הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 19667-07-19

בפני
כבוד ה שופט יעקב שקד

תובעת

שני שחם
ע"י עו"ד אמיר שניידשר

נגד

נתבעת
מדינת ישראל
ע"י עו"ד אלה גלילי סחר - פרקליטות

פסק - דין

בפניי תביעה על סך 150,000 ₪.

השתלשלות העניינים וגדר המחלוקת

ביום 19.7.17 בשעה 8:15 בבוקר יצאה התובעת מביתה לכיוון רכבה שחנה בסמוך ונתקלה בשוטר, מר מרדכי כליף, שעסק ברישום דו"ח בשל חניית רכבה על מדרכה. התובעת פנתה לשוטר וטענה כי בהתאם להסדר שהושג עם העיר יה ניתן לחנות על המדרכה באזור עד שעה 9:00 בשל מצוקת חניה.

לטענתה, השוטר התעלם מדבריה, ביקש רשיונות והמשיך ברישום הדו"ח. כיוון שהשוטר החנה את רכבו בצורה המפריעה לתנועה, נוצר במקום פקק ושכנים התאספו במקום, ואף הם פנו לשוטר והסבירו בדבר אותו הסדר עם העיריה, אך זה לא שעה לדבריהם.

לטענתה של התובעת, במשך כעשרים דקות השוטר עמד במקום והמשיך לרשום דו"ח, תוך ויכוח עם השכנים. בחלוף פרק זמן זה ונוכח העובדה שמיהרה לעבודתה, פנתה לשוטר, הניחה את ידה על כתפו על מנת להסב תשומת ליבו, וציינה כי היא עורכת ב- YNET וממהרת לעבודה, וביקשה שיסיים את רישום הדו "ח על מנת שתוכל לעזוב את המקום.

בשלב זה, לדבריה, השוטר כליף נתקף בחמת זעם וצרח לעברה תוך שהוא מקרב את כף ידו לכיוון לחיה כמעין איום בסטירה ו"ליטף" אל לחיה, ותוך שהוא צועק עליה להיכנס לניידת המשטרה בגין הטרדה מינית שלו ואיום ב"שיימינג", למרות שכלל לא איימה עליו או הטרידה אותו מינית.

התובעת מוסיפה כי חששה להיכנס לניידת שמא הדבר יתפרש כהודאה באשמה וכי ביקשה להתקשר לעו"ד על מנת להתייעץ אך השוטר חטף לה את הטלפון מהיד. לאחר שנכנסה לניידת הובלה לתחנת משטרה, שם המתינה כשלוש שעות לחקירה. השוטר כליף חזר בתחנה על דבריו כי הטרידה אותו, איימה עליו ואף אמר כי "הגיע הזמן שעיתונאים ילמדו לקח". התובעת מסרה עדות ושוחררה. לאחר מכן הגישה התובעת תלונה במחלקה לחקירות שוטרים, שהחליטה שאין מקום להעמדת השוטר לדין אך ציינה כי יש ל שקול נגדו הליך משמעתי. נגד התובעת לא הוגש כתב אישום.

התובעת טוענת בין היתר כי יש במעשי השוטר כליף כליאת שווא, תקיפה, פגיעה בשם טוב ועוד, ומבקשת כי הנתבעת תפצה אותה בסך 150,000 ₪.

הנתבעת מכחישה את תיאור האירוע כפי שתואר על ידי התובעת. לדבריה, התובעת הפרה חוק בכך שחנתה על המדרכה ושילמה את הדו"ח.

לשיטתה של הנתבעת, השוטר פעל כדין בעכבו את התובעת לאחר שזו איימה עליו כי תעשה לו "שיימינג" בהיותה כתבת בכירה, וכן לאחר שטפחה על כתפו בניגוד לדין. התובעת בהתנהגותה גרמה להסלמת אירוע פשוט.

כמו כן נטען כי השוטר לא אמר לתובעת כי הטרידה אותו מינית. התובעת נחקרה במשטרה ושוחררה אחרי זמן קצר ולא לאחר שלוש שעות כפי שנטען.

מטעם התובעת העידו היא עצמה, בת זוגה גב' לימור ברנהולץ וכן שכן שנכח במקום, מר מתן שחר.

מטעם הנתבעת העיד השוטר כליף וכן הוגשו תצהירים של רס"ר מרגריטה בואני, שטיפלה בתלונה קודמת שנטען כי הוגשה נגד התובעת וכן השוטר שגבה עדות מהתובעת, רס"ר עמית בן שטרית.
שני האחרונים לא העידו שכן הושג הסדר דיוני כי לא ייחקרו ללא שיטען להימנעות מחקירתם. כמו כן הוצגו חמישה סרטונים, ארבעה על ידי התובעת ואחד שצולם על ידי השוטר כליף.

האקלים המשפטי

תחילה יש לבחון האם התובעת עוכבה כדין על ידי השוטר כליף. סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים) קובע כך:

"(א)  היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו.
(ב)  שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה:
(1)   יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן (א);
(2)   הזיהוי היה בלתי מספיק, או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו."

סעיף זה קובע איפוא שני תנאים מצטברים לעיכוב אדם: האחד, קיום יסוד סביר לחשד לעבירה המסכנת את שלומו או בטחונו של אדם, שלום הציבור או בטחון המדינה; השני, זיהוי האדם איננו מספיק או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו.

עיכובו של אדם לצורך חקירתו ע"י שוטר פירושו פגיעה בחירותו, עת לכל אדם זכות יסודית לחופש תנועה בהיותו בן חורין, כעולה מסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

אף סעיף 66 לחוק המעצרים מכיר בכך בקבעו כי עיכוב משמע –

"...הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי, בשל חשד שבוצעה עבירה או כדי למנוע ביצוע עבירה כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית, הכל כאמור בפרק זה".

לכך יש להוסיף את פקודת המטה הארצי (14.01.34) הקובעת:

"ככלל, במקום שאין בכך כדי להפריע להמשך הטיפול המשטרתי, יש להעדיף זימונו של אדם לתחנת המשטרה, על פני הדרישה להילוות לאיש המשטרה" (סעיף 3(ב)(ג)).

בע"א (מחוזי ת"א) 44886-04-15‏ כהן נ' מדינת ישראל‏ (18.4.16) (להלן – עניין כהן) התייחס בית המשפט המחוזי לסוגיית עיכובו של אדם ולהוראת סעיף 67 לחוק המעצרים, בקבעו כי:

"הדרישה שבס.ק.2 לעיל (הכוונה לסעיף 67(ב)(2) לחוק המעצרים – י.ש.) אינה דרישה טכנית פורמאלית שדי בהתקיימה כדי להקים באופן אוטומטי את דרישת ההילוות לתחנת המשטרה לצרכי חקירה, משזו צריכה לקיים גם את דרישת הפגיעה המינימאלית וגם את דרישת הסבירות. ברירת המחדל הינה זימון מתואם לתחנת המשטרה, ולא דרישת הילוות מיידית" (סעיף 11; ההדגשה במקור).

עוד הפנה בית המשפט המחוזי באותו עניין לפקודת המטה הארצי הנ"ל וכן לדעתה של רונית קיטאי-סנג'רו בספרה המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין (2011):

"ואכן, גם כאשר יש צורך בזימונו של החשוד לתחנת המשטרה, יש עדיפות לזימון מאוחר מאשר לדרישה להתלוות לשוטר באופן מיידי לתחנת המשטרה בעת האירוע בהיעדר חשיבות מיוחדת לגבות את העדות על אתר. זימון מיידי פותח פתח להתלהטות יצרים מיותרת. הוא אינו מאפשר לאדם להיערך לעיכוב, ולהתאים את תכניותיו לכך... לדעתי מוטב היה לחשוד, שאין נגדו עילת מעצר, להתייצב בתחנת המשטרה לאחר תיאום מראש איתו של מועד סביר להתייצבותו. דרישת התיאום מראש תחייב שוטר ליצור קשר ישיר עם החשוד וכן תוכל למנוע התעמרות באזרח באמצעות חיובו להתייצב בשעות לא נוחות" (עמודים 91-93).

בנוסף הפנה בית המשפט המחוזי באותו מקרה לדברי פרופ' אורן גזל הסובר כי הפתרון הנכון הוא תשאול קצר במקום האירוע, כמופיע במאמרו עיכוב לחקירה, בספר יצחק זמיר/על משפט, ממשל וחברה:

"לדעתי, אין לפרש את המונח 'לא ניתן' כמתייחס רק למקרים שבהם אין כל אפשרות, בלא קשר למשאבים ולקשיים, לחקור את החשוד במקום הימצאו... כאשר ניתן לבסס קושי מיוחד בחקירת החשוד מחוץ לתחנה, כגון צורך בעזרים המצויים רק במתקני המשטרה, ניתן להצדיק כפיית החשוד להתייצב בתחנה. אולם בתשאול קצר ורגיל, שבמסגרתו כותב החוקר את הודעת החשוד, אין כל בסיס חוקי לדרישה לחייב את החשוד להתייצב בתחנה... אולם אם החשוד מסרב להתייצב לחקירה במשטרה, אין למשטרה סמכות לכפות הגעתו לחקירה, אלא אם זיהויו היה בלתי מספק או שלא ניתן לחקרו במקום הימצאו. רק במקרים אלו רשאי שוטר לדרוש מהחשוד להילוות אליו לתחנה או לזמנו לחקירה" (עמ' 385).

המשטרה כפופה לחובת הזהירות בנזיקין (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ''ד מב(3) 733 (1988)). פעולות שיטור הן פעולות שבמומחיות. שיטור הוא מקצוע הדורש מידה רבה של אימונים, יכולת ומיומנות. יש לבחון פעילות שיטור על פי סטנדרט המומחה הסביר בנסיבות העניין. סטנדרט ההתנהגות הסביר נקבע אפוא על פי רמת הביצוע שניתן לצפות כי תופגן בנסיבות המקרה על ידי שוטרים מיומנים, שעברו הכשרה מתאימה (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 519 (2004)).

בחינת התנהגות המשטרה צריכה להיעשות בהתבסס על הנתונים שהיו בידה בשעת האירועים ותוך התחשבות בתנאי החקירה ונסיבותיה, ולא בדיעבד באמת המבחן של מעבדה (ע"א (מחוזי ת"א) עופר נ' דרעי (18.6.09)). שיקולי מדיניות מחייבים הטלת ריסון בהטלת אחריות על המדינה, אם כי אין לקבוע כי כלל לא חייבת חובת זהירות. ייתכנו מקרים שבהם הפעלת שיקול הדעת חרגה מאמת מידה סבירה, או היתה נעדרת כל אחיזה במציאות. במקרים אלו, אל לו לבית המשפט להימנע מהטלת אחריות, ולתת לרשות להסתתר מאחורי מסך "שיקול הדעת" (ע"א 915/94 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 81 (1994)).

ולעניין חיוב המדינה בנזיקין בשל עיכוב שלא כדין נקבע:

"כאשר נאסר, נעצר או מעוכב פלוני, שלא כדין, על-ידי כוחות הביטחון, ייתכן שיהיה זכאי לפיצויים בשל כך במסגרת תביעה נזיקית...גובה הפיצויים נגזר ממידת הרשלנות בה לקתה פעולת הגורמים המעכבים מחד גיסא, ומן הנזק שנגרם לפלוני מאידך גיסא, ובאומדן הנזק יש להביא בחשבון את אופיה של שלילת החירות – האם עיכוב בתחנת המשטרה או כליאה מאחורי סורג ובריח; את האופן בו התבצע העיכוב או המעצר – למשל, האם נעשה במקום הומה תוך פגיעה בשמו הטוב של האדם, או שמא הרחק מעיני הציבור; וכמובן את ארכה של שלילת החירות..." ( רע"א 4672/14 גליק נ' מדינת ישראל (6.1.2015) , פיסקה י"א לפסק הדין; להלן – עניין גליק).

וכן, אם כי פסק הדין נסוב על מעצר:

"הפעלה לא ראויה של סמכויות מעצר, ולא כל שכן החלטה על מעצר ללא עילת מעצר, עשויות להניח בסיס לאחריות בנזיקין. הביסוס הפורמאלי לאחריות זו נמצא בפקודת הנזיקין, וליתר דיוק בעוולת הרשלנות, אך מן הבחינה העקרונית, אין ספק שהיא שואבת מן ההגנה החוקתית על הזכות לחירות, ובמובן זה המדובר בתביעה שניזונה גם מן המשפט החוקתי ולא רק מדיני הנזיקין" (רע"א 6572/14 ‏ פלוני נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (14.1.15); להלן – עניין פלוני).

יישום הדין על המקרה שלפניי

לאחר ששמעתי את העדים, צפיתי בסרטונים שהוגשו ועיינתי ביתר הראיות, סבורני כי עיכוב התובעת על ידי השוטר כליף נעשה שלא כדין. אפרש את טעמיי.

אף אם אניח כי היה לשוטר כליף "יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה", כלשון סעיף 67(א) לחוק המעצרים (וגם הנחה זו לא מקובלת עליי כמבואר להלן), הרי שבנסיבות העניין, השוטר כליף נהג בניגוד לפקודת המטה הארצי שהוזכרה לעיל לפיה "ככלל, במקום שאין בכך כדי להפריע להמשך הטיפול המשטרתי, יש להעדיף זימונו של אדם לתחנת המשטרה, על פני הדרישה להילוות לאיש המשטרה". כמבואר להלן, פעולת העיכוב שנקט השוטר כליף לא היתה סבירה ומידתית ודי היה לכל היותר בזימון התובעת לחקירה במשטרה במועד נדחה .

השוטר כליף סבר כי התובעת עברה עבירה בכך שטפחה על כתפו ולכן החליט לעכבה . זאת, כעולה מהסרטון שצרף לתצהירו בו חזר ואמר לתובעת כי היא מעוכבת כי "נגעה בו". למרות זאת, בעדותו העיד כי לא סבר כי מדובר בתקיפה (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 3-4) , ולכן לא ברור מדוע החליט לעכבה בשל כך.

ועוד: בעדותו, השוטר כליף אמר כי סיבת העיכוב "הראשונית" היתה דווקא איומים ב"שיימינג" (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 28-29). גם בהמשך העדות הבהיר כי סיבת העיכוב היתה איומים בלבד ולא מעבר לכך (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 2).

מעבר לסתירה זו בין העדות לבין הסרטון, כאשר נשאל השוטר כליף האם ניתן היה להשיג את המטרה על ידי זימון התובעת למחרת למשטרה להיחקר בהתאם לפקודות המשטרה כאמור, השיב:

"ככלל, הקו שאדוני אומר זה מה שאנחנו עושים, אנחנו מבינים שאנשים קצת יוצאים מדעתם, מאיימים, מליון פעם אמרו לי אתה לא תהיה שוטר...אם הארוע היה מסתיים בזה שהיא אמרה לי שהיא תעשה עלי כתבה בynet אז אפשר להזמין אותה למשטרה ושלום על ישראל...אבל לא יקרה מצב ששוטר מבצע את העבודה שלו לפי החוק לעילא ולעילא ומנסה לאתר לאתר אותה בטלפון...וראוה שהאוטו שלה חונה על מדרכה. הארוע לא נגמר ברגע של האיום בפוסט, היא נכנסה לאיזה שידור ישיר וקריינה שאני הטרדתי אותה מינית. אני יכול להגיד שתבוא מחר למשטרה, לכן עיכבתי אותה. היא צרחה שם שאני הטרדתי אותה מינית...הגברת מאשימה שאני הטרדתי אותה מינית. תעודת זוגיות, לוחמת, עתונאית. אני לא יכול לתת לה ללכת הביתה. אחר כך יגידו איך שחררתי אותה עם כאלו טענות..." (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 7-22).

ובהמשך:

"...הארוע התגלגל ובמהלך הארוע הגברת טענה שהיא הטרידה אותי מינית, שכך אני טוען. לכן החלטתי שהיא מסכנת את המצב שלי בכך שהיא יכולה להעליל עלי, להמציא עלי, לשקר, החלטתי להביא אותה לתחנה שתאמר את זה בפני חוקר בצורה מסודרת..." (עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 11-14).

עינינו הרואות, השוטר כליף הסכים כי לא היה מקום לעכב את התובעת, אף שלטענתו איימה עליו ב"שיימינג". הסיבה האמיתית לעיכוב, מבחינתו, הובררה בחקירתו והיא איננה איומים ב פרסום כתבה עליו, טפיחה על כתפו או אי הזדהות, כפי שטען בתצהירו, ואף בדו"ח הפעולה ובדו"ח העיכוב שצורפו לתצהירו. מבחינתו, סיבת העיכוב חלף זימון התובעת לחקירה במשטרה לאחר מכן, הינה כי לדבריו, התובעת טענה כלפיו בעת האירוע כי הוא אמר שהטרידה אותה מינית. סיבה זו לאו סיבת עיכוב כדין היא.

כעולה מסרטון שהציגה, אכן התובעת אמרה לשוטר כליף שהוא מאשים אותה שהטרידה אותו מינית.

השוטר כליף לא אמור לבצע "עיכוב מנע" של התובעת על מנת שחוקר יחקור אותנ על דבריה אלה. אם אכן בפי אזרח הסתייגויות מדברים שאמר לו שוטר , אל לו לשוטר לעכב אדם או לעצרו בשל כך שאותו אדם, כך להבנת השוטר, מייחס לשוטר האשמות כלפי אותו אדם. מעשה מעין זה חוטא למטרת פעולות השוטר וסמכויותיו. אם ימצא האזרח לנכון , יגיש נגד השוטר תלונה וימסור עדות בעניין על ידי גורם מוסמך .

זאת ועוד: אף אם הייתי מגיע למסקנה כי סיבת העיכוב היתה איומים ב"שיימינג", למרות דברי השוטר כליף שצוטטו לעיל בענין הסיבה האמיתית לעיכוב מבחינתו, אין הצדקה לעיכוב בנסיבות אלה.

מבלי שאכריע האם "איום" כזה מהווה איום על שוטר כמשמעות מונח זה בדין, אין הדבר מצדיק את עיכוב התובעת. זאת, שכן אף אם מדובר בעבירה פלילית של איומים, אין מדובר באיום על שלומו או בטחונו של אדם, כאמור בסעיף 67(א) לחוק המעצרים. השוטר כליף לא טוען כי התובעת איימה לפגוע בגופו או באחרים . ממילא, לא מתקיים היסוד הראשון הקבוע בסעיף 67(א) לחוק המעצרים.

בנסיבות הענין לא מתקיים אף היסוד השני בסעיף 67 לחוק המעצרים, שכן השוטר כליף לא טען כי סיבת העיכוב הינה אי זיהוי התובעת כאמור בסעיף 67(ב) לחוק המעצרים, מה גם שברור כי לא היתה כל בעיה בזיהויה שכן רשם לה דו"ח. השוטר כליף גם ציין בסעיף 9 לתצהירו כי התובעת "לא נתנה מיד" את פרטי תעודת הזהות שלה, כלומר בשלב מסוים הפרטים הגיעו לידיו. מצפיה בסרטונים ושמיעת העדויות עולה כי השוטר כליף והתובעת היו בסערת רגשות, מה גם ששכנים לא מעטים ניסו לשכנע את השוטר מלהשלים את רישום הדו"ח, והוא חש פגוע ונראה לחוץ מהסיטואציה שנוצרה.

דומה כי יפים למקרה שלפניי דברי בית המשפט המחוזי בעניין כהן:

"עיכובו של המערער בשלב זה, חרף הרף הנמוך של חומרת האירוע כפי המתואר לעיל, מעורר תהייה מעיקה שמא מישהו גמר אומר בדעתו ללמד את המערער לקח ולהשפילו..." (סעיף 13).

וכן:

"אין המדובר, אפוא, בטעות בהפעלת שיקול דעת, הנעשית במצבי לחץ רגעיים בהם נדרשת דחיפות בהכרעה, אף אין המדובר בדרישה לעמידה בסטנדרט זהירות נוקשה מדי, העלול לרפות את ידי השוטרים. חובת הזהירות המתחייבת מתבטאת בכך שמי שניתנו בידיו הכוח והסמכות על מנת לשמור על שלטון החוק ועל הסדר הציבורי, יעשה בסמכויות אלו שימוש למטרות לשמן נועדו, ומבלי לחרוג בצורה בולטת מהנדרש לצורך ביצוע המשימה, זאת, גם בעומדו מול התנהגות מתריסה ומתנשאת" ( שם, בסעיף 20).

כאמור, כאמור בפקודת המטה הארצי האמורה, מקום שאין בכך כדי להפריע להמשך הטיפול המשטרתי, יש להעדיף זימונו של אדם לתחנת המשטרה, על פני הדרישה להילוות לאיש המשטרה. כלל זה עולה גם מעניין כהן הנ"ל.

בנסיבות המקרה, לא היתה כל מניעה להזמין את התובעת לתחנת המשטרה על מנת שתיחקר על טענות השוטר כליף כלפיה, בין אם מדובר בטפיחה על שכמו ובין אם על איומים וכפי שצוטט לעיל, השוטר אף הסכים לכך שהיה ראוי לנהוג באופן כזה באותו מקרה.

כפי שצויין בעניין כהן, הדרישה בסעיף 67(ב)(2) לחוק המעצרים אינה דרישה טכנית פורמאלית שדי בהתקיימה כדי להקים באופן אוטומטי את דרישת ההילוות לתחנת המשטרה לצרכי חקירה, וזו צריכה לקיים גם את דרישת הפגיעה המינימלית וגם את דרישת הסבירות. במקרה שלפניי, מידתיות וסבירות מחייבים, לכל היותר, זימון לתחנת המשטרה ולא עיכוב, שמשמעו בפגיעה בחירותו של אדם.

למעלה מהדרוש אציין כי לא שוכנעתי כי התובעת "איימה" על השוטר כליף שתערוך עליו כתבת "שיימינג".

התובעת העידה כי לא אמרה לשוטר כליף שתערוך עליו כתבה. בסרטונים ניתן לשמוע כי היא מציינת את מקום עבודתה, אך לא מעבר לכך. למעט עדות השוטר כליף, אין בפניי כל ראיה כי אמרה זאת.

לאחר שהתרשמתי מהעדויות, ראיתי להעדיף את עדות התובעת בענין זה על עדותו של השוטר כליף, שנמצאה לא קוהרנטית. מעבר להתרשמותי הבלתי אמצעית, לכך מספר סיבות:

ראשית, בסרטון שצורף לתצהירו, השוטר חוזר פעם אחר פעם על האמירה כי התובעת מעוכבת – ואף נעצרת – בשל נגיעה בו. אין זכר לעילת עיכוב בשל איומים עליו. זאת, בניגוד לעדותו לפיה החליט לעכבה רק בשל איומים. המדובר בסתירה חזיתית בין עדותו בפניי לבין סרטון זה. בנוסף, כאמור, קיימת גם גרסה שלישית של השוטר לעילת העיכוב ו היא חששו מפני דבריה כי הוא טען לעברה שהטרידה אותו מינית. שלוש הגרסאות מלמדות יותר מכל על חוסר מהימנותו של השוטר כליף.

שנית, בדוח הפעולה נספח ב' לתצהירו כתב השוטר כליף שעיכב את התובעת בשל נגיעה, הטרדה ואיומים. גם דו"ח זה סותר את עדותו בפניי ואת הסרטון האמור, שמציג רק סיבה אחת – נגיעה בו. המדובר איפוא בגרסה שונה בעדות, בדו"ח הפעולה ובסרטון.

שלישית, כאמור, השוטר כליף עצמו העיד שלא ראה בנגיעה בכתפו משום תקיפה, ומדוע שיחליט על עיכוב התובעת בשל כך? אמנם המדובר בעניין שונה מסוגית האיומים לכאורה, אך עדיין גם קושי זה בדבריו פוגם במהימנותו של השוטר כליף.

התובעת מנגד הציגה גרסה עקבית וסדורה, הן בתצהירה, הן בעדותה והן בחקירתה במשטרה והכחישה כי איימה על השוטר בעריכת כתבה.

לא נעלמה מעיני טענת הנתבעת כי התובעת סירבה לעלות לניידת המשטרה. אכן עולה מהסרטון שצורף לתצהיר השוטר כליף כי הוא חזר וביקש ממנה זאת והיא לא עלתה לניידת אלא רק לאחר שחזר על כך מספר פעמים. אכן ראוי כי אזרח המעוכב כדין על ידי שוטר יציית לבקשתו ויעלה לניידת ללא דיחוי. זאת – כאשר מדובר בעיכוב כדין. בענייננו, כאמור, נמצא כי העיכוב לא נעשה כדין.

כמו כן, לא נעלמה מעיני התנהגותה של התובעת באירוע, שעלבה בשוטר באומרה שאינו יודע לרשום דו"ח ולעגה לקעקוע שעל גופו, ואף הודתה בחקירתה כי יכולה היתה להתבטא אחרת (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 17-30). מצופה מאזרח כי ינהג בנציגי מערכת אכיפת החוק בצורה ראויה ומכובדת, ולא כפי שנהגה התובעת בחלק מן האירוע. הבאתי התנהגות זאת בחשבון בפסיקת סכום הפיצוי.
אינני מתעלם גם מתחושותיו הקשות של השוטר כליף כעולה מעדותו ומדבריו כי הכתבה ששודרה על המקרה בתוכנית "הצינור", שהוצגה בסרטון שהוצג, פגעה בו קשות. עם זאת, כתבה זו איננה מעלה או מורידה לענין ניתוחו של האירוע ואחריות הנתבעת בהקשר לכך.

נוכח הממצא כי העיכוב נעשה שלא כדין, המסקנה הינה כי מדובר ברשלנות של השוטר כליף, שנהג בסטנדרט התנהגות החורג מהמצופה ממנו בנסיבות העניין. ממילא, הנתבעת אחראית על מעשיו כשלוחתו. הבאתי בחשבון את הפסיקה שהובאה לעיל ואת מידת הזהירות שיש לנקוט בחיוב המדינה בנזיקין בעת פעולות המשטרה והגעתי למסקנה כי בנסיבות יש להטיל עליה אחריות בנזיקין.

לאחר תום הסיכומים עתרה הנתבעת להגשת אסמכתאות משפטיות וביניהן הפנתה לסעיף 44 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), תשכ"ט – 1969 (להלן – פקודת סדר הדין הפלילי), לפיו שוטר לא יישא באחריות פלילית או אזרחית אם לדעת בית המשפט העיכוב או המעצר נעשו בתום לב ולמען שלום הציבור. עוד הפנתה לפסקי דין שעסקו בעיקרם בגובה הפיצוי בשל עיכוב שלא כדין.

התובעת התנגדה לבקשה וטענה בין היתר כי הסיכומים הושמעו וכי הטענה בדבר סעיף 44 הנ"ל מהווה שינוי חזית. הנתבעת הגישה תשובה לתגובה ובה טענה כי מדובר בטענה משפטית בעיקרה וכי נטען לתום לב בכתב ההגנה. עוד הוסיפה טענות ואסמכתאות משפטיות נוספות והתייחסה לתגובת התובעת.

מבלי שאכריע אם אכן העלאת סעיף 44 לפקודת סדר הדין הפלילי מהווה שינוי חזית , אף לגוף העניין יש לדחות את הטענה, מכמה טעמים.

ראשית, העיכוב שביצע השוטר כליף לא היה "למען שלום הציבור". כפי שנקבע לעיל, השוטר כליף הודה כי עיכב את התובעת בשל כך שאמרה לו שטען כלפי ה כי הטרידה אותו מינית ולכן חפץ שתיחקר על כך.

ממילא, לא למען שלום הציבור פעל השוטר כליף אלא למען אינטרס אישי שלו (ראו בענין זה ע"א (מחוזי ב"ש) 247 24-03-19 מויאל נ' מדינת ישראל (10.6.19)).

שנית, השוטר כליף אף לא פעל בתום לב. מסקנתי זו מושתתת על שני אדנים.

האחד: שלוש הגרסאות הסותרות שהציג לסיבת העיכוב. ה ראשונה העולה מהסרטון שהציג, בו נשמע אומר לתובעת פעם אחר פעם כי היא מעוכבת כי "נגעה בו", הא ותו לא; השניה, עדות ו בפניי שאוזכרה לעיל לפיה סיבת העיכוב היחידה היתה איום עליו ב"שיימינג"; השלישית, המשך עדותו בפניי כי הסיבה האמיתית היא בעצם לא האיום אלא דבריה כלפיו כי אמר לה שהיא הטרידה אותו מינית.

הצגת שלוש גרסאות שונות לסיבת העיכוב מלמדת לא רק על חוסר מהימנותו של השוטר כליף אלא גם על כך שהחלטתו על עיכובה – בשל נגיעה בו – כאשר מתברר כי הסיבה לעיכוב הינה אחרת בתכלית מבחינתו, היתה נגועה בחוסר תום לב.

השני: החלטה לעכב את התובעת מסיבה אישית, התגוננות מפני תלונה עתידית אפשרית נגדו (" לכן החלטתי שהיא מסכנת את המצב שלי בכך שהיא יכולה להעליל עלי; עמ' 19 לפרוטוקול ש' 12) – איננה מעשה בתום לב.

שלישית, עולה מלשונו של סעיף 44 לפקודת סדר הדין הפלילי כי הוא עוסק בתנאים לחסינות אישית שיש לשוטר במסגרת מילוי תפקידו , ולא ב חסינות המדינה. חסינותה של המדינה מוסדרת בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב – 1952 לפיו " אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".

וכפי שצויין בעניין גליק: " כאשר נאסר, נעצר או מעוכב פלוני, שלא כדין, על-ידי כוחות הביטחון, ייתכן שיהיה זכאי לפיצויים בשל כך במסגרת תביעה נזיקית" (פיסקה י"א).

דומה איפוא כי סעיף 44 לפקודת סדר הדין הפלילי אינו גורע מאחריות המדינה ברשלנות, כשולחת השוטר (ראו בעניין זה ת"א ( שלום י-ם) 20453/98 פלר נ' אוזנה (21.05.01), סעיף 5ג לפסק הדין).

אשר לטענת התובעת לקיומה של עוולה מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, הרי שלא ראיתי מקום להכריע בסוגיה זו. זאת, בשל כך שגם אם היה נקבע כי קיימת עילה לתביעה מכוח חוק זה ואין בנמצא הגנה מפניה, הרי שאף בהינתן האפשרות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, לא היה משתנה סכום הפיצוי שהיה נפסק.

ממילא, מטעם זה, אין צורך להיזקק לעילות הנוספות שהוזכרו בתביעה, דוגמת כליאת שווא.

אשר לגובה הפיצוי. הבאתי בחשבון את כלל הנסיבות, לרבות התנהגות השוטר כליף כולל הודעתו מספר פעמים כי היא עצורה למרות אי ביצוע מעצר אלא עיכוב, התנהגות התובעת, וכן את העובדה שמעת העיכוב בשעה 8:30 לערך ועד השחרור בשעה 10:50 לערך חלפו כשעתיים ומחצה. כן הובאה בחשבון הפגיעה בזכות יסוד של התובעת, חירותה.

כך גם עמדו לעיני פסקי הדין שפורטו בענין גליק בכל הקשור לגובה הפיצוי במקרים שונים (פסקאות יג'-טו' לפסק הדין), אך גם דברי בית המשפט באותו מקרה כי "והרי אין לדבר סוף, כי אף את היום ניתן לחלק למספר השעות, מקום שאין המדובר בעיכוב שארכו יממה שלמה, ובהתחשב בעובדה שמדובר בעיכוב ולא במעצר מאחורי סורג ובריח, יימצא כי ישולם סכום כסף מזערי שאינו מצדיק הגשת התביעה מעיקרא. כפי שציין לעניין זה המשנה לנשיא מנחם אלון, "אין מידה ואין שיעור לערכה ולאורכה של חירות אדם" (בג"ץ 5304/92 פר"ח נ' שר המשפטים, פ"ד מז (4) 715, 765 (1993)), ולכן לעצם המעצר או העיכוב" (פיסקה יד').

הובאה בחשבון גם טענת הנתבעת לאשם תורם. בעניין פלוני ציין בית המשפט העליון כי המונח הנכון בהקשר לכך הוא הקטנת הנזק וכי התשובה לשאלה האם היה מקום להחיל את החובה להקטנת הנזק במקרה דומה (מעצר) נגזרת מנסיבות כל מקרה וכי לא בנקל תוחל חובה זו בהקשר של הפעלת סמכות מעצר, בשים לב לאופייה הפוגעני של הסמכות ולחוסר האונים היחסי של מי שמוכפף לה, ללא שסוגיה זו הוכרעה.

בהינתן כלל השיקולים, ראיתי לנכון להעמיד את גובה הפיצוי על סך 5,000 ₪.

סיכומו של דבר, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 5,000 ₪. נוכח העובדה שהתביעה הועמדה על סכום גבוה בהרבה, ללא הצדקה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ז תמוז תש"פ, 19 יולי 2020, בהעדר הצדדים.