לו כי הוא עושה ככל הניתן כדי לפרוע את החוב ואף מציין "..ממש מצטער שאני שם אותך במצב הזה", ודברים אלו מדברים בעד עצמם. לא יכול להיות כל הסבר סביר למייל זה זולת מענה של הנתבע לדרישת החוב של התובעת. אדם סביר שנתבע ממנו חוב ואין באמת חוב, לא עונה בצורה כזו !

לקיחת המשכנתא, כפי שמדבר עליה הנתבע במייל, מלמדת כי מדובר בסכום גדול למדיי, שהרי לא סביר כי אדם ייטול משכנתא בסכומים נמוכים (למשל, עשרות אלפי שקלים בודדים...). עצם הודאתו הכתובה של הנתבע כי הוא מנסה להסדיר את העניינים באמצעות משכנתא תומכת במסקנה כי מדובר בחוב גדול יחסית ומחזקת ותומכת בטענת התובעת כי הסכום הנתבע אכן משקף את חובם של הנתבעים לתובעת וכי מדובר בתביעה כנה.

יש במייל שתוכנו נותח לעיל, כדי להוות ראייה משמעותית להודאת הנתבעים בטענות התובעת. כאשר נשאל הנתבע על מייל זה הוא טען כי ייתכן והמייל לא קשור לעסקה הנוכחית אלא לעסקה אחרת וכי הוא "...קצת לא אותנטי..." ויש לראות אותו בהקשר אחר...עוד אמר כי המשכנתא קשורה בכלל לעסקה אחרת. התרשמתי כי תשובותיו בעניין היו מגומגמות ולא היו משכנעות. כאשר לחץ עליו בא כוח התובעת בחקירה הנגדית סביב מייל זה השיב הנתבע 2 תשובות מתחמקות ו העובדה כי הנתבע כלל לא העלה כל טענה ביחס למייל זה בתצהירו ולא הבהיר את הדברים כבר שם , מדברת בעד עצמ ה.

אשר לעילת התביעה ביחס לנתבע 2 עצמו, הרי שהוא הודה כי קיבל כסף ממי עדן אך לא פירט מה נעשה בכסף, לא הלך והיכן הופקד. הוא טען בחקירה הנגדית כי שילם יותר מחצי מסך העסקה אך כי לא עשה התחשבנות עד הסוף, ותשובותיו סביב סוגיה זו לא הותירו רושם אמין במיוחד. לפיכך, נראה כי יש מקום לאפשר לתובעת להעמיד לבירור את טענתה כי הנתבעים 1-2 פעלו כלפיה לכאורה בעוקץ ובתרמית.

מרכיב ההכבדה

ביחס ליסוד ההכבדה, אין צורך להראות כי הנתבע יבריח נכסים. אשר למרכיב זה, תוחלת ההכבדה מצויה ברף הנמוך לעומת התוחלת הנדרש ביתר הסעדים הזמניים (רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר, החלטה מיום 29.1.2007) ומספיק להראות חשש סביר להכבדה. הוכחת מעשי הברחה אינה הדרך היחידה לבסס טענת הכבדה, ואף לשון התקנה (שהוספה לאחר שניתן פסק הדין בעניין מרגליות) אינה מגבילה עצמה להברחת נכסים דווקא.

במקרה זה מדובר בחוב לכאורה בסכום גדול ונכבד. כאמור לעיל בהרחבה, הנתבעים לא טענו בזמן אמת את הטענות הנטענות בבקשה זו כאילו מדובר בשותפות שהפסידה, טענה שנראה כי נולדה לצורך בקשה זו. כבישת הטענה, ללא כל הסבר סביר, עשויה לבסס את מרכיב ההכבדה שכן הדבר מעורר ספק ביחס לכנותן של הטענות.

כפי שציינתי לעיל, הנתבע הודה כי קיבל ממי עדן כספים אך לא הראה מה נעשה בכסף זה ולאן הלך הכסף ובאיזה חשבון הופקד. כפועל יוצא מכך לא ניתן לסלק את החשש, אף כי הוא לכאורי וזהיר בשלב זה, כי הנתבע נטל את הכספים אישית ולא פרע את חובו לתובעת.

טענת ההכבדה יכולה להלמד לא רק בשאלת היקף נכסיהם של הנתבעים אלא גם מתוך הנסיבות. במקרה זה מבטיח הנתבע במייל לנציג התובעת כי הוא פועל לקחת משכנתא ומתנצל על המצב שנוצר. כפי שניתחתי לעיל הגעתי למסקנה כי יש במייל זה הודאה בחוב. מייל זה הוא מיום 20.4.16, והתביעה הוגשה בחודש ספטמבר 2016 קרי כחמישה חודשים לאחר מכן. הגשת התביעה מלמדת כי החוב לא סולק, חרף הבטחת הנתבע כי בקרוב אמורים העניינים להסתדר. מכאן מסתברת המסקנה כי ככל הנראה אין לנתבעים אמצעים לפרוע את החוב, ויש בכך כדי לבסס את מרכיב ההכבדה.

מאזן הנוחות

מאזן הנוחות מהווה אבן בוחן מרכזית בהחלטה האם להעניק סעד זמני (בר"מ 5338/10 מנרב הנדסה ובניין בע"מ נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 13 (9.8.2010)). עם זאת, בין שני התנאים קיימת מקבילית כוחות: הוכחת קיומו של אחד מהם בעוצמה חזקה, מאפשרת להוכיח את קיומו של התנאי השני בעוצמה נמוכה יותר, על מנת לעבור את הרף הדרוש לשם קבלת הסעד הזמני (רע"א 6455/14 אחים עופר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' פרירון חברה להשקעות ופיתוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 2 (11.2.2015)). ככל שסיכויי ההצלחה של התביעה העיקרית גבוהים יותר, חשיבות מאזן הנוחות פוחתת – ולהפך. בבוא בית המשפט להכריע בבקשה למתן סעד זמני, מבקש הסעד נדרש להראות, שנזקו אם לא יינתן הסעד הזמני, והוא יזכה בבוא היום בתביעה, יהיה גדול יותר מהנזק שייגרם לבעל הדין שכנגד, אם יינתן הסעד והתביעה תדחה בסופו של דבר.

הנתבעים טענו כי מדובר בעיקולים המפריעים להם בקשר לעסקה בקנה מידה גדול הנמצאת "בקנה" זה חודשים ארוכים וכי הותרתם עשויה לסכל את העסקה ולגרום לנזק במיליונים וכי מסמכים חסויים יוגשו לבית המשפט כדי לתמוך בטענה זו. לא רק שלא הוצגו מסמכים לעיון בית המשפט אלא שהנתבעים לא טענו בסיכומים טענה זו ולכן יש לראותה כטענה שנזנחה ככל שהדבר נוגע למאזן הנוחות. לאור מה שכבר נאמר לעיל בהרחבה, מדובר בתביעה שסיכוייה טובים למדיי, לפחות בשלב זה, בייחוד לאור הודאתו הכתובה של הנתבע. לאור סכום התביעה והודאת הנתבע כי הוא מנסה/ניסה לגייס כספים וצערו כלפי מר נחום , הרי שמאזן הנוחות נוטה בשלב זה להותרת הצו על כנו.

סיכומו של דבר: אני דוחה את הבקשה לביטול העיקול הזמני.

הנתבעים 1-2 יישאו בהוצאות ההליך בסך 4,500 ₪ שישולמו בתוך 30 יום.

ניתנה היום, כ"ב חשוון תשע"ז, 23 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.