הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 21955-04-15

בפני
כב' השופטת הבכירה – אירית מני-גור

תובע

פלוני אלמוני
ע"י ב"כ עוה"ד יובל צלטנר

נגד

נתבעת

המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול")
ע"י עוה"ד יונית לוי ואח'

פסק דין

מ ב ו א

לפניי תביעה לפיצוי עזבון ותלויים, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), בעקבות תאונת דרכים קטלנית מיום 3.6.12 (להלן: "התאונה"), בה קיפח ש. ר. ז"ל (להלן: "המנוח") את חייו.

המנוח יליד 27.3.63, נפגע בתאונה בעת שרכב על אופנוע מספר רישוי 37-928-64 בכביש 4 לכיוון דרום ומשאית פגעה בו פגיעה קטלנית שגרמה למותו והוא בן 49 בלבד. השימוש באופנוע בוטח ע"י הנתבעת, והתאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה.

תובעת 2, ילידת 1.9.66 (כבת 46 שנים במועד התאונה) הינה אלמנת המנוח (להלן: "האלמנה") ותביעתה הוגשה בשל נזקיה כיורשת חוקית על פי צו ירושה וכתלויה במנוח. תובע 3, יליד 22.7.98 (היה כבן 14 שנים במועד התאונה), תובע 4, יליד 2.7.00 (היה כבן 12 שנים במועד התאונה), תובעת 3 ילידת 1.2.04 (הייתה כבת 8 שנים במועד התאונה), הינם ילדיו של המנוח ויורשיו החוקיים על-פי צו ירושה, ותביעתם הוגשה בשל נזקיהם כיורשים וכתלויים במנוח (העתק צו הירושה צורף כנספח א/2 לכתב התביעה).

הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות והכיסוי הביטוחי, ואף אין מחלוקת כי התובעים אינם זכאים ל-25% מהנזק במידה והתביעה נבלעת בתגמולי המל"ל (פרטיכל מיום 19.6.19, עמ' 11 ש' 28). הסוגיה היחידה שנותרה להכרעה היא סוגיית הנזק. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת אקטוארית וביום 30.10.19 הוגשה חוות דעת אקטוארית מעודכנת, הקובעת את שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי (קצבת התלויים) לו זכאים התלויים.
ביום 19.6.19 התקיימה ישיבת הוכחות ונשמעה עדותה של האלמנה. הצדדים הגישו סיכומים בכתב והתובעים וויתרו על הגשת סיכומי תשובה.

הפסדי שכר "בשנים האבודות"
המנוח עבד כמתקין מצלמות רחף בחברת סי.אר.אס מצלמות רחף בע"מ, ולטענת התובעים היה צפוי להתקדם בעבודתו. אלמנתו הצהירה (סעיף 4 לתצהירה), כי ימים ספורים לפני התאונה נערכה בין המנוח לבין מעבידו שיחה בנוגע להעלאת שכרו של המנוח, ושכרו היה צפוי לעלות משמעותית לסך של למעלה מ-12,000 ₪ בחודש. לטענת התובעים, היא לא נחקרה על כך, ולכן יש לקבל את עדותה בעניין זה.

מנגד טענה הנתבעת, כי אין בסיס עובדתי לטענת התובעים, לפיה שכרו של המנוח הגיע ל-10,000 ₪ ברוטו והוא היה צפוי לקבל העלאה בשכר לסכום של 12,000 ₪. הנתבעת הפנתה לנתוני השכר הרבע שנתי במל"ל שהסתכמו בסך של 8,976 ₪ ברוטו לחודש, היינו סך של 8,517 ₪ נטו כבסיס השכר של המנוח.

מעיון בתלושי השכר שצורפו עולה כי המנוח החל לעבוד בחברת סי.אר.אס בתאריך 1.4.1997 כ-15 שנה לפני התאונה , ושכרו היה מורכב משכר בסיס בתוספת נסיעות ותוספת שעות נוספות בהיקף משתנה מחודש לחודש.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה ושכרו הרבע שנתי של המנוח במל"ל, סמוך לפני התאונה עמד על סך של 26,930 ₪ ברוטו (לפי מכתב מהמל"ל בתאריך 5.2.14 שצורף לתחשיב התובעים), היינו 8,976 ₪ ברוטו לחודש, ולפי תלוש השכר האחרון במאי 2012 השתכר המנוח בממוצע 1-5/12 סך של 8,363 ₪ נטו לחודש.

נוכח ממוצע שכרו של המנוח עובר לתאונה, והעובדה כי אין כל תימוכין לטענת תובעת 2 (בסעיף 4 לתצהירה) לפיה, שכרו של המנוח היה צפוי לעלות משמעותית לכ-12,000 ₪, הרי שאין בידי לקבל טענה זו.

אכן, תובעת 2 לא נחקרה על עובדה זו בתצהירה, אולם דבריה, הם בבחינת "עדות מפי השמועה" ומשקלם הראייתי אפסי. לא ברור מדוע נמנעו התובעים מלזמן את מעסיקו של המנוח לעדות, או להמציא אישור מעביד בכתב ולהוכיח טענה זו בנקל. הלכה פסוקה, כי הימנעות צד מלהביא עדים מעלה חשש, לפיו בעל הדין שנמנע מהבאתם חושש מעדותם ומחשיפתם לחקירה נגדית וניתן להסיק כי אילו היו מובאים, עדותם הייתה פועלת כנגדו (יעקב קדמי, בספרו, על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009), חלק רביעי עמ' 1891-1889) . דברים אלה מקבלים משנה תוקף, נוכח חשיבות קביעת שכרו של המנוח לצורך חישוב נזקי התובעים.

יתרה מכך, מעיון בתלושי השכר של המנוח אשר צורפו (לתצהירי התובעים) עלה, כי בין השנים 2006 עד יולי 2008, עמד שכר היסוד של המנוח על סך של 7,999 ₪. שכר זה עלה בחודש אוגוסט 2008 עד פברואר 2009 בשיעור של כ-15% ועמד על סך של 9,504 ₪. אלא שהחל מחודש מרץ 2009 (כשלוש שנים עובר לתאונה) הופחת שכר היסוד של המנוח בשיעור של כ-14% ועמד על סך של 8,177 ₪, כך עד מועד התאונה ביוני 2012, וזאת מבלי שניתן כל הסבר מדוע הופחת שכר היסוד של המנוח. לפיכך, גם מהטעם הזה, אינני יכולה לקבל את טענת האלמנה, כי שכרו של המנוח היה עולה לפתע לסך של 12,000 ₪.

התובעים כאמור, לא זימנו לעדות מי מטעם המעסיקה אשר היה בעדות ו כדי לתמוך בטענת האלמנה בדבר שכר פוטנציאלי גבוה יותר. בעת התאונה היה המנוח, כבן ארבעים ותשע וסיפור חייו המקצועי כבר התגבש, בהינתן כי עבד משך כחמש עשרה שנים בחברת סי.אר.אס מצלמות רחף בע"מ, וממוצע שכרו עובר לתאונה עמד על סך של 8,363 ₪ נטו לחודש. לפיכך, לצורך חישוב שכרו ב"שנים האבודות" ממועד התאונה עד היום, אני סבורה שיש לקחת בחשבון את שכרו של המנוח אשר עמד על סך של 8,363 ₪ נטו. שכר זה משוערך להיום הינו 8,665 ₪.

עם זאת, ובשים לב להתמדה רבת השנים בעבודתו בחברה, הניסיון שצבר והיה צפוי להמשיך ולצבור ומספר שנות העבודה שנותרו למנוח (כשבע עשרה שנים) אלמלא מותו, אני נכונה להניח, כי קיים סיכוי סביר שהכנסתו הייתה גדלה בעתיד ויש לקחת בחשבון סיכוי זה בחישוב הפסד השכר "בשנים האבודות" בעתיד. בשים לב לאמור ובאיזון הראוי, מצאתי להעמיד בסיס שכרו של המנוח לצורכי החישוב מאז פטירתו עד היום לפי שכרו עובר לתאונה 8,665 ₪ (כמפורט בסעיף 13) ומהיום ועד יציאתו לפנסיה בסך של 10,000 ₪.  

תובעת 2, היא בעלת עסק עצמאי לייעוץ וניהול ארגוני ומערכות מידע, ולטענתה הכנסותיה עובר לתאונה עמדו על סך של 18,000 ₪ בחודש (סעיף 5 לתצהירה). מנגד טענה הנתבעת, כי הכנסותיה של האלמנה עלו על שילוש השכר הממוצע במשק, והואיל והתביעה מתנהלת לפי חוק הפלת"ד, יש להגביל את שכרה עד לשילוש השכר הממוצע במשק נטו. לפיכך, טענה הנתבעת, יש לחשב את שכרה לפי שילוש השכר הממוצע במשק נכון להיום (10,845 ₪ X 3) 32,535 ברוטו ובניכוי מס הכנסה, היינו 24,840 ₪ נטו לחודש.

על פי שומות מס הכנסה שצירפה התובעת לתיק המוצגים עולה, כי בשנת 2010 עמד ממוצע שכרה בסך של 21,060 ₪ נטו לחודש, בשנת 2011 עמד ממוצע שכרה בסך של 24,995 ₪ נטו לחודש, ואילו בשנת 2012 השנה בה נהרג המנוח, קיימת ירידה בהכנסותיה של תובעת 2, וממוצע שכרה עמד על סך של 20,900 ₪ נטו. יצוין, כי המנוח נפטר באמצע שנת המס של 2012 וביתר דיוק ביום 3.6.12. למרבה הצער, האלמנה לא סיפקה נתונים לגבי הכנסותיה בחודשים ינואר-מאי 2012, ואין לדעת את שכרה המדויק עובר לתאונה.

אין ספק כי חלה ירידה בשכרה באותה שנה, בה נפטר המנוח. אולם לצורך חישוב שכרה המדויק עובר לתאונה לא ניתן לקחת נתון שנתי של שנת 2012 ולשייך אותו לשכר הממוצע המשקף את המצב לאשורו עובר לתאונה, שכן הוא כולל בתוכו את מחצית השנה שלאחר פטירת המנוח. לפיכך, נכון יהיה לקחת את ממוצע שכרה של התובעת לשנים 2010-2011 המגלמות את המצב לאשורו עובר לפטירת המנוח. זה השכר הנכון של התובעת במצבה "הרגיל" וזהו הנתון שיש להכניס לקופה המשותפת. ממוצע זה הינו 23,027 ₪.

נכון למועד האירוע, תובעת 2 השתכרה פחות משילוש השכר הממוצע במשק (השכר הממוצע במשק נכון להיום הינו 10,218 ₪ לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובניכוי מס עומד על סך של 9,220 ₪ נטו, ושילושו מגיע לסך של 27,660 ₪). אני סבורה, כי לצורך חישוב "הקופה המשותפת" בשנים האבודות, יש לחשב את שכרה של האלמנה כפי שהיה עובר לתאונה, ולכן תילקח בחשבון הכנסתה של תובעת 2 בסך של 23,027 ₪ נטו (כפי שהוסבר לעיל) , שכר זה משוערך להיום, היינו סך של 23,944 ₪.

יוער, כי על פי החישוב בסיכומי ב"כ התובעים נלקח בסיס שכר של המנוח בכ-50% יותר מהנתון האחרון ולעומת זאת, בסיס שכרה של האלמנה הוקטן בכ-30% מהנתון האחרון בשנה שלפני התאונה, ולא בכדי, שעה שיש לערוך את חישוב הנזק על פי "שיטת הידות" ו"הקופה המשותפת". לא ניתן מחד לטעון לשכר נמוך יותר, אף משכרה בשנת התאונה לצורך "הקופה המשותפת", ומאידך לתבוע נזק בגין אובדן שירותי בעל והקטנת ההכנסה של האלמנה. שתי הטענות הן בבחינת תרתי דסתרי, "הקופה המשותפת" אמורה לשקף את המצב לאשורו עובר לתאונה וצופה פני עתיד אלמלא התאונה. בהעדר נתונים מדויקיים יותר, נלקח הנתון המפורט בסעיף 17 לעיל.

בהתאם להלכה, יחושב הפסד שכר "בשנים האבודות" לפי "שיטת הידות", כל זאת למשך תקופת חיי המנוח אלמלא התאונה, היינו עד הגיעו לגיל 80 בתאריך 27.3.43 (נתון אשר אינו שנוי במחלוקת כאמור בסיכומי הצדדים) ובהנחה כי המנוח היה יוצא לגמלאות בגיל 67. כאמור, המנוח יליד 27.3.63 נהרג בתאונת דרכים מיום 3.6.12, והותיר אחריו כתלויים אלמנה ושלושה ילדים:

האלמנה ילידת 1.9.66 - כבת 46 שנים במועד התאונה ובת 53.4 היום.
הבן הבכור - תובע 3, יליד 22.7.98 - כבן 14 שנים במועד התאונה ובן 21.5 כיום.
הבן האמצעי - תובע 4, יליד 2.7.00 - כבן 12 שנים במועד התאונה ובן 19.5 כיום.
הבת הקטנה - תובעת 3 ילידת 1.2.04 - הייתה כבת 8 שנים במועד התאונה ובת 15.11 כיום.

בסיס שכרו של המנוח נכון להיום 8,665 ₪ נטו (ראה סעיף 13 לעיל) ובסיס שכרה של האלמנה נכון להיום 23,944 ₪ (ראה סעיף 17 לעיל) . הקופה המשותפת = 32,609 ₪, כפי שתחושב עד היום, כאשר לעתיד יבוצע חישוב לפי הכנסת המנוח בסך של 10,000 ₪ והכנסת האלמנה ללא שינוי לפי שכר של 23,944 ₪, היינו קופה משותפת של 33,944 ₪.

תקופה ראשונה – מיום הפטירה (3.6.12) עד הגיעו של תובע 3 לגיל 18 בתאריך 22.7.16 (49.5 חודשים):

7 ידות (המנוח, האלמנה, 3 ילדיו, משק הבית וחסכון)
קופה משותפת: 32,609 ₪ : 7 = שווי ידה: 4,658 ₪.
ההפסד 4,658 ₪ - 8,665 ₪ = 4 ,007 ₪.
4,007 ₪ X 49.5 חודשים = 198,346 ₪. בצירוף ריבית מחצית תקופה סך של 206,142 ₪.

תקופה שנייה - מיום 23.7.16 ועד הגיעו של תובע 4 לגיל 18 בתאריך 2.7.18 (23 חודשים): בהקשר זה יוער, כי החישוב שביצעו התובעים בהפסד הכנסה ב"שנים האבודות" לעבר ולעתיד בסעיפים 16-17 לסיכומיהם מוטעה, שכן הם התעלמו מהעובדה שבתקופה זו היו תובעים 3 ו-4 בצבא, ואין לחשב את הפיצוי בתקופת שירותם הצבאי של התלויים לפי "ידה מלאה", הואיל והלכה פסוקה, כי בתקופה זו יש לחשב לפי שליש ידה (ראו ע"א 1503/94 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח ברוך ברמן ז"ל ואח' וערעור שכנגד, פ''ד נא(3) 502, עמ' 510). עוד יצוין, כי משך תקופות השירות הצבאי לגברים עומד על 32 חודשים ולא 36 חודשים בהתאם לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986.
6 ידות ושליש (המנוח, האלמנה, הבן האמצעי, הבת, שליש ידה הבן הבכור בצבא, משק הבית וחסכון)
קופה משותפת: 32,609 ₪ : 6.33 = שווי ידה: 5,152 ₪.
ההפסד 5,152 ₪ - 8,665 ₪ = 3, 153 ₪.
3,153 ₪ X 23 חודשים = 72,519 ₪. בצירוף ריבית מחצית תקופה סך של 73,838 ₪

תקופה שלישית – מיום 3.7.18 ועד שחרורו של תובע 3 מהצבא בתאריך 22.3.19 (8.5 חודשים): 5 ידות ושני שליש ידה (המנוח, האלמנה, הבת, שני הבנים בצבא –שני שליש ידה, משק הבית וחסכון).
קופה משותפת: 32,609 ₪ : 5.66 = שווי ידה: 5,761 ₪.
ההפסד 5,761 ₪ - 8,665 ₪ = 2,904 ₪.
2,904 ₪ X 8.5 חודשים = 24,684 ₪. בצירוף ריבית מחצית תקופה סך של 24,877 ₪.

תקופה רביעית – מיום 23.3.19 ועד היום (10 חודשים):
5.33 ידות (המנוח, האלמנה, הבת, ותובע 4 שנותר בצבא – שליש ידה, משק הבית וחסכון)
קופה משותפת: 32,609 ₪ : 5.33 = שווי ידה: 6,118 ₪ .
ההפסד 6,118 ₪ - 8,665 ₪ = 2,547 ₪.
2,547 ₪ X 10 חודשים = 25,470 ₪. בצירוף ריבית מחצית תקופה סך של 25,578 ₪.

תקופה חמישית – מהיום ועד שחרורו של תובע 4 מהצבא בתאריך 2.3.21 (13 חודשים):
5.33 ידות (המנוח, האלמנה, הבת, ותובע 4 שנותר בצבא – שליש ידה, משק הבית וחסכון).
קופה משותפת משתנה על פי שכרו של המנוח בסך 10,000 ₪ ולפיכך הקופה המשותפת הינה : 33,944 ₪ : 5.33 = שווי ידה: 6,368 ₪.
ההפסד 6,368 ₪ - 10,000 ₪ = 3,632 ₪.
3,632 ₪ X מקדם היוון 14.7 = 353,390 ₪.

תקופה שישית - מיום 3.3.21 ועד הגעתה של תובעת 5 לגיל 18 בתאריך 1.2.22 (11 חודשים):
5 ידות (המנוח, האלמנה, הבת, משק הבית וחסכון).
קופה משותפת: 33,944 ₪ : 5 = שווי ידה: 6,789 ₪.
ההפסד 6,789 ₪ - 10,000 ₪ = 3,211 ₪.
3,211 ₪ X מקדם היוון 10.8 X מקדם היוון כפול 0.95 = 32,945 ₪.

תקופה שביעית – מיום 2.2.22 ועד שחרורה של תובעת 5 מהצבא 1.2.24 (24 חודשים):
4.33 ידות (המנוח, האלמנה, שליש ידה של הבת בצבא, משק הבית וחסכון)
קופה משותפת: 33,944 ₪ : 4.33 = שווי ידה: 7,839 ₪ .
ההפסד 7,839 ₪ - 10,000 ₪ = 2,161 ₪.
2,161 ₪ X מקדם היוון 23.26 X מקדם היוון כפול 0.92 = 46,244 ₪.

תקופה שמינית - מיום 2.2.24 ועד הגיע המנוח לגיל פרישה בתאריך 27.3.30 (74 חודשים):
4 ידות (המנוח, האלמנה, משק הבית וחסכון)
קופה משותפת: 33,944 ₪ : 4 = שווי ידה: 8,486 ₪ .
ההפסד 8,486 ₪ - 10,000 ₪ = 1,514 ₪.
1,514 ₪ X מקדם היוון 68 X מקדם היוון כפול 0.87 = 89,568 ₪.

הפסדי השכר של המנוח ב"שנים האבודות" עד יציאתו לפנסיה מגיעים לסך של 552,582 ₪

אובדן הכנסות מיציאתו של המנוח לפנסיה בתאריך 27.3.30 ועד תום תוחלת חיים בתאריך 27.3.43 -
בין הצדדים קיימת מחלוקת לעניין הפיצוי לו זכאים התובעים מיציאת המנוח לפנסיה ועד תום תוחלת חייו.

לטענת התובעים יש לחשב 70% מהכנסת המנוח בסך 12,000 ₪ (סך של 8,450 ₪), בתוספת קצבת זקנה בסך 1,500 ₪ (סך של 10,000 ₪), והערכה כי האלמנה תשתכר גם היא 70% משכרה סך של 12,600 ₪. הקופה המשותפת 22,600 ₪ לחלק ל-4 ידות (המנוח, האלמנה, משק הבית והחיסכון), ערך כל ידה 5,650 ₪. ההפסד 5,650 ₪ - 10,000 ₪ = 4,350 ₪ X היוון 129 (156 חודשים) X היוון כפול 0.68 = 381,582 ₪

מנגד טענה הנתבעת, כי התובעים לא הוכיחו את הכנסת המנוח והאלמנה בתקופה זו ולא הוכח כי בתקופת הפנסיה היו לבני הזוג הכנסות בשיעור 70% והכנסות מקצבת זקנה ולכן לא מוצע פיצוי בגין תקופה זו.

לחלופין טענה הנתבעת, כי ככל שבית המשפט יקבל את טענת התובעים ויבצע חישוב בתקופה האמורה, יש לפצל את התקופות עד לפרישת האלמנה ולאחריה. כמו כן, הכנסות האלמנה היו עולות על הכנסות המנוח, כך שלא ניתן לטעון להפסד. אם יבוצע חישוב לפי קצבת זקנה לו היו זכאים המנוח והאלמנה בסך 1,500 ₪ כל אחד, אזי ההפסד של התובעי ם לפי שיטת הידות הינו 38,250 ₪, או לחילופי ח ילופין אם הם זכאים לפנסיה וקצבת זקנה, אזי הם זכאים לכל היותר לסך של 46,000 ₪ (כמפורט בעמודים 4-5 לסיכומי הנתבעת) .

למרבה הצער, התובעים לא המציאו כל ראיה על תקבולי פנסיה פוטנציאלים, לא למנוח ולא לאלמנה. לא הובאו נתונים באשר לקרן הפנסיה אליה הופרשו תקבולים מידי חודש ומהי הפנסיה הצפויה בעתיד.

יחד עם זאת, המנוח היה שכיר שהתמיד בעבודתו מספר שנים ב רציפות, הופרשו לו כספים לפנסיה והוא שילם ביטוח לאומי (כפי שעולה מתלושי השכר שצורפו). לפיכך, יש להניח כי ברבות הזמן היה זכאי לפנסיה וקצבת זקנה, שאת שיעורה אין לדעת. גם לגבי האלמנה לא הובאו נתונים, כזכור האלמנה מנהלת עסק עצמאי מזה שנים והנתונים בדבר הפרשות לקרן פנסיה חשובים שבעתיים, למרבה הצער לא הובא כל נתון ביחס לגובה הפנסיה הצפויה בעת פרישתה לפנסיה.

מאחר ועל פי חישוב גס עולה כי התביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל עם פנסיה או בלי פנסיה, אני נכונה לצורך החישוב לצאת מתוך הנחת עבודה, כי גם המנוח וגם האלמנה יקבלו פנסיה בשיעור של 70% + קצבת זקנה בשיעור של 1,500 ₪ כל אחד, כפי שטען ב"כ התובעים בסיכומיו (ראה עמ' 4 סעיף 18). לעניין זה רא ה, ע"א 9209/03 עיזבון המנוח יניב ניסן נ' הכשרת הישוב (להלן: "הלכת ניסן"), לפיו לאחר יציאת אדם לגמלאות, קצבת הזקנה כמו גם תקבולי הפנסיה מהווים את מקור הכנסתו והינם בגדר אובדן "שנות הזהב האבודות".

יחד עם זאת, החישוב שערך ב"כ התובעים בסעיף 18 לסיכומיו איננו מדויק, יש לחשב את ההפסד בשני שלבים מיציאת המנוח לפנסיה ועד ליציאת האלמנה לפנסיה ולאחר מכן עד תום תוחלת חייו של המנוח.

מיציאתו של המנוח לפנסיה ביום 27.3.30 ועד ליציאתה של האלמנה לפנסיה בגיל 70 (עצמאית) ביום 1.9.36 (77 חודשים): 70% מהכנסתו בסך 10,000 ₪ = 7,000 ₪ + קצבת זקנה בסך של 1,500 ₪ = 8,500 ₪, והכנסת האלמנה בסך של 23,944 ₪.
הקופה המשותפת – 32,444 ₪ בחלוקה ל-4 ידות (המנוח, האלמנה, משק הבית וחסכון) שווי ידה: 8,111 ₪ .
ההפסד 8,111 ₪ - 8,500 ₪ = 389 ₪.
389 ₪ X מקדם היוון 70.78 X מקדם היוון כפול 0.74 = 20,375 ₪.

מיציאתה של האלמנה לפנסיה ביום 1.9.36 ועד לתום תוחלת חייו של המנוח ביום 27.3.43 (79 חודשים): 70% מהכנסתו + קצבת זקנה = 8,500 ₪, ו-70% מהכנסת האלמנה סך של 16,760 ₪ + קצבת זקנה בסך של 1,500 ₪ = 18,260 ₪.
הקופה המשותפת – 26,760 ₪, בחלוקה ל-4 ידות (המנוח, האלמנה, משק הבית וחסכון) שווי ידה: 6,690 ₪ .
ההפסד 6,690 ₪ - 8,500 ₪ = 1,810 ₪.
1,810 ₪ X מקדם 71 X מקדם היוון כפול 0.6 = 77,106 ₪.

הפסדי השכר של המנוח ב"שנים האבודות" מיציאתו לפנסיה ועד תום תוחלת חייו מגיעים לסך של 97,481 ₪.

כאן המקום לציין, כי גם אם ביהמ"ש היה מבצע את החישוב בהתאם לנתוני השכר כפי שטענו התובעים (בהתעלם מטעויות החישוב שבוצעו בסעיפים 16, 18 – העדר פיצול לתקופות כנדרש והטעות בחישוב התקופה בה נמצאים התובעים בצבא), עדיין התביעה הייתה "נבלעת", עם כל הצער שבדבר.

אובדן שירותי בעל ואב ופגיעה בשכר האלמנה
לטענת התובעים, יש לפסוק להם פיצוי מוגבר שכן מדובר באיש עבודת כפיים, שנהג לבצע תיקונים שונים לרבות עבודות חשמל, שיפוצים, צבע, טיפול בגינה, קניות, דאגה לביטוחים, הסעות ילדים ועוד. המנוח חלק עם רעייתו את כל מטלות הטיפול בילדים ואחזקת משק הבית. מאחר והאלמנה עצמאית ומפרנסת עיקרית, עול משק הבית והילדים, העזרה בלימודים, ייעוץ והכוונה לילדים וטיפול בכל צרכיהם נפל בעיקר על המנוח.

עוד טענו התובעים, כי המנוח סייע לאלמנה בפן האדמיניסטרטיבי של העסק שבבעלותה למשל הכנת מסמכים לרו"ח מדי חודשיים, תיוק וטיפול בניירת, עריכת שיחות טלפון, גבייה מלקוחות וכיו"ב. בגין עזרה זו, עתרו התובעים לפיצוי בסך 900,000 ₪.

תובעת 2 אף הוסיפה וטענה כי שכרה נפגע ואם היו מחשבים את הפיצוי הראוי בהתאם להפסדים שנגרמו להכנסתה בעבר והפסד מוערך לעתיד, היה הפיצוי מגיע לסך של 2,000,000 ₪. אלא שבסיכומים הודו התובעים, כי הפגיעה בשכרה של האלמנה, משקף למעשה את שווי שירותי האב ובן הזוג, ואין מדובר בראש נזק בפניי עצמו (סעיפים 27 ו-32 לסיכומים), על כן עתרו התובעים לפיצוי אחד בגין אובדן שירותי המנוח בסך של 900,000 ₪ (יוער, כי בסעיף 39 לסיכומים עתרו התובעים לסכום של מיליון ₪ בראש נזק זה, הגם שבסעיפים 26 ו-32 לסיכומים עתרו לסכום של 900,000 ₪ באותו ראש נזק ).

מנגד טענה הנתבעת, כי אין כל בסיס עובדתי או משפטי לפיצוי בסך של 900,000 ₪. בניגוד לנטען על ידי תובעת 2, מחקירתה הנגדית עלה, כי שעות עבודתה היו גמישות ושל המנוח פחות. המנוח עבד שעות רבות מחוץ לבית, בממוצע 11 שעות ביום עובר לתאונה ומכאן שלא יתכן, כי המנוח ביצע מחצית ויותר ממטלות הבית. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה, כי לא הובאו כל ראיות לעניין ההוצאות הנטענות במשק הבית לאחר התאונה וגם הנתונים בדבר בעוזרת, אינם מסמכים רשמיים של המל"ל, הנתבעת התנגדה להגשתם והאלמנה אף סתרה את תצהירה בעדותה, בנוגע לתדירות העסקת העוזרת לפני ואחרי התאונה.

בנוסף טענה הנתבעת, כי התובעים אף לא הביאו ראיה לעניין הקשר בין הכנסות האלמנה לאחר התאונה לבין התאונה ותובעת 2 לא הציגה נתוני שכר עדכניים משנת 2017 ועד היום. תובעת 2 הציגה שומות חלקיות, תוך שהיא נמנעה מלהביא עדים שיכלו לתמוך בגרסתה, ולא ניתן ללמוד מהירידה הנטענת בהכנסותיה של האלמנה על הקשר לתאונה ועל שווי היקף אובדן שירותי בעל. יש לקחת בחשבון את חובתה להקטין נזק, והעובדה שהעסק נמצא בעליה כאמור בעדותה. אשר על כן, הציעה הנתבעת פיצוי בסך של 100,000 ₪ בראש נזק זה.

בהקשר זה יצוין, כי פיצוי בגין שירותי אב ובעל, בדומה למושג "אובדן שירותי אישה ואם", משמעו ערכו הכספי של אותו טיפול או סיוע, אותם ביצע המנוח במשק הבית ובכללם עזרה לבת הזוג ולילדים. הגם שהאלמנה לא הביא איש זולתה לעדות, אשר היה בה כדי לתמוך בטענותיה, לפיהן המנוח לקח חלק פעיל במטלות הבית ובטיפול בילדים, הרי שהיא הצהירה על כך בהרחבה בסעיפים 8 ו-9 לתצהירה, והיא לא נחקרה על חלק ניכר מטענותיה.

האלמנה תיארה, כי המנוח היה אחראי על הקניות, הכביסות, טיפול בביטוחים ותשלומים שונים לרשויות, טיפול ברכב המשפחתי, טיפול בגינה ותחזוקת הבית. וכן סייע לה בחלק האדמיניסטרטיבי של העסק והוא היה שותף פעיל בטיפול בילדים. התובעת הצהירה, כי המנוח הגיע לפחות פעמיים בשבוע בשעה שש אחר הצהריים ועזר לילדים בשיעורי הבית, הסיע אותם לחוגים/לרופא והכין ארוחת ערב. עוד טענה האלמנה, כי המנוח טיפל בילדים באופן בלעדי, כאשר היא נדרשה לנסוע לחו"ל במסגרת עבודתה ובשבועיים האחרונים בסוף כל שנה אזרחית, עת היה עליה עומס עבודה גדול.

בסעיף 9 לתצהירה, פרטה האלמנה, כיצד השתנו חייה לאחר מותו של המנוח, וכיצד עול המטלות בבית והטיפול בילדים נופל עליה כהורה יחיד, וכך תיארה:
"למרות שהיום שלי הרבה יותר עמוס נאלצתי לרדת דרסטית בשעות העבודה נטו ומכך נפגעה ההכנסה הישירה שלי. הסיבות הן:
בשנתיים הראשונות לאחר הפטירה, היו המון סידורים והתעסקויות מול הרשויות, כמו גם למשל גביית הביטוחים, התנהלות מול המוסד לביטוח לאומי, הודעות לכל הגורמים ששלומי נפטר ולהעביר כל החשבונות אלי ושאר בירוקרטיה. בנוסף, היה צריך לסיים את כל נושא הטיפול בבית, סיום השיפוץ, רכישת הריהוט, סידור הגינה, וכן הביטוחים השונים ובשחרור כספים. כל ענייני הבנקים, ארנונה, כל נושא הטיפול מול ביטוח לאומי, חיפוש אחר עו"ד וכו' – הכל נפל עלי.
מכיוון שהילדים שלושתם סבלו לאחר התאונה מדרגות שונות של טראומה, הייתה צריכה לטפל בזה. בתקופה הראשונה של כשלוש שנין, הייתי מתחילה את היום לפחות פעם בשבוע, לפעמים פעמיים, בשירות הפסיכולוגי במועצה המקומית. אח"כ משם הייתי צריכה להסיע את יהונתן לבית הספר בזכרון יעקב. יהונתן פיתח חרדה מנסיעה בתחבורה ציבורית ולכן כדי שילך בכלל לבית הספר (וזה אחרי שהפעלנו קב"ס) נאלצתי להסיעו כל יום במשך השנתיים הראשונות.
....
חשוב לי לציין כי מאז פטירתו של שלומי אני מגיעה לכל הפעילויות של הילדים בבית הספר, בתנועות הנוער ו/או בחוגים השונים. זאת בכדי שהילדים לא ייפגעו מעבר למה שנפגעו. גם לטקסים בצבא של איתמר אני מקפידה להגיע".

מחקירת האלמנה ביחס לשעות עבודתה ועבודתו של המנוח עלה, כי שעות עבודתה כעצמאית היו גמישות יותר משעות עבודתו של המנוח כשכיר (שם, עמ' 8 ש' 20 ואילך). הנתבעת הפנתה לתלושי שכרו של המנוח מהם עלה, כי הוא נהג לבצע שעות נוספות רבות, ובחודש מאי 2012 (חודש עובר לתאונה) הוא עבד בממוצע 11 שעות ביום, לכן טענה הנתבעת, לא יתכן שהוא ביצע מחצית ויותר ממטלות הבית והטיפול בילדים.

לאחר ששמעתי את עדותה של האלמנה ועיינתי בתלושי השכר, אינני סבורה כנטען על ידי הנתבעת, כי למנוח לא הייתה אפשרות לקחת חלק פעיל במטלות הבית והטיפול בילדים נוכח היקף שעות עבודתו. כפי שעלה מתלושי השכר של המנוח, הרי שלא בכל חודש ביצע המנוח שעות נוספות, כך למשל תלוש 3/12, ולא בכל חודש ביצע המנוח שעות נוספות בהיקף רב כך למשל תלושי השכר בחודש 1/12 ו-4/12.

יתרה מכך, העובדה שבחלק מהחודשים עבד המנוח שעות נוספות, אינה מעידה שהוא לא סייע במטלות הבית ובטיפול בילדים, עת חזר מעבודתו או במהלך סופי השבוע. האמור בתצהירה, לפיה המנוח היה שותף פעיל בחייהם של ילדיו ובמטלות הבית לא נסתר, ועדותה של אלמנה הותירה רושם מהימן.

יחד עם זאת, לא נעלם מעיניי, כי ממועד התאונה ועד מועד שמיעת הראיות חלפו כשבע שנים והאלמנה לא תמכה טענותיה בראיות לפיהם, היא נזקקה לעזרה בשכר בגין שירותי גינון, תיקונים, אינסטלציה, צבעי, שירותי שמרטפות וכו' במקום עזרתו של המנוח, ובבואי לפסוק פיצוי בראש נזק זה, יש ליתן על כך את הדעת.

יתרה מכך, גם היקף העסקתה של עוזרת הבית לא הוכח כנדרש. בסעיף 6 לתצהירה, טענה האלמנה, כי לפני התאונה היא העסיקה עוזרת בית פעם בשבועיים ואילו בסעיף 8 לתצהירה טענה, כי לפני התאונה היא העסיקה עוזרת בית פעם בשבוע, ובעדותה הסבירה, כי מדובר בטעות והעוזרת הועסקה פעם בשבועיים עובר לתאונה (שם, עמ' 9 שורה 25). דא עקא, האלמנה לא הביאה את העוזרת לעדות, הגם שעסקינן בעוזרת קבועה אשר עובדת אצלה עד היום (שם, עמ' 9 ש' 28). האלמנה, אף לא צירפה כל אסמכתא מהביטוח הלאומי אשר תתמוך בטענה זו. המסמכים שצורפו על ידי התובעת, הינם דוחות אקסל המפרטים לכאורה את כמות ימי העבודה של עוזרת הבית משנת 2012, ואין זה מסמך רשמי, אשר ניתן להתבסס עליו כראיה לאמיתות תו כנה.

באשר לטענת האלמנה, כי יש לפצותה בגין הפסד השכר שנגרם לה בעקבות מותו הפתאומי של המנוח, אשר כפה עליה להשקיע את מירב מאמציה וזמנה, בילדיה ובמשק הבית, וזאת על חשבון עבודתה בעסק העצמאי שבבעלותה, נקבע בפסיקה, כי ביהמ"ש אינו רשאי לפסוק פיצוי נוסף בגין הפסד השכר שיגרם לאלמנה כתוצאה מהצורך לצמצם את משרתה בעקבות מותו של הבעל. העילה לפיצוי בגין הפסד ההשתכרות מתייחסת למי שנפגע בתאונה כהגדרתה בחוק הפלת"ד, ונגרם לו הפסד השתכרות עקב כך. יחד עם זאת נקבע, כי הפסד השכר שנגרם לאלמנה עשוי לשמש אמת מידה לחישוב ההפסד הממוני שנגרם בשל אובדן שירותי הבעל (ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון , פ"ד מח (4) 673, עמ' 681 ועמ' 685).

מעיון בדוחות השומה שצירפה האלמנה משנת 2010 ועד שנת 2015 עולה, כי בעוד שהכנסותיה עובר לתאונה היו במגמת עלייה, הרי שהכנסותיה ממועד התאונה ואילך היו נמוכות מהכנסותיה עובר לתאונה. האלמנה נחקרה ביחס להכנסותיה בשנים 2016 עד 2018, והשיבה כי "יש שיפור קל אבל לא מזהיר, זה לא חזר להיות כמה שהיה".
(שם, עמ' 11 ש' 22).

התובעת לא צירפה נתוני השתכרות משנת 2016 ואילך. לא הביאה לעדות לקוחות פוטנציאלים שהתובעת לא התקשרה איתם בהסכם עקב מגבלת הזמן שנוצרה עם מותו של המנוח (שם, עמ' 7 ש' 29 ואילך עד עמ' 8 ש' 4) . ואף לא זימנה לעדות את גיסה (אחיו של המנוח) שעבד אצלה בעסק , כפי שעלה מעדותה (שם, עמ' 8 ש' 17). גיסה עבד עמה בעסק העצמאי ויש להניח, כי יכול היה לתמוך בגרסתה על ירידה בהיקף העבודה מאז פטירת המנוח. כמו כן, לא ברור מעדותה, מתי נפתח העסק העצמאי, שכן נתוני השכר צורפו רק משנת 2010 ואילך. ולפיכך, שכרה הממוצע חושב על פי השנתיים האחרונות עובר לתאונה.

היות ולא ניתן לקשור את הירידה בהכנסותיה ממועד התאונה ועד היום לתאונה בלבד, כאמור לא הובאו עדים שיכלו לתמוך בטענות האלמנה כאמור בסעיף 14 לתצהירה, אני סבורה שיש לפסוק לה פיצוי חלקי בגין ההפסד שנגרם לה בשנתיים הסמוכות לאחר התאונה.

נוכח האמור לעיל, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הנוגעים לעניין, בשים לב מחד גיסא לכך, שמדובר באלמנה צעירה שלא נמצאת בזוגיות עד היום (שם, עמ' 10 ש' 11), ונותרה לגדל לבד שלושה ילדים שהיו קטינים במועד התאונה, ולתחזק לבדה בית פרטי לרבות תיקונים וטיפולים שוטפים, תוך שהיא צריכה להמשיך ולעבוד בהיותה עצמאית, כדי לשמור על העסק שלה כמקור פרנסה יחיד. אני מוצאת לנכון לפסוק לתובעים פיצוי בגין אובדן שירותי אב ובעל בסכום גלובאלי של 450,000 ₪.

הוצאות רפואיות ופסיכולוגים
התובעים עתרו בסיכומים לקבל החזר בגין טיפולים ותמיכה פסיכולוגית לו נזקקו, בעקבות מותו הטראגי של המנוח וצירפו קבלות בסך של 46,000 ₪. עלות הטיפולים הוערכו בתצהיר האלמנה (סעיף 11) בסכום שבין 1,000 לבין 2,500 ₪ לחודש – בשנה הראשונה, ומאוגוסט 2013 סכום זה ירד לכ-1,000 עד 1,500 ₪ לחודש עד היום.

מנגד התנגדה הנתבעת, להגשת מוצגים אלו, שכן זהו ראש נזק שאינו בר פיצוי במסגרת תובענה זו, ולא בכדי אין לו כל זכר במסגרת פירוט ראשי הנזק בכתב התביעה. עוד טענה הנתבעת, כי התובעים אינם בגדר "נפגעי" בתאונת דרכים, ולא הוכח כי התובעים הינם בגדר "נפגעים משניים" העומדים בתנאי הלכת אלסוחה. כאמור, לא מונו מומחים מטעם ביהמ"ש לקבוע האם התובעים עומדים בתנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה, ואף אין להסתמך על מסמכים רפואיים שנערכו על ידי גורמים שאינם מומחים שמונו מטעם ביהמ"ש בהליך המתנהל לפי חוק הפלת"ד. התובעים לא פנו לקבל טיפולים הממומנים במסגרת קופת חולים ולא פעלו להקטנת נזק וגם מהטעם הזה הם אינם זכאים לפיצוי בגין ההוצאות הנטענות.

בעניין זה, אין לי אלא להסכים עם הנתבעת, כי ראש נזק זה, שאף לא נטען בכתב התביעה, הוא אינו בר פיצוי בהליך זה, שעה שהתובעים לא הוגדרו כ"נפגעים משניים" בהתאם להלכת אלסוחה (רעא 444/87 אבו סרחאן עארף מקאבל מונהאר אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן, פורסם ביום 30.7.90).

ככל שהתובעים רצו לטעון לנזקים נפשיים שנגרמו להם בעקבות מותו של המנוח בתאונה, וכפי שהעידה האלמנה בנוגע לאחד מילדיה, כי הוא "כרגע מטופל עם בעיות פסיכולוגיות לא פשוטות" (שם, עמ' 10 ש' 13 ואילך), היה על התובעים לעתור למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הנפשי.

בהעדר קביעה של מומחים רפואיים מטעם ביהמ"ש בתחום הנפשי, לפיה נגרמה לתובעים נכות נפשית קשה בעקבות התאונה, לא ניתן להכיר בתובעים כ"נפגעים משניים". לפיכך, ההוצאות שנגרמו להם בראש נזק זה, אינן ברות פיצוי בהליך דנן.

כאב וסבל
המחלוקת בין הצדדים בראש נזק זה, הינה זניחה (פער של כחמש מאות ₪ - לפי התובעים הם זכאים לסך של 47,712 ₪, ולטענת הנתבעת התובעים זכאים לסך של 47,210 ₪). מחישוב שערך ביהמ"ש נכון למועד כתיבת פסק הדין הסכום לפיצוי בראש נזק זה הינו 47,542 ₪.

הוצאות קבורה ואבל
לטענת התובעים, הם נשאו בהוצאות לוויה, שבעה, רכשו מצבה, סעודת "יום השלושים" והוצאות עבור הנצחת המנוח (מסע אופניים שנערך לזכרו כל שנה בסך של 2,500 ₪) וכד', ולכן הם עותרים לפיצוי בסך של 50,000 ₪.

מנגד טענה הנתבעת, כי התובעים עתרו בסיכומיהם לסכום של 50,000 ₪, אולם האלמנה העריכה את הוצאותיה בראש נזק זה (סעיף 12 לתצהירה) בסך של 15,000 ₪. על כן הם מנועים מלטעון להוצאות בסך של 50,000 ₪. עוד טענה הנתבעת, כי התובעים לא הוכיחו הוצאותיהם וצירפו קבלה אחת בלבד בסך 4,000 ₪ בגין עלות מצבה, לא הובאו כל ראיות להוצאות אחרות ובכלל זה לגבי מסע אופניים שממילא הוא אינו בר פיצוי בהליך זה.

אני סבורה, כי התובעים עתרו לפיצוי גבוה מן המקובל בראש נזק זה, מבלי שהציגו תימוכין לכך. זאת ועוד, צודקת הנתבעת, כי האלמנה העריכה את הוצאותיה בראש נזק זה בתצהירה בסך של 15,000 ₪ ולא בסך של 50,000 ₪, ועל כן אין מקום לפסוק לה פיצוי בגובה 50,000 ₪.

עסקינן בראש נזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות, התובעים צירפו מספר קבלות (נספח ז' לתיק המוצגים) בגין הוצאות שנגרמו להם לרבות עלות שמירת קבר, מצבה ועלויות כיבוד (וזאת בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, לפיה צורפה קבלה אחת בלבד בגין מצבה).

הגם שחלק מההוצאות אינן ברות פיצוי, הלכה פסוקה, כי לביהמ"ש סמכות לפסוק הוצאות קבורה ואבל על פי אומדנה (ת.א. 6456/04 דוד פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ , (פורסם 14.11.05) עמ' 919). בנסיבות אלה, אני מקבלת את טענת האלמנה לפיצוי כפי שהצהירה בסעיף 12 לתצהירה בסך של 15,000 .

ניכוי תגמולי מל"ל
התובעים אינם חולקים על חוות הדעת האקטוארית שהוגשה על ידי הנתבעת לעניין תגמולי המל"ל שמקבלים התלויים, לפיה יש לנכות 1,430,000 ₪ מסכום הפיצוי לו זכאים התובעים.

התובעים אף לא התנגדו לחוות הדעת האקטוארית המעודכנת נכון לתאריך 30.10.19, שהוגשה על ידי הנתבעת. משכך, יש לנכות סך של 1,528,810 ₪, מסכום הפיצוי לו זכאים התובעים.

לסיכום הנזק:
אובדן השתכרות בשנים האבודות (ממועד התאונה ועד גיל פרישה) 552,582 ₪
אובדן קצבת זקנה (ממועד הפרישה ועד סוף תוחלת חיים) 97,481 ₪
כאב וסבל 47,542 ₪
הוצאות קבורה 15,000 ₪
אובדן שירותי בעל ואב 450,000 ₪
________________
סה"כ 1, 162,605 ₪
מסכום זה יש לנכות תגמולי מל"ל בסך של 1,528,810 ₪, לפיכך התביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל ונדחית.

לפנים משורת הדין, אינני פוסקת הוצאות נגד התובעים.

התובעים יישאו במחצית השנייה של האגרה.

המזכירות תשלח עותק מפסק דין לצדדים עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ט טבת תש"פ, 26 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.