הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 32127-10-14

בפני
כבוד ה שופטת לימור ביבי

תובעת

לאריסה מתאני
באמצעות ב"כ עו"ד אמנון פיראן

נגד

נתבעות

1.מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
באמצעות ב"כ עו"ד רם דורון ואח'

2.שחם סוכנויות בטוח (1977) בע"מ
באמצעות ב"כ עו"ד דורון קמיר

פסק דין

לפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח חיים בהתאם לפוליסת ביטוח חיים, בגין מותו של המנוח חסן מתאני ז"ל.
מבוא – העובדות הרלוונטיות לתביעה אשר אינן שנויות במחלוקת –
התובעת בתיק הינה אלמנת המנוח חסן מתאני ת.ז. XXXXX411 (להלן: "המנוח") והינה המוטב היחיד בפוליסת ביטוח מספר 6321995, אשר בין היתר כללה תשלום תגמול למוטב המבוטח, במקרה של פטירתו על סך 250,000 ₪ (להלן: "פוליסת הביטוח" או "הפוליסה") . במאמר מוסגר אציין, כבר בשלב זה, שבמסגרת התביעה נטען על ידי התובעת כי, נכון למועד התביעה, עמד סכום זה על סך 616,069 ₪, הנתבעות לא חלקו על סכום זה ומשכך, אין זה שנוי במחלוקת כי סכום התגמול במקרה פטירה הינו, נכון למועד הגשת התביעה, כנטען על ידי התובעת.

פוליסת הביטוח הונפקה למנוח על ידי הנתבעת 1 – שהינה חברת ביטוח, באמצעות הנתבעת 2 שהינה סוכנות ביטוח.

פוליסת הביטוח, הונפקה בהמשך להצעת ביטוח אשר נחתמה על ידי המנוח ביום ,10/9/1992 במסגרתה צויין כי תאריך לידת המנוח הינו ביום 21/8/1946 ונכתב, בין היתר, כי תאריך תחילת הביטוח הוא ביום 1/10/92, תקופת הביטוח בשנים הינה: 19 שנים והגיל בתום תקופת הביטוח הינו: 65 (להלן: " הצעת הביטוח").

פוליסת הביטוח הונפקה ביום 8/10/1992 ובמסגרתה נכתב תאריך תחילת הביטוח ביום 1/10/1992 ותאריך תום תקופת הביטוח: 1/10/2011.
בסעיף 11 לתנאי הפוליסה נקבע כי תקופת הביטוח הנקובה בעמוד ב' של הפוליסה הינה קבועה וכל שינוי בה טעון הסכמת הצדדים בכתב ומראש.
בחודש מרץ 1994 פנה המנוח אל הנתבעת 1 בבקשה לבטל את "הכיסוי של הפיצוי החודשי לאובדן כושר עבודה ולהשאיר רק את הויתור מתשלומים כל זאת החל מ 1.3.94"

ביום 9/8/94 הונפק לתובע על ידי הנתבעת 2, מסמך על נייר מכתבים של הנתבעת 2, הכולל מידע מודפס ומתייחס ל"מצב לפוליסה מספר 632199-6" במסגרתו נכתב, בין היתר, כי תאריך סיום הביטוח הינו : 31/10/11. על המסמך חתומה הנתבעת 2 ולחתימה הוספו המילים: "מיצג את "מנורה" חברה לבטוח בע"מ". המסמך האמור צורף לכתב התביעה כנספח ד' (להלן: " נספח ד'").
יצויין כי בסיפא למסמך זה נכתב:"ט.ל.ח. – הפרטים לעיל הינם אינפורמטיביים בלבד ואינם סופיים".
בסוף שנת 2008 חלה המנוח במחלת הסרטן, הודעה על מחלת המנוח הועברה לנתבעת 1 ובעקבות הודעה זו הודיעה הנתבעת 1 למנוח ביום 23/3/2009 על שחרור המנוח מתשלום הפרמיות בגין פוליסת הביטוח, הואיל והינו מצוי באובדן כושר עבודה וזאת, החל מיום 11/1/2009 ועד ליום 30/6/09. אין חולק כי ממועד זה ואילך, לא נשא המנוח בתשלום הפרמיות בגין פוליסת הביטוח.

יצויין כי, לטענת הנתבעת 1, ביום 8/6/10 הוצא למנוח מכתב נוסף בדבר שחרור מתשלום פרמיות במסגרתו נכתב על ידה כי הינה מאשרת תביעתו לשחרור מתשלום הפרמיה וזאת, מיום 1/7/2009 ועד :"למועד תום הכיסוי הביטוחי שיחול ביום 30/9/2011".

ביום 29/10/11 הלך המנוח לעולמו.

הואיל והתובעת סברה כי הינה זכאית לתגמולי ביטוח החיים עם פטירת המנוח, היא פנתה אל הנתבעת 1 בתביעה לתשלום תגמולים.

ביום 26/1/12 דחתה הנתבעת 1 את תביעת התובעת לתשלום התגמולים בהתאם לפוליסת הביטוח (להלן: "מכתב הדחייה הראשון") וזאת, מנימוקים כדלקמן:
"במענה לתביעה שבנדון הננו מתכבדים להשיב כי בברור שערכנו בחברה לא נמצא כיסוי ביטוחי על שם המנוח נכון ליום אירוע – 29.10.2011 לתביעה שבנדון, לפיכך אין באפשרותנו לברר את החבות הנטענת.
לתשומת ליבכם, תום תקופת הביטוח בפוליסה מס' 6321996 – 01.10.2011.
מאחר והמנוח נפטר אחרי תום תקופת הביטוח אנו נאלצים לדחות את התביעה.
ככל שיש בידך מסמכים המוכיחים קיומו של כיסוי ביטוחי בחברתנו נכון ליום אירוע, הינכם מתבקשים להמציא. "

בעקבות מכתב הדחייה הראשון דלעיל, פנתה התובעת לייעוץ משפטי והפנתה אל הנתבעת 1 ביום 29/1/14, דרישה נוספת לתשלום תגמולים, תוך שהינה מפנה למועד הנקוב בנספח ד'. במענה לדרישתה זו של התובעת, השיבה הנתבעת 1 במכתב דחייה מיום 5/3/14 (להלן: "מכתב הדחייה השני") כדלקמן:
"1.בדיקתנו בתיק הפוליסה העלתה כי בפוליסה מס' 63211996 (להלן: "הפוליסה") נקבע במפורש כי תום תקופת הביטוח יהיה בתאריך 01.10.2011 .
כך צויין בפוליסה שעותק ממנה נמסר למנוח נתאני (הטעות במקור ל.ב.) חסן ז"ל וכן, כך פורט בדיווחים השנתיים שנשלחו למנוח.
2. לאור האמור חוזה ביטוח הסתיים ביום 1.10.2011.
3. מכל האמור עולה כי המבוטח ידע או היה עליו לדעת כי תקופת הביטוח הינה עד לתאריך 01.10.2011..
4. הפרמיה ששולמה בגין הפוליסה הינה לתקופה שעד ליום 30.09.2011 לתקופה של 19 שנים.
5. בנוסף, יש להדגיש כי גם התקופה שביקש המבוטח בהצעת הביטוח הינה 19 שנים.
6. הסיכון שהמבוטח לקח בחשבון ועל פיו נקבע התעריף הוא לתקופה של 19 שנים.
7. הנתון השגוי המצוי בדו"ח שצורף למכתבך הינו טעות קולמוס, אשר גם אינה עומדת בקנה אחד עם הקביעה כי תקופת הביטוח הינה 19 שנים.
8. טעות אינה יכולה ליצור זכויות יש מאין, ועל כן, אין לנו אלא לחזור ולציין כי תום הביטוח בפוליסה חל בתאריך 01.10.2011 ולא מאוחר מכך, ועל כן אנו חוזרים על האמור במכתבנו מיום 26.1.2012."

לאור דחיית תביעתה לתגמולים על ידי הנתבעת 1, הוגשה על ידי התובעת התביעה המונחת להכרעתי.

טענות הצדדים, הרלוונטיות לדיון בקצירת האומר:
לטענת התובעת, בחודש 3/1994 פנה המנוח אל סוכן הביטוח שלו וביקש לערוך שינויים בפוליסת הביטוח. לטענתה, בעקבות פנייתו זו, ביום 9/8/1994, הודיעו הנתבעות למנוח על עדכון פרטי הפוליסה ואף הנפיקו לו את נספח ד' שהוא מצב פרטי הביטוח שלו. לטענתה כפי העולה מנספח ד' מועד תום הביטוח הינו ביום 31/10/11. התובעת מוסיפה וטוענת כי את נספח ד' איתרה בין מסמכי המנוח אשר הדגיש על גבו את הנתונים החשובים במרקר צבעוני ובין היתר אף סימן את מועד תום הביטוח.

לטענת התובעת המנוח התעניין במצב הביטוחים שלו, תייק את המסמכים אשר התקבלו מחברת הביטוח בתיקייה ומשכך, אין לה ספק כי הסתמך על מועד תום הביטוח כפי שצויין במסגרת נספח ד'- והראייה הוא שמר על מסמך זה במשך 16 שנים. לטענת התובעת, אף היא הסתמכה על מסמך נספח ד' שנחזה כמסמך אותנטי ואמין כחלק ממסמכי הפוליסה.

במסגרת סיכומיה מוסיפה התובעת וטוענת כי לא הוכח על ידי הנתבעות שמקור האמור בנספח ד' הינו טעות. בהקשר זה מפנה התובעת תחילה לכך שנספח ד' הונפק- כעולה מעדות העד מטעם הנתבעת 2 – ישירות ממחשב הנתבעת 1 ולטענתה מרגע שנרשמו נתוני התאריך במחשב חברת הביטוח הרי שאין זאת אלא שהוא היה בתוקף בפוליסה. התובעת מוסיפה וטוענת כי הואיל ולנתבעת 2 – הסוכנות – לא היתה אפשרות לפעול במחשבי הנתבעת 1 הרי שהאפשרות היחידה הינה כי עובד של הנתבעת 1 שינה את הנתונים. לעניין זה טוענת התובעת כי על אף שבמחשבי הנתבעת 1 קיים תיעוד לגבי כל היסטוריית שינויים, לרבות זהות מבצע השינוי, הרי שהנתבעת לא הציגה כל ראייה בדבר שינוי זה ולא הוכחה כל סיבה לטעות. יתרה מכך, לטענתה הנתבעת 1 טענה בעלמא כי מדובר בטעות וזאת, מבלי שערכה בדיקה ומבלי שתפרט את הטעות ונסיבותיה.
זאת אף זאת, לטענת התובעת, גם ככל שתתקבל טענת הנתבעת 1 ובהתאם לה מקור המסמך נספח ד' הוא בנתבעת 2, הרי שהואיל והנתבעת 2 הינה סוכנות של הנתבעת 1, כשלוחתה הינה מחייבת את הנתבעת 1 בפעולותיה. בהקשר זה מכחישה התובעת טענות הנתבעת 1 ולפיהן הנתבעת 2 שימשה כשלוחתה ולטענתה היות הסוכנות שלוחתו של המנוח הוסכמה רק לעניין כריתת חוזה הביטוח.

זאת ועוד, לטענת התובעת, אין כל סתירה בין מסמכי הנתבעת 1 אלא שכולם מלמדים על כך שמועד סוף הביטוח הינו בסוף חודש אוקטובר 2011. לעניין זה מפנה התובעת לכך שבמשך השנים קיבל המנוח דיווחים מאת הנתבעת 1 בדבר מצב הפוליסה שלו במסגרתם רשמה הנתבעת 1 וחזרה ורשמה, כי תום תקופת הביטוח הינו 10/2011 מבלי לנקוב ביום הספציפי בחודש. לטענת התובעת, הרישום כאמור מלמד כי מדובר בסוף החודש שאם לא כן, היתה הנתבעת 1 טורחת להבהיר זאת. בהקשר זה מוסיפה התובעת וטוענת כי בהתאם לחוזר הממונה על הביטוח אשר הוגש עם תעודת עובד ציבור לתיק, היה על הנתבעת 1 להעביר מידע הכולל תאריך סיום הפוליסה כולל יום חודש ושנה. לטענת התובעת, הואיל והנתבעת 1 לא פעלה בהתאם להנחיות והעבירה הודעות הכוללות רק חודש ושנה הרי שהמבוטח הסביר יכל היה להבין כי תום תקופת הביטוח הוא בסוף החודש ולא בתחילתו. לחלופין לטענתה יש לפרש כנגד מנסחת ההודעה – הנתבעת 1 - את ההודעה באופן שלפי הדוחות התקופתיים תום תקופת הביטוח הינו ביום 31/10/11. עוד טוענת התובעת כי הדיווחים הינם מסמכים מהותיים ומשכך, יש ליתן להם תוקף הגובר על המועדים הנקובים בפוליסה.

בנוסף, בכל הנוגע לטענת הנתבעות ולפיהן ניתן לערוך שינויים בפוליסה רק באמצעות פוליסה, טוענת התובעת כי ניתן להתייחס אל נספח ד' כאל נספח לפוליסה וזאת, משהגדרת פוליסה הקבועה בסעיף 1 לתנאי הפוליסה כוללת :"חוזה ביטוח זה וכן, כל נספח ותוספת המצורפים לה".

זאת אף זאת, לטענת התובעת, לפי מכתב הנתבעת 1 מיום 8/6/10 המוזכר בסעיף 8 לעיל, היא שחררה את המנוח מתשלום פרמיות עד ליום 30/9/11 ולא עד ליום 1/10/11. בהקשר זה טוענת התובעת כי הואיל והנתבעת 1 אינה "מתנדבת" ובהינתן שהיה למנוח כיסוי ביטוחי גם ביום 1/10/11 ולא הובאו ראיות באשר לגובה הפרמיה אשר היה צריך לגבות ביום זה, הרי שמכך, יש ללמוד חיזוק לטענתה ובהתאם לה היה למנוח ביטוח עד לסוף חודש אוקטובר 2011 שכן, אין חולק כי היה מקום לשלם פרמיה ביום 1/10/11, אין כל ציון כי הפרמיה במועד זה שונה מהפרמיה החודשית הרגילה שהיה על הנתבעת לגבות ומשכך, חזקה היא כי מדובר בפרמיה עבור חודש שלם.

לאור האמור, הרי שלטענת התובעת, לא הוכח דבר הטעות בנספח ד', טענת ההגנה של הנתבעות קרסה ודין התביעה להתקבל.

יתרה מכך, לטענת התובעת, טענת הנתבעות ולפיהן לא נגרם לה נזק כלשהו כפועל יוצא מהטעות – אין בה ממש בהינתן שממילא מדובר בתביעה חוזית על פי פוליסת הביטוח ולא בתביעה לפיצוי נזיקי. לטענת התובעת לאור האמור הרי שיש גם לדחות את טענות הנתבעות הנסבות על הסתמכות במקרה בו מדובר בתביעה המבוססת על פוליסת ביטוח חיים שכן, לטענתה אין כל מקום לחייב מבוטח להוכיח הסתמכותו על פוליסת ביטוח בהתאם לדיני הנזיקין.

בהתייחס לטענת הנתבעת ובהתאם לה כל שינוי בפוליסת הביטוח מחייב הסכמה, טוענת התובעת כי על דבר הסכמתה לשינוי ניתן ללמוד מתוך נספח ד' המעיד על כך שהשינוי בוצע במחשבי הנתבעת 1 ובאשר להסכמת המנוח הרי שניתן ללמוד על הסכמתו מכך שהחזיק בנספח ד' לאורך השנים. זאת ועוד, לטענת התובעת חזקה היא כי המנוח הסכים לשינוי המיטיב עימו.

זאת ועוד, בכל הנוגע לטענת הנתבעת 1 ולפיה על מועד סיום הפוליסה ניתן ללמוד גם ממכתבה מיום 8/6/10 הנזכר בסעיף 8 לעיל, טוענת התובעת כי לא הוכח שהמכתב אמנם הגיע לתעודתו ויתרה מכך, האמור במכתב ולפיה תום תקופת הפוליסה הוא ביום 30/9/11, מהווה ממילא סתירה לטענת הנתבעת ולפיה תום תקופת הביטוח היא ביום 1/10/11.

בשולי הדברים טוענת התובעת כי גם כלל הפרשנות כנגד המנסח יש בו בכדי לתמוך בטענותיה, באשר ככל שקיימות שתי גרסאות למועד סיום הפוליסה, יש ליתן תוקף לזו המיטיבה עימה. זאת ועוד, לטענתה גם דוקטרינת הצפיות הסבירה תומכת באמור בשים לב לכך שהמנוח קיבל לידיו את נספח ד' – שהוא מסמך המאוחר לפוליסות הביטוח שהונפקו לו ולא קיבל לאחריו כל מסמך המודיע על דבר טעות בנספח זה – ומשכך הרי שציפיתו הסבירה היתה שתום הביטוח יהיה במועד נקוב בו דהיינו ביום 31/10/11. זאת אף זאת, לטענת התובעת לחלופין הטעו הנתבעות את המנוח בדבר מועד סיום הפוליסה ומשכך, הינן חייבות בהתאם לסעיף 108 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים(ביטוח), התשמ"א – 1981 בפיצויי נזיקין על מלוא התביעה.

לאור האמור, לטענת התובעת דין תביעתה להתקבל ויש לחייב את הנתבעות ביחד ולחוד בתשלום תגמולי הביטוח בסך 616,809 ₪.

הנתבעת 1 מנגד טוענת ראשית כי דין חלקו הארי של טענות התובעת להידחות על הסף וזאת, הואיל והינו בגדר הרחבת חזית, בשים לב לכך שחזית המחלוקת, כפי שהוגדרה על ידי התובעת בתביעתה ועל ידי בית המשפט, הינה האם נספח ד' מחייב את הנתבעת 1 אם לאו, הא ותו לא.

תוך שמירה על טענותיה כאמור, מוסיפה הנתבעת 1 וטוענת, לגופם של דברים, כי מועד סיום פוליסת הביטוח הינו כנקוב בפוליסת הביטוח, כמו גם בהצעת הביטוח- דהיינו 1/10/11 וכיוון שכך, הרי שבמועד פטירת המנוח- 29/10/11, לא היתה פוליסת הביטוח בתוקף ואין כל חובה בתשלום תגמולים בהתאם לפוליסה.

בכל הנוגע למועד הנקוב בנספח ד', הרי שלטענת הנתבעת 1 מדובר במועד שגוי, העומד בסתירה לפוליסת הביטוח, הצעת הביטוח, פוליסת ביטוח נוספת אשר הונפקה למנוח בשנת 1994 בעקבות פנייתו לשינוי רכיבים בפוליסה וכן, מכתב קבלת תביעת המנוח לפטור מתשלום פרמיות הביטוח בגין אובדן כושר עבודתו. יתרה מכך, הנתבעת 1 מפנה לעדות הסוכן מטעם הנתבעת 2 ובעיקר לכך שבהתאם לעדותו אין אפשרות ואין היגיון בהארכה של הביטוח בחודש אחד, 17 שנים לפני מועד סיומו. זאת ועוד לטענת הנתבעת 1, בנספח ד' סתירה פנימית המלמדת אף היא על הטעות המגולמת בו באשר נכתב כי תחילת הביטוח היא ביום 1/10/92 ותקופתו: 19 שנים, דהיינו- מועד סיום הביטוח, לפי נתונים אלו, הינו ביום 1/10/11 ולא כפי שנרשם בנספח זה. לעניין זה טוענת הנתבעת 1 כי התובעת אינה יכולה להסתמך על חלק במסמך זה ולהתעלם מחלקיו האחרים. זאת ועוד, לטענתה יש לפרש את המסמך באופן שאינו מוביל לתוצאה אבסורדית ולהטלת חיובים על צד שבלתי סביר להניח שלקח על עצמו.

עוד טוענת הנתבעת 1 כי הטעות המגולמת בנספח ד' אינה טעותה הואיל ולטענתה נספח זה לא הונפק ממחשביה ולאחר בדיקה לא נמצאה עדות לקיומו או לנתון התאריך השגוי המפורט במסגרתו. עוד מוסיפה הנתבעת 1 ומכחישה את טענת הנתבעת 2 ולפיה הנתונים המפורטים בנספח ד' נשאבו ממחשביה ולטענתה מתוך המסמך גופו ניתן ללמוד כי לא הונפק ממחשביה אלא שנערך על ידי הנתבעת 2.

מוסיפה הנתבעת 1 וטוענת כי בהתאם לקבוע בהצעת הפוליסה עליה חתם המבוטח המנוח, הרי שהנתבעת 2 הינה שלוחתו של המבוטח ולא שלוחתה.

בנסיבות אלו, לטענת הנתבעת 1, הרי שיש לדחות את התביעה כנגדה וזאת, הואיל והטעות המגולמת בנספח ד' אינה טעותה.

לחלופין ובהשלמה מוסיפה הנתבעת 1 וטוענת כי גם ככל שהיה מדובר בטעות שלה המגולמת בנספח ד' הרי שאין כל מקום לקבל את התביעה וזאת, הואיל וטעות אין בה בכדי ליצור לתובעת זכות יש מאין ובנוסף בנסיבות בהן והמנוח, כמו גם התובעת, לא הסתמכו על טעותה זו. יתרה מכך, לטענתה ככל שאמנם קיימת טעות ובהינתן שקיימת סתירה בין הנתונים המופיעים בנספח ד' גופו, הרי שהמנוח היה מודע לטעות והראייה הוא מירקר הן את הנתונים השגויים והן את הנכונים ומשכך, לטענתה הדרך הנכונה היתה כי עליו חלה החובה לתקן טעות זו ואולם, זה- אף לדידה של התובעת- המנוח מירקר את הנתונים הסותרים הן בנספח ד' והן בפוליסה, מילא פיו מים והחריש. לטענת הנתבעת 1 האמור חל ביתר שאת בנסיבות בהן נכתב מפורשות בנספח ד' כי הפרטים המופיעים בו אינם סופיים.

יתרה מכך, לטענת הנתבעת 1, גם לו מדובר בסתירה לכאורה בין נספח ד' לבין המסמכים הנוספים ובכלל זה הצעת הביטוח והפוליסה, הרי שיש ליתן לאחרונים עדיפות על פני האמור בנספח ד' וזאת, הן משום שמדובר במסמכים מהותיים יותר והן הואיל ובפוליסת הביטוח נקבע מפורשות כי שינוייה יעשה בהסכמת הצדדים ותוך הנפקת פוליסת ביטוח חדשה והאמור- לא התקיים ולא הוכח. בכל הנוגע לטענה ולפיה נספח ד' מהווה פוליסה, הרי שהנתבעת 1 מכחישה טענה זו מכל וכל וזאת, הן הואיל ולא הוכחו הצעה וקיבול באשר לנתונים המפורטים בה והן הואיל ולטענתה עצם הרישום על גבי הנספח כי "ט.ל.ח." ו:" הפרטים לעיל הינם אינפורמטיביים בלבד ואינם סופיים" יש בו בכדי ללמד על כך שמדובר במסמך שאינו בא לשנות את החוזה הקיים או להוסיף עליו.
זאת ועוד, לטענת הנתבעת 1 ניתן ללמוד על כך שחוזה הביטוח לא שונה, מתוך מכתב הנתבעת 1 מיום 8/6/10 אשר קבע כי תום הכיסוי הביטוחי הוא ביום 30/9/11.

בנוסף לכל האמור טוענת הנתבעת 1, כי גם לו אמנם מדובר בטעות וגם ככל שמדובר בטעות אשר יש להטיל לפתחה, הרי שלא הוכח נזק אשר נגרם לתובע כפועל יוצא ממצג השווא הרשלני, המגולם בטעות ואשר הוצג כביכול, באשר לא הוכח כי לו ידע המנוח שתום הביטוח יהיה ביום 1/10/11 הוא היה רוכש כיסוי ביטוחי או שהיה באפשרותו לעשות כן.

בכל הנוגע לטענות התובעת ובהתאם להן היה על הנתבעת לדווח בדיווחים השנתיים על מועד תום הביטוח בפירוט הכולל יום חודש ושנה, משיבה הנתבעת 1 כי הוראה כאמור אינה קיימת בחוזר בכל הנוגע למועד תום תקופת הביטוח ויתרה מכך כי מדובר בהרחבת חזית.

לאור כל האמור והמפורט, טוענת הנתבעת 1 כי דין התביעה כנגדה להידחות.

הנתבעת 2 מתנגדת אף היא לטענות התובעת ולטענתה- ראשית, כלל טענותיה של התובעת החורגות משאלת פרשנותו של נספח ד' הינן בגדר הרחבת חזית אסורה לה הינה מתנגדת. ביתר פירוט, טוענת הנתבעת 2, כי התובעת הרחיבה חזית עת העלתה טענת הסתמכות על הדיווחים השנתיים לראשונה בסיכומיה. זאת ועוד, לטענתה במסגרת סיכומיה מעלה התובעת טענות עובדתיות חדשות ובכלל זה טענה ולפיה המנוח קיבל את נספח ד' ישירות מידי סוכן הנתבעת 2 אשר היה :"האורים והתומים שלו" וזאת, הגם שעובדה זו לא נזכרה בתצהירי התובעת כמו גם בעדותה. זאת אף זאת, לטענת הנתבעת 2 טענת התובעת ולפיה המנוח הסתמך רק ובעיקר על נספח ד' הואיל וסוכן הביטוח אמר לו כי יסתמך רק עליו- מעבר להיותה עדות מפי שמועה- הינה בגדר הרחבת חזית אשר נזכרה לראשונה במסגרת סיכומיה.

זאת ועוד, בכל הנוגע לעדותה של התובעת, הרי שהנתבעת 2 מפנה לכך שהואיל וזו לא היתה מעורבת כלל בכל הנוגע לפוליסה, הרי שעדותה אינה אלא עדות מפי השמועה אשר אינה קבילה כראייה. בהקשר זה לטענת הנתבעת 2, בשים לב לכך שכלל טענותיה של התובעת המבוססות על הסתמכות המנוח על נספח ד' הינן מפי השמועה – הרי שממילא דין התביעה להידחות.

מבלי לגרוע מטענותיה ולחלופין, מוסיפה הנתבעת 2 וטוענת כי טענתה של התובעת - ולפיה למדה על דבר הסתמכות המנוח על קיומו של ביטוח, כחודש לפני פטירתו - אינה סבירה ואינה הגיונית. זאת ועוד, הנתבעת 2 טוענת כי בלתי הגיונית אף יותר הטענה ולפיה בשנת 1994 הסתמך המנוח על נספח ד', שהרי לא היה באפשרותו לדעת בשנת 1994, כי ילך לעולמו כחודש לאחר תקופת תום הביטוח ומשכך, הסתמך על הארכת החודש הנוסף. בנוסף, לטענת הנתבעת 2, הרי שטענת התובעת ולפיה היא הסתמכה על נספח ד' הינה "עורבא פרח" בשים לב לכך שהיא למדה על קיומו של נספח זה רק לאחר פטירת המנוח.

עוד טוענת הנתבעת 2 כי בשלוש פוליסות פורט סיום חוזה הביטוח ביום 1/10/11 ויתרה מכך, בהתאם לעדויות כפי שנשמעו בפני בית המשפט ולא נסתרו- הרי שלא ניתן היה להאריך את הביטוח בחודש נוסף ומעבר לגיל ביטוחי של 65 שנים.

לטענת הנתבעת 2 הנתונים כפי שהובאו בנספח ד' נשאבו ממחשבי הנתבעת 1, זאת ועוד, לטענתה ניתנה על ידי העד מטעמה תשובה לשאלה כיצד הופיע בנספח ד' הנתון השגוי ותשובתו הינה כי דבר מה השתבש במערכת הדיגיטלית- עדות אשר לא נסתרה. לטענת הנתבעת 2 , אין בשיבוש כאמור בכדי ליצור כיסוי ביטוחי אשר לא התבקש, לא נרכש, לא נערכה לגביו הצהרת בריאות ואף בפועל לא ניתן להוציאו שכן הפוליסה מסתיימת בגיל 65.

זאת ועוד, לטענת הנתבעת 2 לא הוכח קשר סיבתי בין מצג השווא המגולם בנספח ד', לבין הנזק הנטען על ידי התובעת. בהקשר זה מפנה הנתבעת 2 לכך, שאמנם בהתאם לפסיקת בית המשפט במקרים של מצג שווא רשלני תינתן פסיקה גם בראש נזק של אבדן הזדמנויות חלופיות ואולם, לטענתה במקרה זה לא נטען וקל וחומר שלא הוכח, כי היתה הזדמנות חלופית.

זאת אף זאת, בכל הנוגע לטענת התובעת ובהתאם לה נספח ד' הינו מסמך מחייב הגובר על הפוליסה, משיבה הנתבעת 2 כי האפשרות להארכת הפוליסה גלומה בסעיף 9(ב) לחוק חוזה הביטוח וזאת, רק במקרה של בקשת המבוטח בכתב - אשר לא נטענה ולא הוכחה.

הנתבעת 2 מוסיפה ומפנה לסתירות בעדותה של התובעת אשר מחד העידה כי היא והמנוח היו אנשים יסודיים וקפדנים ואולם, למרות זאת ומאידך מתוך עדותה נובע כי להלכה ולמעשה הינם מתעלמים מכל שאינו לטובתם ובכלל זה מהמילים ט.ל.ח. ו:"הפרטים הינם אינפורמטיביים בלבד ואינם סופיים" המופיעים על גבי נספח ד'.

לאור כל האמור, לטענת הנתבעת 2, דין התביעה כנגדה להידחות.
דיון והכרעה:
אקדים אחרית לראשית, לאחר שבחנתי את טענותיהם של הצדדים והראיות כפי שהוצגו בפני הנני סבורה כי נפלה טעות ברישום תאריך סיום הפוליסה הנקוב בנספח ד' וכי אין ליתן תוקף לטעות זו וזאת, בנסיבות בהן הן המבוטח המנוח והן התובעת לא הסתמכו על דבר הטעות ואף לא שינו מצבם לרעה לאור טעות זו.

קודם אפרוט טעמי, הנני מוצאת להתייחס לטענה אשר הועלתה על ידי התובעת בסיכומיה, כמו גם בסיכומי התשובה מטעמה ובהתאם לה, אין מקום לדון בטענת ההסתמכות בגין מצג השווא הרשלני בהתאם לדיני הנזיקין, בנסיבות בהן עסקינן בפוליסת ביטוח- ומשכך, יש לנהל דיון הנסב על דיני החוזים.
הנני סבורה כי בטענה זו נפלה התובעת לכלל טעות יסודית.
כך, ברי כי ככל שקיימת הוראה חוזית הרי שעל ההוראה החוזית האמורה חלים דיני החוזים ובהתאמה ברי כי ככל שקיימת הוראה בפוליסת ביטוח המזכה את המבוטח בתגמולים אין הכרח כי המבוטח יראה הסתמכות על הוראה זו כתנאי לקבלת תגמולי הביטוח, באשר הסתמכותו לכאורה מובנית. יחד עם זאת, שונים הם פני הדברים מקום בו מדובר בהוראה אשר מתברר כי בטעות יסודה. כך, במקרה בו מדובר בהוראה אשר מקורה בטעות ומקור הטעות ברשלנות, הרי שהמצג המוצג מכח טעות זו הינו מצג שווא רשלני. בנסיבות אלו, איננו מצויים עוד בתחום דיני החוזים, אלא בתחום דיני הנזיקין ועלינו לבחון האם יש במצג השווא הרשלני כאמור בכדי להוביל לחיוב הצד הרשלן. כפי שאראה להלן, חלק מהתנאים להחלת חיוב כאמור הינו נזק אשר נגרם כפועל יוצא ממצג השווא, הקשור בקשר סיבתי להסתמכות על אותו מצג שווא.
משהאמור הובהר אפנה לבחינת הטענות לגופן.

התאריך הנקוב בנספח ד' הינו בגדר טעות-
כפי שפורט לעיל בהרחבה, במסגרת נספח ד' צוין, כתאריך סיום תחולת הביטוח יום 31/10/11 – תאריך אשר התובעת טוענת כי הינו תאריך נכון ואילו הנתבעות טוענות כי הינו תאריך שגוי ובגדר טעות קולמוס.

הנני סבורה כי הראיות כפי שהוצגו בפני יש בהן בכדי לתמוך בכך שאמנם מדובר בטעות.

במסגרת הפ (מחוזי- ת"א) 1840-09 הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ נ' מרתון השקעות בע"מ (19.12.2012), התייחס כב' השופט עמירם בנימיני לשאלה כיצד יש לבחון האם אמנם נפלה טעות סופר ובמיוחד על ההבחנה בין טעות סופר לבין טעות עליה חל סעיף 14 לחוק החוזים(חלק כללי),תשל"ג - 1973 והנני רואה עין בעין עם קביעותיו ככתבן וכלשונן כדלקמן:
"כאשר מועלית טענה של טעות סופר, ברי כי אין דרך לבחון אם אמנם נפלה טעות כזו אך ורק באמצעות פנייה ללשון ההסכם עצמה, שהרי לא ניתן לגלות את הטעות מתוך ההוראה המוטעית עצמה. על הטוען לטעות סופר להוכיח כי הכתוב בהסכם איננו משקף את הסכמת הצדדים. סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע: "נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בזה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה". מטרת הסעיף היא להביא להרמוניזציה בין החוזה האמיתי עליו הסכימו הצדדים, לבין אופן ביטויו בכתב, ולהביא להגשמת רצונם וכוונתם המשותפת של הצדדים להסכם (ג' שלו, דיני חוזים, מהד' 2005, עמ' 302; ד' פרידמן, נ' כהן, חוזים, 1992, כרך ב' עמ' 760). בע"א 424/89 דרור פרקש נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ, פ"ד מד(4), 31, 39-40 (1990) ציטט בית המשפט העליון מדברי המלומדת ג' שלו על מטרת ההוראה שבסעיף 16 לחוק החוזים, כדלקמן:
"מגמת סעיף 16 היא להביא להרמוניזציה של החוזה האמיתי וביטויו הכתוב. החוזה האמיתי אינו אלא הסכמת הצדדים במסגרות הקבועות בחוק, ובעיקר בפרק א לחוק החוזים. המצב שסעיף 16 פוגשו ואף מתמודד עמו הוא מצב שבו קיים פער בין הסכמת הצדדים ובין המסמך המתיימר לגלם הסכמה זו. הוראת סעיף 16 מיועדת לבטל או לצמצם פער זה. תפקידו של סעיף 16 הוא, אם כן, תיקון עיוות שנפל בתהליך תרגומה המילולי של ההסכמה החוזית והורקתה למסמך כתוב. הא ותו לא... טעות סופר היא טעות בביטוייה הכתוב של ההסכמה. טעות סופר איננה טעות במובן של אי התאמה בין המצב החזוי על ידי אחד הצדדים (או שניהם) ובין המצב לאשורו... בעוד טעות אמיתית מוגדרת כסתירה בין המצב המדומה ובין המצב המציאותי, ניתן להגדיר טעות סופר כסתירה או העדר התאמה בין החוזה האמיתי לבין ביטויו הכתוב של חוזה זה. טעות סופר איננה, אם כן, טעות אמיתית. היא מניחה קיום הסכמה בין הצדדים. אם גם הסכמה שלא בוטאה כדבעי במסמך הכתוב, אשר מתיימר לשקף אותה" (ג. שלו, דיני חוזים (תש"ן-1990), בעמ' 214-213).
כפי שהבהיר כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"א 8091/03 תאומים תחנות דלק (1984) בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם – 10.12.08) - המבקש להוכיח טעות סופר "לא ייצא ידי חובתו אם יוכיח כי הסכמתו בחוזים האמורים נבעה מטעות או מחוסר תשומת לב..."; עליו להראות כי מה שנרשם בחוזה שונה ממה שהצדדים התכוונו אליו בעת שחתמו על ההסכם. לצורך כך יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים להסכם, תוך בחינת לשון ההסכם בכללותו, וכן ראיות חיצוניות כגון, טיוטות ומסמכים שהוחלפו בין הצדדים (ג' שלו בספרה הנ"ל, בעמ' 305; ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים, כרך ג' עמ' 236 (2003)).
מן הכלל אל הפרט-
כאמור לטעמי הראיות כפי שהונחו בפני בית המשפט מלמדות על כך שבנספח ד' אמנם נפלה טעות סופר בכל הנוגע לתאריך סיום תקופת הביטוח.

כך, ראשית- הנני סבורה כי הראייה המרכזית המלמדת על כך שמדובר אמנם בטעות, נובעת מכך שלא הוצג בפני בית המשפט כל מסמך המתעד רצון של המנוח בשינוי מועד תום תקופת הביטוח וזאת, מנגד למסמכים המלמדים על כך שהמנוח ידע וביקש כי תום תקופת הביטוח יהיה ביום 1/10/11.
בהקשר זה- הרי שמחד הוצגו הצעת הביטוח- אשר אין חולק כי נערכה על ידי המנוח ונחתמה על ידו - במסגרתה נקבעה מפורשות תקופת הביטוח ל – 19 שנים החל מיום 1/10/92 – דהיינו אשר מועד הסיום בהתאם לה הינו ביום 1/10/11 . באשר להצעת הביטוח הרי שמשאין זה שנוי במחלוקת כי המנוח חתם על ההצעה, חזקה היא שקרא אותה והסכים לתוכנה (ראו - ע"א 4620/98 (ת"א) שמשון חברה לביטוח בע"מ נ' ניר מנחם (4.12.02); ע"א 16/80 לולו ואח' נ' סלומון, פ"ד לז(4) 70, 73; ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 756, 749; ע"א יוסף כהן טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מד(1) 341, 348). כמו כן, הוצגה פוליסת הביטוח, אשר הונפקה בהמשך ובעקבות הצעה זו, אשר לא שנוי במחלוקת כי התקבלה על ידי המנוח ונקראה על ידו (ראה עדות התובעת בעמוד 10 שורות 4-6) ואשר גם במסגרתה מופיע מועד סיום הביטוח ביום 1/10/11. דא עקא, כאמור- מאידך לשני המסמכים האמורים, לא הוצגה בפני בית המשפט כל ראייה המלמדת על רצון המנוח לשנות את מועד סיום הביטוח כפי שהינו מופיע בהצעת ובפוליסת הביטוח.

העדר מסמך כתוב המעיד על רצונו של המנוח בהארכת תקופת הביטוח, עומדת בניגוד להוראות הדין , בהתאם להן, יש לערוך בקשה הנוגעת לשינוי תקופת הביטוח בכתב.
בהקשר זה - בכל הנוגע להארכת תקופת הביטוח, קובעות הוראות סעיף 9(ב) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 כי:
"(ב) הוסכם על תקופת הביטוח והציע המבוטח למבטח בכתב, לא יאוחר מ-30 ימים לפני תום התקופה, להאריך את הביטוח לתקופה שנקב בהצעתו, רואים את המבטח כמסכים להארכה אם לא הודיע למבוטח בכתב, תוך 15 ימים ממסירת ההצעה, על סירובו."
דהיינו – כי פנייה להארכת תקופת הביטוח יש לעשות בכתב.
חיזוק לאמור ניתן למצוא גם בתצהירו של מר רון נווה מטעם הנתבעת 2, במסגרתו הצהיר העד כי לא ניתן לבטח אדם ללא אישורו בכתב ועדותו זו לא נסתרה.

לאור האמור, הרי שככל שביקש המנוח לשנות את מועד סיום הביטוח, נדרשה פנייתו בכתב בנושא. במקרה בפני, לא הוצגה כל ראיה ולפיה נתבקשה הארכת תקופת הביטוח על ידי המבוטח- המנוח ולא הוצגה בקשה בכתב המתעדת האמור.

הנני סבורה שבמקרה בפני, העדרו של מסמך המעיד על רצונו של המבוטח בשינוי תנאי הביטוח על דרך הארכתו, מצביע ביתר שאת על כך שלא התבקש שינוי כאמור, במיוחד בנסיבות בהן הוצג בפני בית המשפט מסמך משנת 1994, המלמד על כך שמקום בו ביקש המנוח לשנות את תנאי הביטוח האחרים (ולא את תקופת הביטוח), הרי שעשה כן בכתב (והמסמך הכתוב צויין במסגרת סעיף 5 לעיל לפסק הדין). זאת אף זאת, הנני סבורה כי בנסיבות בהן העידה התובעת שהמנוח היה מסודר ושמר כל מסמך (ראו עדותה בסעיף 8 בתצהירה וכן בעמוד 11 שורות 4-6)– הרי שניתן ללמוד מכך שלא נמצא כל תיעוד בכתב לבקשת המנוח לשינוי תום תקופת הביטוח, שהמנוח לא ערך כל בקשה כאמור שאם לא כן, הרי שהבקשה היתה מתועדת על ידי המנוח.

יתרה מכך, הנני סבורה כי טענה ולפיה האריך המנוח את תוקף הביטוח בחודש אחד בלבד במועדים שבין תחילת הביטוח בשנת 1992 לבין מועד הנפקת נספח ד' בשנת 1994 - אינה עולה עם שורת ההיגיון שכן- מה לו למנוח להאריך 17 שנים לפני מועד תום הביטוח את תוקף הביטוח בחודש אחד ויחיד?!

בבחינת למעלה מן הצורך- הואיל וכאמור לא הוצגה כל ראייה המעידה על רצון המנוח בהארכת תקופת הביטוח או על פעולתו בתחום זה –הנני מוצאת לציין כי בפני בית המשפט העידה הגב' שלהבת ארז מטעם הנתבעת 1 ומעדותה, אשר לא נסתרה, עולה מפורשות כי תוקף ביטוח החיים הינו עד לגיל 65 ומשכך, גם לו היה מבקש המבוטח לשנות ולהאריך את תוקף הביטוח, לא ניתן היה לעשות כן (ראו עדותה בעמוד 39 שורות 23-27). עדות זו אף בה יש בכדי לחזק את הטענה ולפיה מדובר בטעות בנספח ד' שכן, לא ניתן היה להאריך את תקופת הביטוח למועד הנקוב בו.

יתרה מכך, הנני סבורה כי על דבר קיומה של טעות בנספח ד' ניתן ללמוד גם מנספח ד' גופו –

כך, עיון בנספח ד' מעלה כי מועד תקופת הביטוח הנקוב בו הוא ביום 1/10/92 וכי תקופת הביטוח היא ל- 19 שנים. מתוך הכתוב ניתן ללמוד כי מועד סיום הביטוח הינו ביום 1/10/11 ולא כפי שנרשם באותו מסמך (ראו עדותה של התובעת בעמוד 8 שורות 25-26- המאשרת את האמור). דהיינו, בנספח ד' עצמו סתירה פנימית בין הנתונים כפי שהינם מופיעים בו.
הנני מוצאת להוסיף ולציין כי הסתירה האמורה אינה התהייה היחידה אשר ניתן להעלות באשר לנספח ד' אשר בנוסף, תמוה כי הינו נושא תאריך הדפסה : 9/8/94 ואולם נכתב בו כי הינו נכון לתאריך 30/6/94.

זאת ועוד, הנני סבורה כי חיזוק לטעות הגלומה בנספח ד' ניתן ללמוד גם ממסמכים נוספים אשר הוצגו בפני בית המשפט –
ראשית – בפני בית המשפט הוצגו על ידי הנתבעת 1 הן פוליסת ביטוח אשר הונפקה למנוח בשנת 1994 ובה מועד סיום הביטוח הינו ביום 1/10/11 והן, מכתב אשר נשלח אל המנוח ביום 8/6/10, אשר נוסחו הובא לעיל בסעיף 8 לפסק הדין, אשר אף במסגרתו צויין כי מועד תום הביטוח הינו ביום 30/9/11. באשר למסמכים אלו, טענה התובעת כי לא הוכח שהמסמכים התקבלו על ידי המנוח או נשלחו אליו – טענה זו תבחן להלן, ככל שאמצא לנכון במסגרת דיון בשאלה האם המנוח הסתמך על נספח ד' אם לאו. יחד עם זאת, לא הועלתה על ידי התובעת כל טענה בדבר האותנטיות של המסמכים האמורים ועל כך שאמנם הוצאו על ידי הנתבעת בזמן אמת. בנסיבות אלו, הרי שניתן לראות במסמכים ובמיוחד במסמך מיום 8/6/10, עדות נוספת לכך שבנספח ד' נפלה טעות סופר, באשר במסמכים, אשר הונפקו על ידי הנתבעת גם לפניו וגם אחריו, אין שינוי במועד סיום תקופת הביטוח בהתאם למועד אשר מופיע בנספח ד'.

טרם אחתום פרק זה, הנני מוצאת להתייחס לשתי טענות התובעת אשר מבססות לדידה טענתה ולפיה לא נפלה טעות בנספח ד'.
ראשית- טוענת התובעת – כפי שפורט לעיל בהרחבה, כי גם מתוך הדיווחים השנתיים אשר הועברו למנוח ניתן למצוא חיזוק לכך שמועד תום הביטוח הוא בסוף אוקטובר 2011 וזאת בנסיבות בהן- לטענתה בניגוד להוראות המפקח על הביטוח- מועד סיום הביטוח הנקוב בדיווחים הינו 10/11 מבלי לנקוב מיום הסיום.
באשר לטענתה זו של התובעת אפתח ואציין כי טענתה זו הינה בגדר הרחבת חזית באשר הטענה לא הועלתה על ידי התובעת במסגרת כתב התביעה כמו גם במסגרת התצהיר מטעמה ומטעם זה דין הטענה דחיה.
בבחינת למעלה מן הצורך, הנני מוצאת להוסיף ולציין כי עיון בחוזר המפקח על הביטוח בכלל ובפרט במיקום אליו הפנתה התובעת בסיכומיה(עמוד 7 לחוזר), מעלה כי במסגרת החוזר קובע המפקח על הביטוח כי על המבטחת לציין במסגרת דיווחיה השנתיים את מועד סיום הביטוח ואולם, בניגוד לטענת התובעת, לא נקבעה על ידי המפקח, בחוזר זה, כל הוראה הקובעת כי את התאריך האמור יש לנקוב ביום, חודש ושנה. הנני מוצאת להדגיש כי עיון בחוזר מעלה שכאשר מבקש המפקח לנקוב בפורמט המציין יום, חודש ושנה, הרי שהפורמט בחוזר בצמוד לתאריך מדגים כיצד יש לציינו : XXXX/XX/XX ואולם, באשר למועד סיום הביטוח, לא מצויין פורמט כאמור ומשכך, לא זו בלבד שלא ניתן ללמוד מהחוזר חובה לציון היום בחודש, אלא ההיפך הוא הנכון הנני סבורה כי בחוזר אין הוראה כאמור.

זאת אף זאת, מוסיפה התובעת וטוענת, בהקשר זה, כי את הדיווחים יש לפרש בהתאם לפרשנות סבירה וכנגד המנסחת- דהיינו – חברת הביטוח ומשכך הואיל ולא ננקב יום בחודש, הרי שיש לפרש את הדיווחים באופן שיקבע שהינם מתייחסים לסוף חודש אוקטובר 2011. אף טענתה זו של התובעת אין בידי לקבל וזאת, הואיל ואין מדובר במקרה בו מדובר בטענה ולפיה המבוטח קרא את הדיווחים והסתמך עליהם ומשכך, יש לפרשם כנגד המבטחת ויתרה מכך, גם ככל שניתן לקרוא את הדיווחים כניתנים לפרשנות ולפיה הינם עד לסיום חודש אוקטובר 2011, הרי שלא הוכח כי זו היתה כוונת חברת הביטוח, באופן שיש בו בכדי לתמוך בטענה ולפיה מועד סיום תקופת הביטוח שונה וחיזוק לכך ניתן ללמוד מהדיווחים.

לאור האמור הנני קובעת כי אין בטענתה זו של התובעת בכדי לשנות מסקנתי ולפיה האמור בנספח ד' בטעות יסודו.

טענתה השנייה של התובעת ולפיה אין מדובר בטעות נסבה על כך שלטענתה הנתבעת לא ערכה כל בדיקות ומשכך, לא הוכיחה שאמנם מדובר בטעות בנספח ד'. הנני סבורה כי טענתה זו של התובעת נשללה בנסיבות בהן, העידה בפני בית המשפט הגב' שלהבת ארז בעמודים 21-23 כדלקמן על דבר הבדיקות אשר נעשו על ידה על מנת לאשש טענת הנתבעת 1 בדבר טעות ועדותה של זו לא נסתרה ולא נשללה.
כך בעמוד 21 שורות 20-21 העידה העדה:
"ש. בדקתם את הטעות?
ת. בדקנו אם המסמך נמצא במערכות החברה ומצאנו שהוא לא נמצא"
בעמוד 21 שורה 26 ועד עמוד 22 שורה 7:
"ש. שאלת בכמה מקומות ואמרו שלא מוצאים את המסמך ובזה תמה הבדיקה?
ת. גם אני הסתכלתי בתיק הפוליסה והזמנו את המסמכים המקוריים מהארכיון והמסמך לא נמצא.
ש. לא עלה בדעתך לעשות בדיקה מעמיקה יותר, אולי תקלה במחשב גרמה לכך?
ת. פניתי למערכות מידע כדי לשאול איך הופק מסמך כזה, אם שחם היו מחוברים, מה אופן החיבור למערכות החברה ונמסר לי שלא ידוע על החיבור ואין מישהו שיכול להסביר מה קרה בשנת 1994. הבדיקה היתה מספיק יסודית."

ובאשר לטענה ולפיה מדובר בטעות רוחבית אשר היה על הנתבעת לדווח עליה למפקח על חברת הביטוח, העידה העדה, בעמוד 23 שורות 1-4:
"ת. למיטב ידיעתי אין תקלות כאלה רוחביות אחרת הייתי מטפלת בעוד תביעות כאלה. אני לא חושבת שהיינו צריכים לדווח. זה נראה כמו משהו טכני נקודתי, אחרת היינו מנהלים פה עוד תביעות דומות ואין עוד תביעות דומות."

הנני סבורה כי עדות הגב' שלהבת ארז, הבדיקה אשר פורטה במסגרתה וכן, המסקנה ולפיה לא מדובר בטעות רוחבית אלא בנקודתית שהנני מוצאת כסבירה לאור עדותה ולפיה לא היו מקרים דומים למקרה הנטען על ידי התובעת- כל אלו יש בהן בכדי לשלול הטענה ולפיה טענת הנתבעת בדבר טעות נטענה בעלמא.

לאור כל האמור הנני קובעת כי הנתון הגלום בנספח ד' בדבר מועד סיום הביטוח מקורו בטעות סופר.

משמעות קיומה של טעות בנספח ד'- והאם יש בה בכדי להקים לתובעת תביעה בהתבסס עליה;
לאור קביעתי ובהתאם לה המידע הנקוב בנספח ד' בדבר מועד סיום הפוליסה הינו בגדר טעות, הנני נדרשת לבחינת השאלה, האם יש בטעות האמורה בכדי להקים לתובעת זכות תביעה כנגד הנתבעות או מי מהן.

כבר בשלב זה, הנני מוצאת להקדים ולציין כי הואיל ולטעמי אין בטעות להקים לתובעת זכות תביעה, הרי שאינני נדרשת לבחינת השאלה בעטיה של מי מהנתבעות נגרמה הטעות וכן, אינני נדרשת לבחינת טענת התובעת ולפיה גם ככל שהטעות הינה טעות הנתבעת 2 הרי שהואיל והינה סוכנת של הנתבעת 1 יש בה בכדי לחייב את האחרונה.

במסגרת הפסיקה נקבע כי טעות כשלעצמה – גם ככל שמקורה ברשלנות - אין בה בכדי להקים חיוב יש מאין (ראו עע (ארצי) 39/99 יהושע אסרף נ' מדינת ישראל, לז (2002) 179 (01.11.2001)), אלא שעל מנת שהתובע בתביעה המבוססת על טעות המהווה מצג שווא רשלני יזכה בתביעתו, עליו להראות כי הסתמך על מצג השווא וכי נגרם לו נזק. כך, במסגרת עא 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (12.08.2007), נקבע על ידי בית המשפט העליון כי:
"אחריות בגין מצג שווא רשלני, בדומה לאחריות בעוולת התרמית, תוטל רק מקום בו התובע הסתמך על המצג הרשלני באופן סביר ועקב כך נגרם לו הנזק (רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש רע"א, פ"ד נה(5) 276, פיסקה 27 מפי השופטת שטרסברג כהן)."
בדומה, בעא (מחוזי- חיפה) 913-08 וינגוט יהודה נ' יונירנט בע"מ (07.09.2009) נקבע:
"גם בהנחה שהמערער יצר כלפי המשיבה מצג שווא, לא נגרם למשיבה נזק עקב הסתמכותה על המצג. העוולה של מצג שווא רשלני באה להגן על אינטרס ההסתמכות של הנפגע (להבדיל מאינטרס הציפיות שלו), ויש לבחון את מצבו של הניזוק אלמלא מצג השווא הרשלני – ע"א 5460/94 הדס מפעלי מזון בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד (ניתן ביום 29.6.1997); ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון (ניתן ביום 7.4.1997).
את הנזק בגין עוולה המבוססת על מצג שווא רשלני יש לבחון "בהתאם לשאלה מה היה המצב לולא הוצג מצג השווא ולא בהתאם לשאלה מה היה קורה לו הדברים שנאמרו היו אמת" [ע.א 5460/94 הכס מפעלי מזון בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד [פורסם בנבו] [29.6.97], או כפי שמצאנו בע.א. 5610/99, צלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ראשל"ץ, פ"ד נא [1] 97 [1977]. לגבי הצורך בהסתמכות על המצג ראו ת"א 1056/08 בריו א.ג. בע"מ נ' מחצית היובל בע"מ, פורסם באתרים משפטיים; כן ראו ע"א 790/81 American Microsystems Inc נ' אלביט מחשבים בע"מ, פ"ד לט (2) 785, 795-796)."
(בהקשר זה ראו בנוסף - ע"א 314/07 רון נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 20 ( 8.4.10); ע"א 4482/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, 286 (2000); ע"א 4413/90 קוטליצקי נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקה 12 (15.8.91); רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 685 (2002)).

זאת ועוד, בכל הנוגע לנזק אשר לו זכאי תובע בעוולת מצג שווא רשלני, בע"א 5610/93 יוסף זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, נא (1) 68 (07.04.1997) דן בית המשפט העליון באמות המידה לקביעת נזק זה וקבע כי אמת המידה בנוגע לפיצוי בגין מצג השווא אינה מגנה על מלוא אינטרס הציפיות של הנפגע, דהיינו אין היא באה להעמידו במקום בו היה לו היה המצג אמיתי, אלא היא מתמקדת בהגנה על אינטרס ההסתמכות דהיינו – יש לבחון את החובה לפצות, על מנת להשיב את המצב לקדמותו למצב שקדם להיגד הרשלני (הטבת נזק שמקורו בתחום אינטרס ההסתמכות). דהיינו בהקשר למצב שווא רשלני, נוסחת הפיצויים היא זו הנוהגת בדיני הנזיקין - הנפגע זכאי לפיצויי הסתמכות ולא לפיצויי קיום. זאת ועוד, באשר ליחס בין אינטרס הצפיות לבין אינטרס ההסתמכות, נקבע באותו עניין, שאינטרס ההסתמכות כולל את זכותו של נפגע לפיצוי על הפסדים שנגרמו לו עקב כך שנמנע מלהתקשר בעסקה חלופית בשל מצג השווא הרשלני וכי הפסד כזה עקב אבדן הזדמנות עלול לנבוע מהסתמכותו הסבירה של הניזוק על המצג ושינוי מצבו של הניזוק לרעה עקב הסתמכות זו.

מן האמור נובע, שעל מנת שהתובעת תזכה בתביעתה, עליה להוכיח כי המנוח הסתמך על נספח ד' – דהיינו סבר כי אמנם יש לו ביטוח וכן, להוכיח כי לו היה יודע שהמצב שונה – דהיינו שאין לו הכיסוי הנדון לפרק הזמן של החודש הנוסף- הרי שהיה רוכש לעצמו כיסוי כאמור אצל מבטח אחר ומונע את הנזק המוצא ביטויו בכך שהתובעת אינה זכאית לתגמולי ביטוח. כלומר, על התובעת להוכיח שניים- האחד- הסתמכות ושני- שינוי מצב לרעה. דא עקא, הנני סבורה כי התובעת לא הוכיחה אף לא אחד מן התנאים וקל וחומר שלא את שניהם במצטבר.

אפתח בטענת ההסתמכות – במסגרת תצהירה טענה התובעת כי המנוח הסתמך על האמור בנספח ד' ופירטה בסעיף 17 לתצהירה כי עדות להסתמכותו, ניתן למצוא בכך שהמסמך המקורי נשמר על ידו במשך שנים רבות. עוד טענה התובעת כי גם לה נראה המסמך כמסמך רשמי ואמין אשר ניתן להסתמך עליו כחלק מסמכי הפוליסה. בנוסף, טענה התובעת בתצהירה, כי המנוח שמר את כל הדואר מחברת הביטוח בתיקיה מסודרת וכי לשאלתה מדוע הוא עושה כן, השיב כי הוא מסתמך עליהם כדי שלא יהיו ויכוחים להבא. עוד הוסיפה התובעת והצהירה כי לאחר שחלה המנוח ובמועדים בהם הרגיש טוב יותר אמר לה שלא תדאג: "אם הסוף לא יהיה טוב לפחות אקבל כסף מביטוח החיים שקנה כדי שלא יחסר לי דבר לאחר מותו".
במסגרת סיכומיה הוסיפה התובעת על טענתה בדבר הסתמכותו של המנוח וטענה כי המנוח הסתמך על נספח ד' הואיל והסתמך על סוכן הביטוח שלו (הנתבעת 2) אשר הביא לו את נספח ד' וזאת, בבחינת "אתה סומך רק על זה". זאת ועוד, התובעת הוסיפה וטענה כי אף היא הסתמכה על נספח ד'.

קודם לבחינת הטענה בדבר הסתמכות המנוח- הנני מוצאת להקדים ולסלק טענת התובעת ולפיה היא הסתמכה על נספח ד'. באשר לטענה זו, שראשית הטענה נטענה לראשונה בסיכומי התובעת ומשכך, יש בה בכדי להרחיב את חזית המחלוקת שלא כדין ומטעם זה דינה מחיקה. זאת ועוד, הנני סבורה כי דין הטענה להידחות גם לגופם של דברים וזאת, בהינתן שבמסגרת עדותה של התובעת הוברר על ידה מפורשות כי המועד הראשון בו ראתה את נספח ד' היה לאחר פטירת המנוח (ראו עדותה בעמוד 7 שורות 23-24). בנסיבות אלו הרי שאין בהסתמכותה של התובעת בכדי להקים לה זכות כלשהי וזאת, הואיל והסתמכותה הינה לאחר מות המנוח. בהקשר זה, ניתן להוסיף ולציין כי בהתאם לפסיקה כפי שהובאה לעיל, ממילא מקום בו מוצג מצג שווא, תכלית הפיצוי אינה להעמיד את הניזוק במצב בו היה לו המצג היה אמיתי, אלא תכליתו הינה להעמידו במצב שהיה קודם למצג השווא. בנסיבות כפי שהונחו, הואיל והתובעת גילתה- גם לדידה - את נספח ד' לאחר פטירת המנוח ובמועד בו ברי שלא ניתן היה לעשות לו ביטוח חיים – הרי שאינה יכולה לטעון לנזק כלשהו בגין מצג השווא, באשר לא היה ביכולתה לנהוג באופן שיקים לה ביטוח חיים למנוח לאחר פטירתו.
בנסיבות אלו, הרי שיש לדחות טענת התובעת בדבר הסתמכותה היא על נספח ד'.

מכאן אפנה לטענת התובעת ולפיה המנוח הסתמך על נספח ד'. גם טענה זו אין בידי לקבל.
כך ראשית- במהלך הדיון המשפטי הוצג בפני תיק הביטוח של המנוח אשר לטענת התובעת במסגרתו ריכז המנוח את כלל מסמכי הביטוח אשר הגיעו לידו במהלך השנים. עיון בתיק העלה כי על המסמכים המצויים בו קיימים סימונים בעט וכן, מירקורים. לבקשתי הובהר על ידי התובעת כי הסימונים בעט נערכו על ידה (ראו עדותה בעמוד 12 שורות 30-32) ואילו- לטענתה- כל הסימונים במרקר על גבי המסמכים, נערכו על ידי המנוח. בהקשר זה בפרט - העידה התובעת כי לטענתה, סימן המנוח במרקר על גבי נספח ד' את מועד סיום הביטוח, כי סימן במרקר את מועדי תחילת הביטוח וסיומו (1/10/11)כפי שהם מופיעים בפוליסת הביטוח וכן, את תקופת הביטוח שהיא 19 שנים כפי שהינה מופיעה בפוליסה (ראו עדות התובעת בעמוד 15 שורות 22-27).
גם לו אלך עם התובעת כברת דרך ואתן אמון בעדותה ולפיה את ההדגשות במרקר ביצע המנוח וזאת, הגם שעדותה הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי עליה חל סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), הנני סבורה כי אין באמור בכדי לתמוך בטענתה ולפיה יש בסימונים האמורים בכדי להעיד על כך שהמנוח הסתמך דווקא על התאריך הנקוב בנספח ד'. כך בהקשר זה, כאמור לו אמנם סימן המנוח את תאריך הסיום בנספח ד' הרי שהוא סימן גם את תאריך הסיום בפוליסה וחזקה היא כי ידע על כך שקיימת סתירה בין שני המסמכים. בנסיבות אלו, הרי ששומה היה על המנוח לפנות ולבחון את דבר הסתירה. יתרה מכך, גם לו אמנם הונחו בפני התובע שני המסמכים הסותרים כביכול, הנני סבורה כי שומה שייחס חשיבות גבוהה יותר לאמור בפוליסת הביטוח וזאת, במיוחד בנסיבות בהן על נספח ד' כתוב מפורשות "ט.ל.ח. הפרטים לעיל הינם אינפורמטיביים בלבד ואינם סופיים".
יתרה מכך, הנני סבורה כי בהינתן שהמנוח לא עתר לשינוי תקופת הביטוח, סביר שלא הניח שיש ממש בנספח ד' באשר לא היתה כל סיבה לשינוי ולהארכת מועד סיום הביטוח.

יתרה מכך, הנני סבורה כי לו אמנם התובע עיין בנספח ד', סביר שראה שהנתונים בנספח ד' סותרים האחד את השני, באשר מחד אמנם נקוב בו תאריך סיום : 31/10/11 ואולם, מאידך, נכתב בו כי תאריך התחילה הינה 1/10/92 (ואף נתון זה הודגש במרקר) וכי תקופת הביטוח הינה 19 שנים, דהיינו מועד הסיום של הפוליסה- גם לפי נספח ד' הינו ביום 1/10/11 (ראו עדותה של התובעת עצמה בנושא בעמוד 8 שורות 25-26) .

זאת אף זאת, בכל הנוגע לטענה – אשר הושמעה לראשונה במסגרת סיכומי התובעת ולפיה סוכן הביטוח מסר לתובע את נספח ד' בבחינת: "אתה סומך רק על זה" – הרי שטענה זו יש לדחות מכל וכל וזאת הואיל ונטענה לראשונה בסיכומי התובעת ומבלי שיש לה כל ביסוס ראייתי באיזה מהעדויות אשר נשמעו בפני בית המשפט.

יתרה מכך, הנני מוצאת להטיל ספק בטענת התובעת ולפיה קודם לפטירתו הרגיע אותה המנוח ואמר לה שאל לה לדאוג שכן, קיים לטובתה ביטוח חיים ולמצער בטענתה ולפיה- ככל שאמנם כך אמר המנוח הרי שהתייחס לפוליסת ביטוח ספציפית זו. לעניין זה העידה התובעת בזו הלשון:
"ש. מתי אמר לך שיש לו פוליסת ביטוח?
ת. כשהרגיש לא טוב, חודש לפני שנפטר. הוא חשב שיש לו פוליסה. הוא אמר שיש לי ביטוח, לא דיברנו ממש על התאריכים. הוא אמר שלא אדאג שיש לו ביטוח. הוא עד הרגע האחרון חשב שיחיה התקופה היתה מאד קשה. יכלול (צ"ל "יכול" ל.ב.) להיות שגם הוא היה מבולבל. אם לא היה מסמך כזה 31 לא הייתי ניגשת".

עדותה של התובעת כפי שהובאה לעיל ומאידך טענתה ולפיה המנוח הסתמך על נספח ד', בשים לב לכך שנפטר יומיים בלבד לפני המועד הנקוב בנספח ד', יש בה בכדי לעורר תמיהה ולעניין זה נקשה- בהינתן שאין אדם יודע את מועד פקודתו ובשים לב לכך שהתובעת עצמה טוענת בעדותה שהמנוח סבר עד ליום האחרון שהוא יחיה, כיצד הרגיע המנוח את אשתו התובעת ואמר לה- כטענתה- שיש לה ביטוח, בא בשעה שלו היה הולך לבית עולמו יומיים לאחר מכן, אין חולק שגם לפי נספח ד' כבר לא היה לו ביטוח?!

יתרה מכך, ככל שאמנם אמר המנוח לתובעת את שאמר, הרי שיכול – והדבר אף עולה עם שורת ההיגיון לאור האמור לעיל - שהתכוון לפוליסות ביטוח אחרות שהיו לו ולאו דווקא לפוליסת הביטוח נשוא התביעה. בהקשר זה הנני מוצאת להפנות לעדות התובעת בעמוד 14 שורה 20 במסגרתה העידה התובעת כי עורך הדין שביטה מטעמה פנה בהקשר לעוד פוליסות.

אשר על כן ולאור כל האמור והמפורט, הנני סבורה שהתובעת לא הוכיחה רכיב ההסתמכות ומשכך, דין תביעתה, המבוססת על הטעות בנספח ד' להידחות.

יתרה מכך, הנני סבורה כי התובעת לא טענה וקל וחומר שלא הוכיחה את הרכיב המצטבר השני, דהיינו לא הוכיחה שינוי מצב לרעה של המנוח כפועל יוצא מהסתמכות על נספח ד'.
בהקשר זה וכפי שפורט לעיל, היה על התובעת להראות שלו היה המנוח יודע שתקופת הביטוח תסתיים ביום 1/10/11 ולא ביום 31/10/11, היה פועל לשם הארכת תום תקופת הביטוח. הנני סבורה כי לא זו בלבד שהתובעת לא הראתה שכך היה נוהג המנוח, אלא שמתוך הראיות נמצאתי למדה שלא ניתן היה להאריך את תקופת הביטוח לחודש נוסף.

בהקשר זה, תחילה- בהינתן שהמנוח חתם על הצעת הביטוח במסגרתה נקבע כי תום תקופת הביטוח יהיה ביום 1/10/11 והסכים לה, ספק בעיני באם היה פועל להארכת הביטוח בחודש נוסף, שאם לא כן היה מבקש מלכתחילה שמועד הביטוח יסתיים בסוף חודש אוקטובר 2011 ולא בתחילתו. זאת ועוד, יש להדגיש כי בהינתן שהתובעת טוענת שבמסגרת נספח ד' בא לידי ביטוי שינוי שביקש המנוח בפוליסת הביטוח שלו, הרי שבהינתן שנספח ד' הינו משנת 1994, היה על התובעת להראות כי היה שינוי בין מועד תחילת הפוליסה- בשנת 1992 שאז הסתפק התובע בפוליסת ביטוח עד ליום 1/10/11 לבין שנת 1994 אז כביכול ביקש המנוח להוסיף חודש נוסף ואולם, התובעת לא הציגה כל צידוק להוספת חודש נוסף וקל וחומר שלא הוכיחה שלו היה יודע המנוח בשנת 1994 שפוליסת הביטוח היא עד ליום 1/10/11 כפי שנקוב בפוליסה ולא כפי הנקוב בנספח ד'- היה פועל להוסיף חודש נוסף זה.

זאת אף זאת, התובעת לא טענה בעדותה וקל וחומר שלא הראתה שבמועד ההסתמכות ועד למועד פטירת המנוח ניתן היה להאריך את תוקף הביטוח. בנוסף- מנגד לשתיקתה זו של התובעת בהקשר זה, הרי שהעדים מטעם הנתבעות העידו – ועדותם לא נסתרה – שלא ניתן היה להאריך את תקופת הביטוח בכלל ובפרט בחודש.

כך, לעניין זה העיד מר רון נווה מטעם הנתבעת 1 העיד בעמוד 48 שורות 3-4:
"לא נתקלתי בביטוח חיים שמאריכים חודש. זה לא רכב ולא דירה, זה ריסק, ביטוח חיים, אין דבר כזה, בטח לא בחודש".

בדומה העידה הגב' שלהבת ארז מטעם הנתבעת 1 בעמוד 39 שורות 23-26 כי:
"ש. בהנחה שהמנוח היה פונה לחברת הביטוח ומבקש באופן פוזיטיבי להאריך את מועד תקופת הביטוח, הדבר אפשרי בפוליסה זו?
ת. למיטב ידיעתי לא כי המקסימום שיכול להיות מבוטח זה גיל 65. לשאלת ביהמ"ש האם הוא יכול להיות מבוטח עד גיל 65 בפועל ולא רק גיל 65 ביטוחית אני משיבה שלמיטב ידיעתי לא".

משכך, הנני קובעת כי לא הוכח הרכיב השני – רכיב שינוי המצב לראה ובכלל זה לא הוכח שלו ידע המנוח שהאמור בנספח ד' מקורו בטעות- היה מתקשר או יכול היה להתקשר בעסקה חלופית כלשהי.

לאור האמור והמפורט הנני קובעת כי בנסיבות כפי שהונחו בפני, אין בטעות המגולמת בנספח ד' בכדי ליצור לתובעת זכות תביעה כנגד הנתבעות או מי מהן.

סוף דבר:
אשר על כן התביעה נדחית. לאחר ששקלתי ולפנים משורת הדין אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח אלול תשע"ו, 21 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.