הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 19042-03-17

בפני
כבוד ה שופט יעקב שקד

תובעת/ משיבה

דור-אלון טכנולוגיות גז בע"מ

נגד

נתבעים 5-7 / מבקשים

5. רוני אהרון שנרך
6. אהובה שנרך
7. שדרוג - ניהול סחר ופיננסים בע"מ

החלטה

בפני בקשות מאת הנתבעים 5-7 ( להלן – המבקשים) לעיכוב הליכים בתביעה העיקרית נגד הנתבע 5 והנתבעות 1-3 וכן לחיוב התובעת ( להלן – המשיבה) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם. אציין כי סעד זה הוגדר כאמור בסיפת הבקשה למרות שברישא לה צויין עיכוב הליכים כולל בתביעה העיקרית.
החלטה זו ניתנת לאחר השלמת הטיעון בכתב בשתי הבקשות ולאחר שהדיון שנקבע בתיק נדחה פעמיים. לפיכך ראיתי להכריע בבקשות אלה ללא צורך בדיון פרונטלי.
רקע כללי

התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעים 1-8. כנגד נתבעת 1 נטען לחוב בסכום של כ - 1.2 מיליון ₪ בגין אספקת גז ומכוח הלוואה שלא נפרעה. נטען כי נתבעות 1-3 מכרו את הגז ללא תשלום תמורתו. כנגד נתבעים 4-5 נטען כי הם חייבים בחובות נתבעת 1 מכוח ערבות ומכוח חתימה על שטרי חוב. כן נטען כי הנתבעים 1-5 הציגו את הפעילות של הנתבעות 1-3 כפעילות אחת. כנגד נתבעת 6 נטענו טענות של מעשי תרמית ויצירת מצגי שווא ביחס לנתבעים 1-5. כן נטענו טענות שונות ביחס לנתבעת 7.

עוד אציין כי הוגשה תביעה נגדית ע"י נתבע 5 ( התובע שכנגד) כנגד נתבעים שונים ובכללם התובעת בתיק העיקרי, ע"ס כ-5 מיליון ש"ח .

הבקשה לעיכוב הליכים

המבקשים טוענים כי יש לעכב הליכים בתביעה העיקרית מכוח סעיף 267 לפקודת החברות ( נוסח חדש), תשמ"ג – 1983 ( להלן - פקודת החברות).

בבקשה נטען כי כנגד נתבעת 1 ניתן צו פירוק על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע. משכך אין להמשיך לנהל כל הליך משפטי כנגדה. עוד נטען בבקשה כי נוכח האמור בכתב התביעה לפיו טוענת התובעת כי נתבעת 1, היא החברה שבפירוק, יחד עם נתבעים 2-3 הינם למעשה חברה אחת, עיכוב ההליכים אינו יכול לחול רק על נתבעת 1, אלא גם על נתבעות 2-3, אשר לפי כתב התביעה ( לשיטת נתבעים 5-7) מהוות כולן ישות אחת. כן נטען כי מאחר ובכתב התביעה נטענה טענת ערבות כנגד המבקש 1 הרי שיש לעכב הליכים גם כנגדו. הוגשה תגובה מטעם המשיבה וכן תשובה לתגובה מטעם המבקשים.

דין הבקשה להידחות.

ראשית, הבקשה הוגשה בחלוף המועד להגשת בקשות מקדמיות. בהחלטה שניתנה ביום 5.9.18 נקבע כי "כל בקשה מקדמית תוגש עד ליום 7.10.18". הבקשה הוגשה ביום 16.12.18, באיחור של למעלה מחודשיים מהמועד שנקצב בהחלטה, ללא בקשה להארכת מועד וללא כל הסבר. לפיכך האמור להלן הינו לחילופין בלבד.

שנית, לא מצאתי בבקשה כל עילה בדין לעכב ההליכים כנגד הנתבעים, זולת הנתבעת 1. סעיף 267 לפקודת החברות קובע כי: "משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע".

ביחס לנתבעת 1 הרי משאין חולק כי מדובר בחברה בפירוק הרי שיש לעכב הליכים כנגדה, וכך אני מורה.

מנגד, לא ניתן צו פירוק כנגד נתבעות 2-3 ולא נטען אחרת בהקשר זה וכך גם ל א ניתן צו לעיכוב הליכים בעניינם של יתר הנתבעים. נתבעת 1 הינה אישיות משפטית נפרדת מהנתבעות 2-3 ומיתר הנתבעים. אין כל בסיס שלבקש עיכוב הליכים מכוח הסעיף האמור, באשר מדובר בישויות נפרדות, וכאשר הסעיף מתייחס רק לחברה אשר כנגדה ניתן צו פירוק.

עיכוב הליכים ניתן במצב בו חברה נמצאת בהליכי פירוק וזאת בכדי להגן על עניינה של החברה והנושים שלה ולרכז הכול תחת פיקוחו של בית המשפט המוסמך. על תכליתה של הוראת סעיף 267 לפקודת החברות נאמר כי:

"תכלית עיכוב ההליכים בעניינה של חברה בפירוק נועדה להשיג מטרה מרכזית אחת: להגן על הנושים על-ידי חלוקה שוויונית של נכסי החברה בפירוק...כדי לקדם מטרה זו יש צורך בעיכוב הליכים אזרחיים כנגד החברה. הצורך בהסדרת חלוקה שוויונית והוגנת של נכסי החברה בפירוק בין נושיה צומח מן ההנחה שאין די נכסים כדי לספק את התביעות כולן...הסדר זה אינו מתיישב מהבחינה הערכית, המוסרית והכלכלית עם מציאות שבה כל נושה המקדים לתבוע בבית-המשפט – זוכה, והאחר שהתמהמה בהגשת תביעה משפטית יצא וידיו על ראשו. כדי למנוע מצב דברים זה קבע החוק כי צו פירוק יעכב את ההליכים המשפטיים וימנע פתיחת הליכים כאלה נגד החברה, וכל הסדר בדיקת חובות הנושים וחלוקת נכסי החברה על-פי אמות מידה מוגדרות ירוכז בידי המפרק, אשר יפעל על-פי כללי הפירוק שבדין. מטרה נלווית לעיכוב ההליכים היא לתת לחברה בפירוק מרווח נשימה בלא לחץ של תביעות נושים כדי שתוכל, במקרים מתאימים, לרכז את מאמציה באפיקים של שיקום" ( רע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א.מ. תורגמן, פ"ד נז(5) 799 (2003)).

באשר לטענת המבקשים כי התובעת כרכה יחד בתביעתה את הנתבעות 1-3 וטענה כנגדן טענות דומות ומשכך יש לעכב הליכים כנגד כל החברות, הרי בנוסף לעובדה שאין לטענה בסיס משפטי, הרי שגם יסוד הטענה בטעות. אין בתביעה טענה כי מדובר בחברה אחת במובן המשפטי, דבר אשר מוכחש גם ע"י הנתבעים, אלא טענה כי שלושת החברות ביצעו פעילות אחת, והעבירו פעילות מחברה לחברה.

כמו כן, טענת המשיבה ביחס לנתבעות 1-3 אינה מקובלת על המבקשים, כפי שניתן לראות מתצהיר הנתבע 5 בו הכחיש את הטענה כי הנתבעות 1-3 החליפו אחת את השנייה בפעילותן.

ביחס לפסיקה שציינו המבקשים בתשובתם, אשר לשיטתם קובעת חריג לפיו ניתן להרחיב צו עיכוב הליכים כנגד צדדים אחרים הקשורים בחברה. אין לקבל טענתם בהקשר זה. המבקשים מפנים לע"ע ( ארצי) 9912-04-14 אלוגה נ' רימדן (29.9.16) (להלן – ענין רימדן).

במקרה זה נקבע כי ככלל, ובהעדר נסיבות חריגו , אין ב מתן צו פירוק כנגד החברה כדי להביא לתוצאה שלפיה מעוכבים הליכים נגד אורגן של החברה בעילות תביעה שעניינן אחריות אישית שלו, בכפוף לכך שעילות תביעה אלו הן בסמכותו העניינית של ביה"ד לעבודה. עוד נקבע שם כי אין לקבוע באופן גורף כי מתן צו פירוק כנגד חברה תוצאתו היא עיכוב ההליכים או מחיקת התביעה כנגד בעלי המניות בעילה של הרמת מסך ולכן, ככלל, צו הפירוק מעכב הליכים כנגד החברה, אך אינו מעכב הליכים כנגד בעלי מניותיה או נושאי משרה או צדדים אחרים הקשורים אליה, באופן אישי, והדבר הינו בגדר חריג. לענין אותו חריג נאמר בעניין רימדן כי:

"לעניין עיכוב הליכים כנגד צדדים נוספים הקשורים לחברה נאמר בספרה של אירית חביב סגל כך ( הערות השוליים הושמטו): "במקרים מסוימים, ניתן להרחיב את היקפו של עיכוב ההליכים, ולהחילו גם על הליכי גביה כנגד צדדים אחרים הקשורים בחברה, למרות שצדדים אלה אינם סובלים ממצב של חדלות פירעון, ולמרות שלא מתקיימים כנגדם כל הליכי פשיטת רגל או פירוק. הרחבה זו תיעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר המדובר בצדדים החבים ביחד עם החברה, וכאשר מידת הזהות שבין החברה לבין צדדים אלה היא כה גדולה, עד שניתן לומר שפסק דין שיינתן כנגד אותם צדדים כמוהו כפסק דין כנגד החברה החייבת. כך למשל, כאשר המדובר בתביעה כנגד מנהל של החברה, הזכאי לשיפוי ולכיסוי ביטוחי כנגד חבותו בתביעה זו, וכאשר החברה היא שיצרה ומימנה את הכיסוי הביטוחי, הרי שבית המשפט נעתר לבקשה להרחיב את עיכוב ההליכים, ולמנוע את קיומו של ההליך כנגד המנהל מחוץ להליכי הפירוק של החברה". אירית חביב-סגל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, כרך ב', 257-256 (2004)".

ראשית, כאמור, המדובר בחריג לכלל ולא בכלל עצמו. שנית, החריג שנזכר בעניין רימדן עשוי להתקיים אם בתביעה כנגד בעלי המניות או הצדדים האחרים מועלות טענות שיש להן השלכות רוחב על כלל הנושים, או מיוחסות לבעלי המניות טענות שדומות במהותן לטענות העשויות לשמש בסיס לתביעה על פי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות. המבקשים לא ביססו טענה מעין זו באופן כלשהו.

זאת ועוד, עיון מדוקדק בפסיקה המוזכרת בסעיפים 34-36 לפסק הדין בעניין רימדן מגלה כי מצב הדברים בו ניתן לשקול עיכוב הליכים נגד בעל מניות או אורגן בחברה, הינו כאשר מתנהלים או צפויים להתנהל הליכים לבירור חבותו האישית במסגרת הליך הפירוק, לרבות מכוח סעיפים 373-374 לפקודת החברות. אין זה המצב כן בענייננו, והמבקש לא טען כלל כי מתנהל ים או צפויים להתנהל הליכים כאמור בתיק הפירוק.

ממילא, אין כל בסיס לעיכוב הליכים גם כנגד הנתבעים 5-6 אשר לגביהם הופנו טענות ערבות, תרמית ועוד.

הבקשה לחיוב בערובה

המדובר בבקשה לחייב את המשיבה בערובה להוצאות משפט. יצוין כי כאמור לעיל , סכום התובענה הינו כ-1.2 מיליון ₪ והיא נסובה, בין היתר, אודות חוב נטען בגין רכישת גז ע ל פי תעודות משלוח. התביעה הופנתה גם כלפי הנתבעים 5-7. כאמור, הוגשה בקשה, תגובה לבקשה, וכן תשובת המבקשים לתגובה.

דין הבקשה דחיה.

ראשית, וכמצוין לעיל בהקשר לבקשה לעיכוב הליכים, יש לדחות את הבקשה ולו מהטעם שהוגשה בחלוף המועד להגשת בקשות מקדמיות ולאחר שניתנה החלטה מפורשת בעניין לפיה "כל בקשה מקדמית תוגש עד ליום 7.10.18" (החלטה מיום 5.9.18). הבקשה הוגשה ביום 6.12.18, כלומר באיחור של חודשיים מהמועד שנקצב.

המדובר בבקשה המבוססת על סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן - " חוק החברות"), וברור כי המבקשים ידעו כי מדובר בתובעת אשר היא חברה בע"מ ולא ברור מדוע לא הגישו את בקשתם עוד טרם דיון ראשון, או בסמוך לו, ורק אזכיר כי התביעה הוגשה ביום 9.3.17. עילת הבקשה, אם אפשר לקרוא לה כך, נוצרה זמן רב לפני הגשתה ואף זמן רב לפני ההחלטה מיום 5.9.18.

טענת המבקשים בתשובתם לתגובה, כי אין מדובר בבקשה מקדמית המתוחמת בזמן - דינה להידחות נוכח ההחלטה מיום 5.9.18, ובהעדר בקשה להארכת מועד .

המבקשים חפצים לבסס את עמדתם על הקביעה כי: "סעיף 353א לחוק אינו נוקב במועד להגשת הבקשה לחיוב בערובה ולא בכדי. מדובר בסוגיה דינאמית ותלויית נסיבות, אשר אין זה ראוי לקבוע או להגביל את המועד להגשתה, כדוגמת סעדי ביניים אחרים. הגשת הבקשה בשלב הנוכחי, קרי 5 שנים לאחר הגשת התובענה וסמוך למועד הקבוע לשמיעת הוכחות, יכולה לכאורה להצביע על חוסר תום לב בבחירת העיתוי, במטרה למנוע את ברור התובענה לגופה, אולם מנגד, קיים היגיון בהגשת הבקשה טרם תחילתו של השלב המרכזי והמהותי של המשפט – שלב ההוכחות... (ת"א 2691/04 עיריית תל אביב נ' פוסטר (10.1.10).

בהחלטה הנ"ל צוין כי ככל שמדובר בעיתוי בהגשת הבקשה שיכול וילמד על חוסר תום לב הרי שאין להידרש לבקשה. בענייננו לא הובא כל טעם כאמור למחדל. שנית, אין מדובר בבקשה שהוגשה רק בשיהוי לא מוסבר אלא בבקשה שהוגשה בחלוף מועד להגשתה שנקבע בהחלטה מפורשת, ולכך יש ליתן טעם מוצק וחזק יותר.

שלישית, אף בחינת "הדינמיות", כלומר יתר ענייני הבקשה והנסיבות הביאוני למסקנה כי אין לקבל את הבקשה, כמפורט להלן.

המשיבה הינה חברה בע"מ, ולפיכך חל לגביה סעיף 353א ל חוק החברות. הסעיף קובע כי:

"הוגשה לבית המשפט תביעה ע"י חברה או חברת חוץ אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

ההלכה הפסוקה קובעת, כי הנטל על החברה - התובעת להוכיח כי יש בידה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין וכי קיימת חזקה כי יש לחייבה בערובה, כאשר הפטור הוא החריג לכלל לפיו יש לחייב בערובה ( רע"א 544/89 אויקל תעשיות 1985 בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647 ( 1990); להלן - עניין אויקל).

עוד נקבע כי שלב הבדיקה הראשון הינו מצבה הכלכלי של החברה, ובשלב השני יש לבדוק האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב בערובה, ובכלל זה יש לבדוק את סיכויי ההליך, אם כי אין להיזקק לעניין זה בהרחבה זולת אם סיכויי ההליך גבוהים מאד או נמוכים מאד ( רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, סעיף 13 לפסה"ד).
לעניין יכולת המשיבה לשלם את הוצאות המשפט. המשיבה הציגה מצג כי הרווח התפעולי שלה הסתכם ב- 12 מיליון ₪. כן הציגה מצג של מחזור מכירות של כ – 245 מיליון ש"ח ( ראו נספח א' לתגובה) ו ציינה כי היא מפעילה 53 תחנות תדלוק בגז. נוסף על כך, וכחיזוק למצבה הכלכלי, הרי שבהתאם למוצג בתגובה, המשיבה הינה חברת בת של חברת דור אלון אנרגיה (1988) בע"מ, שהינה חברה ציבורית נסחרת בבורסה. אף מעניין זה נחזה כי המשיבה נהנית מ"גב" כלכלי לא מבוטל בדמות חברה גדולה במשק ( מנספח ב' עולה כי שווי חברת האם הינו קרוב למיליארד ₪).

אמנם, אין מדובר בדוחות כספיים, אך התגובה נתמכת בתצהיר ובנספחים הנ"ל, ובהינתן יתר הנסיבות, כמו גם מועד הגשת הבקשה וסיכויי התביעה שיפורטו להלן , מביאים אותי למסקנה כי אין מקום לדקדק עם המשיבה בפרטים אלו, כאשר נחזה להיראות כי מדובר בסך הכול בחברה במצב כלכלי יציב.

אף שלב הבדיקה המשני, סיכויי התביעה, מעלה כי המשיבה מציגה בתביעתה ( ואף בראיות שהוגשו זה מכבר) עובדות ומסמכים שלכאורה מבססים את התביעה. כך לדוגמא נטען כי נתבעים 4-5 חבים סכומים גבוהים לתובעת מכוח ערבותם והתחייבותם לתשלום החובות. לתביעה צורפו שטרי חוב חתומים ואף להסכם ההלוואה צורפה חתימה המצביעה על ערבות אישית, לכאורה (ראה לדוגמא נספחים ג' ו- ח' לכתב התביעה) . כן צורפה חתימה של נתבעת 1 על הוראה לחיוב חשבון בנק לטובת התובעת בסך כולל של 1.1 מיליון ₪ (נספח ב'1 לכתב התביעה), ו נטען כי נתבעים 4-5 חבים במלוא חובות נתבעים 1-3 מכוח עילות שונות. על אף שאיני קובע מסמרות בשלב זה, ניתן לומר כי אין מדובר בתביעה משוללת כל יסוד, ומדובר בסיכויי תביעה סבירים.

המשיבה עתרה לחילופין לחייב את התובע שכנגד בערובה להוצאות אך זאת מכוח עקרון ההדדיות, דהיינו אם תחוייב היא בהפקדת ערובה, דבר שלא נעשה. למצער בלבד אציין כי אין להעתר לבקשה. ראשית, לא הוגשה בקשה נפרדת בעניין והדבר רק נטען בתגובה לבקשה המקורית, ללא התייחסות מבוררת למצבו הכלכלי של הנתבע 5 , התובע שכנגד (ובשפה רפה ביחס לאשתו, הנתבעת 6).

שנית, כאמור לעיל, חלף המועד להגשת בקשות בעניינים אלו אשר מטבע הדברים, וללא השמעת נימוק מוצדק, יש להגישן בסמוך להגשת התביעה שכנגד.
שלישית, הפסיקה קובעת כי חיוב תובע שאינו חברה בע"מ בערובה להוצאות ייעשה במקרים חריגים בלבד (ראו עניין אויקל).
הבקשות נדחות. המבקשים ישלמו למשיבה, יחד ולחוד, הוצאות הבקשות בסך 7,500 ₪, לשתי הבקשות.

ניתנה היום, ב' אייר תשע"ט, 07 מאי 2019, בהעדר הצדדים.