הדפסה

בית משפט השלום בדימונה ת"א 11107-06-18

בפני
כבוד ה סגן נשיא יורם ברוזה

תובע
א.א.ט.נ.
ע"י ב"כ עו"ד א. אלרומילי

נגד

נתבעים
1.שריף אבו אל טייף
2.ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ
ע"ע ב"כ עו"ד א. דויטש

פסק דין

בפני תביעה לתשלום פיצויים לתובע, נ. א. א. ט. (להלן:- "התובע"), יליד 14.4.97, אשר נפגע ביום 17.7.17 בתאונת דרכים עת נסע ברכב מ.ר. 98-958-56. הרכב היה נהוג על ידי הנתבע 1, ומבוטח אצל הנתבעת 2, שלמה חברה לביטוח בע"מ (להלן:- "הנתבעת").

בהתאם להודעת הנתבעת בדיון מיום 28.10.19 (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 12), ובה הנתבעת הודתה בכיסוי הביטוחי ובחבות, ידון פסק הדין רק בשאלת הנזק וגובה הפיצוי.
נזק רפואי
ממקום התאונה פונה התובע על ידי מד"א לבית חולים סורוקה בבאר שבע, שם נמצא כי לתובע שבר בדנס - Dens (חלק מחוליית הציר – C2) עם תזוזה, התובע עבר ניתוח לקיבוע השבר ונשאר מאושפז עד ליום 24.7.17 (סה"כ 7 ימי אשפוז).

בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת שבוצעה לתובע לאחר התאונה גילתה כי קיים בקע מרכזי בגובה L4-5, לתובע הוצע ביום 13.2.18 לעבור ניתוח לכריתת הדיסק.

ביום 19.12.18 התאשפז התובע בבית חולים סורוקה לניתוח כריתת דיסק שבוצע ביום 20.12.18, התובע שוחרר ביום 23.12.18 (סה"כ 4 ימי אשפוז).

במקביל החל התובע לקבל טיפול פסיכיאטרי.
נכות רפואית
לכתב התביעה צורפה בקשה למינוי מומחים בתחומי האורתופדיה והפסיכיאטריה. בהחלטה מיום 5.7.18 הורתי על מינוי ד"ר עמרי לובובוסקי כמומחה טעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. בכל הקשור למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה הבקשה נדחתה שכן האישור הרפואי שצורף היה למעשה חוות דעת שאסורה בהמצאה ולא נערכה לצורך טיפול רפואי. באותה החלטה קבעתי כי לצורך דיון במינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה יש לצרף כרטיס טיפולים המתעד את התלונות והטיפולים שקיבל התובע.

לאחר קבלת חוות דעתו של ד"ר לובובוסקי, אשר המליץ על מיני מומחה בתחום הפסיכיאטריה, התקבלה הבקשה לעיון חוזר והורתי ביום 31.12.18 על מינוי ד"ר גיא אור כמומחה בתחום הפסיכיאטריה.
חו"ד אורתופדית - ד"ר עמרי לובובסקי
ד"ר לובובסקי בדק את התובע ביום 14.10.18, בבדיקתו נמצאו הממצאים הבאים:-

קיימת הגבלה בטווחי התנועה של הצוואר. לימין טווח הסיבוב הינו 10°, קיימת הגבלה בהטיית הראש לכתף. לשמאל טווח הסיבוב הינו 50°. נמצאה הגבלה בפלקציה (כיפוף הראש כלפי מטה) ואקסטנציה (מתיחת הראש לאחור).
טווח התנועה בכתפיים מלא.
הגבלות בכיפוף הגב לפנים, התובע הגיע עם כפות הידיים עד לברכיים, מבחן שובר הינו 3 ס"מ (תקין הינו 5 ס"מ).
נמצאה ירידה בתחושה ברגל שמאל ללא פיזור דרמטום.
ספק חולשה ב EHL (שריר פושט הבוהן הארוך) ברגל שמאל.

בסיכום חוות דעתו מיום 4.11.18 קבע המומחה את הנכויות הבאות:-

במשך 3 חודשים 100% נכות זמנית.
במשך 3 חודשים נוספים 50% נכות זמנית.
מתום 6 חודשים ועד לתום שנה (6 חודשים) נכות זמנית של 30%.
בגין הצוואר קיימת הגבלה קבועה המתאימה לנכות צמיתה בשיעור 15%, בהתאם לפרט 37(5) בין (א) ל-(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן:- " תקנות הביטוח הלאומי").
בגין הגב התחתון מצא המומחה כי לתובע הגבלה קלה מאוד המתאימה לנכות בשיעור 5% לפי פרט 37(7)(א) מותאם לתקנות הביטוח הלאומי.
בכל הקשור לקשר הסיבתי בין ההגבלות בגב התחתון לתאונה, קבע המומחה כי בשים לב לכך שמדובר בתאונת דרכים עם מנגנון משמעותי שגרם לשבר בחוליה, יש ליחס את הנכות לתאונה.
סה"כ נכות משוקללת בשיעור 19.25%.

לאחר בדיקתו אצל המומחה, ולאחר קבלת חוות הדעת, עבר התובע ניתוח לכריתת הדיסק בעמוד השדרה המותני, משכך שלח התובע ביום 26.12.18 שאלות הבהרה למומחה, אליהן צורפו מסמכי הניתוח שעבר. במענה לשאלות הבהיר המומחה כי:-

בקע הדיסק אינו גורם בהכרח להגבלה בתנועות עמוד השדרה (תשובה 5).
המומחה הבהיר כי מאחר ותקנות הביטוח הלאומי אינן כוללות את כל דרגות החומרה השונות מקובל לפסוק אחוזי נכות בהתאם לשיפוט הקליני של הרופא (תשובה 6).

התובע לא ביקש בדיקה חוזרת לאחר הניתוח.

התיק נקבע לשמיעת ראיות ביום 23.2.20, לקראת הדיון ביקש בתחילה התובע לזמן את ד"ר לובובסקי לחקירה אולם לבסוף ויתר, ועל כן הנתבעת ביקשה לעשות זאת. דא עקא, שהמומחה לא יכול היה להגיע להיחקר במועד שנקבע (ואשר תואם עם הפסיכיאטר, ד"ר גיא אור).

בשים לב לכך שהתובע עבר ניתוח לאחר בדיקתו על ידי המומחה, קבעתי כי טרם חקירת המומחה תערך בדיקה נוספת על ידי המומחה, ואכן הבדיקה נערכה ביום 29.3.20 וחוות הדעת המשלימה נכתבה ביום 26.4.20.

ממצאי הבדיקה הפעם היו כדלקמן:-
ספק חולשה בEHL (שריר פושט הבוהן הארוך) וב EDL (שריר פושט האצבעות הארוך) ברגל שמאל.
ירידה בתחושה ברגל שמאל ללא פיזור דרמטום.
מבחן רגל ישרה (SLR) חיובי משמאל ב 40°, בעת שכיבה על המיטה מצליח להתיישר עד 40°.
צלקת ניתוחית באורך 4 ס"מ.

בכל הקשור לנכות העריך המומחה את נכותו של התובע בגין ההגבלה בתנועות הגב בשיעור של 15% לפי פרט 37(7) בין (א) ל- (ב) לתקנות.

ביום 8.12.20 נחקר המומחה על חוות דעתו ושם עלו הנקודות הבאות:-

דו"ח הניתוח השני לא עמד בפניו (עמ' 30, שורה 9).
מקור ההחמרה בין שתי חוות הדעת הינו בניתוח, שכן הצלקת הניתוחית מגבילה את התובע, הואיל והשרירים העמוקים התקצרו ונותרה צלקת פנימית ו"יכול להיות שניתוח עצמו עשה משהו" (עמ' 30, שורות 29-31).
המומחה אישר כי בהתאם לתיעוד הרפואי שהוצג לו (מיום 30.3.16 ומיום 8.5.16) קיים למעשה מצב קודם שנוגע לגב התחתון (עמ' 31, שורה 35). וכי למעשה פריצת הדיסק הייתה עוד טרם לתאונה, אולם עדיין טען כי מצבו הוחמר בעקבות התאונה (עמ' 32, שורות 10-23).
לפיכך המומחה העריך כי מצב הגב התחתון נובע במחצית מהתאונה ובמחצית ממצב קודם (ע' 32, שורה 25) וכן הבהיר כי:- "יחד עם זאת, בחוות דעתי לא הייתי מודע למסמכים משנת 2016 ולכן אני חושב שבהחלט יש להכיר בחלק מהסיפור של פריצת דיסק עם הקרנה לשמאל כאירוע שהוא קודם לתאונת הדרכים" (עמ' 32, שרת 21-23)
המומחה הבהיר כי "אין פריצת דיסק טראומתי למעט אירוע שבר/פריקה בין חוליות! אירועי פריצות דיסק בהם אנו נתקים (צ"ל "נתקלים" – י.ב.) הם כתוצאה משינויים ניווניים" (עמ' 32, שורות 10-11).
המומחה הבהיר כי מכיוון שיש שבר בצוואר, קיים סיכוי לא מבוטל שנגרם שבר או פריקה של חוליה מותנית שהובילה לפריצת הדיסק או לכל הפחות להחמרת המצב (עמ' 32, שורות 19-21).
המומחה הבהיר כי אין קשר, לטענתו, בין ההגבלה בממצא בבדיקה הראשונה לבין פריצת הדיסק (עמ' 32, שורות 28-30). את הניתוח עשו בגלל הפריצה הקיימת (עמ' 32, שורה 32), אשר הייתה כבר בשנת 2016 (עמ' 32, שורה 35).
המומחה אישר כי אם בית המשפט יקבע שלא היה שבר ולא ניתן להניח שהיה שבר, הממצא שנובע מהניתוח אינו נובע מהתאונה (עמ' 33, שורות 16-19).
לשאלות ב"כ התובע אישר המומחה כי בשים לב לכך שמאז התעודה הרפואית האחרונה שמתעדת הגבלות בגב התחתון ועד לתאונה חלפה שנה, ניתן להניח כי התאונה חמירה את הסימפטומים (עמ' 34, שורה 29). אולם, כל עוד לא נגרם שבר בחוליה בעת התאונה הרי שלא ניתן לומר שהתאונה החמירה את פריצת הדיסק הקיימת (עמ' 34, שורות 30-35)

סיכום החקירה של המומחה היה כדלקמן:-
כל עוד אין שבר או פריקה של חוליות בעת התאונה, מקור פריצת הדיסק הינו אירוע ניווני שהיה קודם לתאונה;
אין בהכרח קשר בין פריצת הדיסק לבין ההגבלה שהייתה בבדיקה הראשונה בגב התחתון;
חלק משמעותי של ההגבלה בגב התחתון כיום נובע מהניתוח;
הניתוח נעשה בשל החמרה בכאבים והקרנת הכאב, יכול להיות שהחמרה זו מקורה בתאונה;
טראומה יכולה לגרום לתזוזת דיסק והחמרת הסימפטומים (עמ' 35, שורות 1-10).

הצדדים מקבלים את קביעת המומחה בכל הקשור לעמוד השדרה הצווארי ולפיה הנכות הינה בשיעור 15% המחלוקת הינה בשאלה מה שיעור הנכות הנובע מהתאונה בגב התחתון, אם בכלל.

התובע טוען כי אין חולק שהמומחה ידע על הניתוח בעת הבדיקה השנייה, לטענתו המומחה ידע להסביר את הקשר בין התאונה לבין הפגיעה בעמוד השדרה, אין מקום לקבל את קביעת המומחה בדבר הפחתת מחצית בגין מצב קודם, הפנה לכך שהמומחה אמר שב80% מהמקרים אנשים מחלימים מפריצות דיסק אחרי שנה. התובע מפנה לכך שעבודתו בעת התאונה הייתה עבודה פיזית כדי ללמד שלא הייתה כל מגבלה ומשכך הוא טוען כי יש לקבוע שמלוא הנכות נובע מהתאונה.

הנתבעת טוענת כי מתשובות המומחה יש ללמוד שמלוא הנכות בגין עמוד השדרה המותני אינה קשורה לתאונה. יש לדחות את טענת המומחה בדבר שבר, שלא אובחן, בחוליות עמוד השדרה המותני. לטענת הנתבעת יש ברישומים משנת 2016 בכדי להעיד שפריצת הדסק הייתה קודם לתאונה, וכפי שהמומחה העיד, כבר אז היו כאבים והקרנות (ע' 32, שורות 10-14), ולכן הנכות בשיעור 5%, שהייתה לפני הניתוח, הינה תולדה של מצב קודם. הנתבעת מפנה לכך שהמומחה לא ידע על המצב הקודם, שכן החומר לא היה בפניו.

ממשיכה הנתבעת ומפנה לכך שהניתוח נעשה בעקבות פריצת הדיסק, שקדמה לתאונה, ומשכך מלוא הנכות בגין עמוד השדרה המותני אינה קשורה לתאונה. ולפיכך, ובהעדר כל ראיה אחרת, אין מקום לייחס חלק מנכות זו לתאונה.

חוו"ד פסיכיאטרית – ד"ר גיא אור
בתחום הפסיכיאטריה מונה כמומחה מטעם בית המשפט ד"ר גיא אור. ד"ר אור בדק את התובע ביום 6.2.19 וחתם על חוות דעתו ביום 29.4.19.

תלונות התובע בפני המומחה היו כדלקמן:-

הסתגרות מתוך חרדה הקשורה לתאונה;
קשי שינה בגין טנטון;
זיכרונות חוזרים של התאונה, בעיקר כאשר מדברים על כך;
עצבנות ונטייה לכעוס;
הימנעות מלימודי נהיגה;
חרדה בעת נסיעה ברכב;
קשי זיכרון;
ירידה במצב הרוח ובעניין.
התובע טען בפני המומחה כי מאז התאונה לא חזר לעבוד, לא עבר תהליכים שיקומיים. טען כי הוא מקבל טיפול תרופתי וכן מעקב פסיכיאטרי (אך לא טיפול פסיכולוגי).
המומחה מתאר כי בבדיקה על ידו היה התובע מעט מדוכדך, מכונס בעצמו, תיאור התאונה הינו ללא ביטויי חרדה או מצוקה של ממש, חשיפה לסרטונים של תאונות לא הראתה תגובה רגשית מיוחדת. מנגד בסרטון על תאונת טרקטורונים נראה מעט מתוח, מדוכדך, היו לו דמעות בעניים והייתה הזעה בידיים, אך לא הייתה תגובה רגשית גדולה. לא היה שינוי בקצב הלב, לא הייתה נשמת ולא הימנעות.
המומחה מציין כי האפקט היה מלא ותואם את התכנים, לא נמצאה הפרעה פסיכומוטורית, מהלך החשיבה היה תקין ונשללו תכני שווא או מסוכנות.

בסיכום קובע ד"א גיא אור כי התובע סובל משילוב של הפרעת הסתגלות כרונית, יחד עם הפרעת חרדה לא ספציפית בעלת מאפיינים בתר חבלתיים (כאשר האחרונה הינה קלה ביותר). עיקר הקושי התפקודי (הנפשי) הינו בגין הקושי התפקודי שנובע מהתחלואה הגופנית. בפועל התובע פנה לטיפול רק שנה אחרי התאונה, ביקר פעמיים אצל פסיכיאטר, וברישום האחרון מרופא המשפחה אין תיעוד של הטיפול התרופתי (ולכן המומחה מביע ספק אם התובע אכן מטופל תרופתית). בשקלול הדברים קובע המומחה נכות בשיעור 12.5% (על פי פרט 34(ב)(2)-(3) לתקנות הביטוח הלאומי, מותאם). כאשר במשך שנה וחודשיים הנכות הזמנית הייתה 17.5%.

בחקירת המומחה מיום 23.2.20 הוא אישר את הפרטים הבאים:-

הוא לא ידע שהתובע הפסיק לעבוד שלושה חודשים טרם התאונה ואישר כי יש לזה חשיבות (עמ' 6, שורות 7-19);
הוא הניח שלא הייתה חבלת ראש בתאונה (עמ' 7, שורה 24);
הנכות נקבעה בשל העובדה שהתובע אינו יכול לעבוד, אולם "בכל מקרה הנכות הנפשית שקבעתי לו היא לא נכות שבגללה אי אפשר לעבוד" (עמ' 8, שורות 23-24).
לגבי הפרעת ההסתגלות הבהיר המומחה שמדובר בתסמינים רגשיים על רקע קשיי הסתגלות (עמ' 10, שורות 3-5).
המומחה הבהיר כי התבסס על הדיווח של התובע ולפיו עבד עד לתאונה (עמ' 12, שורות 7-8).

התובע טוען כי יש לקבל חוות דעתו של ד"ר גיא אור במלואה, וזאת מבלי להתייחס כלל לתשובות המומחה בחקירה.

הנתבעת, מנגד, טוענת כי לאחר שהוכח כי חוות הדעת התבססה על מידע לא מהימן שנמסר למומחה על ידי התובע אין לסמוך עליה כלל ועיקר. הנתבעת חוזרת על ההלכה ולפיה בית המשפט הינו הפוסק בשאלת הנכות הרפואית וכי ככל שמתברר שחוות הדעת מתבססת על עובדה שגויה, יכול וצריך בית המשפט לסטות מחוות הדעת ולא לקבל את ממצאיה.

לטענת הנתבעת, בכך שהתובע טען בפני המומחה כי עבד עד לתאונה, דבר שאינו נכון, יש כדי לשמוט את הקרקע מתחת לחוות הדעת. עוד מפנה הנתבעת לכך שאין למעשה מעקב רפואי סדיר, רק שתי בדיקות על ידי פסיכיאטר, אין תיעוד על קבלת טיפול רפואי ועל כן יש לדחות את חוות דעתו של המומחה ולא לקבל אותה.

הנכות הרפואית – הלכה למעשה
תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (אשר הוחלפה על יד תקנה 87 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018) מחייבת צד המבקש להוכיח עניינם שברפואה לצרף חוות דעת רפואית. כאשר מדובר בתאונות דרכים, כהגדרתן לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 קובע סעיף 6א לחוק כי מינוי המומחים יעשה בהתאם ל תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז – 1986.

בהתאם להוראת התקנות מונו ד"ר לובובסקי וד"ר אור כמומחים מטעם בית המשפט.

מעמדו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט הינו מעמד מיוחד, הוא משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט. (רע"א 408/14 מגדל חברה לביטוח נ' פלוני ואח' (2014), פסקה 6).

אומנם הקביעה הסופית בשאלות הרפואיות מסורה לבית המשפט (ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פד"י נח(2) 583 (2004), ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (2005)), אולם סטייה מחוות דעתו של המומחה תעשה רק במקרים חריגים ולאחר שבית המשפט נימק זאת בצורה ראויה, או כדברי בית המשפט העליון:-

"נוכח מעמדו המיוחד של המומחה כידו הארוכה של בית המשפט לעניינים שברפואה ,ואף שבית המשפט חופשי לסטות מחוות דעתו, הרי שבמצב הדברים הרגיל, בית המשפט יעשה כן כחריג, במשורה ומטעמים מבוררים." (ע"א 8513/12 שלמה אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (2013), פסקה 8).

הטעמים לסטייה מחוות הדעת יכולים להיות ממספר טעמים, חלקם קשורים למומחה עצמו, לעצם מומחיותו, לקיום ניגוד עניינים או משוא פנים, וכן בכל דבר שקשור לגוף חוות הדעת ולמסמכים אליהם נחשף המומחה, המהווים את התשתית לחוות הדעת (רע"א 7863/17 פלונית נ' הפול חברה לביטוח בע"מ (2017)).

בתיק זה יש להבחין בין הטענות בכל הקשור לחוות הדעת הפסיכיאטרית לבין חוות הדעת האורתופדית.

בכל הקשור לחוות הדעת הפסיכיאטרית אין כל בסיס לטענות הנתבעת. הטיעון של הנתבעת בסיכומים מטעמה הינו כי "התחושה שעלתה מחקירתו של המומחה בבימ"ש הינה כי הוא מתאמץ להגן על חוות דעתו וקביעותיו שאין להן מקום בנסיבותיו של תיק זה" (פסקה ג.2 לסיכומים), תחושה זו (כבודה במקומה מונח) אינה מצדיקה סטייה מחוות דעתו של המומחה.

קביעת נכות בכלל ובתחום הנפש בפרט כוללת רכיב של הערכה, ולכן וכל עוד הנתבעת לא השכילה להצביע על כשלים בחוות הדעת, על חומר רפואי שהיה חסר בפני המומחה (או חומר רפואי אסור בהמצאה), בהעדר כל ניגוד עניינים או חשש למשוא פנים, הנני קובע כי אין מקום לסטות מחוות דעתו של ד"ר גיא אור ועל כן הנכות הרפואית בתחום הנפשי הינה בשיעור 12.5% לצמיתות.

אולם לא כך בתחום האורתופדי, שם מצאתי כי יש מקום לסטות מחוות דעתו של ד"ר לובובסקי בכל הקשור לנכות בגין הגב התחתון (בניגוד לנכות הצווארית אשר קשורה לתאונה, שכן נגרם כאמור שבר בדנס ובעקבותיו עבר התובע ניתוח).

הנכות בגב התחתון הינה תולדה של הניתוח אותו עבר התובע, ניתוח לכריתת בלט הדיסק שהיה במקום. הנחת המוצא של המומחה (כפי שהוא אישר בחקירתו) הייתה כי לאור עוצמת התאונה (שגרמה לשבר בדנס) יתכן והייתה גם פריקה או שבר שלא התגלה בגב התחתון ולכן הוא ייחס את הנכות לתאונה. המומחה אישר כי לא ידע שלמעשה לתובע היו בעיות גב קודם לכן.

בפני המומחה הציגה הנתבעת רישומים רפואיים משנת 2016 (שנה לפני התאונה) שמלמדים כי בפועל פריצת הדיסק הייתה קודם לתאונה, כבר בחודש 3/16 היו הקרנות לרגל שמאל ובחודש מאי 2016 (בבדיקה אצל אורתופד) היו לו הגבלות תנועה, הוא קיבל 42 ימי מחלה והופנה לטיפולי פיזיוטרפיה. מכאן, פריצת הדיסק הייתה טרם התאונה ואינה נובעת מהתאונה.

לאחר התאונה עיקר תשומת הלב הייתה לצוואר (מטבע הדברים) והתלונה הראשונה על הגב התחתון הינה מיום 28.1.18 אולם היא זהה לתלונה משנת 2016 (כאבים בגב עם הקרנות לרגל שמאל).

לפיכך יש לקבוע כי בעיות הגב היו למעשה לפני התאונה ולא נבעו ממנה. המומחה אומנם לא שלל מצב שבו התאונה החמירה את המצב, אולם בשביל לקבוע זאת, יש להציג ראיות ולפיהן הייתה הטבה במצבו של התובע. אך התובע כלל לא הציג מסמכים על כך (כולל לא כרטיס טיפולים פיזיותרפיים).

ד"ר לובוסקי אישר בחקירתו כי הניתוח היה בגלל פריצת הדיסק הקודמת (עמ' 32, שורה 32), וכי למעשה רק בגלל השבר בצוואר הוא קבע קשר סיבתי גם לגב התחתון (עמ' 32,שורה 33). ההנחה של ד"ר לובובסקי ולפיה בגלל שלא צילמו את הגב התחתון יש מקום להניח שאולי היה שם שבר או פריקה, לא יכולה להוות ראיה מספיקה להוכחת הנכות. בעצם העובדה שבצילומים מאוחרים יותר לא היה זכר לשבר, יש כדי לשמוט הבסיס לטיעון זה.

העובדה שהמומחה קבע כי קיימת אפשרות "כלשהי", אינה יכולה לבסס את הקשר הסיבתי. להפך, כאשר יש לנו תיעוד סמוך לתאונה, שמלמד שפריצת הדיסק הייתה לפני התאונה, כאשר אין לנו כל תיעוד כי הייתה הטבה במצב טרם התאונה, ואין לנו כל תיעוד על שבר או פריקה לאחר התאונה, הנטל על התובע להוכיח קשר סיבתי.

לפיכך, ומאחר ומצאתי כי לא הוכח שרמת הודאות הנדרשת, כי אכן היה שבר או פריקה בגב התחתון (כפי שהיה בצוואר), יש לקבוע כי אין קשר בין הנכות בגב התחתון לבין התאונה (וראו לעניין זה תשובתו של המומחה בעמ' 33, שורות 16-19).

לסיכום, בכל הקשור לנכות האורתופדית הנני קובע כי הנכות כתוצאה מהתאונה הינה 15% בגין הצוואר וכי הנכות בגין הגב התחתון בשיעור 15% אינה נובעת מהתאונה (ולכן גם לא ימי האשפוז בגין הניתוח).
נכות תפקודית וגריעה מכושר ההשתכרות
הנכות הרפואית המשוקללת של התובע (כתוצאה מהתאונה) הינה בשיעור 25.625%, לתובע נכות רפואית בשיעור 15% שאינה נובעת מהתאונה כאמור. כל צד מייחס לנכות זו משמעות אחרת.

התובע טוען כי אין לו כל הכשרה מיוחדת ועל כן כל עתידו הינו בתחום העבודות הפיזיות. לטענתו עוד טרם התאונה זנח את התוכניות ללימודים בתחום החשמל והתכוון להתמקצע להמשיך בתחום האפייה, לטענתו לנכויות שנקבעו משמעות תפקודית מלאה ולראיה מאז התאונה לא הצליח להשתלב בעבודה, ועל כן יש לקבוע כי הנכות התפקודית הינה כפולה מהנכות הרפואית.

הנתבעת טוענת כי ככל שישנה נכות רפואית, משמעותה התפקודי נמוכה בהרבה ובוודאי שאינה מצדיקה ישיבה באפס מעשה בביתו. הנתבעת מפנה לכך שחובתו של התובע להקטין נזקיו דבר שהוא לא עשה. הנתבעת מפנה לכך שגם בפניה לביטוח הלאומי (ענף נכות כללית) לא הוצגה בפניהם חוות דעתו השנייה של ד"ר לובובסקי, ובכל מקרה יש לעשות חישוב ההפסדים לעתיד באופן גלובלי.

כפי שמורה לנו הפסיקה, הנכות הרפואית אינה חזות הכל, אומנם, הפיצוי בגין הגריעה בכושר ההשתכרות מהווה נגזרת של הנכות הרפואית אולם ישנם משתנים נוספים הנכנסים למשוואה.

"ברי כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, ויתכנו פערים בינהן, אם למעלה ואם למטה" (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11/1/15) פסקה 6 לדבריו של כב' השופט עמית).

הפגיעה בכושר ההשתכרות הינה אחד מהמישורים של התפקוד הכללי (אם כי בדרך כלל המרכזי שבהם). אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית והנכות התפקודית לבין הפגיעה בכושר ההשתכרות, ועל הערכאה הדיונית לקחת בחשבון את גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני ואחרי התאונה, האפשרות לנתב את התעסוקה כך שתתאים למום שנגרם בתאונה.

התובע הינו יליד 14.4.97, בעת התאונה היה בן עשרים שנה ושלושה חודשים. העיקרון הנהוג בפסיקה לגבי צעירים בראשית דרכם הינו אמידת אובדן כושר ההשתכרות על פי השכר הממוצע במשק (ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' גיל צ'יבוטארו (25.11.09)), נכון הוא כי כאשר מובאים נתונים שמלמדים על פוטנציאל השתכרות שונה ניתן לחורג מהנחת עבודה זו (ע"א 5148/05 ליאור קוגלמס נ' אביתר לוי ואח' (2008)) אולם יש להביא נתונים שכאלו שלא הובאו בתיק זה.

עד ליום 9/4/17 (שלושה חודשים טרם התאונה) עבד התובע במאפיית אורן משי באשקלון. לגבי נסיבות הפסקת עבודתו הדעות חלוקות.

התובע טען בחקירתו כי עבד במאפייה ואהב את העבודה (עמ' 16, שורות 17-18), העבודה הייתה קשה ופיזית (עמ' 16, שורה 20-22), לשאלה למה הפסיק לעבוד השיב:-

"הייתי עובד שם. בא עובדים אומר לנו תישארו בבית אין עבודה. אם יחזור עבודה יחזיר אותנו. נתן לנו לעבוד 10 ימים ונותן לנו חופש, שבוע שבועיים ואומר שיחזיר אותנו אבל עכשיו אןי עבודה. פתאום הביא עובדים חדשים. בגלל כך הפסקתי" (עמ' 16, שורות 24-26, השיבוב במקור – י.ב.).

נציג המעביד, מר שלומי אליאב, העיד כי התובע נעלם לפני חג הפסח, כי הם ניסו לתפוס אותו כמה פעמים לא הצלחה וכי רק 3-4 חודשים לאחר מכן ארעה התאונה. העד טען כי התובע היה מגיע לעבודה יחד עם עוד שלושה חברים, ומהרגע שהוא לא הגיע לעבודה לא היה מי שיביא את יתר העובדים (עמ' 13, שורות 3-20), העד טען כי יש את כל המסמכים בחברה אולם הוא לא הביא אותם (עמ' 13, שורה 32).

התובע הכחיש את טענת המעביד כי עזב מיוזמתו וטען כי למעשה מאז התאונה אינו עובד שכן אינו יכול להתכופף (עמ' 17, שורות 19-22). כי פנה לשירות התעסוקה (עמ' 19, שורה 33), התובע לא הציג רישומי התייצבות (עמ' 20, שורות 1-4), וממוצג ת/2 (בתיק המוצגים של התובע) אנו למדים כי נכון ליום 7.5.19 הוא נרשם ביום 8.4.19, והתייצב ביום 2.5.19 (אין רישומים מעבר לכך). ממוצג נ/3 אנו למדים כי תביעת התובע לדמי אבטלה שהוגשה ביום 20.1.19 נדחתה בשל כך שלא עבד בשנה וחצי שטרם הגשתה.

במסגרת תיק המוצגים מטעמו, הציג התובע פרוטוקול דיון בבית הדין לעבודה מיום 21.2.19 (ס"ע 24830-11-18) שבו סוכם על תשלום פיצויי פיטורין לתובע וכן פס"ד משלים באותו תיק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 לתשלום פיצויים מוגדלים בשיעור 2,850 ₪.

בפועל איני נדרש לשאלה מדוע הופסקה עבודתו של התובע, שאלה זו התבררה בבית הדין לעבודה, ושם הגיעו הצדדים לפשרה. הנתון החשוב לענייננו הינו כי התובע עבד מגיל 18 והרוויח שכר יפה, בחודשים בהם עבד מלא הגיע שכרו לסכום של 9,000 ₪ לחודש.

לפיכך, נקודת המוצא בעניינו של התובע צריכה להיות, כפי שנהוג לגבי צעירים, כי יכול היה להרוויח שכר כגובה השכר הממוצע במשק.

מנגד, בכל הקשור לגריעה מכושר ההשתכרות יש לקחת בחשבון מספר משתנים נוסף:-

כפי שהשיב הפסיכיאטר, ד"ר גיא אור, חלק מהנכות שקבע אינו קשור לאי כושר לעבוד (עמ' 8, שורה 10) מדובר בנכות שניתן לעבוד איתה (עמ' 12, שורה 10), וכתשובתו "אני מניח שהתסמינים האלה גורמים לאיזה שהיא פגיעה תפקודית לא גדולה, קלה או טיפ טיפה יותר והנכות התפקודית שלו תהיה בגובה הנכות" (עמ' 12, שורות 14-15). עוד הוסיף המומחה כי אין כל תיעוד שהתובע מקבל כיום טיפול תרופתי "השערה שלי שהנבדק לקח תקופת מה ואז הפסיק" (עמ' 11, שורות 23-24), אין גם רישום על טיפולים תומכים (שיחות עם פסיכולוג) מאז 31.12.18 ולמעש היו רק שתי פגישות (עמ' 10, שורות 13-15). יש בכך ללמד כי הנכות הנפשית אינה מטרידה את מנוחתו של התובע ואינה פוגעת במלואה בתפקודו כטענתו.

לתובע נכות בגב התחתון בשיעור של 15%, אשר קבעתי כי אינה קשורה לתאונה ואשר משקלה התפקודי זהה למשקל של הנכות בצוואר, נכות זו קדמה לתאונה (גם אם הניתוח נעשה לאחר התאונה). ועל כן יש לקחת גם אותה בחשבון. התובע בעצמו ציין כי עיקר ההגבלה האורתופדית שלו נובעת מהקושי להתכופף (עמ' 17, שורה 21) בגין הכאבים בגב הוא לוקח משככי כאבים שמרדימים אותו (עמ' 23, שורה 20, עמ' 13 שורה 31 עד עמ' 14 שורה 1). יש בעדות זו ללמד כי ההשפעה התפקודית של הנכות בגב שווה אם לא גבוה מהנכות התפקודית בגין הצוואר. דא עקא, שהנכות בגין הגב אינה קשורה לתאונה.

בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פד"י נב(3) 792, 800 נקבע כי:-

" להבדיל אפוא מ"נכות רפואית" ומ "הפסד כושר השתכרות" אשר קביעתם נדרשת לצורך קביעת הפיצויים בתביעה כמו זו שבענייננו – תביעה בגין נזקי גוף בתאונת דרכים – אין הכרח לקבוע את שיעורה של "הנכות התפקודית". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות מבלי שיידרש לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים שיבוא בפני בית המשפט, אשר יאפשרו קביעת הפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית."

בע"א 5148/05 עניין קוגלמס הנ"ל נקבע כי:-

"אין בשימוש בחזקות עובדתיות ובנטייה לבצע חישוב אקטוארי מקום בו אפשרי הדבר כדי לחייב פסיקת פיצויים באמצעות חישוב מדוקדק שכזה בכל מקרה ומקרה; ישנם מקרים בהם מתאימה יותר דרך חישוב הפיצוי הגלובלי." (שם, פסקה 9).

מהסיבות המפורטות לעיל, תיק זה מתאים לפיצוי גלובלי ולא לחישוב אקטוארי, שכן התובע לא עבד בזמן התאונה (מסיבות שלא בוררו עד תום), לתובע נכות קודמת שמשפיעה (מבחינה אורתופדית) לא פחות ואולי אף יותר מהנכות האורתופדית שנובעת מהתאונה והואיל והנכות הנפשית אינה תפקודית באופן מלא.

חישוב הנזקים:-

לאחר שפורטו לעיל כל הנתונים הרלוונטיים יש לבצע חישוב של הנזקים הממוניים הנובעים מהתאונה.

כאב וסבל -
בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976 על בסיס נכות רפואית של 25.625% וכן 7 ימי אשפוז (לאחר שנקבע שהניתוח בגב התחתון אינו נובע מהתאונה), לאור תאריך התאונה וכן לגילו של התובע נקבע פיצוי של 49,000 ₪.
הפסדי שכר/עבר –
לאחר התאונה יש מקום להכיר, בהתאם לחוו"ד ד"ר לובובסקי, בשישה חודשי אי כושר מלא בגין הניתוח ותקופת ההחלמה (גם אם הנכות הזמנית למשך שלושה חודשים נקבעה על 100% ולאחר מכן עוד 3 חודשים 50%).

אומנם התובע לא עבד בשלושת החודשים שקדמו לתאונה, אך לאור גילו הצעיר יש להניח כי היה מוצא עבודה.

עבודתו של התובע הייתה לפי שעות, שכרו היה משתנה לפי מועדים וחגים (תקופות בהן יש ביקוש גבוה למוצרי מאפה מחד, וחול המועד פסח למשל בו לא עובדים שכן מדובר בחמץ מאידך), שכרו הממוצע של התובע בשנת 2016 היה 6,800 ₪.

משכך מדובר בהפסד של 40,800 ₪.

לאחר מכן התובע המשיך ולא עבד. יש מקום לחישוב הפסד גלובלי נוסף, אולם זאת בשיעור מתון בשים לב למצב הגב התחתון, לניתוח שעבר בגב התחתון ולאחר שמצאתי כי לא ניתן לטעון לאי כושר מלא בגין התאונה.

בשים לב לכל זאת הנני קובע פיצוי בגין הפסדי עבר בסך כולל של 55,000 ₪.
הפסדי שכר לעתיד –
כפי שציינתי לעיל, נקודת המוצע הינה חישוב לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק (לאחר ניכוי מס), אולם הפיצוי הינו גלובלי ולא אקטוארי שכן אין הנכות הרפואית משקפת את הנכות התפקודית של התובע. (מאחר ומדובר בפיצוי גלובלי איני נדרש גם לשאלת גובה השכר הממוצע בשים לב לעליה בשנה האחרונה שהינה על רקע יציאת חלק מהמשק לחל"ת בגין מגפת הקורונה).

בשים לב לגילו של התובע (23 ועשרה חודשים), הנכות הרפואית שנובעת מהתאונה והמצב שאנו קשור לתאונה פוסק סכום של 420,000 ₪ (סכום זה כולל הפרשות פנסיוניות).

עזרה וסיעוד/הוצאות –
התובע לא הביא כל ראיה לגבי רכיב זה. העזרה ניתנה לתובע על ידי בני משפחתו (איתם הוא גר עד היום). הנכות הצווארית אינה מצדיקה עזרה בהיקף לו טוען התובע (40 ₪ לשעה, 4 שעות ליום למשך שנתיים לעבר וכן 200,000 ₪ לעתיד), אינה מצדיקה את הטענה להוצאות וכן לנסיעות בשיעור 50,000 ₪ ומתעלמת מכך שקבעתי שהנכות בגין הגב אינה נובעת מהתאונה.

מנגד, אין לקבל את טענות הנתבעת ולפיהן אין מקום לפצות את התובע כלל שכן העזרה אמורה להינתן על יד בני המשפחה בשים לב לכך שאין צורך בעזרה חריגה.

לאחר התאונה, ולאחר הניתוח בצוואר היה התובע זקוק לעזרה מרובה. ההגבלות בצוואר יכולות להצדיק עזרה בשיעור מתון, ואילו הבעיה הנפשית שתוארה על ידי המומחה אינה מחייבת השגחה צמודה או עזרה ניכרת. בהעדר נותנים הנני קובע כי בגין עזרה בעבר ובעתיד, וכן הוצאות, תפצה הנתבעת את התובע בסך של 50,000 ₪.
ניכוי גמלאות מל"ל -
התובע קיבל קצבת נכות כללית (מוצג ת/8 לתיק מוצגי התובע) הנכויות שנקבעו היו כדלקמן:-
בגין הצוואר 20% נכות.
בגין הגב התחתון 100% נכות החל מיום 20.12.18 ועד ליום 31.3.19, ולאחר מכן 50% נכות החל מיום 1.4.19 ועד ליום 31.8.19 (ראה עמ' 50 לתיק מוצגי התובע).
החל מיום 1.6.18 ועד ליום 28.2.21 נקבעה נכות נפשית של 20%.

בהתאם נקבעו לתובע נכויות משוקללות כדלקמן:-
עד 31.5.18 נכות של 20% - לא זכאי לקצבה.
מיום 1.6.18 ועד ליום 19.12.18 נכות של 36% - לא זכאי לקצבה.
מיום 20.12.18 ועד ליום 31.3.19 100% נכות זמנית – זכאי לקצבה.
מיום 1.4.19 ועד ליום 31.8.19 68% נכות זמנית – זכאי לקצבה.
מיום 1.9.191 ועד ליום 28.2.21 36% נכות זמנית – לא זכאי לקצבה.

לא הוצגה בפני ראיה כי כאשר נגמרה הנכות הזמנית בשיעור 50% בגין הגב התחתון, התובע פנה לביטוח הלאומי, ביחד עם חוות דעתו של ד"ר לובובסקי, וכי נקבעה נכות כלל בגין הגב התחתון. משכך הנכות המשוקללת של התובע ירדה מתחת לסף המזכה והוא לא קיבל קצבה.

בהתאם לרע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פד"י נז (4) 350 (2003), וכן רע"א 1459/01 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח, פד"י סה (1), 1 (2011) יש לחלץ את הנמכות שאינה נובעת מהתאונה מהנכות המזכה כדלקמן:-

בתקופה שבין 20.12.18 ועד 31.3.19 – הנכות הנובעת מהגב התחתון הייתה 100% ועל כן מלוא הקצבה המשולמת אינו נובע מהתאונה.
בתקופה שבין 1.4.19 ועד 31.8.19 – הנכות המשוקללת הייתה 68%, הנכות בגין הגב התחתון הינה 50%, כך שהנכות הנובעת מהתאונה הינה 18% המהווים 26.47% מהגמלה ששולמה.
בהתאם לעמ' 57 בתיק מוצגי התובע, הגמלה החודשית הייתה 3,312 ₪ ולכן הניכוי החודשי הינו 877 ₪ לחודש, למשך 4 חודשים – 3,508 ₪ (כפי שלא נפסקו הפרשי הצמדה וריבית בגין הפסדי השכר בעבר, לא מצאתי לנכון להוסיף הפרשי הצמדה וריבית על סכום זה).

סיכום:-
מכל האמור לעיל, הנני קובע כי על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:-
בגין כאב וסבל – 49,000 ₪.
בגין הפסדי שכר בעבר – 55,000 ₪.
בגין הפסדי כושר השתכרות בעתיד – 420,000 ₪.
בגין עזרה וסיעוד וכן הוצאות – 50,000 ₪.
סה"כ 574,000 ₪.

מסכום זה יש להפחית את תגמולי מל"ל (נכות כללית) ששולמו בפועל בהתאם לאישור שהוצג בשיעור 3,508 ₪.

לסכום שמתקבל יש להוסיף שכ"ט עו"ד (15.21% כולל מע"מ), החזר האגרה ששולמה וכן החזר הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.

כל הסכומים ישולמו לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים, בדואר רשום עם אישור מסירה

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי כחוק.

ניתן היום, א' אדר תשפ"א, 13 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.