הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 32132-07-15

לפני
כבוד ה שופט גלעד הס

התובע

עו"ד יאיר הקרי

נגד

הנתבע

ב"כ התובע: עו"ד הקרי ליעוז
ב"כ הנתבע: עו"ד שמעון חסקי

אמיר יטאח

פסק דין
לפני תביעה כספית לפיצויים בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק").
רקע
התובע, מר יאיר הקרי (להלן: "התובע") הינו עורך-דין. בעבר, היה הנתבע, מר אמיר יטאח (להלן: " נתבע") נשוי לאחות התובע, הגב' אילי הקרי (להלן: "אילי"). בתקופה הרלוונטית לעילת התביעה, ניהל הנתבע כנגד אילי הליך גירושין.
ביום 06.08.2008 הגיש הנתבע תלונה כנגד התובע ללשכת עורכי הדין (להלן: " מכתב התלונה"), מכתב אשר מהווה את עילת התביעה העיקרית בתיק זה , כאשר התובע טוען כי מכתב התלונה כלל טענות שקריות בנוגע אליו, טענות אשר מהוות לשון הרע.
התובע טוען בנוסף כי גם לאחר הגשת מכתב התלונה, הנתבע המשיך להכפיש את שמו של התובע, בין היתר, כאשר הנתבע כינה אותו במגוון כינויים הפוגעים בשמו הטוב כדוגמת "עבריין", "חסר חיים", "מורשע בפלילים" ועוד.
מכאן המחלוקת הנדרשת להכרעה בתיק זה נוגעת לשני נושאים עיקריים: הראשון, מכתב התלונה שכתב הנתבע ללשכת עורכי הדין בעניינו של התובע, והשני, אמירות שנאמרו בהזדמנויות שונות על ידי הנתבע כנגד התובע.
תמצית ההליכים שהתקיימו
ביום 17.07.2016 התקיימה ישיבת קדם משפט, במסגרתה ניתנה החלטתי על הגשת ראיות מטעם הצדדים.
מטעם התובע הוגשו הראיות הבאות:
תצהיר עדות ראשית מטעמו;
תצהיר עדות ראשית מטעם דוד הקרי – אחיו של התובע.
מטעם הנתבע הוגש רק תצהיר עדות ראשית מטעמו.
לאחר הגשת הראיות, התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת ביום 08.12.2016 במסגרתה בית המשפט המליץ על מתווה לסיום התביעה כאשר במקביל נקבעה ישיבת הוכחות.
הצדדים לא הגיעו להסכמה וביום 01.06.2017 התייצב התובע לישיבת ההוכחות אולם הנתבע לא התייצב בבית המשפט . התובע עתר למתן פסק דין בהעדר התייצבות, אולם בית המשפט קבע כי לא יהיה נכון ליתן פסק דין בהעדר התייצבות בנסיבות אלה, וכי הסעד הראוי הינו דחיית מועד הדיון תוך חיוב הנתבע בתשלום הוצאות.
ביום 20.03.2018 התקיימה ישיבת הוכחות, במסגרתה נחקרו מר דוד הקרי, התובע והנתבע.
הצדדים הגישו סיכומים בכתב, כאשר אתייחס לטענות הצדדים בפסק דין זה.
תמצית טענות הצדדים
לטענת התובע, ביום 06.08.2008 הגיש הנתבע מכתב תלונה כנגד התובע ללשכת עורכי הדין, כאשר, בין היתר , טען הנתבע במסגרתו כי התובע "מצפצף" על החוק ועל פסיקת בתי המשפט ובפרט כי התובע פלש לבית בבעלות הנתבע ומסרב לפנותו למרות שניתן פסק דין לפינוי על ידי בית המשפט. התובע טוען כי טענות הנתבע במכתב התלונה הן שקריות ואינן נכונות.
התובע ממשיך וטוען כי לאור מכתב התלונה נדרש התובע להגי ש תגובה בכתב וכן להתייצב לדיון לפני ועדת ההתמחות של לשכת עורכי הדין, כאשר בסיומם של דברים תלונת הנתבע נגנזה מאחר שוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין סברה כי אין בסיס לטענות הנתבע.

עוד טוען התובע כי גם לאחר הגשת מכתב התלונה, הנתבע המשיך להכפיש את שמו של התובע. לטענתו, הנתבע כינה אותו במגוון כינויים הפוגעים בשמו הטוב כדוגמת "עבריין", "חסר חיים", "מורשע בפלילים", "איזה עו"ד אתה, יש נגדך הרשעות על עבירות פליליות" ועוד . התובע ציין כי הדברים נאמרו על ידי הנתבע במספר הזדמנויות שונות במהלך השנים 2012-2015, אולם בכתב התביעה לא ציין התובע מתי במדויק נאמרו הדברים וזאת למעט אירוע מיום 13.1.2015.
בתצהיר מטעם הנתבע פרט זה בהרחבה גדולה יותר מאשר בכתב התביעה את האירועים והמועדים בהם נ טען כי נאמרו הדברים, כדלקמן: ביום 25.04.2013 בפגישה במשרד עורכי דין, ביום 10.12.2012 בחצר ביתה של אילי בנוכחות אנשים רבים, לרבות עו"ד עודד פסקל, אנשי מקצוע ושוטרים וביום 13.01.2015 בחצר הבית של אילי ובנוכחות אנשי מקצוע.
אבהיר כי מתוך שלושת האירועים המתוארים לעיל, השניים הראשונים לא נטענו כלל בכתב התביעה, אלא נטענו לראשונה במסגרת תצהיר התובע.
התובע העמיד את תביעתו הכספית על סך של 100,000 ₪.
בכתב ההגנה, טען הנתבע כי עילת התביעה, או לפחות חלק ממנה , התיישנה. עוד טען הנתבע בכתב ההגנה כי העילות אשר לכאורה לא התיישנו, אי נן מפורטות מספיק בכתב התביעה, כך שלא ניתן ל דעת מהו המקום בו נאמרו , מה התאריך של האירועים , מהם הביטויים שנאמר ו ואת שמות האנשים שנכחו במקום. מכאן, טען הנתבע כי התביעה כולה נעדרת עילה.
עוד לטענת הנתבע, הפרסומים הנטענים בכתב התביעה אינם מהווים "לשון הרע" כיוון שאינם עונים על הגדרת "לשון הרע" בחוק איסור לשון הרע. לחילופין, טען הנתבע כי ככל שבית המשפט יקבע כי מדובר בפרסום או בפרסומים העולים כדי לשון הרע, הרי שאלה זוטי דברים בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע. עוד טוען הנתבע להגנה מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע והיא הגנת "אמת בפרסום", וכן להגנה מכוח סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע והיא הגנת "תום הלב " בהגשת תלונה.
במסגרת הגנת תום הלב טוען הנתבע כי הדברים שנאמרו על ידו הן אמירות סבירות בנסיבות העניין, כאשר במועד בו הן נאמרו האמין באמיתותן, ולא הייתה לו כוונה לפגוע בתובע במידה העולה על הנדרש.
אשר לטענות התובע בנוגע לטענת הפלישה המפורטת בתלונה ללשכת עורכי הדין , טען הנתבע כי התובע אכן פלש למקרקעין שאינם בבעלותו ובית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק הדין כי על הנתבעים בתביעה שם, ביניהם התובע כאן , לסלק את ידם מן הנכס שבמחלוקת.

דיון והכרעה
מסגרת הדיון
כאמור, תביעה זו הינה תביעה כספית לפיצויים מכוח חוק איסור לשון הרע, תביעה המתבססת על ארבעה פרסומים נטענים. הראשון והעיקרי שבהם הוא מכתב התלונה ללשכת עורכי הדין. שלושת הפרסומים הנטענים הנוספים הם אירועים נטענים מיום 25.04.2013, מיום 10.12.2012 ומיום 13.01.2015.
כאמור האירועים הנטענים מיום 25.04.2013 ומיום 10.12.2012 לא נטענו בכתב התביעה. לפיכך, כאשר לא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה על דרך של הוספת אירועים ופרסומים נטענים אלה, די בכך על מנת לדחות את התביעה בהתייחס לאירועים אלה. אולם למען הסר ספק אתייחס גם אליהם בקצרה במסגרת פרק זה.
כב' השופט עמית, התווה בפסק הדין בעניין ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (פורסם במאגר נבו, 08.02.2012) (להלן: " עניין אילנה דיין") תרשים זרימה לשם בחינת תביעה המוגשת בעילה מכוח חוק איסור לשון הרע;
"תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים".
אציין כי 'תרשים הזרימה' הנ"ל יוצא מנקודת הנחה כי אכן קיים 'ביטוי' שיש לבחון האם הוא מהווה לשון הרע. אולם, ברור כי עוד טרם ייבחן הביטוי תחת מבחן זה, יש אכן להוכיח קיומו של הביטוי.

לפיכך, אבחן את הפרסומים הנטענים ואת טענות הצדדים לפי השלבים הבאים: ראשית אבחן את טענת ההתיישנות. לאחר מכן אבחן האם הוכחו עצם אמירת ופרסומם של הביטויים הנטענים, ורק ככל שאלו הוכחו אבחן האם יש בהם לשון הרע, והיה והתשובה לכך לח יובית האם קיימת חסינות או הגנה.
התיישנות
לטענת הנתבע, תביעת התובע בהתייחס למכתב התלונה ללשכת עורכי הדין התיישנה.
אין בידי לקבל טענה זו כאשר מכתב התלונה התקבל בלשכת עורכי הדין ביום 06.08.2008 כפי שניתן ללמוד מהחותמת המופיעה על גבי מכתב התלונה אשר צורף כנספח ג' לכתב התביעה. אציין כי המכתב אמנם נושא את התאריך 11.6.2018, אולם לאור המועד בו נתקבל בלשכת עורכי הדין, ספק אם אכן נשלח במועד זה, ובכל מקרה עילת התביעה נוצרת בעת קבלת המכתב בלשכת עורכי הדין (יסוד הפרסום) ולא במועד שליחתו.
מכאן ככל שהמכתב יוצר עילת תביעה, הרי זו נולדה לכל המוקדם ביום בו התקבלה התלונה בלשכת עורכי הדין. התביעה שלפני הוגשה ביום 15.07.2015, כלומר לפני המועד בו התגבשה התיישנות.
אציין כי הבאתי בחשבון כי התביעה הוגשה בסמוך ל תום תקופת ההתיישנות של עילת התביעה בעניין מכתב התלונה, אולם על אף שבאופן עקרוני ניתן לדחות תביעה אזרחית גם מטעמי שיהוי, הרי שדחיית תביעה אזרחית מטעמי שיהוי הינה בגדר חריג, שאינו מתקיים במקרה שלפני.
לפיכך אני קובע כי התביעה על כל רכיביה לא התיישנה ועל כן אדון לגופ ם של דברים.
הוכחת הפרסומים
מכתב התלונה ללשכת עורכי הדין
הפרסום הראשון והעיקרי הוא מכתב התלונה ללשכת עורכי הדין ששלח הנתבע אודות התובע.
הנתבע מודה כי שלח את מכתב התלונה ולפיכך אין בנושא זה מחלוקת (ר' עמ' 19 לפרוטוקול הדיון מיום 20.03.2018: "ש. הגשת תלונה ללשכת עו"ד נשוא התביעה?. ת.: כן" וכן בעמ' 20:: "" ש. עומד מאחורי דבריך? ת. כל שכתבתי בתלונה אני עומד מאחוריו. רציתי שהם ישפטו אם זה בסדר או לא").
אין גם מחלוקת כי המכתב התקבל בלשכת עורכי הדין.
לפיכך, הוכח כי בוצע פרסום מכוח מכתב התלונה ללשכת עורכי הדין.

שלושת האירועים מהתאריכים: 25.04.2013, 10.12.2012, 13.01.2015
כללי
אשר לפרסומים הנוספים, במסגרת ישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 08.12.2016, הפנה בית המשפט את תשומת לב הצדדים לכך כי בעוד שבתצהיר התובע הוא מפרט תאריכים בהם נאמרו אמירות נוספות על ידי הנתבע אודות התובע, אמירות העולות לטענת התובע כדי לשון הרע, הרי שבכתב התביעה צוין אירוע אחד בלבד מתוך השלושה.
למרות אמירה זו של בית המשפט ביחס לפרסומים אלו, התובע לא ביקש לתקן את כתב התביעה ובפרט לא ביקש להוסיף את שני האירועים אשר פורטו בתצהיר ולא נטענו מפורשות בכתב התביעה. כאמור, למעשה די בכך, על מנת לדחות את הטענות לגבי שני אירועים אלו בשל שינוי חזית.
עוד אציין בחלק הכללי כי ההלכה בעניין הוכחת הפרסום הינה כי במקרה של אמירה המהווה לשון הרע שנאמרה בעל פה, על התובע למסור באופן מדויק את המילים שנאמרו, ר' א' שנהר, 'דיני לשון הרע' (תשנ"ז) בעמ' 420, וכן רע"א 2291/12 מרדכי הלפרין נ' חיים איצקוביץ (פורסם במאגר נבו, 25.6.2012) (להלן: "עניין הלפרין"):
"על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש התובע" ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה"
על רקע האמור לעיל אבחן את האירועים השונים.
האירוע מיום 25.04.2013
אחזור ואציין כי אירוע זה אינו מפורט בכתב התביעה ודי בכך על מנת לדחות את הטענות בגינו. בכל מקרה אבהיר כי לטעמי לא הוכחו האמירות המפורשות שנאמרו, ואם נאמרו, באותו האירוע.
לטענת התובע בסעיף 24 לתצהיר העדות הראשית מטעמו, הנתבע טען כלפיו את הדברים המובאים בסעיפים הקודמים בתצהירו במהלך פגישה במשרדה של עו"ד עיינה אונגר (נראה כי הכוונה היא ל אמירות המפורטות בסעיפים 22 ו-23 לתצהיר התובע, בהם מובאים הביטויים: "עבריין", "מורשע בפלילים", "איזה עו"ד אתה יש נגדך הרשעות על עבירות פליליות" ועוד).
התובע אינו מבהיר באופן מדויק אילו אמירות נאמרו על ידי הנתבע בפגישה אצל עו"ד אונגר, אלא מסתפק בטענה כללית כי: "הנתבע חוזר ומטיח כלפיי את הדברים הללו כמעין "מנטרה" שעליה הוא חוזר שוב ושוב, כמעט בכל הזדמנות. כך למשל, הנתבע טען כלפי את הדברים הנ"ל ביום 25.04.2013 במהלך פגישה במשרדה של עו"ד עיינה אונגר".
בהתאם לאמור בעניין הלפרין לעיל, די ב העדר הפירוט מה בדיוק נאמר על ידי הנתבע באותו האירוע , על מנת לדחות את התביעה לגבי אירוע זה.
בכל מקרה אבהיר כי לא רק שהתובע לא טען באופן ספציפי ומפורש אילו אמירות המהוות לטענתו לשון הרע נאמרו במסגרת הפגישה במשרד עו"ד אונגר, אלא שעו"ד אונגר לא הובאה לעדות, כמו גם לא זומנו עדים נוספים אשר יכולים היו לשפוך אור על שנאמר או שלא נאמר על ידי הנתבע במסגרת אותה הפגישה.
התובע הגיש מטעמו את תצהירו של מר דוד הקרי (להלן: "דוד"), אשר למרות שנרשם בפרוטוקול כי הוא אביו של התובע (ר' עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 20.03.2018), אין מחלוקת כי הוא אחיו.
לגבי אירוע זה לא רק שאין פירוט בתצהיר דוד, אלא שכאשר השיב דוד על השאלה, האם היה נוכח בפגישה אצל עו"ד איילה אונגר, ענה: " לא זכור לי. לא זוכר בדיוק".
לפיכך, אין בעדותו של דוד בכדי להוכיח אמירה ספציפית שנאמרה על ידי הנתבע בפגישה אצל עו"ד אונגר.
מן האמור לעיל עולה, כי האירוע הנטען מיום 25.04.2013 כלל לא נטען מפורשות בכתב התביעה . התובע אינו מפרט במסגרת התצהיר מה ן המילים המדויקות שאמר הנתבע , והתובע לא ז ימן עדים רלוונטיים ומהותיים שיכולים היו להעיד על האמירות. מכאן כי התובע לא הוכיח כי אכן נאמרו אמירות שהן לשון הרע במעמד הפגישה ואם נאמרו אמירות – איזה אמירות נאמרו.
לפיכך, דין הטענות ביחס לאירוע זה להידחות.
האירוע מיום 10.12.2012
לטענת התובע בסעיף 24 לתצהירו, הנתבע הטיח כלפיו "דברים" בחצר הבית של אחותו (אילי), בנוכחות אנשים רבים לרבות עו"ד עודד פסקל ואנשי מקצוע שנכחו במקום, וכן במועדים אחרים בנוכחות שוטרים שנכחו במקום.
הדברים האמורים בנוגע לאירוע מיום 25.04.2013 יפים גם בנוגע לאירוע הנטען מיום 10.12.2012. מעבר לכך כי גם אירוע זה לא נטען באופן מפורש במסגרת כתב התביעה, הרי שלא ניתן ל קבוע כי באירוע זה נאמרו דברי לשון הרע על התובע וזאת כאשר התובע לא מפרט אילו אמירות במדויק נאמרו באירוע זה.
זאת ועוד, גם באשר לאירוע זה, לא הובא כל עד על מנת להעיד על הדברים שאמר הנתבע, ככל שאמר, ו זאת כאשר התובע בעצמו טוען כי באירוע נכחו אנשים רבים, אשר יכולים היו להעיד לטובתו.
כך, למשל, לא הייתה כל מניעה להזמין לעדות את אחותו של התובע (אילי) אשר יכולה הייתה להעיד על שהתרחש בחצר ביתה שלה.
מכל האמור, אני דוחה גם את טענות התובע ביחס לפרסום שנעשה במסגרת אירוע נטען מיום 10.12.2012.
האירוע מיום 13.01.2015
ראשית אבהיר כי דובר באירוע היחיד מתוך השלושה, אשר מצוין מפורשות בכתב התביעה, כך בסעיף 18 לכתב התביעה טען התובע: "...ביום 13.01.2015 הנתבע גידף את התובע בפני אנשים בכינויים כגון: דאע"ש, עבריין, בן זונה, מחבל, ועוד תוך שהנתבע ממשיך לאיים בפגיעה בתובע לשם כך הוא גם מתרברב כי יש בידו ממון רב להגשמת תכניותיו הזדוניות".
בסעיף 26 לתצהיר התובע, הרחיב התובע ופירט כי האמירות שנאמרו על ידי הנתבע ביום 13.01.2015 נאמרו בחצר הבית של אחות התובע ובנוכחות אנשי מקצוע רבים.
אלא שעיון בחומר הראיות שלפני מגלה כי אין כל ראיה קבילה בדבר אמירות כלש הן של הנתבע כלפי התובע באותו האירוע, ואבאר:
ראשית, התובע בעצמו, כלל לא נכח באירוע, כך שבוודאי אינו יכול להעיד מה נאמר בו, ואצטט מעמ' 17 לפרוטוקול מיום 20.3.2018:
"ש. מפנה אותך לסעיף 26 לתצהירך. מקריא. היית שם מן הסתם, נכון?
ת. לא. ב 13.1 לא הייתי."
גם העד הנוסף שהביא התובע, אחיו דוד , לא נכח באירוע. כך מעיון בתצהיר דוד עולה כי זה אינו מעיד דבר על האירוע מיום 13.1.2015, ומתייחס בסעיף 13 לתצהירו דווקא לאירוע אחר שהתרחש ביום 10.01.2015 בנוכחות שוטרים.
התובע גם כשל להביא עדים אחרים שלטענתו היו באירוע, כגון בעלי המקצוע הנטענים שנכחו במקום.
חשוב לציין כי מנגד, הנתבע הכחיש בתצהירו את האירוע, כאשר בחקירה הנגדית שנערכה לנתבע, לא נשאל זה כל שאלה אודות האירועים הנטענים והמוכחשים על יד ו.
בנסיבות אלו, כאשר מלבד אמירה בתצהיר התובע, אמירה שהינה בגדר עדות שמיעה מובהקת, אין כל ראיה מטעם התובע על עצם קרות האירוע ועל הדברים שנאמרו בו. כאשר עצם האירוע מוכחש, הרי שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש כי אכן נאמרו דברי לשון הרע באותו האירוע.

סיכום ביניים
מן האמור עד כאן עולה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי להוכיח את עצם האמירות אותן טען כי נאמרו, לא לפני מי נאמרו אותן אמירות ואף לא באילו מועדים נאמרו .
לפיכך, בהעדר הוכחה לגבי האמירות הנטענות באירועים אלו, אני דוחה את התביעה בכל הנוגע לאירועים הנטענים על ידי התובע מהימים 25.04.2013, 10.12.2012 ו – 13.01.2015.
מכאן נותר לבחון את טענות התובע ביחס לתלונה ללשכת עורכי הדין.
התלונה ללשכת עורכי הדין
האם המכתב מהווה לשון הרע
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו "לשון הרע":
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או מקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, בשל מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
המבחן לקיומו של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי כך ש על בית המשפט לבחון איזו משמעות היה מייחס אדם סביר לפרסום שנעשה. מכאן, אין צורך כי האדם יושפל או יבוזה בפועל, אלא די בכך שהפרסום היה עלול להביא לתוצאה שכזו. יחד עם זאת, מישור הפגיעה הסובייקטיבי יכול להוות אינדיקציה של ממש לקביעת פגיעה במישור האובייקטיבי, ר' רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם במאגר נבו, 12.11.2016).
עיון במכתב התלונה אשר צורף לכתב התביעה מעלה כי הנתבע עשה בו שימוש בביטויים "קשים" , כאשר בין היתר טען את הדברים הבאים: "מצפצף על פסק דין של בית משפט שמחייב אותו לפנות את הבית שלי ", "מבזה את החלטת השופטת", "אינו מופיע לחקירת משטרה", "יאיר הקרי פלש לבית שלי", "יאיר הקרי והאחים שלו מצפצפים על החוק, הם ממשיכים להתגורר בבית שלי ולחיות שם", "יאיר הקרי סרב למסור לשוטר את תעודת הזהות שלו", "אם תתנו לאיש כזה תעודה זה יהיה אסון" וכן "מחשבה שאדם שלא מכבד את החוק וסדר ציבורי יהיה עורך דין היא לבדה מצמררת".
מן המצוטט לעיל עולה כי האמור במכתב התלונה נועד לכל הפחות לפגוע "באדם במשרתו", כאשר התלונה נשלחה ללשכת עורכי הדין בהיותו של התובע מתמחה המועמד להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין.
מכאן, בהתאם למבחן האדם הסביר – הוא המבחן האובייקטיבי, הדברים אותם פרסם הנתבע במכתב התלונה אודות התובע, הם דברי לשון הרע.
לפיכך, האמור במכתב התלונה, כאשר האמירות הפוגעניות מצוטטות לעיל, מהווה לשון הרע, בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
יסוד הפרסום
כעת, לאחר שקבעתי כי הדברים שנכתבו במכתב התלונה הם דברי לשון הרע, יש לבחון האם מתקיים יסוד הפרסום כאמור בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.
במקרה שלפני אין חולק כי הנתבע שלח את מכתב התלונה ללשכת עורכי הדין וכי גורמים בלשכת עורכי הדין קראו את מכתב התלונה ודנו בטענות אשר נטענו במסגרתו על ידי הנתבע.
מכאן ברור כי מכתב התלונה ללשכת עורכי הדין עולה כדי פרסום כאמור בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע וזאת כאשר מכתב התלונה הוא מסמך בכתב אשר מוען לגוף אחר זולת התובע.
אציין כי פרסום בכתב ייחשב כפרסום לפי חוק איסור לשון הרע , אפילו אם רק היה עשוי, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע (ר' אורי שנהר, 'דיני לשון הרע', עמודים 92- 85) . קל וחומר במקרה שלפניי, כאשר הנתבע אינו חולק כי המכתב אכן הגיע ללשכת עורכי הדין.
לסיכום שנקבע עד כה; מצאתי כי האמור במכתב התלונה הם דברי לשון הרע וכי המכתב עונה על דרישת הפרסום. כעת, יש לבחון האם עומדת לנתבע חסינות מכוח סעיף 13 וככל שלא עומדת לנתבע חסינות, האם עומדות לטובת הנתבע הגנות מכוח סעיפים 14 ו- 15 לחוק איסור לשון הרע.
סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע – פרסומים מותרים
לאחר שהוכיח התובע את האמירות שנאמרו ואת דבר פרסומן, עובר הנטל אל כתפי הנתבע להוכיח את קיומה של חסינות או קיומן של הגנות, מכוח חוק איסור לשון הרע. בענייננו, הנתבע לא טען כי הפרסום הוא פרסום מותר בהתאם לחלופות הקבועות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. לפיכך, אני קובע כי הפרסום אינו "פרסום מותר" ולא עומדת לנתבע חסינות או הגנה מכוח סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע.

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע – הגנת אמת בפרסום
בסעיף 24 לכתב ההגנה מטעמו טען הנתבע כי קמה לו ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק והיא הגנת "אמת בפרסום". אולם בסיכומים מטעם הנתבע לא התייחס ולא טען הנתבע להגנה מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. די בכך כדי לקבוע כי הנתבע זנח טענת הגנה זו ולדחות את קיומה של הגנה מכוח סעיף 14 לחוק. אולם למען הסר ספק אעסוק בכך בתמציתיות רבה.
הגנת אמת בפרסום הינה הגנה המחייבת הוכחה לפיה דברי לשון הרע שפורסמו, הם אמת. הנטל להוכיח כי הדברים הם אמת, מוטל על הטוען לכך – הנתבע. בענייננו, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שהונחו לפני, הגעתי למסקנה כי הנתבע לא הוכיח כי עומדת לו הגנה של אמת בפרסום, ואנמק;
מכתב התלונה ששלח הנתבע ללשכת עורכי הדין בעניינו של התובע מכיל טענות מרובות אשר כולן מהוות לשון הרע. כאמור, בין היתר, טען הנתבע כי התובע לא מכבד את החוק ואת הסדר הציבורי , לא משתף פעולה עם זימון לחקירת משטרה ולא נענה להוראותיו של שוטר. לפחות בכל טענות אלה, לא עמד הנתבע בנטל להוכיח כי טענות אלה הן אמת.
הנתבע לא הביא כל עדויות להוכחת עובדות אלו והסתפק בהגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו בלבד. גם במסגרת החקירה הנגדית של התובע, לא עמד הנתבע על חקירת התובע ביחס לנקודות אלו.
מכאן ברור כי הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה כי הדברים שנכתבו אודות התובע במכתב התלונה הם אמת.
למען הסר ספק אבהיר כי אין גם בהליכים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה, ובפרט המאוחרים שבהם בכדי להוות הוכחה כי האמירות בתלונה הינן אמת.
לאור כך, אני דוחה את טענת ההגנה מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע – הגנת תום הלב
סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע – תלונה לרשות מוסמכת
כללי
הנתבע טען בכתב ההגנה, בתצהירו ובסיכומיו להגנה מכוח סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, ובפרט להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע יכול לכונן הגנה לנתבע גם כאשר כשל הנתבע להוכיח כי פרסומי לשון הרע שעשה הם אמת, כבענייננו.
הפסיקה קבעה כי על מנת שתחול ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, על הנתבע להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים; האחד, כי הפרסום נעשה בתום לב. והשני, כי חל אחד המקרים המנויים בחלופות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
כאמור, בענייננו, טוען הנתבע להגנת סעיף 15 מכוח החלופה המפורטת בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
עוד אציין כי סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע חזקות ראייתיות המצביעות על קיומו או העדרו של תום לב בפרסום, כך שניתן להיעזר בחזקות אלה לשם הוכחת או שלילת תום לב הנתבע .
סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."
אציין כי אין מחלוקת כי התלונה שלפניי נשלחה רק לוועדת האתיקה בלשכת עורכי הדין ולא נעשה "פרסום אחר" של התלונה, ובכל מקרה אין טענה או ראיה אחרת בעניין.
ההלכה לעניין סעיף 15(8) קובעת כי מטרת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע היא לאפשר לאדם להגיש תלונות לגורמים מוסמכים בלי חשש , היות ויש במנגנון הגשת התלונות חשיבות ציבורית. ר' פסק הדין המנחה בעניין ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון רייבר ז"ל (פורסם במאגר נבו, 23.07.1981):
"בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע...

אדם המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות".
ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) חלה כאמור רק על פרסום המהווה "תלונה". קיימות שתי חלופות ל -" תלונה" הזוכה להגנת סעיף זה; הראשונה, הגשת תלונה לממונה מכוח דין והשנייה הגשת תלונה לרשות מוסמכת (ר' א. שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 300-301), כאשר החלופה הרלוונטית לענייננו הינה תלונה לרשות מוסמכת.
לפיכך, על מנת לקבוע האם חלה ההגנה מכוח סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע על המקרה שלפני, עליי לבחון שני מישורים – המישור הראשון, האם לשכת עורכי הדין מהווה רשות מוסמכת, והשני הוא מישור תום הלב, כלומר האם התלונה הוגשה בתום לב כמובנו בחוק לשון הרע.
לשכת עורכי הדין מהווה רשות מוסמכת
בענייננו, הגיש הנתבע מכתב שכותרתו: "הנידון: תלונה כנגד יאיר הקרי ת.ז. XXXXXX805". מכתב התלונה נשלח ללשכת עורכי הדין. מכאן, יש לבחון- האם לשכת עורכי הדין היא 'רשות מוסמכת' כמובנה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
הלכה הינה כי באופן עקרוני לשכת עורכי הדין, ובפרט ועדת האתיקה שלה, מהווה רשות מוסמכת לצורך ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
ר' לאחרונה רע"פ 3742/18 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגר נבו, 25.7.18) וכן ר' ע"א (ת"א) 28117-11-17‏ ראובן נתאי נ' מאירה הוד (פורסם במאגר נבו, 8.2.2018):
"במקרה דנן, הפרסום נעשה במסגרת תלונה ללשכת עורכי הדין בתור הרשות המוסמכת לבדוק ולחקור בתלונות על מעשיהם ומחדליהם של עורכי דין ואין מקום לקבוע כי ההגנה אינה עומדת למשיבים."
הלכה זו מבוססת בין היתר על חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, אשר קובע בסעיף 1 כי לשכת עורכי הדין " תשקוד על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין וכן תפעל למען הגנה על שלטון החוק, זכויות האדם, וערכי היסוד של מדינת ישראל", כאשר בסעיף 2(3) לחוק זה נקבע כי הלשכה תקיים שיפוט משמעת לחבריה ולמתמחים. מכאן ניתן ללמוד כי לשכת עורכי הדין הוא גוף שלא רק מאגד את עורכי הדין והמתמחים, אלא גם אחראי עליהם מבחינת שיפוט משמעתי, כלומר לשכת עורכי הדין היא רשות מוסמכת לעניין טענות על הפרת חוק של עורכ י דין או מתמחים .
אציין, כי בעניין ע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל (פורסם במאגר נבו, 14.03.2016) (להלן: "עניין אורי דניאל"), נקבע כי הסיווג של לשכת עורכי הדין כרשות מוסמכת אינו אוטומטי, כאשר נקבע:
"לשכת עורכי הדין עשויה, במקרים המתאימים, להיחשב "רשות מוסמכת לקבלת תלונות" לצורך סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע (שנהר, עמ' 304)".
עם זאת, אבהיר כי בעניין אורי דניאל אמנם קבע בית המשפט כי אין עומדת למערערת שם הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, אולם לא הייתה מחלוקת בין חברי ההרכב כי לשכת עורכי הדין מהווה 'רשות מוסמכת' לעניין סעיף 15(8) והמחלוקת נס ובה על עניין תום הלב.
בכל מקרה, במקרה שלפניי בהחלט מדובר "במקרה מתאים" לצורך סווג לשכת עורכי הדין כרשות מוסמכת וזאת כאשר מדובר בפניה לוועדת האתיקה בתלונה ספציפית לגבי התנהגות התובע, וזאת בדרישה להפעיל את סמכותה על פי דין.
תום הלב
כללי
בבסיס ההגנה של סעיף 15 בכלל, וסעיף 15(8) בפרט, עומדת דרישת תום הלב, כאשר הנטל להוכיח את תום הלב מוטל על הנתבע וניתן להיעזר לעניין זה בחזקות (שאינן חלוטות) המפורטות בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע.
עם זאת, לעניין חלופת סעיף 15(8) הפסיקה קבעה כי קיימים מאפיינים מיוחדים לדרישת תום הלב כאשר הרכיב המהותי הינו אמונת הנתבע באמינות ואמיתות התלונה וקיימת חשיבות פחותה לחזקות המפורטות בסעיף 16, ר' שנהר לעיל, פ יסקה 20.5.7 בעמ' 304.
בפסק הדין המנחה בעניין ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו רייבר (פורסם במאג ר נבו, 23.07.1981) נקבע כי יש לפרש את המונח "תום לב" בהקשר של ההגנה הקבועה בסעיף 15, כאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. כך, ככל שאקבע כי הנתבע האמין כי דבריו בתלונה שהגיש ללשכת עורכי הדין בעניינו של התובע הם אמת, הרי שהנטייה תהיה לקבוע כי הנתבע היה "תם לב" כדרישת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, ואצטט:
"הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום.

אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו."
דעת הרוב מפי כב' השופט י' עמית בעניין אורי דניאל לעיל התייחסה אף היא לעניין דרישת תום הלב ביחס להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, כאשר בית המשפט חוזר על הדרישה כי תהיה אמונה סובייקטיבית של המתלונן באמור בתלונה, אולם מוסיף תנאי חדש, אובייקטיבי במהותו , והא כי החשד המפורט בתלונה יהיה סביר, וצטט:
"במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. בע"א 310/74‏ שיטרית נ' מזרחי‏, פ"ד ל(1) 389 (1975) (להלן: עניין שיטרית) הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה". בעניין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה" (ראו גם ר"ע 57/86 נגר נ' הראל [פורסם בנבו] (5.2.1986)). בע"א 6871/99 רינת נ' רום, [פורסם בנבו] בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (21.4.2002) (להלן: עניין רום) הוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן "מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו". בע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס [פורסם בנבו] (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר (ביטוי דומה מופיע כבר בע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23 (1969)). כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד (ראו גם: שנהר, עמ' 306-304). " (הדגשה שלי - ג.ה.).
כלומר בית המשפט בעניין אורי דניאל אינו מסתפק באמונה סובייקטיבית על מנת לכונן תום לב כמובנו בסעיף 15, אלא מוסיף דרישה אובייקטיבית – של "סבירות החשד".
לפיכך, יש לבחון במקרה שלפני שני מישורים: הראשון האם האמין התובע לאמור בתלונתו, ו השני, האם התלונה אכן מבוססת על חשד סביר, כלומר חשד אובייקטיבי.

מן הכלל אל הפרט
לאור האמור לעיל אבחן בשלב הראשון את האמור בתלונה, בשלב השני את אמונתו הסובייקטיבית של הנתבע בתלונה ובשלב השלישי והאחרון את הטענות המפורטות בתלונה אל מול הראיות שעמדו לפני הנתבע בזמן אמת וזאת על מנת לבדוק את קיומו של החשד הסביר.
התלונה
עיון במכתב התלונה מעלה כי האמירות שעניינן לשון הרע כולן נוגעות לסכסוך בין הנתבע לתובע ביחס לבית הנתבע, כאשר עיקר התלונה הינ ה טענת הנתבע כי התובע פלש לביתו שלו ולא קיים פסק דין של בית המשפט אשר הורה על פינוי הבית כאשר מרבית האמירות נסבות סביב מחלוקת זו.
אכן קיימות אמירות נוספות בתלונה כגון אי מסירת תעודת זהות או אי התייצבות לחקירה, הרי אמירות אלו נמצאות במדרג הנמוך של לשון הרע, כאשר בסופם של דברים הם פועל יוצא של המחלוקת בדבר טענת הסגת הגבול של התובע לבית הנתבע.
במילים אחרות, ככל שהנתבע אכן האמין כי התובע פלש לביתו ולא קיים פסק דין המורה לפנותו וככל שהחשד בעניין זה סביר, הרי על אף שישנן אמירות שחורגות מדברים אלו, עדיין יחסה הנתבע בצילה של הגנת סעיף 15(8) לחוק.
מעבר לאמור לעיל, עיון בסיכומי התובע מלמד כי לגבי האמירות כדוגמת: "אינו מופיע לחקירת משטרה", או בדבר סירוב למסור תעודת זהות לשוטר בשטח, כלל לא נטען כי אמירות אלו מהוות לשון הרע, ולכן ראוי להתרכז בעיקרם של דברים בתלונה .
עוד ראוי לציין כי הנתבע צרף למכתב התלונה פסיקתה אשר ניתנה בעקבות פסק הדין בתמ"ש 24014/04 יטאח אמיר נ. יוסף הקרי ואח' (לא פורסם, 14.1.2007) (להלן ול שם הנוחות: "פסק הדין של משפחה").
אין מחלוקת בין הצדדים כי התלונה נגנזה על ידי לשכת עורכי הדין וזאת בנימוק כי הוגשה ללא אסמכתאות מספקות, ר' נספח ה' לכתב התביעה.
מכאן, על מנת להוכיח הגנה לפי סעיף 15(8) על התובע להוכיח כי האמין בתום לב כי אכן התובע פלש לביתו והוא אינו מקיים את פסק הדין של פינוי וכן כי קיים חשד סביר אובייקטיבי כי כך פעל התובע.
אמון הנתבע באמיתות התלונה
אני סבור כי הנתבע הוכיח כי האמין בתלונותיו ללשכת עורכי הדין וכי בזמן אמת סבר כי אסור ללשכה לקבל לשורותיה אדם שעשה מעשים כמתואר במכתב התלונה, ואבאר:
ראשית, הנתבע הצהיר בתצהירו על אמונתו כאמור . שנית, כך העיד הנתבע בחקירתו הנגדית, ר' למשל עמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 20.03.2018:
"... אני בתום לב ראיתי שאדם כזה שהולך להיות עו"ד בבית המשפט, יש לי הרבה קילומטראז' איתם על עבירות כאלה ואחרות שעשו בחייהם ואני לא רוצה להגיד את זה בבית המשפט. במיוחד על המקרה הזה שעשו לי ועשיתי את האופי שלהם אחרי הליך הגירושים המגעיל שעברתי עם גרושתי בגללם. רציתי שהגוף הזה יבדוק אם אדם יכול להיות קצין של בית משפט".
התרשמתי מעדותו של הנתבע לפניי כי אכן האמין בתום לב באמור בתלונה שהגיש ועדות זו לא רק שלא נס תרה בחקירה הנגדית, אלא חוזקה.
אולם, כאמור לעיל, אין די באמונה הסובייקטיבית של הנתבע באמיתות התלונה, אלא יש להראות כי התלונה הייתה מבוססת על חשד סביר, כלומר חשד אובייקטיבי.
עוד אציין כי קיימים יחסי גומלין בין האמונה הסובייקטיבית לחשד האובייקטיבי, כך שקיומו של חשד אובייקטיבי כמובן שיש בו גם להשליך על האמון הסובייקטיבי של הנתבע באמיתות התלונה.
התלונה מבוססת על חשד סביר
כאמור, עיקר מכתב התלונה ללשכת עורכי הדין נסוב סביב טענות הנתבע כי התובע (ואחיו) פלש ו לנכס מקרקעי ן של ה נתבע.
בין הצדדים נוהלו הליכים משפטיים רבים לעניין זה.
במועד הרלוונטי עובר להגשת מכתב התלונה ניתן פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת ורדה פלאוט) בתמ"ש 24014/04 יטאח אמיר נ. יוסף הקרי ואח' (אשר הוגדר לעיל "פסק הדין של משפחה"), אשר במסגרתו ניתן צו המורה לתובע ולאחיו לפנות את נכס המקרקעין ולהחזיר את החזקה בו לנתבע.
מובן אפוא כי קיימת חשיבות רבה לפסק הדין של משפחה ו של ההליכים בעקבותיו, עד למועד הגשת התלונה, לעניין החשד הסביר ותום הלב של הנתבע, לפיכך אסקור את פסק הדין בקצרה.
ביום 14.01.2007 ניתן כאמור פסק הדין של משפחה. התביעה ב מסגרתה ניתן פסק הדין הוגשה על ידי מר יטאח (הנתבע בתביעה שלפני) , כנגד 5 מבני משפחת הקרי, ביניהם מר יאיר הקרי (התובע בתביעה שלפני), ועניינה , בין היתר, עתירה לסילוק ידי הנתבעים (שם) ממבנה בו התגורר התובע (שם) עם אשתו וממבנה נוסף בו 2 דירות והנמצא ב סמוך.
בפסק הדין המנומק קבע בית המשפט כי התובע (שם) הוכיח כי הוא ואשתו הינם בעלי זכויות בנכס ואילו לנתבעים (שם) אין זכויות כלשהן בנכס. לפיכך, ניתן צו המורה לנתבעים שם, ביניהם התובע שלפני , לסלק את ידם ממתחם המגורים נשוא התביעה.
כלומר, פסק הדין הורה ל מר הקרי (התובע כאן) לפנות ולהשיב את החזקה בנכס המקרקעין ל מר יטאח (הנתבע כאן) .
לטעמי, מפסק הדין של משפחה עולה לכל הפחות חשד סביר, אם לא למעלה מכך, כי האמירות המפורטות בתלונה שהוגשה בשנת 2008 בדבר הפלישה של התובע לבית הנתבע הינן אמירות נכונות.
אציין כי בעניין זה, הסבריו של התובע בהליך שלפני כי לא פלש לנכס שאינו שלו וכי הנתבע כתב את מכתב התלונה ללשכת עורכי הדין עת ידע כי דבריו אלו בתלונה שיקריים, אינם משכנעים ואיני מקבל אותם .
כך, לדוגמה, בחקירתו הנגדית של התובע, טען התובע כי כלל לא ניתן פסק דין הקובע כי פלש לנכס (עמוד 15 לפרוטוקול הדיון מיום 20.03.2018):
"ש. מוסכם כי זה שהוא טוען שפלשת לנכס, זה נכון.
ת. מתי נטען שפלשתי? הוא מוציא את הדברים מהקשרם. מדובר על פס"ד שהוא משנת 2011, לאחר התלונה. כלומר התלונה לא מבוססת על פסק הדין הזה. ב- 2007 לא נקבע שפלשתי, ולא רק זה, אלא כל ממצא לגבי הנושא. יתרה מכך, אני אומר שלא נקבע ממצא."
דברים אלו של התובע פשוט אינם מתיישבים עם הקביעות בפסק הדין של משפחה, פסק דין אשר קובע מפורשות כי על הנתבעים שם, וביניהם התובע שלפני, לסלק את ידם מנכס המקרקעין.
אחזור ואזכיר כי במסגרת הדיון בנוגע לסעיף 15(8) אין צורך להוכיח כי הנתבע פלש בפועל למקרקעין של התובע, אלא די בכך שהתובע האמין בכ ך ו כי קיים חשד סביר לכך . כאמור, עיון בפסק הדין של משפחה מגלה כי בית המשפט אכן קבע כי התובע פלש לנכסו של הנתבע וכי עליו לפנות נכס זה .
מכאן, פסק הדין של משפחה מקנה בסיס אובייקטיבי לאמונתו הסובייקטיבית של הנתבע כי התובע שלפני פלש לנכסו של הנתבע, ואף מעורר חשד אובייקטיבי ברמה גבו הה שכך אכן ארע, ובכל מקרה ברור כי התלונה אינה מבוססת על השערות או על חשדות סובייקטיביים בלבד.
עוד אציין בהקשר זה כי מול פסק דין זה, טען התובע כי לא החזיק בנכס ולא פלש אליו וכי הנתבע הטעה את בית המשפט לענייני משפחה בנושא . אלא, שהתובע לא הוכיח טענה זו, אף לא בבדל ראיה, וטענותיו נותרו בגדר טענות בעלמא כנגד פסק דין ברור .
אכן נטל ההוכחה הינו על הנתבע להוכיח את החשד האובייקטיבי, אלא שלטעמי כאשר הנתבע מציג פסק דין המורה לת ובע כאן לפנות נכס אליו פלש, הנתבע עמד בנטל זה, בפרט כאשר התובע כאמור לא הביא כל ראיה לסתור פסק דין זה.
טענה נוספת של התובע בעניין זה הינה כי פסק הדין של משפחה אינו מתייחס אליו כפולש, אלא לאחיו. איני מקבל טענה זו של הת ובע.
לא מצאתי בפסק הדין הבחנה בין התובע לבין אחיו. אכן בירור זהיר ומאוחר יותר ייתכן והיה מגלה כי הפלישה הנטענת אינה נוגעת לתובע אלא לאחיו , ואני מוכן להניח כי אלו אכן פני הדברים.
אולם, וכפי שהבהרתי לעיל, איננו עוסקים בהגנת אמת דיברתי, אלא בהגנת סעיף 15(8), ולפיכך איני בוחן האם התובע אכן פלש או לא פלש לבית הנתבע, אלא די בכך שהנתבע האמין בכך שהתובע פלש, וכי קיים חשד אובייקטיבי לכך, על מנת להקנות את ההגנה. פסק הדין של משפחה אינו עורך הבחנה בין בני המשפחה השונים לבית היקרי וניתן על בסיסו לבסס חשד סביר ואמונה אובייקטיבית כי גם התובע כאן הוא בין הפולשים.
עוד אוסיף בהקשר זה, כי במכתב התלונה דווקא מדייק התובע בעניין זה ונוקט בלשון רבים ולא לשון יחיד תוך שהוא מציין: "יאיר הקרי והאחים שלו מצפצפים על החוק. הם ממשיכים להתגורר בבית שלי ולחיות שם...".
לשון הרבים מעידה על כך כי הנתבע הפנה את הרשות המוסמכת לכך שהתובע נהג כ - "שותף לדבר עבירה" ואין טענה כי בהכרח התובע הוא זה ששוהה בנכס באופן פיזי. לפיכך, התלונה דווקא מסויגת במידה מסוימת, תוך שהנתבע מסביר בלשונו (כאשר יש להביא בחשבון כי מדובר באדם מן היישוב שאינו עורך דין או איש חוק) את תלונתו אודות התנהלות התובע בצוותא חדא עם אחיו .
אמירה נוספת בתלונה שיש בה להוות לשון הרע נוגעת לסירוב של התובע לקיים פסקי דין של בית המשפט. לטעמי גם בעניין זה הוכח כי הנתבע סבר באופן סובייקטיבי כי אכן התובע לא קיים את פסק הדין של משפחה וכי היה בסיס אובייקטיבי לחשד זה.
לעניין הסברה הסובייקטיבית של הנתבע, הרי ציינתי לעיל, כי נתתי אמון בגרסתו כי הגיש את התלונה על סמך אמונה שהתובע חטא כלפיו, והדברים נכונים לא רק לפלישה, אלא גם לאי קיום פסק הדין.
לעניין החשד האובייקטיבי, אכן אין החלטה שיפוטית "מזמן אמת" שהנתבע יכול היה להסתמך עליה, אולם מהחלטות ופסקי דין מאוחרים יותר שניתנו במסגרת הסכסוך בין המשפחות ניתן ללמוד כי עובר להגשת התלונה הייתה לכל הפחות מחלוקת כנה בדבר אי קיום פסק הדין על ידי התובע (ר' פסק דין כב' השופטת פלאוט מיום 11.9.2011 והקביעות בו לגבי העבר).
אבהיר כי מובן שהנתבע לא יכול היה להסתמך על החלטות מאוחרות יותר ליום הגשת תלונה בעת הגשת התלונה, וזו אינה כוונתי, אלא שמתוך ההחלטות המאוחרות יותר ניתן ללמוד גם על עמדות הצדדים, והתימוכין לעמדות אלו, כפי שהיו בזמן אמת טרם הגשת התלונה .
בהקשר זה אציין עוד כי הצדדים הפנו לפסיקה נוספת הנוגעת לסכסוך ביניהם, בין היתר, לפסק הדין של כב' השופט ארז שני מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, אשר ניתן ביום 25.04.2013, וכן החלטות ופסקי דין נוספים.
אלא, שלצורך הגנת סעיף 15(8) לחוק לא מצאתי נפקות לעצם ההחלטות ופסקי הדין הללו, וזאת כאשר אילו ניתנו לאחר הגשת ה תלונה. כאמור הגנת סעיף 15(8) מצריכה לבחון את תום ליבו של המתלונן עובר להגשת התלונה, ואין כל משמעות לאירועים שאירעו אחריה (בשונה מהגנת אמת דיברתי). לפיכך, פסקי הדין הללו לא יכולים לבסס או להפריך חשד שהיה לנתבע כנגד התובע בזמן הגשת התלונה , ואין בהם עצמם ללמד על המצב הסובייקטיבי של הנתבע עת כתיבת התלונה ואף לא על החשד האובייקטיבי. עם זאת, ככל שהחלטות אלו מתארות אירועים שאירעו טרם הוגשה התלונה ואת התימוכין לאירועים אלו, ניתן להסתמך על אמירות אלו לביסוס החשד.
מכאן, כאשר בית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק דין מנומק ביום 14.01.2007 כי התובע, יחד עם אחרים, פלש לנכס לא לו וכי עליו ועל אחיו לסלק את ידם מנכס המקרקעין, ניתן היה על בסיס החלטה זו להגיש תלונה ללשכת עורכי הדין בחודש אוגוסט 2008. העובדה כי בשלב מאוח ר יותר, לאחר הגשת התלונה, נהפכו הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין של משפחה, או הובהר כי התובע נכלל בטעות בגדר הפולשים, אין בה להעלות או להוריד בעניין ההגנה הספציפית במקרה שלפני .
לאור האמור לעיל, אני סבור כי מתקיים יסוד תום הלב של הנתבע בעת שהגיש את התלונה ללשכת עורכי הדין בחודש אוגוסט 2008.

אחזור ואזכיר כי הנטל המוטל על הנתבע מכוח סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, אינו להוכיח כי דבריו הם אמת, אלא עליו להוכיח כי היה יסוד סביר להניח כי דבריו הם אמת וכי האמין בכך . כאמור, חקירתו של הנתבע ו פסק הדין הברור והמפורש של בית המשפט לענייני משפחה מלמדים כי הנתבע אכן האמין באמיתות טענותיו במכתב התלונה וכי היה לו יסוד אובייקטיבי לאמונה זו.
סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע
כפי שהבהרתי לעיל, הפסיקה בעניין סעיף 15(8) לחוק שמה את הדגש בהוכחת תום הלב על אמונתו של המתלונן ועל החשד הסביר ונתנה משקל מופחת לחזקות הקבועות בסעיף 16 לחוק.
עם זאת, לשם הזהירות, בחנתי גם חזקות אלו, ולא מצאתי שיש בהן לשלול את תום הלב של הנתבע.
סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע קובע כי מקום בו הוכיח נתבע כי עשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 וכשהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות – חזקה עליו כי עשה את הפרסום בתום לב.
לעניין זה אציין כי עצם משלוח מכתב התלונה ללשכת עורכי הדין הינו סביר בנסיבות שלפניי, כאשר הנתבע רשאי היה לפעול להגשת תלונה ככל שסבר, בתום לב, כי הלשכה היא רשות מוסמכת היכולה לבחון את מעשיו של התובע בהיותו מתמחה במשפטים ומועמד להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין. זאת ועוד, הנתבע לא פרסם את תלונתו בכל אמצעי אחר, והסתפק במשלוח מכתב התלונה לרשות מוסמכת כאמור.
לעניין ניסוח מכתב התלונה, אני סבור כי המתלונן יכול היה לנסח את תלונתו בלשון פחות בוטה ויש במסגרת התלונה אמירות שחורגות מהנדרש לאור נסיבות התלונה.
אולם, עיון בתלונה כמכלול, על רקע פסק הדין של משפחה , מוביל למסקנה כי אף אם קיימת חריגה מתחום הסביר בניסוח התלונה, הרי מדובר בחריגה שאינה משמעותית, ואף אם אין בה בכדי להכליל את הנתבע בגדר החזקה המעניקה לו תום לב , בוודאי שאין בה בכדי לשלול את תום ליבו.
סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע חזקת העדר תום לב, כדלקמן:
16(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.
אני סבור כי אף לא אחת מהחזקות השוללות תום לב המפורטות בסעיף 16 מתקיימות בענייננו, אבאר:
לעניין חלופה 16(ב)(1), כפי שפירטתי בהרחבה לעיל הנתבע האמין בטענותיו בתלונה ואף היה לו יסוד סביר לתלונה זו.
לעניין חלופה 16(ב)(2), הרי חלופה זו רלוונטית פחות לעניין סעיף 15(8) היות ו הגשת התלונה אין בה לומר כי האמור בתלונה הינו אמת, אלא שהגשת תלונה משמעותה כי זו נקודת המבט של המתלונן, כאשר הרשות המוסמכת היא זו שאמורה לבצע את הבדיקה האם אכן מדובר באמת, ר' שנהר לעיל בעמ' 304.
לעניין חלופת סעיף 16(ב)(3), הרי גם חלופה זו אינה ישימה באופן ישיר לחלופת סעיף 15(8), היות ובמרבית המקרים כאשר אזרח מתלונן על חברו אצל רשות מוסמכת, כגון משטרה או לשכת עורכי הדין, קיימת בתלונה כוונה מפורשת או משתמעת לפגוע. לפיכך לצורך סעיף 15(8) יש לפרש חלופה זו בצמצום, כך שרק במקרים בהם התלונה נועדת בעיקר לפגוע במושא התלונה תחול החלופה.
במקרה שלפני, על אף שיש בתלונה בכדי לפגוע בתובע, לא ניתן לקבוע כי כל מטרתה היא לפגוע בתובע, למרות שבוודאי הייתה גם מטרה שכזו. הנתבע סבור היה כי התובע עשה מעשים שאינם הולמים עורך דין, והוא רשאי להביא מעשים אלו לידיעת ולהכרעת הרשות המוסמכת, על מנת שתברר עם התובע את מעשיו ובמידת הצורך תמנע ממנו להיות עורך דין.
לאור האמור לעיל, אני קובע כי אין בחזקות המפורטות בסעיף 16 (ב) לחוק בכדי לשלול את תום לב הנתבע. למען הסר ספק אבהיר כי גם אם הייתה מתקיימת אחת מחזקות שלילת תום הלב המפורטות בסעיף 16(ב), הרי אני סבור כי העובדה שהנתבע האמין בתלונה וכי זו מבוססת על נתונים אובייקטיביים שוללת את תחולת החזקה, אשר כאמור אינה חזקה חלוטה.
סיכום
לאור האמור והמפורט לעיל, אני קובע כי תלונת התובע ללשכת עורכי הדין חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. זאת, בין היתר, לאור כך שהוגשה לרשות המוסמכת – לשכת עורכי הדין, כאשר נעשתה בתום לב, ובהיותה סבירה בנסיבות העניין.
עוד אני קובע כי שלושת האירועים בהם נטען על ידי התובע כי הנתבע פרסם דברי לשון הרע בעל פה במסגרתם, לא הוכחו ועל כן התביעה בגינם נדחית.
לעניין פסיקת הוצאות אבהיר כי הוצאות המשפט אמורות להשתלם לצד הזוכה במשפט, כך שעל צד שטענותיו נדחו לשלם לצד שטענותיו התקבלו את הוצאות המשפט שהוצאו על ידו.
עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי נקודת המוצא לפסיקת ההוצאות לצד הזוכה הינה כיסוי ריאלי של ההוצאות שהוצאו לצורך המשפט, ר' פסק הדין המנחה בעניין ע"א 2617/00‏ מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נצרת עילית (פורסם במאגר נבו, 30.6.2005). עם זאת, עדיין יש לבחון כי ההוצאות שהוצאו הינן סבירות לניהול ההליך.
במקרה שלפניי התביעה כולה נדחתה, כאשר הצדדים ניהלו הליך משפטי מלא.
בנסיבות אלו אני סבור כי בעניין הוצאות המשפט ( כלומר – נסיעות, שליחויות, צילומים וכיוצא בזה] יישא הת ובע בסכום גלובלי בסך של 1,000 ₪.
בעניין שכר טרחת עורך דין, לאור סכום התביעה ולאחר שהבאתי בחשבון את כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס – 2000 , אני פוסק שהתובע יישא בשכר טרחת עו"ד הנתבע בסך של 18,000 ₪ (כולל מע"מ) .
סכומים אלו ישולמו על ידי התובע לנתבע, תוך 30 יום.

ניתן היום, ח' חשוון תשע"ט, 17 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.