הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 32881-04-13

בפני
כבוד ה שופטת לימור ביבי

תובעת

עירית תל-אביב-יפו
ע"י ב"כ עוה"ד צילי עקיבא רפפורט ותם ליפשיץ

נגד

נתבעת

רבקה גר ת.ז. XXXXXX255
ע"י ב"כ עוה"ד גור עמרם ועובדיה גולסטני

פסק דין

לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת- עיריית תל אביב, להורות על סילוק ידה של הנתבעת רבקה גר ממקרקעין אשר סומנו באדום על גבי אורתופוטו מיום 26/5/12 ואשר צורף כנספח ב' לכתב התביעה.

מבוא:
התובעת הינה עירייה כמשמעותה בפקודת העיריות (נוסח חדש), התשכ"ד- 1964 (להלן: " התובעת" או "העיריה").

המקרקעין נשוא התביעה הינם חלק ממקרקעין עליהם חלה תכנית מתאר מקומית מספר 1358ד'-פארק דרום, אשר אושרה על ידי הועדה המחוזית לתכנון ובנייה תל אביב יפו ביום 5/7/93 ופורסמה למתן תוקף ביום 24/11/94 בילקוט הפרסומים מספר 4263, התשנ"ה, עמ' 864 (להלן: "התכנית").

תשריט המקרקעין עליהם חלה התכנית צורף כנספח ג'2 לכתב התביעה. כמו כן, על גבי אורתופוטו אשר צורף כנספח א' לחוות דעת המומחית לפיענוח תצלומי אוויר מטעם התובעת- הגב' שמרית דניאל -סומן הקו הכחול של התכנית התוחם את גבולותיה.

סימון השטח אשר נטען כי הינו מוחזק על ידי הנתבעת, מתוך המקרקעין עליהם חלה התכנית, הינו כמסומן באורתופוטו מיום 26/5/12 אשר צורף כנספח ב' לכתב התביעה (להלן: "המקרקעין נשוא התביעה").

אין חולק כי המקרקעין נשוא התביעה מהווים חלק מחלקה 107 בגוש 6137, אשר עליה חלה התכנית. עוד אין חולק כי כלל המקרקעין נשוא התביעה מיועדים לפי התכנית להוות שטח ציבורי פתוח לשם הרחבת "פארק דרום" בדרום תל אביב.

אין חולק כי חלקה 107 בכללותה רשומה על שם מדינת ישראל – רשות הפיתוח וזאת, מכוח שטר חלוקה מיום 5/3/2002.

בסעיף 11 לתקנון התוכנית נקבע כי השטחים המיועדים לצורכי ציבור יופקעו וירשמו על שם העירייה.

הפקעת המקרקעין נעשתה על ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב בהתאם לסמכותה לפי סעיף 189 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: " החוק") ובהתאמה לסעיף 190 לחוק הליך ההפקעה בוצע בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות" ).

כך, ביום 2/2/2004 פרסמה הועדה המקומית, בתוקף סמכותה לפי סעיפים 189 ו – 190 לחוק ובהתאם לתכנית המאושרת, הודעה לפי סעיפים 5 ו – 7 לפקודת הקרקעות, לפיה המקרקעין המתוארים בתוספת דרושים לעירייה לחלוטין לצרכי ציבור (להלן: "הודעת ההפקעה").

במסגרת הודעת ההפקעה נאמר כי העירייה מתכוונת לקנות חזקה במקרקעין, מפני שהם דרושים לצרכי ציבור שלמענם עומדים לרכשם, וכי הוועדה המקומית מורה שכל אדם המחזיק במקרקעין האמורים ימסור את החזקה בהם.

ביום 23/5/04 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערה, לפי סעיפים 5 ו – 7 לפקודת הקרקעות, בגין הפקעה על חלק מחלקה 107 בשטח 26,700 מ"ר. בהקשר זה יובהר, כבר בשלב זה כי שטחה הכולל של החלקה הוא 114,985 מ"ר.

העובדות כפי שפורטו על ידי לעיל, אינן שנויות במחלוקת ויתרה מכך, נתמכו בנסחי רישום מקרקעין, העתקי תקנון התכנית, תשריט התכנית ופרסום ברשומות הנוגע לאישורה וכן, העתק פרסום הודעת ההפקעה, כפי שצורפו לתצהירי התובעת ולא נסתרו.
טענות הצדדים:
לטענת התובעת – התוכנית חולשת על שטח פארק נכבד המשתרע על למעלה מ – 1,000 דונמים, אשר בשל גודלו ומעצם ייעודו לשטח ציבורי פתוח, משמש ככר נרחב לפולשים ומסיגי גבול, המנסים להשתלט על המקרקעין ולהקים בהם מבנים ארעיים, ללא היתרים כחוק וללא הסכמתה.

לטענת התובעת, במהלך השנים הינה מנהלת מאבק עיקש, הן באמצעות הוצאת צווי הריסה מנהליים, הן באמצעות הגשת כתבי אישום, הן בהוצאת צווי סילוק פולשים והן באמצעות הגשת תביעות לפינוי וסילוק יד, תוך השקעת משאבים כספיים אדירים, כנגד כל פלישה ובנייה בלתי חוקית הנעשית במקרקעין ובמקרקעין הסמוכים להם.

בהקשר לתביעה לפני, לשיטת התובעת, במועד בלתי ידוע בין התאריכים 14/5/2005 לבין 18/10/05 אותרה לראשונה פלישה במקרקעין נשוא התביעה, אשר נכון למועד התביעה הינה בשטח 90 מ"ר, כמסומן באורתופוטו מיום 26/5/12 בצבע אדום. לטענת התובעת, במועד הגשת התביעה מחזיקה הנתבעת במקרקעין. בעניין זה האחרון, מדגישה התובעת כי אמנם זוהתה על ידה מתוך עיון בתצלומי אוויר, תפיסת המקרקעין, במועדים כמתואר ואולם, הינה מכחישה כי הנתבעת הייתה זו אשר החזיקה במקרקעין לאורך השנים וטוענת כי הנטל על הנתבעת להוכיח כי קודם להגשת התביעה החזיקה במקרקעין לאורך תקופה כנטען על ידה.

לשיטת התובעת, הואיל והנתבעת מחזיקה כיום במקרקעין נשוא התביעה וזאת, ללא כל זכות או רשות כלשהי, ללא הסכמתה, בניגוד לרצונה ומבלי לגרוע מן האמור, אף בלא תשלום בגין דמי שימוש ראויים, הרי שהיא דורשת, בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 (להלן: " חוק המקרקעין"), כי תסלק ידה מהמקרקעין ותשיב לה את החזקה בהם, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייך לה או למי מטעמה. בנוסף לטענת התובעת, זכותה זו נובעת מהעובדה שלזכותה רשומות הערות על המקרקעין בהתאם לסעיפים 5 ו – 7 לפקודת הקרקעות. לחלופין טוענת התובעת כי הינה זכאית לעתור לסילוק ידה של הנתבעת הואיל ובהתאם לתכנית מיועדים המקרקעין נשוא התביעה לצרכי ציבור ומשכך, הינה זכאית להירשם כבעליהם בהתאם לתכנית.

מבלי לגרוע מן האמור, מכחישה התובעת טענותיה של הנתבעת ולפיהן המקרקעין בהם מחזיקה הנתבעת לא זוהו על ידה כדבעי ולעניין זה הינה טוענת כי מיקום המקרקעין הינו כמשוקף באורתופוטו אשר צורף לכתב התביעה ונתמך בחוות דעת מומחית תצלומי האוויר מטעמה. יתרה מכך, לטענתה זיהוי המקרקעין אינו שנוי במחלוקת משהנתבעת הודתה בהחזקת המקרקעין נשוא התביעה בתצהיר בקשת רשות להתגונן אשר הוגש על ידה, כמו גם בחוו"ד המומחה מטעמה. זאת אף זאת, לטענת התובעת טענתה של הנתבעת ולפיה אינה מחזיקה במקרקעין נשוא התביעה, עומדת בסתירה לדרישתה לקבל פיצוי בגין פינויה מאותם מקרקעין עצמם. יתרה מכך, לטענת התובעת, בהינתן שהנתבעת אינה מכחישה כי הינה מחזיקה – בעצמה או באמצעות אחרים מטעמה - מקרקעין במתחם, הרי שככל שאמנם אינה מחזיקה במקרקעין הנטענים על ידי התובעת, שומה היה עליה להראות באילו מקרקעין היא מחזיקה בפועל. בנסיבות אלו, טוענת התובעת, כי יש לקבוע כי הנתבעת אמנם מחזיקה במקרקעין נשוא התביעה וכפי שנטען על ידה.

זאת ועוד, התובעת מכחישה טענות הנתבעת ולפיהן היא או מי מטעמה שוהים במקרקעין שהייה ממושכת ולטענתה לכל המוקדם, אף לפי עדותו של בנה של הנתבעת החלה החזקתה במקרקעין נשוא התביעה בשנת 1999.

זאת אף זאת, לטענת התובעת טענות הנתבעת ולפיהן יש לה זכויות בעלות במקרקעין נטענו בעלמא, ללא כל ביסוס ראייתי והינן אף סותרות את נסח רישום המקרקעין ממנו עולה כי המקרקעין הינן בבעלות מדינת ישראל וכי – כפי שפורט- לטובת התובעת הערת אזהרה. בנוסף, מפנה התובעת לכך שטענת הנתבעת בדבר זכות לבעלות במקרקעין לטענתה ולפיה הינה מחזיקה במקרקעין ברשות התובעת, קרי ברשות הבעלים.

בנוסף, מכחישה התובעת טענת הנתבעת ולפיה יש בהחזקת המקרקעין על ידה בכדי להקים לה זכות כלשהי. בהקשר זה פותחת התובעת וטוענת כי בהינתן שמדובר במקרקעי ציבור אשר דבר הפלישה בהם נודע לה רק לאחרונה, הרי שאין לקבוע כי בפרק הזמן שחלף ממועד תחילת החזקתה של הנתבעת במקרקעין יש להוות שיהוי, המונע מהתובעת הגשת התביעה, כמו גם המקים לנתבעת זכות במקרקעין כברת רשות בכלל וכזה אשר רשותה בלתי הדירה בפרט. זאת ועוד, לטענת התובעת ובהתבסס על פסיקות בית המשפט לרבות, פסיקתו העדכנית של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין פינויי פארק דרום, מקום בו מדובר במקרקעי ציבור, אין בחזקה כשלעצמה- גם ככל שהיא אמנם ארוכת שנים - בכדי להקנות זכות כבר רשות בכלל וכבר רשות בלתי הדירה בפרט ומשכך, ניתן להפסיק הרשות – המוכחשת- בכל עת.

באשר לטענת הנתבעת בדבר פיצוי מכוח סעיף 194 או בגין החזר השקעות, הרי שלטענת התובעת, יש לדחות טענותיה אלו של הנתבעת בנסיבות בהן לא הייתה לה זכות כלשהי במועד ההפקעה, אינה מחזיקה במקרקעין, ככל שהחזיקה במקרקעין עשתה כן שלא כדין, הודתה כי לא בנתה את המבנה אשר קיים על המקרקעין אלא לכל היותר שיפצה אותו, פלשה למקרקעין ולא שילמה דמי שימוש.

יתרה מכך, לטענת התובעת דין תביעתה של הנתבעת להחזר השקעות או לפינוי המותנה בפיצוי – להידחות וזאת, הן הואיל וטענתה בדבר השקעות לא הוכחה ובנוסף, בהינתן שמדובר במקרקעין המיועדים לשצ"פ ומשכך ממילא לא תצמח לתובעת כל תועלת מההשקעה. זאת ועוד, באשר לטענה בדבר פיצוי, טוענת התובעת כי דין הטענה להידחות בנסיבות בהן מדובר בשימוש שלא כדין במקרקעי ציבור, בפלישה לפני שנים מעטות יחסית ובהתבסס על פסיקת בתי המשפט- לרבות בשורת פסקי דין אשר ניתנו לאחרונה על ידי בית המשפט המחוזי [ובכלל זה לדוגמא בע"א 43018-10-15 עירית תל אביב נ' שובלי וכן, בפסק דין אשר ניתן אף הוא כחלק ממקבץ פסקי הדין בענין פארק דרום בע"א 36576-07-15 ברוך נ' עריית תל אביב (8/3/17) (להלן: " עניין ברוך") ] ובהתאם לה בנסיבות כפי שהונחו, אין לנתבעת זכות לפיצוי כלשהו וקל וחומר שלא לפיצוי קודם וכתנאי לפינויה. עוד דוחה התובעת טענת הנתבעת ולפיה יש להקיש גזירה שווה מפשרה אשר הושגה בעניין יוסף צוויג- טענה אשר אף היא נדחתה בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי - מהטעם שמקרה צוויג אינו שווה למקרה נשוא התביעה לפני. לשם הזהירות – בכל הנוגע לשומת הפיצוי- טוענת התובעת כי יש לאמץ את חוות הדעת מטעמה.

יתרה מכך, לטענת התובעת יש לקזז מסכום הפיצוי, ככל שיקבע, דמי שימוש בגין החזקת המקרקעין לאורך השנים בלא תשלום כלשהו.

לאור האמור, לטענת התובעת, יש לקבל תביעתה ולהורות על סילוק ידה של הנתבעת או מי מטעמה מהמקרקעין. עוד טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבעת בהוצאות ראויות לדוגמא, בין היתר, לאור בקשתה להעיד את מנכ"ל התובעת, עדות אשר התחוור שלא זו בלבד שלא הועילה לנתבעת, אלא תמכה בטענות התביעה.

הנתבעת מנגד טוענת ראשית- כי דין התביעה להידחות על הסף, בהעדר זיהוי של המקרקעין בהם מחזיקה הנתבעת. לעניין זה מפנה הנתבעת לכך שבכתב התביעה תוארו המקרקעין באופן סתמי, אין ציון ברור של גבולות הפלישה או מיקומה על גבי מפה או תשריט וכל שצורף הוא צילום אויר ממאי 2012 עליו סומן שטח הפלישה, אלא שהוא קטן משטח חלקה 107 שרק חלק ממנה הופקע. עוד טוענת הנתבעת כי גם ככל שסומן שטח המתואר כשטח פלישה על גבי תצלום האוויר, הרי שלא הוכח קשר בין השטח המסומן על התצלום, לבין המקרקעין המוחזקים בפועל על ידי הנתבעת. לעניין זה מפנה הנתבעת לכך שסימון המקרקעין נשוא התביעה על גבי תצלום האוויר תוך שיוכו לנתבעת, נעשה על ידי מומחית התצ"א מטעם התובעת בהסתמך על סקר מחזיקים, אשר לא צורף לתביעה כמו גם לתצהירה. זאת ועוד, לטענתה, מומחית התצ"א בעצמה לא ביקרה במקרקעין ומשכך, כלל עדותה- בכל הנוגע לשיוך בין המקרקעין לבין הנתבעת – מבוססת על עדות מפי השמועה. עוד מפנה הנתבעת לעניין זה ולשם שלילת המהימנות אשר ניתן לייחס לטענות התובעת, לשינויים והפערים בין גודל השטח אשר נטען בכתב התביעה שהינה מחזיקה (90 מ"ר) לבין תצהיר העדות הראשית מטעם התובעת (130 מ"ר).
עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי לא הודתה בכך שהיא מחזיקה במקרקעין נשוא התביעה ויתרה מכך כי גם לו הודתה באמור הרי שלא ניתן לראות בהודאתה במסגרת כתב ההגנה מטעמה בהחזקה במקרקעין משום ראייה המרפאת את כשליה הראיתיים של התובעת.

זאת ועוד, לטענת הנתבעת, בהינתן שלטובת התובעת הערת אזהרה רק על חלק מחלקה 107 ולא על כל החלקה ולא צורף תשריט המפרט איזה חלק מחלקה 107 הופקע במסגרת הערת האזהרה, הרי שלא הוכח כי על המקרקעין בהם הינה מחזיקה, חלה הערת האזהרה. בנסיבות אלו והואיל וחלקה 107 בכללותה רשומה על שמה של המדינה והתובעת לא הציגה יפוי כח מאת המדינה לתבוע סילוק ידה - הרי שדין התביעה להידחות, באשר התובעת לא הראתה מקור בדין המקנה לה הזכות להגשת התביעה בגין המקרקעין הספציפיים נשוא התביעה.

מבלי לגרוע מטענותיה המקדמיות מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי הינה מחזיקה במקרקעין במשך שנים רבות עם בני משפחתה המתגוררים במתחם למעלה מ- 60 שנים. בהקשר זה וכתימוכין להחזקה מזה תקופה ארוכה, הגישה התובעת- מלבד עדותה ועדויות מכרים גם תמצית רישום האוכלוסין ובו מופיעה כניסתה למען ברחוב מא 50 – שהיא לטענתה הכתובת בכתב התביעה - מיום 1/12/1976, אישור המעיד על חיבור חשמל משנת 1972 וסקר שכונת הארגזים והבולגרים מתאריך 1/5/1981, במסגרתו מופיע לטענת התובעת בעלה כמחזיק מספר 229 ברחוב ס"א 50 קרי במקרקעין נשוא התביעה.
בנסיבות אלו, טוענת הנתבעת להחזקה ארוכת שנים מכוחה קמה לה זכות כברת רשות בלתי הדירה במקרקעין.

זאת ועוד, לעניין משך החזקתה במקרקעין טוענת הנתבעת, כי אין לייחס משקל ראייתי לחוות דעת מומחית התצ"א מטעם התובעת וזאת, בהינתן שמדובר בחוות דעת המסתמכת על סקר מחזיקים שלא צורף, תצלומי האוויר אשר צורפו לה לא הוגשו כדין, מלבד רישום עליהם באשר לשנת הצילומים שנעשה על ידי המומחית אין כל ראייה ולפיה אמנם מדובר בצילומים מאותן שנים, חוות דעתה מהווה עדות מפי שמועה והיא לא הוגשה בהתאם להוראות סעיף 33 לתקנות המדידות (מדידות ומיפוי), תשנ"ח – 1998 וכן, לא בהתאם לנוהל אשר נקבע בפסיקה כתנאי להגשת צילום אוויר (לעניין זה מפנה הנתבעת לע"פ 566/89 מרציאנו נ' מדינת ישראל)

לחלופין טוענת הנתבעת כי יש להתנות פינוי – ככל שיפסק - בהעמדת דיור חלופי או פיצוי בהתאם לחוות הדעת מטעמה וזאת, בהתבסס על סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה.

לחלופי חלופין, טוענת הנתבעת כי החזקתה במקרקעין לאורך 60 שנים במקרקעין - בלא שהתובעת פנתה אליה בדרישה להפסיק החזקתה ותוך הסתמכותה של הנתבעת על שתיקתה והכל כאשר התובעת מודעת להחזקתה במקרקעין - מקימה לה רשות באשר ביטולה יש להתנות בפיצוי. עוד מפנה הנתבעת לכך שביתה מהווה עבורה קורת גג ומשכך, ככל שהיא ובני משפחתה יפונו הרי שיוותרו ללא קורת גג. עוד טוענת הנתבעת כי למצער- ועל מנת שמועד זה ישמש בידה במסגרת משא ומתן, מבוקש כי בית המשפט יקבע שלכל הפחות הינה מחזיקה במקרקעין משנת 1976.

באשר לגובה הפיצוי טוענת הנתבעת כי יש להתייחס לשווי השקעותיה במקרקעין וכן, כי יש לאמץ את חוות דעת המומחה מטעמה ולהעדיפו על פני המומחה מטעם התובעת.

עוד טוענת הנתבעת – בהתבסס על קביעות בית המשפט העליון כמו גם בית המשפט השלום בהרצליה - כי יש להתנות את הפינוי בפיצוי וזאת, הגם שהפיצוי לא נתבע במסגרת תביעה נפרדת.

בכל הנוגע לטענת התובעת ולפיה יש לקזז מהפיצוי דמי שימוש, טוענת הנתבעת כי דין טענה זו להידחות הואיל והתובעת לא הגישה כל תביעה לדמי שימוש ודמי השימוש לא הוצגו בפני בית המשפט.

לאור האמור, לטענת הנתבעת דין התביעה כנגדה להידחות ולחלופין כי יש להתנות פינויה בפיצוי.

דיון והכרעה:
אקדים אחרית לראשית, לאחר ששמעתי את העדויות, בחנתי את כלל הראיות כפי שהוצגו בפני ושקלתי את טענותיהם של הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל ולהלן יפורטו טעמי.

זכויות התובעת במקרקעין נשוא התביעה :
בהקשר לזכויות התובעת במקרקעין נשוא התביעה, הרי שראשית, אין חולק כי על המקרקעין נשוא התביעה חלה התכנית ובהתאם לה יעודם של המקרקעין נשוא התביעה הינו לשטח ציבורי פתוח, קרי לצרכי ציבור.
האמור מוצא חיזוקו בתצהיר התובעת ואולם גם ובפרט בחוות דעת מומחה הנתבעת – מר נחום פרמינגר אשר קובע בעמוד 5 לחוות דעתו:
"כפי שעולה מכתבי התביעה הרלוונטים לשטחים שפורטו לעיל, כל השטחים הופקעו או אמורים להיות מופקעים לצורך פארק דרום...
מופנית תשומת הלב כי צווי ההפקעה לחלקה 107 מסתמך על תשריט התוכנית תא/1358/ד' התוכנית מייעדת את החלקה 107 בשלמותה להפקעה, אולם בצווי ההפקעה נקבעה ההפקעה לשטח מרבי של 41,690 ממ"ר בלבד מתוך 114,985 ממ"ר (זאת באם נסכם חשבונית את כל השטחים המופיעים בצווים השונים), וכלל לא ברור היכן נמצאים אותם שטחים, והאם הנתבעים כלולים באותם שטחים, ומה יעלה בגורל השטחים הנותרים מחלקה זו הכלולים גם הם, כנאמר מקודם באותו פארק ולא הופקעו".

ודוק- מומחה הנתבעת אינו חולק על כך שהתכנית מייעדת את כלל חלקה 107 לצרכי ציבור ולהפקעה ואולם, לטענתו הואיל ובפועל טרם הופקעה כלל החלקה, אלא רק חלקים ממנה ולא ניתן לדעת האם המקרקעין נשוא התביעה נכללים במקרקעין אשר הופקעו כבר בפועל אם לאו, הרי שלא ברור מה הדין באשר למקרקעין אלו.

הנני סבורה כי גם ככל שיש ממש בטענה ולפיה לא ניתן לקבוע האם המקרקעין נשוא התביעה נכללים במסגרת צווי ההפקעה נשוא הערות האזהרה אם לאו, הרי שאין כל רבותא בהכרעה בהקשר זה, באשר אחת היא- בין אם בפועל נכללים המקרקעין בצווי ההפקעה ובין אם הינם חלק מחלקה 107 עליה חלה התכנית ואשר טרם מומשה ההפקעה בגינם – רשאית העיריה לדרוש פינויו של מי שמחזיק בהם שלא כדין. בהקשר זה - ראו תא"ק 14767/05 עירית תל אביב נ' אבנר אברהם (17.8.09) (להלן - " עניין אברהם") בסעיפים 7-8 לפסק הדין. יצוין כי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעניין אברהם, נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בע"א 2223/09 אבנר אברהם נ' עירית תל אביב (13.10.10), תוך שבית המשפט המחוזי קבע, בהקשר זה, כי:
"אנו מצטרפים לנימוקיו של בית משפט קמא וקובעים כי לעיריה היתה גם היתה, סמכות להגשת התביעה וזאת הן מכח בעלותה (לגבי חלקה 26) הן מכח ייפוי הכח השונים מטעם מינהל מקרקעי ישראל והיועמ"ש לממשלה ובוודאי מכח יפוי הכח המעודכן, והן מכח חלות תב"ע 460 על גוש 6152 ועל חלקה 44 והיות העיריה זכאית להירשם כבעלים על השטחים הציבוריים הנ"ל ושמדובר בשטח שיעודו ציבורי..." (סעיף 5 לפסק הדין) (ההדגשה שלי ל.ב.).
בקשת רשות ערעור על פסק דין זה הוגשה לבית המשפט העליון (רע"א 8243/10) וזו נדחתה, תוך קביעה כי "הנמקתו של בית המשפט המחוזי נראית לי מבוססת..." (סעיף 7 להחלטה).
[לעניין זה ראו גם קביעת בית המשפט המחוזי בע"א 36576-07-15 ברוך ואח' נ' עיריית תל אביב (8/3/17) (להלן: " עניין ברוך") שהינו אחד משורת פסקי דין אשר ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי לאחרונה בעניין פארק דרום ואשר קביעותיהם זהות ואשר אליהם מפנים הצדדים בסיכומיהם) בפסקה 66 לפסק הדין].
מן האמור צא ולמד- לתובעת זכויות במקרקעין נשוא התביעה מכוחן הינה רשאית לדרוש ולתבוע סילוק ידו של מי המחזיק במקרקעין שלא כדין .

זיהוי חלק המקרקעין בו מחזיקה הנתבעת כחלק מהמקרקעין נשוא התביעה:
כאמור, לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות על הסף הואיל והמקרקעין נשוא התביעה לא זוהו כדבעי ויתרה מכך בהינתן שהתובעת לא הוכיחה קשר בין המקרקעין נשוא התביעה לבין המקרקעין המוחזקים על ידה.

לאחר ששקלתי את הטענה, אין בידי לקבלה.

ראשית, בכל הנוגע לטענה בדבר זיהוי המקרקעין, אין חולק כי לשם קבלת סעד בתביעת פינוי יש לתאר את המקרקעין באופן המאפשר הוצאתו של סעד הפינוי אל הפועל. יחד עם זאת, לעניין זה, הנני סבורה כי העמדת המקרקעין נשוא התביעה על גבי אורתופוטו מהווה זיהויים באופן מספק וזאת, הואיל ובהתאמה למיקומם ניתן לבצע סעד הפינוי.

זאת ועוד, מוסיפה הנתבעת וטוענת כאמור כי התובעת לא הוכיחה קשר בין המקרקעין נשוא התביעה לבין המקרקעין המוחזקים על ידה.

בכלל זה בפרט טוענת הנתבעת כי תצלום אוויר כשלעצמו אינו יכול לקשור בין המקרקעין המופיעים בו לבין המחזיקים בהם. עוד טוענת הנתבעת כי השיוך בין תצלום האוויר לבין המקרקעין נשוא התביעה נעשה על ידי מומחית תצלומי האוויר של התובעת בהתבסס על סקר מחזיקים ואולם, סקר זה לא צורף וממילא מהווה עדות מפי השמועה. בנסיבות אלו, טוענת הנתבעת כי יש לדחות התביעה על הסף בהינתן שלא הוכח הקשר בין המקרקעין בהם היא מחזיקה לבין המקרקעין נשוא התביעה.

התובעת מנגד, טוענת כי יש להורות על פינוי הנתבעת מהמקרקעין כפי שצויינו באורתופוטו אשר צורף כנספח ב' לכתב התביעה ובמסגרת סיכומיה הינה טוענת כי יש להורות על סילוק ידה של הנתבעת מכל חלקה 107 בגוש 6137.

בהקשר לטענה בדבר זיהוי המקרקעין אפתח ואציין כי אמנם במסגרת תביעת פינוי זיהוי המקרקעין באופן מדויק הינו הכרחי והנני סבורה בהתאמה כי לא ניתן להורות על סילוק ידו של מחזיק באופן גורף מחלקה (אלא אם הינו מחזיק בכלל החלקה) ובכלל זה בפרט לא מקום בו מדובר- כפי המקרה לפני – בחלקה המשתרעת על פני 114 דונם ועליה מחזיקים רבים ומבנים רבים, כפי העולה מתצהירי התובעת עצמה כמו גם תצלומי האוויר אשר צורפו אליהם, המלמדים על מבנים רבים וצפופים.

זאת ועוד, הנני סבורה כי אמנם הועלה ספק בכל הנוגע למגורי הנתבעת במקרקעין נשוא התביעה ואולם, ספק זה יש להטיל לפתחה של הנתבעת עצמה, אשר נקודת המוצא שלה לאורך כל ההליך- לרבות בסיכומיה- הינה כי היא אמנם מחזיקה במקרקעין במתחם ואולם, באשר לזיהוי המקרקעין בהם היא הציגה גרסה לא קוהרנטית.
כך, מחד- בתצהיר אשר צורף לבקשה למתן רשות להגן אשר הוגשה על ידי הנתבעת הודתה הנתבעת בסעיף 3 בהחזקתה במקרקעין נשוא התביעה.
מאידך, בחוות דעת מר פרמינגר – אשר הוגשה מטעם הנתבעת בעמוד 9 מתייחס מומחה זה לשטח הנטען כמוחזק על ידי הנתבעת ומציין:
"בתביעה זו ועל פי תצלום המצורף מיום 2/7/2011 והמסומן 01E נטען על אחזקת מבנה, בין היתר המסומן במספר 47 C שהינו בלב מתחם 3.
במציאות אחזקתה של הנתבעת כאן הינה בשטח אחר, מבנה זה כאן מוחזק על ידי אחרים דהיינו גם אם יתקבל צו פינוי על שמה של רבקה גר, בתיק זה, יהא זה לא ישים לגבי הנתבעת שכן אינה מחזיקה במבנה זה כלל".
על גרסה זו חזר מומחה הנתבעת גם במסגרת עדותו בפני בית המשפט ביום 8/9/16, באותו מעמד סימן ב X את המיקום המשוער בו לדעתו נמצא המבנה של ביתה של הנתבעת על גבי תצלום אוויר אשר הוגש כמוצג נ/1 לתיק בית המשפט. גם מיקום זה שונה מהמיקום הנטען בכתב התביעה.

אלא, שעל אף עדותו של מומחה הנתבעת, במסגרת סיכומיה- טענה אמנם הנתבעת מחד כי לא זוהו המקרקעין נשוא התביעה כמקרקעין המוחזקים על ידה, אלא שבאותה נשימה הוסיפה וטענה בסעיף 2.1 לסיכומיה כי היא הציגה ראיות בדבר החזקתה במקרקעין נשוא התביעה ובכלל זה – בלשון הסיכומים :"תמצית רישום מרשם האוכלוסין (נ/2) תאריך כניסה למען לרחוב מא 50 – הכתובת בכתב התביעה הינה 1.12.76" (ההדגשה שלי ל.ב.) וכן, "אף בסקר שכונת הארגזים והבולגרים מתאריך 1.5.1981 שפרסם מנהל מקרקעי ישראל מופיע שמואל גר, בעלה של הנתבעת כמחזיק מס' 229 ברחוב ס"א 50 – במקרקעין נשוא כתב התביעה..." – קרי במסגרת סיכומיה טוענת הנתבעת לחזקה ספציפית במקרקעין נשוא התביעה. במאמר מוסגר אציין בהקשר זה כי עיון קל בכתובות הנטענות מעלה שבכל אחד מן המסמכים אליהם מפנה הנתבעת מופיעה כתובת אחרת ומשכך, גם מסמכיה אינם קוהרנטיים אלו כלפי אלו. בהקשר זה האחרון הנני מוצאת לציין כי באישור חיבור חברת חשמל אשר צורף על ידי הנתבעת כנספח ג' לתצהירה מופיעה כתובת שלישית :"ס"ל 50".

בנסיבות כפי שתוארו על ידי לעיל, הנני קובעת מחד – בהינתן גרסאותיה השונות של הנתבעת ובכלל זה, בין היתר, הודיה בכך שהינה מתגוררת במקרקעין נשוא התביעה – כי טענתה של התובעת ולפיה הנתבעת מתגוררת במקרקעין כפי שהוגדרו בכתב התביעה- קרי אלו המופיעים באורתופוטו מיום 26/5/12 – לא נסתרה. מאידך ולמען הסדר הטוב, משטענה הנתבעת לשלל מיקומים בהם הינה מחזיקה- כי יש להורות על סילוק ידה מכלל המיקומים כאמור (כולם כך נטען על המקרקעין נשוא התביעה ) ובכלל זה מהמיקום המסומן ב X על נ/1, מרחוב מא 50, מרחוב ס"א 50 ומרחוב ס"ל 50.

בבחינת למעלה מן הצורך הנני סבורה עוד כי הנתבעת, הטוענת לזכויות במקרקעין כמו גם לפיצוי בגינם – ובמיוחד כפי המפורט לעיל, תוך שינוי גרסאות- מושתקת מלטעון, באותה נשימה, כי לא זוהו המקרקעין אשר לבעלות בהם ולפיצוי בגינם הינה טוענת. (לעניין זה ראו גם קביעות בית המשפט המחוזי בפס"ד ברוך בסעיף 67 לפסק הדין).

מעמדה של הנתבעת במקרקעין נשוא התביעה:
במסגרת סיכומיה טוענת הנתבעת כי החזקתה ארוכת השנים במקרקעין לאורך 60 שנים יש בה בכדי להקים לה רשות בלתי הדירה בהם.

טרם אפנה לבירור טענות הנתבעת לגופם של דברים, דהיינו, בכל הנוגע לעצם נכונות טענתה ולפיה החזיקה במקרקעין באופן רציף במשך 60 שנים, הנני מוצאת להקדיש מילים לסקירת הנורמות המשפטיות והחוקיות החלות לעניין הגדרת מחזיק כבר רשות בכלל, כבר רשות אשר רשותו בלתי הדירה וכן כבעל זכויות לפיצוי או דיור חלוף במקרה של פינוי.

בר רשות במקרקעין – סקירה נורמטיבית –
ראשית - רישיון להשתמש במקרקעין הוגדר על ידי פרופ' נ' זלצמן במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב 24, (להלן: "זלצמן") 24, כך:
"רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל-המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס. "רשות במקרקעין" באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד. כך, למשל, שכירות, שאילה או זיקת הנאה. הרשות נעדרת כוונת הקנייה של זכות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: רשות חוזית), ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: רשות גרידא). רשות גרידא באה להבחין איפוא מן הרשות החוזית. תוכנה של הרשות החוזית, משך קיומה, ותנאי סיומה ילמדו מן ההסכם שבין הצדדים. רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע.."

יודגש, הולדתו של רישיון במקרקעין אינה חייבת להיות מותנית בהסכמה מפורשת וניתן להסיק קיומו של רישיון מכללא הנוצר מכח התנהגות הבעלים או הסכמתו שבשתיקה משך תקופה ארוכה (ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי פד"י ט"ז 2901, 2905; ע"א 60/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט (3) 693; עא (ת"א) 2642/00 גיסין רמי נ' קרן היסוד - המגבית המאוחדת לישראל (30.12.2002)). יפים, לעניין זה, דברי פרופ' זלצמן ( זלצמן בעמוד 28):
"לצד רשות שניתנה בהבטחה מפורשת ניתן לתאר מצבים שבהם נלמדת הסכמתו של בעל המקרקעין, ומכאן רשותו, משתיקתו ואי-מחאתו על ההחזקה של פלוני בנכס, או על השימוש שהוא עושה בנכס, כאשר בנסיבותיו של המקרה ניתן היה לצפות את התנגדותו. במצבים אלו ההחזקה או השימוש הושגו במעשה עוולה של הסגת גבול במקרקעין, אך השלמתו של בעל המקרקעין עם נוכחותו של פלוני בנכס מניחה עם עבור הזמן את הסכמתו שבשתיקה".

עם זאת נקבע כי אין לראות בחלוף הזמן לכשעצמו, ביטוי של הסכמה ויצירת רישיון מכללא, אלא אם מצטרפות אליו נסיבות אחרות (ראו: ע"א (ת"א) 793/75 ישראל אקסלרוד ואח' נ' מדינת ישראל , פס"מ תשל"ז (2) 461).

נקבע כי רישיון במקרקעין עשוי להיות הדיר או בלתי-הדיר. קרי, ישנם רישיונות אשר הבעלים יכולים לבטל כרצונם, וישנם רישיונות שלגביהם לא יוכלו לעשות כן (ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף (21.07.2015) להלן: " עניין היפר חלף")

במסגרת הפסיקה נקבע כי ככלל, רישיון מכללא הוא מטבעו רישיון הדיר הניתן לביטול בכל עת (ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו , לא (3) 433 (21.07.1977) ; רע "א 2272/11 מנשה ברכה נ' "בזק" החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (04.05.2011)) וכן, כי מתן רישיון בלתי הדיר עשוי להשפיע גם על צד ג' (ראו ע"א 588/81 אריה ציזיק נ' דבורה הורוביץ , מ (1) 321 (12.02.1986)).

באשר לנסיבות בהן הרשות לא תהיה הדירה ובעל הרישיון "יושתק" מלטעון לביטולו, הרי שנקבע כי רק בנסיבות מיוחדות בהן ניתן ללמוד על היווצרותו של קשר סיבתי בין הציפיה שבעל המקרקעין נטע כלפי בעל הרישיון לבין שינוי לרעה שהתרחש במצבו של זה האחרון, יהיה זה בלתי צודק לאפשר לבעל המקרקעין להתנער מן ההבטחה או להתכחש למצג ובית המשפט יהיה רשאי לקבוע כי הרשות הינה בלתי הדירה ( פרופ' נ' זלצמן, במאמר אחר, "רשות חינם" במקרקעין כ"השאלת מקרקעין": גישת הסיווג והלכות ה"רישיון במקרקעין", עיוני משפט לה 265, 270–271; ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים פ"ד לט (2) 337, 342). כך, נקבע גם מפי כב' השופטת [כתוארה אז] ד' ביניש ב רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג (3) 151, 170 כי:
"כאשר מתעוררת בפני בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית-המשפט לבחון, על-פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך".

יחד עם זאת, מקום בו מדובר ברשות אשר ניתנה ללא תמורה ובמיוחד מקום בו מדובר ברישיון נטען במקרקעי ציבור, הרי שגישת הפסיקה הינה כי האפשרות לטענה ולפיה קיימת רשות מכללא בכלל הינה נדירה עד כדי בלתי קיימת ויתרה מכך, בית המשפט שלל אפשרות להכיר בקיומה של רשות מכללא שאינה הדירה במקרקעי ציבור.

כך בעניין היפר חלף נקבע על ידי המשנה לנשיאה, כב' השופט א' רובינשטיין, לעניין היווצרות רשות מכללא במקרקעי ציבור כי:
"צריכות להתקיים נסיבות חריגות ונדירות עד מאד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור, וככל הנראה תמה דרכ[ו] ונלווהו כעיקרון לבית עולמו."

אציין כי בע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח (19/8/15) (להלן: " פסק דין אביטסם") הוסיף על האמור כב' השופט צ' זילברטל (תוך התייחסות לקביעות בית המשפט בעניין היפר חלף לעיל) וקבע כי נתקיימו נסיבות חריגות בהן ניתן להסיק על רשות מכללא אותם ציין כדלקמן:
"המקרה שבפנינו – בגדרו אין מחלוקת כי המערערת יושבת בחלקה כשישים שנה מבלי שנעשו צעדים ממשיים לסלקה, כאשר יש אינדיקציות שהרשויות היו נכונות להגיע להסדר ובגדרו לאפשר המשך ההחזקה – מבהיר ביתר שאת כי במקרים חריגים יש להכיר בכך שאוזלת ידן של הרשויות מלמדת על התגבשותה של רשות מכללא בקרקע, ולא ניתן להכשיר מלכתחילה כל פעולה (או ליתר דיוק אי-פעולה) של הרשויות באשר היא, דבר שיהיה בו כדי לסכל את תמריצי הרשויות לפעול ביעילות ובהגינות."

כאמור, כפועל יוצא מהנסיבות האמורות, קבע בית המשפט כי הוקנתה רשות מכללא ואולם, הוסיף וקבע כי רשות זו ניתנת לביטול בהודעה, קרי הינה הדירה. זאת ועוד, בית המשפט הוסיף והתייחס מפורשות לשאלת אי הדירותה של רשות במקרקעי ציבור וקבע:
"לגישתי, ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי-הדירה, וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן. בצד זאת, כאשר עסקינן ברשות מכללא במקרקעי ציבור, שנוצרה עקב מחדלן של הרשויות מלפעול לסילוקו של מסיג גבול במקרקעין, אין מקום לקביעה כי זכותו של בר-הרשות התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה....
אכן, פעולות האכיפה של הרשויות נגד פולשים למקרקעי ציבור אורכות זמן רב לעיתים, וכפי שנלמד מן המקרה שלפנינו – לעיתים אף זמן רב מידי. במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס"

(ראו גם רע"א 977/06 מרדכי בן חמו נ' משרד הבריאות (17/5/06) במסגרתו נקבע כי: "רשות חינם- לא כל שכן ברכוש הציבור- אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה". לקביעות נוספות במסגרתן לא יוחסה חשיבות למחדל הרשויות מפעולה ראו – רע "א 10346/06 לילי ארז נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (12.06.2007); ע"א 6156/05 הרצל אדאדי נ' מדינת ישראל (20.7.05))

בדומה לקביעתי כפי שהובאה לעיל, במסגרת פסקי הדין אשר ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בעניין פארק דרום ובכלל זה בעניין ברוך, אשר אוזכר לעיל, סיכם בית המשפט המחוזי את הלכת בית המשפט העליון בפסק הדין היפר חלף וקבע בעמוד 16 לפסק הדין כי:
"דהיינו השורה התחתונה של פסק הדין בעניין היפר-חלף הינה שגם אם לא עבר מוסד הרישיון מכללא כליל מן העולם הרי הוא בדרך לכך ומכל מקום, במיוחד במקרקעי ציבור, בית המשפט לא ייתן ידו להנצחת פלישה וצריכות להתקיים נסיבות חריגות ונדירות עד מאוד להכרה ברישיון מכללא וזאת גם אם השתהו הרשויות בעשיית מלאכתן לאורך שנים רבות, בהתחשב גם בקושי הקיים בפיקוח קרוב ובאי טיפול יעיל בפלישות שלא מעידות על הסכמה של הרשות להחזקה ושימוש במקרקעי ציבור. "

עוד המשיך בית המשפט והפנה לפס"ד אביטסם הנ"ל וקבע כי:
"מפסקי הדין היפר-חלף ונחום (ואחרים המאוזכרים גם בהם) עולה כי רק בנסיבות חריגות ומיוחדות ביותר (כמו בעניין נחום של 60 שנות החזקה וקיומן של אינדיקציות שהרשויות היו נכונות להגיע להסדר ולאפשר המשך החזקה ובלא שננקטו צעדים ממשיים לסילוקה) ניתן יהיה להכיר ברישיון מכללא במקרקעי ציבור [ראו גם רע"א 7607/16 ציון שלום נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 30.10.2016) בו אוששו הלכות אלו] כשמדובר ברשות הדירה שאינה מקימה זכות במקרקעין ולכל היותר מהווה טענת הגנה מפני תביעות להסגת גבול או לדמי שימוש ראויים."

זאת ועוד, בכל הפסיקות הנוגעות לרישיון מכללא, חזר בית המשפט ושנה כי רישיון הינו זכות אישית – פרסונאלית אשר איננה ניתנת להעברה.
כך, לעניין זה קבע סגן הנשיא, כב' השופט י' גרוס בע"א 2642/00 גיסין רמי נ' קרן היסוד – המגבית המאוחדת לישראל (30/12/02) כי:
"עוד יש להצביע על שני מאפיינים נוספים למושג ה"רשות": ראשית, כי אין הדברים אמורים בזכות “In rem” המעניקה לבעליה זכות קניינית בנכס, אלא בזכות “In personam” דהיינו זכות אישית, שאינה תופסת כלפי צדדים שלישיים ..".

בדומה נקבע בפסק הדין אביטסם הנ"ל, בעמוד 20 כי:
"אכן, מקובלת בפסיקה הגישה כי הזכות הנוצרת עקב רישיון מהווה זכות אישית (In personam) של בעל הרישיון כלפי נותן הרשות, וזאת להבדיל מזכות חפצית השרירה כלפי כולי עלמא (In rem). על כן, חליפו של הבעלים נותן הרשות, אשר רכש ממנו את הנכס מושא הרישיון, אינו כפוף לזכות שניתנה לבר-הרשות, והרשות תבוא לקיצה עם כל העברה של זכויות הבעלות במקרקעין נשוא הרשות (רישיון במקרקעין, עמ' 33; ויסמן, עמ' 485-484; ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי, [פורסם בנבו] פסקה 12 (25.11.2002); ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עזבון, ירושלים, פ"ד יז 701, 708 (1963))."

לאור האמור הרי שהרישיון בטל ועובר מן העולם, כאשר "בר הרשות" עוזב את הקרקע נשוא הרישיון ו/או מעבירה לאחרים (ראו גם - דבריו של כב' השופט ח' טובי בת"א (ת"א) 41306/04 העמותה לקידום מועדון הכדורגל גדנ"ע ת"א נ' הרן (דימן) מנחם (28/5/06) וכן, דברי כב' השופטת ד' ביניש [כתוארה אז] בע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי פ"ד נ (3) 868, 871).

מן הכלל אל הפרט –
הנני סבורה כי יישום ההתוויות הנורמטיביות במקרה המונח להכרעתי, יש בו בכדי לשלול טענותיה של הנתבעת ובהתאם להן הינה ברת רשות בכלל וברת רשות בלתי הדירה בפרט, במקרקעין נשוא התביעה והכל כפי שיפורט להלן.

תקופת החזקת הנתבעת במקרקעין –
יתרה מכך, מבלי לגרוע מקביעתי ולפיה לא הוקנה לנתבעת רישיון בלתי הדיר לחזקה במקרקעין, הרי שהנני סבורה כי בכל מקרה, לא הוכיחה הנתבעת כי הינה מחזיקה במקרקעין במשך 60 ולכל היותר הנני סבורה כי הוכחה החזקתה במשך 37 שנים ואף זאת משלא ברור האם החזיקה הנתבעת במקרקעין המוגדרים בכתב התביעה בתקופה זו.
כך, כפי שפורט לעיל בהרחבה (ראו סעיף 37 לפסק הדין), גרסת הנתבעת באשר למקרקעין המוחזקים על ידה לא הייתה קוהרנטית ואולם, הפוך והפוך בגרסתה, כמו גם בראיות כפי שהוצגו על ידה, לא תמצא בהן תימוכין לחזקה מעבר ל 37 שנים. כך, הנתבעת טענה כי עברה למקרקעין בסמוך לנישואיה לבעלה והציגה כתימוכין לכך את מרשם האוכלוסין, המעיד על שינוי כתובתה למקרקעין נשוא התביעה בשנת 1976- קרי גם לגרסתה של הנתבעת הינה מתגוררת במקרקעין נשוא התביעה לכל היותר במשך 37 שנים למועד הגשת התביעה (2013).
דא עקא, שכאמור גם באשר למיקום בו מתגוררת הנתבעת לא הוצגה על ידה גרסה קוהרנטית, אלא שבכל מקום נטען כי המיקום המוחזק על ידי הנתבעת הינו אחר. בהתאמה, גם המועדים לעניין תחילת החזקתה הינם אחרים- כך, באשר לכתובת במא 50 – הוצג אישור מרשם האוכלוסין המעיד על מעבר לכתובת בשנת 1976. באשר לכתובת ברחוב סל 50 הציג הנתבעת אישור משנת 1972 (עוד קודם לנישואיה לבעלה שאז העידה כי עברה להתגורר במקרקעין נשוא התביעה) ואילו באשר לסקר שכונת הארגזים והבולגרים משנת 1981, נטען כי בעלה מחזיק ברחוב ס"א 50 מבלי שינקב תאריך ברם ברי כי הינו רלוונטי לשנת 1981.
בנוסף, הנתבעת לא הציגה כל ראייה ישירה למועד בו התחילה להתגורר במקרקעין נשוא התביעה.
בנסיבות אלו- הנני קובעת כי במקרקעין כפי שהוגדרו באורתופוטו מיום 26/5/2012- לא הוצגה על ידי הנתבעת ראייה המעידה על חזקה כלשהי. יחד עם זאת, הוצגו על ידי הנתבעת ראיות אשר הינן לכאורה מהימנות באשר להחזקה החל משנת 1976 במקרקעין בכתובת מא 50 ומשכך, הנני קובעת כי אמנם הנתבעת החזיקה במקרקעין בכתובת זו במשך 37 שנים.

סיכום ביניים:
לאור המקובץ הנני קובעת כי החזקתה של הנתבעת במקרקעין בכתובת מא 50 בתל אביב הינה למועד הגשת התביעה במשך 37 שנים, קרי משנת 1976.

בהינתן פסיקת בית המשפט העליון בעניין אביטסם – במסגרתו נקבע כי גם חזקה במשך 60 שנים במקרקעין שהינם מקרקעי המדינה אין בה בכדי ליצור רשות בלתי הדירה הנני קובעת כי גם ככל שנוצר לנתבעת רישיון מכח החזקתה הרי שזכותה של הנתבעת במקרקעין הינה הדירה וכי בהגשת התביעה רשותה הופסקה [בהקשר לביטול הרישיון ולמען שלמות היריעה והזהירות אציין כי גם עצם הגשת התביעה מהווה ביטול הרישיון ראו ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, לא (3) 210 (21.06.1977)] .

כריכת סוגית הפינוי בזכות פיצוי או דיור חלוף כנגד הפינוי –
כפי המפורט לעיל, קבעתי כי התובעת זכאית לתבוע פינויה של הנתבעת ומשכך, הנני נדרשת לטענת הנתבעת ובהתאם לה, גם ככל שעליה לפנות את המקרקעין, הרי שיש לפסוק לה כנגד פינויה דיור חלוף או פיצוי.

לעניין זה ראשית, גם לו סברתי כי לנתבעת רישיון – ואין כך פני הדברים - בהינתן שרשותה של הנתבעת הינה הדירה ובשים לב לפסיקת בית המשפט העליון, בין היתר במסגרת פסק הדין אביטסם, הרי שלכל היותר רישיון כאמור יש בו בכדי להקנות לנתבעת טענת הגנה בפני תביעת פינוי או תביעה לדמי שימוש ואולם, אין בו בכדי להקים לה זכות לתביעת פיצוי.

זאת ועוד, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין ברוך, נקבעו התוויות כדלקמן הנוגעות לסוגית הפיצוי לו זכאי בר רשות אשר רשותו בוטלה:
" בקביעת הפיצוי על בית המשפט לפעול על מנת למצוא פתרון צודק בנסיבות העניין. השיקולים המנחים את בית המשפט הינם: משך השנים בהם קיימת חזקה, אינטרס ההסתמכות והציפייה, וחוקיות הבניה כאשר בכל המקרים הפיצוי ניתן בגין ההשקעות והשבחת המקרקעין לאחר שהוכחו כדבעי. כך גם למול הזכות לפיצוי נבחן שווי השימוש הראוי במקרקעין, ולמצער ממועד ביטול הרשות (ע"א (מחוזי ת"א) 1187/09 רמ-נח בע"מ נ' עבודי טוביה [פורסם בנבו] (07.02.2011), בפסקאות 22-25 וההפניות שם (להלן: "עניין רמ-נח"), אשר אושר ברע"א 2060/11 טוביה עבודי נ' רמ נח בע"מ (פורסם בנבו, 06.10.2011))." (ראו גם דברי כבוד השופט ישעיהו שנלר בע"א (מחוזי תל אביב) 1187/09 רמ-נח בע"מ נ' עבודי, בפסקאות 15 , 26 ו-43 לפסק-דינו (7.2.2011))
יישום ההתוויות האמורות לענייננו מעלה כי הנתבעת אינה זכאי לפיצוי כלשהו בגין החזקתה או בגין השקעותיה במקרקעין – כך וראשית, אמנם הנתבעת מחזיקה במקרקעין במשך 37 שנים ואולם, כהשוואה –בפסק דין איבטסם דובר בהחזקה ארוכה בהרבה – במשך 60 שנים ויחד עם זאת, קבע בית המשפט כי החזקה כאמור יש בה בכדי להקים טענת הגנה כנגד פינוי או כנגד תביעת דמי שימוש ואולם, אין בה בכדי להקים תביעת פיצוי .

יתרה מכך, הנני סבורה כי שילוב השימוש במקרקעין לאורך השנים בלא לשלם דמי שימוש כלשהם מחד עם כך שלתובעת לא תצמח כל תועלת מהנכסים בהינתן שהמקרקעין מיועדים להקמת פארק – אף בו יש בכדי לאיין זכותה של הנתבעת לפיצוי ולו מטעמי צדק. יפים לעניין זה דברי בית המשפט בע"א (ת"א) 1766/00 אברגיל נ' מנהל מקרקעי ישראל (26.6.05) שם נקבע כי:
"המערערים השתמשו במקרקעין נשוא התביעה והפיקו הנאה ממנו משך שנים רבות, מבלי לשלם כל תמורה, הם הקימו עסק כלכלי על השטח וזכו להפיק רווחים מהחזקתו, אשר על כן אין אנו מוצאים כי זה המקרה בו נדרשת הפעלתם של שיקולי הצדק ופסיקת פיצויים בגין ההשקעה שנעשתה לטובתם של המערערים בלבד, ואין היא משביחה את הנכס עצמו". (ראו גם פס"ד צדוק ברוך בעמוד 21).
יתרה מכך, הואיל ומדובר ברשות אשר הינה חינמית והמוסקת משתיקה- בהבדל מרשות מפורשת – ובהיות המקרקעין מקרקעי ציבור – הרי שחל קושי משמעותי בקבלת טענת הסתמכות הנתבעת על שתיקתה של הרשות (ראו סעיף 88 לפסק הדין בעניין צדוק ברוך).
זאת אף זאת, הנתבעת לא הציגה כל ראייה התומכת בהשקעה כלשהי שלה במקרקעין.

צא ולמד- דין התביעה להתקבל בלא התניית פינויה של הנתבעת בפיצוי וזאת, הן מהטעמים שלא הוכחה זכות של הנתבעת במקרקעין ואולם, גם בהינתן שמדובר בחזקה לאורך שנים מועטות אשר אינה מבססת טענת התבססות והסתמכות, הרשות כביכול הינה חינמית ומבוססת על שתיקה ולא על רשות מפורשת, ההשקעה במקרקעין לא נתמכה ולתובעת לא יצמחו כל תועלת או עושר כפועל יוצא ממנה.

סידור דיור חלוף מכוח דיני ההפקעה –
במסגרת טענותיה הוסיפה הנתבעת וטענה כי הינה זכאית לדיור חלוף וזאת, בהתבסס על הוראות סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה הקובע:
"בהליכי הפקעה מכוח פרק זה לא יפונה בית מגורים שנועד בתכנית להריסה אלא לאחר שהועמד שיכון חלוף סביר למי שהיה דר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר במועד פרסום ההודעה על הכוונה לרכוש את המקרקעין, או, אם רצה הדייר בכך, לאחר ששולמו לו או לזכותו פיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר".

דין טענה זו להידחות וזאת, לאור קביעתי ולפיה הנתבעת אינה בעלת זכויות כדין במקרקעין, אין לה כל זכות שביושר, היא בבחינת פולשת במקרקעין ומשכך, אינה עונה על הדרישה הקבועה בסיפא לסעיף 194- דהיינו, אינו: "מי שהיה דר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר".
זאת ועוד, הנני מוצאת לציין כי הנתבעת טענה שביתה נהרס בשריפה וכי הקימה הבית מחדש ואולם, זאת ללא היתר בנייה (ראו עדותה בעמוד 17 לפרוטוקול הדיון מיום 8/9/16 בשורות 21-22). בנסיבות אלו, בהן בוצעה הבנייה ללא היתר הרי שלאמור בסיפא לסעיף 194 יש גם להוסיף את האמור בסעיף 190(א)(3) לחוק התכנון והבנייה השולל פיצוי עבור מבנים אשר נבנו שלא כדין וללא היתרי בנייה.

בשולי הדברים אציין לעניין זה כי ממילא דין הטענה המופנית כלפי התובעת להידחות בהינתן שהפיצוי בהתאם לסעיף 194 משולם על ידי הוועדה המקומית ולא על ידי הרשות המקומית- קרי התובעת. משכך, ממילא מופנית הדרישה כלפי הגורם אשר אינו אמון על התשלום.

סוף דבר -
כפי שפורט בהרחבה, לא הוכח בפני כי הנתבעת קנתה לה זכות להחזיק במקרקעין הנדונים. זאת ועוד, הנני קובעת כי גם ככל שהוקנתה לנתבעת רשות – וכאמור הנני סבורה כי אין כך פני הדברים - לכל היותר מדובר ברשות הדירה, הניתנת להפסקה כפי שאמנם נעשה. זאת ועוד, הנני סבורה כי לנתבעת לא קיימת זכות לפיצוי בגין פינויו מהמקרקעין.

משכך, הנני דוחה טענות ההגנה של הנתבעת וקובעת כי דין התביעה להתקבל.

אשר על כן הנני קובעת כי הנתבעת תפנה את המקרקעין נשוא התביעה, קרי את שטח המקרקעין המוחזק על ידה (חלק מחלקה 107 בגוש 6137) המופיע ומסומן באדום באורתופוטו מיום 26/5/12. בנוסף הנני מורה על סילוק ידה של הנתבעת גם ממיקומים חלופיים כפי שצוינו על ידה - המיקום המסומן בX על נ/1, מרחוב מא 50 בתל אביב, מרחוב ס"א 50 בתל אביב ומרחוב ס"ל 50 בתל אביב. הפינוי יבוצע בתוך 120 יום מהיום והמקרקעין יושבו לתובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייך לנתבעת .

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ההליך בסך 3,000 ₪ (בהוצאות הבאתי לידי ביטוי הן אגרה והן שכ"ט מומחה מטעם בית המשפט) ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. התשלומים יבוצעו בתוך 45 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ז, 06 יולי 2017, בהעדר הצדדים.