הדפסה

בית משפט השלום בבת ים תא"ק 56937-02-19

בפני
כבוד ה שופט יגאל נמרודי

תובעת

מעין פיזק
ע"י ב"כ עו"ד רותם בראון

נגד

נתבעים
1. יצחק זאדה
ע"י ב"כ עו"ד לנטון
2. בן יובלי

פסק דין

לפניי תביעה לפינוי מקרקעין.
התובעת היא הבעלים הרשומים של מלוא הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 145 בגוש 6136 המצויים ברחוב שורשים 13-11, בתל-אביב (להלן – המקרקעין; ראו נסח הרישום, נספח 1 לכתב התביעה). מדובר במקרקעין מוסדרים. התובעת עתרה לפינוי הנתבעים מהמקרקעין וכן למתן היתר לפיצול סעדים.

על המקרקעין בנוי מבנה אחד. קיר חוצה אותו לשני חלקים. חלק אחד מוכר כבית מספר 11 ברחוב שורשים. החלק השני מוכר כבית מס פר 13 (בבית זה גרה התובע) . על-פי הנטען, המקרקעין התקבלו אצל התובעת בשנת 2007, במסגרת העברה ללא תמורה מסבה, דאוד דוד, אבי אמה המנוחה. על-פי הנטען, נתבע 1 פלש לבית מספר 11. בשנת 2018 הוא עזב את המקום ועבר להתגורר בדירה שרכש בישוב חריש, אולם הוא שיכן במקום את הנתבע 2, בנה של זוגתו.

הנתבעים עתרו בבקשה למתן רשות להתגונן. על פי הנטען, טרם הליכי הסדר שנערכו, היו הזכויות במבנה שייכות לסבתו של הנתבע 1 (שהיא אם סבה של התובעת), בעוד שלבנה (סבה של התובעת) היו זכויות במבנה סמוך, באותו הרחוב ומעבר לכביש – בבית מספר 20. הם טענו כי בהליכי ההסדר נפלה טעות, כאשר המבנה שהיה שייך לסבתו של הנתבע 1 שויך בטעות על-שם בנה – סבה של התובעת, דאוד דוד. אשר לזכויותיו של הנתבע 1: הוא טען כי זכויותיו במבנה (ברחוב שורשים 13-11) הן מעצם היותו יורש של חלק מזכויות סבתו המנוחה (ביחד עם בני משפחה אחרים) (חלקו בירושה הנטענת נובע מהיותו יורש של אמו המנוחה). לעצם הדרישה להחזיק במבנה אף שהוא יורש רק של חלק מהזכויות של הסבתא המנוחה – הנתבע 1 טען כי מעמדו כבר רשות. אשר לנתבע 2 (כאמור, בנה של בת הזוג של הנתבע 1): נטען כי החזקתו במקום היא מכוחו של הנתבע 1.

שני הצדדים טוענים אפוא לזכויות במקרקעין: התובעת – מעצם הרישום לזכותה; הנתבע 1 (והנתבע 2 מכוחו) על יסוד טענה בדבר טעות שנפלה בהליכי ההסדר (וכן: מכוח ירושה ורישיון במקרקעין).

בהחלטתי מיום 5.7.2019 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן. ציינתי, כי רשות כאמור ניתנת, בין היתר, בהינתן פרק הזמן הקצר שחלף מאז רישום הזכויות (רישום מיום 7.2.2016). כך הוספתי: "[...] בהינתן אופי טענות הנתבעים והמשמעות הנלווית לרישום לטובת התובעת – מוצע בזאת כי הנתבע 1 יפעל במישור המתאים. מוצע כי הדבר ייעשה בהקדם האפשרי".

הצדדים הגישו את ראיותיהם בהליך (התובעת: תצהיר מטעמה; הנתבעים: תצהיר הנתבע 1. תצהיר נוסף שהוגש נמחק, לאחר שהעד לא התייצב לחקירה). הצדדים נחקרו חקירה שכנגד ובאי כוחם סיכמו את הטענות בעל-פה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות.

דיון
טענת בעלות, טענה לזכות להירשם כבעלים (ביחד עם אחרים) או טענה לטעות שנפלה בהליכי הסדר המקרקעין
בעלות במקרקעין מוכחת על-ידי הצגת נסח רישום המעיד על בעלות (ע"א 509/64 חברת חלקה 38/5+38/1 בגוש 6667 בע"מ נ' לוי, פ"ד יט(2) 169, 177 (1965)). בהתאם למצוין בנסח הרישום שהוצג (נספח 1 לכתב התביעה) , התובעת היא בעלת הזכויות היחידה במקרקעין. המקרקעין הם מוסדרים. בהתאם לדין: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [ נוסח חדש], תשכ"ט-1969" (סעיף 125( א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [ נוסח חדש], התשכ"ט-1968 קובע כי " הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה". סעיף 93 לפקודה עוסק באפשרות להביא לתיקון הפנקס.

המשמעות היא, כי ככל שלנתבע 1 טענות הנוגעות לעצם רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, היה עליו להעלותן בהליך מתאים ולפני הגורם המוסמך, בהתאם להוראות פקודת הסדר זכויות במקרקעין [ נוסח חדש], התשכ"ט-1969. הוא לא עשה כן ( ראו והשוו לת"א ( מחוזי מרכז) 19428-01-14 לב נ' מדינת ישראל (16.3.2018) (" טענת התובעים כי למרות האמור בסעיף זה, הוא איננו ממצה וניתן בכל זאת לטעון כנגד רישום לאחר הסדר טענות בדבר זכויות שביושר מכוח חזקה ועיבוד רבי שנים, איננה מעוגנת מבחינה משפטית"); ראו גם ע"א ( מחוזי ת"א) 24660-07-17 שטיינפלד נ' עיריית בני-ברק, פסקה 6 לפסק-דינו של כב' השופט י' אטדגי (13.5.2018) (" הנכס מצוי במקרקעין מוסדרים, כשהבעלים הרשומים שלהם הן המשיבות 1 ו-3. סעיף 125( א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע כי " רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו..." וסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [ נוסח חדש], התשכ"ט-1969 קובע כי " הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת את הרישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה". לאור זאת, המערערת איננה יכולה להעלות כל טענה בדבר זכויות אביה, הוריה או היא עצמה, הסותרות את הרישום, כאמור")).

עמדה לפניי הנתבע 1 שהות מספקת ליזום הליך מתאים. בית המשפט ציין לפני הנתבע 1 את החשיבות בפנייה מתאימה בגדרה של ההחלטה על מתן רשות להתגונן (החלטה מיום 5.7.2019, בעמ' 2); בדיון מיום 19.12.2019 הודיע ב"כ הנתבעים: "לא מבוקש ליתן החלטה בבקשה לעיכוב הליכים שהועלתה בדיון. בדעתנו להגיש בקשה בכתב יחד עם נקיטת הליך נוסף עליו עמדתו בתחילת ההליך" (עמ' 4, ש' 27-26). בהחלטה שניתנה על-ידי באותו הדיון ציינתי: "ככל שבדעת ב"כ הנתבעים לפעול להגשת הליך לפני בית המשפט המוסמך, מוצע שהדבר ייעשה ללא דיחוי" (עמ' 5, ש' 12-11). הליך מתאים לא ננקט. בפתח ישיבת ההוכחות הודע על הכנת "טיוטה" של תביעה. אין די בכך. באותה טיוטה שהוכנה צוין כי בעלי הדין הם התובעת, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, לשכת רישום המקרקעין – כמשיבה פורמאלית, ועיריית תל-אביב. איני דן בתביעה שטרם הוגשה ושמצויה בסמכות של ערכאה אחרת. אולם ראיתי מקום לציין, כי גם אותו הליך שהנתבע 1 מבקש לקדם, נחזה להליך שאינו מספק, שהרי בעלי זכויות רלוונטיים – אלו שאמורים להירשם, לדידו של הנתבע 1, כבעלים של המקרקעין, במקום הרישום על-שם התובעת, כלל אינם משיבים באותה עתירה שהנתבע 1 מבקש לפתוח.

ההליך הנוכחי אינו ההליך המתאים להידרש לטענות הנתבע 1 והוא לא נקט בהליך המתאים לפני הגורם הערכאה המתאימה. די בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

הטיעון שהעלה הנתבע 1 – בכל הקשור לטעות שנפלה אגב הליכי ההסדר – נעדר פירוט מספק, הוא חסר תיעוד ראייתי מלא, והוא אינו מאפשר לקבוע ממצאים ומסקנות שיתמכו בעמדתו, אף לא מכוח ה"סמכות הנגררת" הקבועה בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בעלי הזכויות הרלוונטיים לביסוס הטענה – יורשי סבתו המנוחה של הנתבע 1 – א ינם נוטלים חלק בהליך. הנתבע 1 לא עתר בבקשה לצרפם להליך, ואיש מהם (לבד מהנתבע 1) לא העיד מטעמו בהליך ההוכחות.

עולה כי הן לדאוד דוד הן לאמו, מסעודה אזנב ז"ל, היו זכויות בחלקה 24 (מספר ישן) בגוש 6136. מדובר, כך נטען, בזכויות במבנים שונים. אחד ברחוב שורשים 20. מבנה שני ברחוב שורשים 13-11. התובעת ט ענה כי הבית שהיה שייך לדאוד דוד (ממנו התקבלו זכויותיה) מצוי ברחוב שורשים 13-11. כיום היא מחזיקה בחלקו, במבנה המצוי ברחוב שורשים 13, על-כן היא מחזיקה כדין בבית מספר 13 וזכאית להחזיק גם בבית מספר 11, בעוד נתבע 1, שמחזיק בבית מספר 11, מחזיק במקום שלא כדין . אשר לבית האחר – ברחוב שורשים 20 – הוא הבית שהיה שייך למנוחה מסעודה אזנב ז"ל . הנתבע 1 טוען אחרת.

קיים קושי מסוים עם עמדת התובעת, שהרי בבית האחר – שאינו שייך לה, ועל-פי עמדתה אמור להיות שייך למנוחה מסעודה אזנב ז"ל (נפטרה בשנת 1980, נספח 1 לתצהיר הנתבע 1), ולמעשה – ליורשיה על-פי דין (לא הוצא צו ירושה), בהם הנתבע 1 (למנוחה מסעודה אזנב ז"ל היו חמישה ילדים, בהם דאוד דוד ואמו המנוחה של הנתבע 1 (הנתבע 1 ואחותו הם יורשי עיזבון אמם המנוחה, נספח 4 לתצהיר הנתבע 1), מתגורר גם כיום מר דאוד דוד. יוצא כי מר דאוד דוד אינו אמור להיות בעלים של מלוא הזכויות במי מבין שני הבתים ברחוב. את הזכויות בבית ברחוב שורשים 13-11 הוא העביר לנכדתו, התובעת; זכויותיו בבית האחר, ברחוב שורשים 20, הן 1/5 – מכוח היותו יורש של עיזבון אמו (מסעודה אזנב ז"ל) המנוחה, ובכל זאת – הוא זה שמתגורר כיום בבית מספר 20. אם לא נפלה טעות בעת ביצוע הליכי ההסדר ובית מס פר 20 אכן שייך למנוחה מסעודה אזנב ז"ל (ולמעשה, ליורשיה),מה – לשיטת התובעת – פשר ישיבתו של דאוד דוד בבית זה? מענה מספק לא הובא בהליך שלפניי.
לא מן הנמנע כי לשאלה כאמור יש מענה פשוט. אני מציין – כהשערה בלבד – את האפשרות כי דאוד דוד נמצא מחזיק בבית מס פר 20 (לטענת התובעת – "מאז שאני מכירה אותו" (סעיף 12 לתצהיר התובעת)) על דעת הסכמת בעלת הזכויות – מסעודה אזנב ז"ל, אמו – שניתנה לו עוד בחייה (התובעת טענה כי אמו של דאוד דוד, מסעודה אזנב ז"ל, מעולם לא התגוררה במקום, אלא גרה עד לפטירתה בישוב יבנה (סעיף 12 לתצהיר התובעת)). נתתי דעתי לגילה הצעיר של התובעת (ולאפשרות שהטיעון העובדתי כאמור אינו אלא עדות מפי השמועה), ולגילו המתקדם יותר של הנתבע 1 (אף הוא אדם צעיר, ביחס למחלוקת ולהליך שלפניי). לפי השערה זו – שהיא סבירה – דאוד דוד היה בעל הזכויות באחד הבתים, אף שהוא התגורר בבית האחר, שהזכויות בו שייכות לאמו. את הזכויות בבית שלו הוא העביר לנכדתו, בעוד שהוא ממשיך להתגורר בבית שהיה שייך לאמו המנוחה (הוא צפוי להירשם כיורש של 1/5 מזכויותיה בבית). לפי גרסה זו, אין כל טעות במרשם.

אשר למסמכים שונים שהציג הנתבע 1: לכל היותר ניתן לומר, כי עלה בידי הנתבע 1 להצביע על זיקה של דאוד דוד לבית מס' 20 ברחוב שורשים (ראו בקשה להיתר, נספח 5 לתצהיר הנתבע 1 (המבקש הוא מר דאוד דוד והבקשה משנת 1991 מתייחסת לבית ברחוב שורשים 20); מכתבו מיום 22.9.1991 של מר דאוד דוד לעיריית תל-אביב, שם הוא מציין כי "ביתו" ברחוב שורשים 20 נפגע כתוצאה מפעולות חבלה, נספח 11 לתצהיר הנתבע 1; בקשה להיתר התקנת ביתן אשפה, שהגיש מר דאוד דוד, המתייחסת לבית ברחוב שורשים 20, נספח 13 לתצהיר הנתבע 1). זיקה זו יכולה להצביע – לפחות כאפשרות סבירה – על מגורים של בן (דאוד דוד) בבית של האם (מסעודה אזנב ז"ל). אין הכרח כי מדובר בטעות במרשם.

מסמכי הרישום לטובת התובעת (העברה ללא תמורה מהסב דאוד דוד) לא הוצגו, אף שהיה באפשרות ב"כ הנתבע 1 להציגם (בין אם על-ידי ניהול הליכי גילוי מוקדם, בין אם על-ידי פנייה למתן צו מתאים; עולה כי הליכי גילוי מוקדם לא התקיימו). אין די בשאלות שהפנה ב"כ הנתבע 1 אל התובעת בחקירה הנגדית. אף אין די בהצגה של מוצג נ/4 (אישור עירייה להעברה של זכויות מדאוד דוד לתובעת; האישור מתייחס למקרקעין במען: "שורשים 20") (מוצג זה צורף לתצהיר העדות הראשית של התובעת, ייתכן בטעות (הוא לא סומן בתצהירה ), מופיע בעמוד האחרון, לאחר טבלת ההקצאות), הן מאחר שמדובר במסמך יחיד מבין כל יתר מסמכי ההעברה, הן בשים לב לעובדה כי בטבלת ההקצאות (נספח 5 לתצהיר התובעת), עולה כי הן הבית של המנוחה אזנב מסעודה ז"ל והן הבית של דאוד דוד – שניהם משויכים לאותה הכתובת: "שורשים 20, ת"א".

תהיות, ספק מסוים ביחס לרישום או הצבעה על אפשרות לקיומה של טעות ברישום – כל אלו אינם מקימים, כלל ועיקר, הגנה בתביעת הפינוי. בעלי הזכויות הרלוונטיים – יורשים נוספים של עיזבון המנוחה מסעודה אזנב ז"ל – לא שותפו בהליך (לא כבעלי דין, אף לא כעדים). הדבר נזקף לחובת הנתבע 1, שהרי לטובת התובעת מצוי נסח המעיד על רישום על שמה. מסמכים מספקים, המעידים על זכויות של המנוחה מסעודה אזנב ז"ל בבית מספר 13-11 – לא הוצגו. גם תיקי הנכסים – בעירייה ובלשכת רישום המקרקעין – לא הוצגו. לבסוף, אציין כי בעיקר היה חסר אותו הסבר באשר למקור לטעות. לא עלה בידי הנתבע 1 להצביע על אותו שלב בהליכי ההסדר, אותה חוליה רלוונטית, שם אירעה הטעות ברישום.

לפיכך, טענות הנתבע 1 במישור זה, ובמסגרת הדיונית הנוכחית – כמענה לתביעת הפינוי – נדחות.
רשות במקרקעין: הביטוי "בר רשות" נעדר מסיכומי ב"כ הנתבע 1, ועולה כי הטיעון לפיו הנתבע 1 הוא בר רשות במקרקעין נזנח (ראו ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קורפריישן, פ"ד מט(2) 102 (1995)). ככל שיש בטיעון בסיכומי ב"כ הנתבע 1, בדבר מגורים במקום משנת 1978 (עמ' 28, ש' 15-14), משום עמידה על הטענה בדבר זכויות של בר רשות במקרקעין, הרי שאין די בכך. אם ניתנה לנתבע 1 רשות במקרקעין, לא עולה כי היא ניתנה על ידי הבעלים – היא התובעת – ולאחר שהרישום על-שמה הוסדר (ראו האמור בסעיפים 8-7 לכתב התביעה). ככל שניתנה רשות – לא הונחה תשתית עובדתית לפיה מדובר ברשות בלתי הדירה. ככלל, רק בהתקיים נסיבות חריגות ונדירות יוכר רישיון כרישיון בלתי הדיר. נסיבות כאמור לא מתקיימות בענייננו. לא הונח בסיס עובדתי ומשפטי לביסוס טיעון כאמור. התובעת טענה כי הנתבע רכש בית בישוב חריש, אליו הוא עבר (סעיף 9 לכתב התביעה). הנתבע 1 לא סתר את הטענה. הוא הקים משפחה והעתיק את מגוריו – שלו ושל משפחתו, לביתו בישוב חריש. עזיבת הנתבע 1 את המקרקעין עולה כדי סיום מימוש הרשות – ככל שניתנה. ככלל, החזקה כשלעצמה – גם כשהיא נמשכת שנים ארוכות – אינה גוברת על זכות הבעלות של הבעלים במקרקעין. רשות חינם מכללא (לא הונח בסיס לקיומה של רשות מפורשת, בתמורה) ממילא באה על סיומה עם מסירת הודעה בדבר סיום הרשאה. הגשת תביעת פינוי עולה כדי הודעה מתאימה. לאחריה ממילא לא יכולה לעמוד לבני רשות הגנה כלשהי מפני פינוים מנכס בו הם מחזיקים (ראו גם רע"א 10346/06 ארז נ' מדינת ישראל (12.6.2007); רע"א 7607/16 שלום נ' מנהל מקרקעי ישראל (30.10.2016); ע"א (מחוזי ת"א) 43018-10-15 עיריית תל-אביב נ' שובלי (8.3.2017); ע"א (מחוזי ת"א) 24660-07-17 שטיינפלד נ' עיריית בני ברק (13.5.2018)).

נוסף על כך, רשות במקרקעין – בין אם היא זכות הדירה ובין אם היא בלתי הדירה – הינה זכות אישית (in personam) ולא זכות חפצית (in rem). היא אינה ניתנת להעברה על ידי בר הרשות, ולמעשה – היא באה לקיצה כשבר-הרשות מעביר את החזקתו בקרקע לאחר (ע"א (מחוזי ת"א) 271/85 הילמן נ' רוזן, פ"מ תשמ"ז (1) 283 (1986)). הנתבע 1 לא יכול היה להעבירה לנתבע 2. הנתבע 2 אינו בנו. הוא בנה של אשתו. הוא אדם בגיר ועצמאי. ישיבתו במקרקעין אינה שקולה לישיבה של הנתבע 1 במקרקעין. הוא עצמו עזב את המקרקעין, הוא לא הגיש תצהיר בתמיכה לבקשה למתן רשות להתגונן (להשלמת האמור ראו עמ' 4, ש' 15), הוא לא הגיש תצהיר עדות ראשית – ממילא לא התאפשרה חקירתו על אודות הטענה כי החזקתו במקרקעין כמוה כהחזקה של הנתבע 1 עצמו. הוא לא התייצב לישיבת ההוכחות, על כן לא ניתן היה להפנות אליו שאלות. עו רך הדין שהופיע בישיבת ההוכחות אינו משמש בא כוחו. משהוא עזב את המקרקעין – במהלך ההליך המשפטי –לא היה רשאי הנתבע 1 לשוב ולתפוס חזקה במקרקעין.

דיירות מוגנת: בסיכומיו טען ב"כ הנתבע 1 כי הנתבע 1 הוא דייר מוגן במקום. הוא לא ידע להשיב היכן הועלתה הטענה בבקשה למתן רשות להתגונן, והוסיף כי הטענה "עולה מכל המסכת" (עמ' 28, ש' 18-17). בבקשה למתן רשות להתגונן לא טען הנתבע 1 כי הוא דייר מוגן, וממילא לא ניתנה לו רשות להתגונן מפני התביעה על יסוד טענה כאמור. הטענה נדחית.

פיצול סעדים: על-מנת שלא להכביד על ההליך, וכאשר ממילא לא היה ידוע מהו המועד בו יפנו הנתבעים את המקרקעין, לא נתבע בהליך הנוכחי סעד כספי. לא מצאתי נימוק משכנע, מדוע לא יינתן לתובעת היתר לפיצול סעדים. ניתן לתובעת סעד כאמור.
סיכום
התביעה מתקבלת. הנתבעים, הם וכל מי מטעמם – יפנו את המקרקעין וימסרו את החזקה בהם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייך להם, וזאת לא יאוחר מיום 30.7.2020 בשעה 12:00.

קביעת מועד הפינוי מביאה בחשבון, בין היתר, את השיקולים הבאים:

ישיבת הוכחות אמורה הייתה להתקיים ביום 21.5.2020. היא נדחתה על יסוד בקשת הנתבעים, בעקבות חשש של בא כוחם הקודם של הנתבעים מפני הידבקות בנגיף הקורונה (התובעת התנגדה לבקשה. היא טענה, בין היתר, כי היא קיבלה מסרים על כוונה לסכל את קיומו של הדיון על ידי החלפה של עורך הדין המייצג או "אמתלה כלשהי הקשורה לקורונה"). הוריתי על דחייה של מועד הדיון. במקביל, הוריתי על התייצבות לדיון הנדחה עם אישור רפואי מתאים (שנעדר מהבקשה); הוריתי על העמדת האישור לעיון בית המשפט, גם אם עורך הדין מסיים את הייצוג בהליך (ראו החלטות מיום 19.5.2020 ומיום 9.6.2020). אישור רפואי לא הובא לדיון, המסקנה הישירה המתחייבת מכך היא כי ישיבת ההוכחות לא התקיימה במועדה בשל טענה שלא הוכחה. פרק הזמן הרלוונטי, שעומד לרשות הנתבע 1 לצורך היערכות לפינוי, נמנה אפוא מיום 21.5.2020, או בסמוך למועד זה;

במועד הדיון הקודם, 19.12.2019, הנתבע 1 לא היה הגר במקום (עמ' 3, ש' 23). הוא רכש דירה בישוב אחר ועבר אליה עם משפחתו. אין הצדקה לקבוע פינוי במועד רחוק. הנתבע 1 הוא שאחראי לשאת בהשלכות הנובעות מהמעבר למקרקעין בעיצומו של ההליך המשפטי.

הנתבע 1 יישא בהוצאות התובעת על סך של 4,000 ₪ (שיעור האגרה; זמן בטלה, בגין התייצבות לשלושה דיונים) ובשכר טרחת עו"ד על-סך של 23,400 ₪. התשלום ייעשה בתוך 60 יום, שאם לא כן הוא יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום פסק-הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

לא ראיתי הכרח כי הצו בדבר חיוב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין ייעשה גם לחובת הנתבע 2, לאחר שהוא עצמו עזב את המקרקעין (לישיבת ההוכחות הוא לא התייצב).

ניתן לתובעת היתר לפיצול סעדים.

התיק ייסגר.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.
ניתנה היום, א' תמוז תש"פ, 23 יוני 2020, בהעדר הצדדים.