הדפסה

בית משפט השלום בבת ים תא"ק 32243-03-19

בפני
כבוד ה שופט יגאל נמרודי

תובעים

  1. דניאל פנציאס
  2. מרדכי פנציאס

ע"י ב"כ עו"ד אמיר לנטון

נגד

נתבעים

  1. מוניקה פלק שבתאי
  2. מרדכי שבתאי

ע"י ב"כ עו"ד אורן נדיב

פסק דין

לפניי תביעה לפינוי הנתבעים מדירה שהושכרה בדיירות מוגנת.
הצדדים ועיקרי הטענות
התובעים, אחים, הם הבעלים של המקרקעין הידועים כתת חלקה 8, חלקה 60 בגוש 6904, דירה בת שני חדרים, בשטח של כ-37 מ"ר, בקומה שלישית, ברחוב אברהם לב 4, בתל-אביב (להלן – הדירה). הדירה הייתה רשומה בעבר על שם אביהם המנוח, נתן פנציאס ז"ל, שהלך לעולמו ביום 16.1.2011. יורשיו הם אלמנתו, חנה פנציאס ז"ל, ובניו – התובעים. המנוחה חנה פנציאס ז"ל הלכה לעולמה ביום 12.12.2018, ולאחריה כאמור נרשמו התובעים כבעלי הזכויות בדירה, בחלקים שווים.

בשנת 1965 השכיר אביהם המנוח של התובעים את הדירה, בדיירות מוגנת, ליואכים פלק ז"ל, אביה המנוח של הנתבעת 1 (סעיף 2(א) לפסק-הדין בת"א (שלום תל-אביב) 44650/92 פנציאס נ' פלק (3.11.1994) (נספח ג' לבקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן)). בפסק-הדין האמור קבע בית המשפט כי האב נטש את הדירה וניתן פסק-דין המורה על פינויו. ביחס לנתבעת 2 באותו הליך, ורה פלק ז"ל (נפטרה ביום 22.10.201 (נספח א' לבקשה למתן רשות להתגונן)), אמה המנוחה של הנתבעת 1, קבע בית המשפט כי היא "[...] המשיכה לגור בדירה עם בתה [הנתבעת 1 (להלן – הנתבעת) – י.נ.] והתובע [נתן פנציאס ז"ל – י.נ.] ראה בה שוכרת לכל דבר [...]".

התובעים גילו, באיחור של מספר שנים (על כך להלן), כי אימה המנוחה של הנתבעת נפטרה. לטענתם, טרם פטירתה היא נטשה את הדירה, ועם הפטירה – בשנת 2012 – אמורה הייתה החזקה בדירה להימסר לתובעים, אלא שהנתבעת, ביחד עם בעלה, הנתבע 2 (להלן – הנתבע), תפסו חזקה בדירה, שלא כדין ובהיעדר בסיס חוקי, ומכאן שהם למעשה פולשים, ועליהם לפנות את הדירה ולמסור את החזקה בה לתובעים.
התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. הנתבעים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן. אלו היו עיקר הטענות שהובאו על ידם: (1) בית המשפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה; (2) הנתבעת מתגוררת בדירה 54 שנים ברציפות, למעשה – מאז שנחתם הסכם השכירות, בשנת 1965. נטען כי הנתבעת היא "דיירת מוגנת נגזרת בגלגול שני" (סעיף 18 לבקשה למתן רשות להתגונן); הנתבע מתגורר בדירה מאז שנישא לנתבעת, בשנת 1986; (3) אם יימצא כי קיימת עילת פינוי – יש להעניק לנתבעת סעד מן הצדק.

בדיון מיום 24.9.2019 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן. נקבע כי הבקשה למתן רשות להתגונן והתצהירים שתומכים בבקשה ייחשבו לכתב הגנה. בדיון מיום 5.2.2020 הסכימו הצדדים כי הנתבעים הם שיגישו את ראיותיהם ראשונים. כמו כן, הצדדים הגיעו להסכמות – שקיבלו תוקף של החלטה – כדלקמן:

עילת התביעה היא שלאחר פטירת האם אין לנתבעת זכות להחזיק בנכס. לפי חוק הגנת הדייר ובמיוחד סעיף 27 (1) והפסיקה, היא לא עונה על תנאי החוק להכרה כדיירת נדחית.

טענה נוספת, עילת נטישה של האמא כך שאפילו בחייה לא הייתה זכות לנתבעת. טענו את זה גם בתביעה שהנתבע 2, לא ידענו על אודותיו, כל זאת בנוסף לכל הטענות בכתב התביעה.

העדויות: עדי התביעה הם: התובעים; מר צביקה נדיב (גיסו של הנתבע); מר י' ארואטי (בעלים של חנות ששוכנת בסמוך לדירת אביו המנוח של הנתבע); מר דריל ג'קסון (מתווך); עדי ההגנה הם: הנתבעים; שכנים ומכרים – מר יצחק בן יהוידע; גב' ערה בן יהוידע; מר ערן נדלר; גב' אנה נדב; מר שמואל אנג'ל; גב' נסיה גלפט וגב' עליזה רביץ.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הראיות והדין החל, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות. טענות שלא זכו להתייחסות פרטנית נמצאו על ידי בלתי רלוונטיות להכרעה בהליך.

דיון
טענת היעדר סמכות עניינית: הטענה לא נומקה כדבעי (הטיעון שלפיו הסמכות היא לבית הדין לעבודה – כאמור בסעיף 1 לבקשה למתן רשות להתגונן – מקורו בטעות. הכוונה הייתה כי הסמכות העניינית מסורה לבית הדין לשכירות (עמ' 3, ש' 15-13)). לא הובהר, מדוע לשיטת הנתבעים נעדר בית המשפט סמכות עניינית לדון בתביעה. הסמכות העניינית לדון בתביעה לפינוי מסורה לבית המשפט השלום, כאמור בסעיף 51(א)(3) לחוק בתיק המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ככל שהטיעון הועלה לנוכח עצם הגשת התביעה בהליך של סדר דין מקוצר, הרי שטיעון זה אינו יכול לעמוד ולו מן הטעם כי ניתנה לנתבעים רשות להתגונן, ומעת שניתנה הרשות – התביעה מתבררת בהתאם לסדר הדין הרגיל. ממילא – דין דיוני (סדר דין) לחוד ודין מהותי (סמכות עניינית) לחוד.

טענה בדבר הסתרת העובדה כי אמה המנוחה של הנתבעת הלכה לבית עולמה: התובעים טענו, כי הנתבעת הסתירה מהם את עובדת פטירתה של האם, וכי בכל עת שבה התעניין התובע 2 אצל הנתבעת על אודות מצבה של האם, הציגה לפניו הנתבעת מצג שווא שלפיו אמה בחיים והיא גרה בדירה, והיא התחמקה מלאפשר ביקור של התובעים בדירה (סעיפים 7-5 לכתב התביעה; פרוטוקול מיום 24.9.2019, עמ' 3, ש' 16-13). בבקשה למתן רשות להתגונן הכחישו הנתבעים את הטענות. בדיון מיום 24.9.2019 הציגה הנתבעת עמדה מסויגת. כך היא ציינה: "[...] לא זכור לי שדיברנו כאשר אימא כבר לא הייתה בחיים [...] לא זכורה לי שיחה איתו כשאימא הייתה בחיים ואם זה קרה בסמוך לפטירתה, יכול להיות שהייתי בטראומה ופחדתי שיתבעו אותי ולא היה בכוחי לעמוד בזה, לא אחרי 15 שנים של מאבק במחלה" (עמ' 3, ש' 22-19). אני מקבל בסוגיה זו את עדות התובע 2 ומעדיף אותה על פני עדות הנתבעת. עדות התובע 2 הייתה משכנעת והיא מהימנה עליי. עדותו נתמכה גם בעדות עד התביעה, המתווך מר דריל ג'קסון.

הנתבעת הציגה לפני התובע 2 מצג שווא – באופן שיטתי ועקבי – על אודות מצבה של האם. עובדה זו נזקפת לחובת הנתבעים. הביטוי שיינתן לכך יהיה במסגרת פסיקת הוצאות ההליך, שהרי המצג השגוי שהציגה הנתבעת לפני התובע 2 הוא חריג ביותר, ולמעשה – הוא העלה אצל התובעים חשד באשר למסכת העובדתית הכוללת והוביל את התובעים להגיש את התביעה, לאחר שהם נשאו בעלויות הכרוכות בהגשת התביעה ובניהולה. ההסבר שמסרה הנתבעת באשר להצגה השגויה של הדברים, לפיו היא חששה מפני התביעה – מתקבל על-ידי כהסבר מהימן. היינו: אף שאני מוצא דופי של ממש בעצם הצגת מצג השווא לפני התובע 2, אני נותן אמון בגרסת הנתבעת, כי היא נהגה באופן כאמור מאחר והיא חששה מפני הגשה של תביעה. ההסבר, אפוא, מהימן; ההתנהלות – נפסדת.

עם זאת, למצג השווא שהציגה הנתבעת לפני התובע 2 אין משמעות ראייתית נוספת. אם מצא בית המשפט, בסופו של יום, כי הנתבעת היא דיירת מוגנת, ולא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית שמקימה עילת פינוי כנגדה (וכנגד הנתבע) – מצג השווא – הוא כשלעצמו – אינו מקים עילת פינוי. כאמור, ביטוי להתנהלותה כאמור של הנתבעת – שאני מוצא בה דופי רב – יובא במסגרת פסיקת הוצאות ההליך.

טענה בדבר נטישת אמה המנוחה של הנתבעת את הדירה: בעל בית המבקש לפנות דייר מכוח עילת הנטישה נדרש להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, היבט "פיזי" של נטישה – דהיינו, הדייר אינו מחזיק עוד במושכר; השני – היבט "נפשי" – אין בכוונת הדייר לשוב ולהחזיק במושכר. ההיבט הנפשי כולל שני יסודות: הראשון – נעוץ ברצון הדייר לחזור למושכר; השני – בוחן אם קיים סיכוי ממשי כי חזרת הדייר למושכר תתממש בפועל. נפסק כי "לא די ברצון ערטילאי לחזור לנכס ביום מן הימים, אלא שיש צורך ברצון ממשי, המלווה במעשים גלויים" (ע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מו(5) 758 (1992), סעיף 7 לפסק דינו של כב' השופט שמגר). נטל השכנוע בעניין קיומה של נטישה מונח על כתפי התובע מתחילת ההליך ועד סופו. "ספק שנשאר בלבו של השופט, אם נטש הדייר או לא, ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק" (ע"א 170/63 פפסימידוף נ' חיזק, פ"ד י"ז 2493, 2501 (1963); יעקב שקד פינוי מקרקעין - הליכים והלכות 303-302 (2017)). אשר להיבט הנפשי של נטישה, ככל שמדובר במעבר של דייר מוגן לבית אבות מחמת אילוץ – ראו רע"א 3666/16 פלונית נ' חברת הירקון 278 בע"מ (5.9.2017).
בענייננו, לא נטענו עובדות רלוונטיות שיש בהן כדי לבסס עילת נטישה כלפי אמה המנוחה של הנתבעת. הוכח שהיא אמנם הייתה חולה, תקופה ממושכת טרם לכתה, אולם לא צוין כי בעת המחלה היא שהתה מחוץ לדירה, באופן העולה כדי נטישה. הנתבעת טענה כי היא זו שטיפלה באימה לאורך כל הדרך (היינו, היא לא שהתה בבית אבות או במוסד סיעודי) ("לאימא שלי לא הייתה מטפלת מעולם, אני המטפלת" (עמ' 58, ש' 26); במסמך סיכום אשפוז מיום 28.5.2012 (חמישה חודשים לפני פטירת האם המנוחה), צוין לגבי המנוחה: "בת 78, עצמאית, אלמנה. מתגוררת אצל ביתה בתל אביב" (נספח ב' לבקשה למתן רשות להתגונן); בקובץ ראיות ההגנה (נספח ב' לבקשה למתן רשות להתגונן) ישנה הפנייה של המנוחה, תשעה ימים לפני פטירתה, אל היחידה לטיפולי בית; באישור נוסף, מיום 11.4.2011, עולה כי המנוחה "רתוקה לבית לאחר טיפול אונקולוגי", זאת בהתאם לביקור בית שערכה אחות קופת החולים בדירה (כתובת הדירה מופיעה במסמך הרפואי (נספח ב' לבקשה למתן רשות להתגונן)). טענת הנתבעת מהימנה עליי. נוסף על האמור, בחקירתו הנגדית אישר התובע 2 כי אמה המנוחה של הנתבעת לא נטשה את הדירה. כך נאמר בעדות:

ש. יש לך הוכחות לנטישה? אתה יודע לאן היא נטשה?
ת. נטישה פוטנציאלית [...] (עמ' 91, ש' 9-8).

ש. [...] המנוחה נטשה את הדירה בחייה?? אם לא אז לא.
ת. אני לא יודע.
ש. אתה לא יודע?
ת. אני מניח שהיא נטשה.
ש. אתה יודע שהיא נטשה?
ת. לא, לא בידיעה (עמ' 91, ש' 34-29).

סיכומו של דבר: אימה המנוחה של הנתבעת לא נטשה את הדירה.

טענה לפיה תנאי המגורים, כאמור בסעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן – חוק הגנת הדייר), אינו מתקיים בעניינה של הנתבעת:

הטיעון לפיו הנתבעת, וכמוה גם הנתבע, לא התגוררו בדירה ברציפות, נסמך על ההשערה כי בעבר (בשנים 2006-2005 או בסמוך), לתקופת זמן מוגבלת, התגוררו הנתבעים בדירה אחרת – דירת אביו המנוח של הנתבע, ברחוב שד' ירושלים 63, ביפו, וזאת לאחר שהאב נפטר. בחנתי בעיון רב את העדויות בסוגיה. דין הטענה להידחות. הראיות – כולן, למעט הקלטות של עדי התביעה מר צביקה נדיב ומר יהודה ארואטי (להן אדרש להלן) – תומכות במסקנה כי הנתבעים לא התגוררו בדירה ביפו (בהינתן מסקנה עובדתית זו, איני נדרש לשאלה מה היה הדין, לו היה מסתבר כי הם אכן התגוררו בדירה ביפו לתקופת ביניים, ושבו לאחר מכן לדירה בה התגוררה אמה של הנתבעת, עד לפטירתה).

הנתבע פירט בהרחבה את השתלשלות העניינים המלאה שנוגעת לדירה ביפו: זהות הגורמים שהתגוררו בדירה (אביו המנוח; לאחריו, לתקופה של חצי שנה – אלמנתו, הגב' איזבלה); הנימוק שלפיו הנתבע שהה רבות בדירה ובסביבתה (הוא סייע לאביו). עדותו מהימנה עליי באופן מיוחד. עדות הנתבעת תומכת בעדות הנתבע, וגם היא לא נסתרה. עדות הנתבעים נתמכת בעדויות של שכנים ומכרים, שאין להם כל עניין בתוצאת ההליך, ולא ראיתי סיבה לפקפק בגרסתם. ה"ה ערה ויצחק יהוידע אמנם עברו מביתם ברחוב אברהם לב 4, בתל אביב, בשנת 2003, אולם הם לא מכרו את דירתם. הם השכירו את דירתם לשוכרים, והוסיפו להיות בקשר עם הנתבעת – ששימשה וועד הבית (עמ' 2, ש' 27-24; עמ' 4, ש' 27; עמ' 9, ש' 35); עדותו של מר ערן נדלר מהימנה עליי באופן מיוחד. עד זה אמנם הפסיק להתגורר בבניין (בקומת הקרקע) בשנת 2003, אולם גם הוא השכיר את הדירה (הדירה הייתה בבעלות סבתו, בהמשך רכש העד את הדירה), והוא הוסיף לעמוד בקשר עם וועד הבית – הנתבעת (עמ' 19-16). עדותם של העדים שמואל אנג'ל, נסיה גלפט ועליזה רביץ אף הן מהימנות עליי. למעשה, אלמלא תמליל שיחתו המוקלטת של מר צביקה נדב, לא היא כל מקום להרהר אחר המסקנה כי הנתבעים לא התגוררו בדירת אביו המנוח של הנתבע.

העד מר י' ארואטי השיב לחוקר מטעם התובעים, כי הנתבעים התגוררו בביתו של האב (ת/3). הוא אמנם העיד בחקירתו כי "הם [הנתבעים] גרו שם [בדירה ביפו – י.נ)" (עמ' 84, ש' 11), אולם איני מקבל את מסקנתו. אני מקבל את עדותו, שלפיה הנתבע נמצא במקום ("היה בא עם חשבונות" (עמ' 84, ש' 18); "אם הוא היה יורד מהבית ועובר מהחנות שלי, היינו מדברים על דרך אגב ועל הא" (עמ' 84, ש' 28); "הוא היה בא מהעבודה עולה למעלה" (עמ' 85, ש' 1)), אולם נתונים עובדתיים אלו אינם מבססים בהכרח מסקנה כי הנתבע (וכמוהו הנתבעת) התגורר בדירת אביו, להבדיל מביקורים בעת שהאב היה בין החיים, והנתבע סייע לו. בהמשך עדותו נשאל העד האם הנתבע לן בדירה, והשיב: "אני לא יודע אם הוא היה ישן שם או לא היה ישן, אבל אם הוא היה בא לאזור, מה היה לו לעשות, אם לא לבוא הביתה?" (עמ' 85, ש' 9-8). שבתי ובחנתי את תמליל ההקלטה של מר ארואטי ואת עדותו בחקירה בבית המשפט. לא שוכנעתי, כי עדותו תומכת במסקנה כי הנתבעים התגוררו בדירה, להבדיל מעצם הימצאותם במקום, אף אם תדיר.

העד מר צביקה נדיב: עד זה אישר – פוזיטיבית – את דבר מגורי הנתבעים בדירה ביפו. עמדתו (בחקירתו בפני חוקר פרטי) הייתה חד משמעית: "כן, היה גר שם תקופה מסויימת" [ת/1, עמ' 2, ש' 18]; לשאלה האם גם הנתבעת גרה בדירה ביפו השיב העד: "כן כן" [ת/2, עמ' 2, ש' 10-9; ראו גם עמ' 2, ש' 18-15]. לשאלה מדוע הנתבעים התגוררו באותה הדירה השיב העד: "כי להם לא היה דירה, אז הם נשארו שם ו ... בלית ברירה, אבל א ... ברגע שהם עברו לדירה של אמא של מוניקה אז הם ... אז הם ... א... עזבו את המקום, לא רצו לקחת כלום" [ת/2, עמ' 4, ש' 4-1]. מדובר בראיה מהותית. היא תומכת בעמדת התובעים. בחקירתו הנגדית ציין העד נדיב, כי החוקר "פשוט הצליח לבלבל אותי [...] אני כל הזמן חשבתי לצורך העניין שמדובר על הדוור" (עמ' 87, ש' 32-28; עמ' 88). הוא הוסיף: "אבל אני התבלבלתי כנראה" (עמ' 89, ש' 1)). ממצאי חקירתו הפרטית של העד נדיב – כפי העולה מתמלילי השיחות עמו [ת/1; ת/2] – נזקפים לחובת הנתבעים. בחקירתו הנגדית אמנם ניסה העד ליתן הסבר לדבריו בפני החוקר הפרטי (שהציג עצמו כשליח], אלא שההסבר (העד טען כי הדובר בלבל אותו) – אינו משכנע כלל.

נותרנו אפוא עם עדות משכנעת, באופן מובהק, של הנתבע; עדויות תומכות נוספות – של הנתבעת, השכנים והמכרים; ראיה תומכת, שהוגשה במסגרת הבקשה להבאת ראיות נוספות: תדפיס פירוט חשבון המים בדירה ביפו (ראיה שתומכת בעמדת הנתבעים); עדות העד מר ארואטי, שמשקלה אינו גבוה, ועדות אחת (עדות העד נדיב) – מהותית – שתומכת בגרסת התביעה, ושההסבר שמסר העד ביחס לגרסה שמסר לחוקר הפרטי אינו משכנע. הראיות – בכללותן – תומכות בגרסת הנתבעים. הראיה הבודדה – גרסת העד מר נדיב בשיחותיו עם החוקר הפרטי – אומנם אינה מתיישבת עם ראיות ההגנה, אולם לא מצאתי – על סמך אותה ראיה יחידה (שתי שיחות עם החוקר הפרטי) לבסס מסקנה לחובת הנתבעים. המשקל הכולל של כל יתר העדויות עולה באופן מובהק על משקלה של העדות שמסר העד נדיב לפני החוקר הפרטי. בנסיבות העניין, אני יוצא מנקודת מוצא, שלפיה מניע נסתר עמד ביסוד התנהלותו של העד נדיב. אולי מדובר בחשדנות יתר, שהובילה אותו למסור גרסה כאמור. ראיות אלו [ת/2; ת/3], נסוגות מפני מכלול הראיות האחרות. אני קובע, אפוא, כי לא הוכח כי לאחר נישואיהם התגוררו הנתבעים בדירה ביפו (דירת אביו המנוח של הנתבע). הנתבעים אמנם היו אלו שפתחו בהבאת הראיות (הם התנדבו לעשות כן, ללא נימוק משפטי), אולם אין מקום לקבוע כי הנטל להוכיח נטישה מוטל עליהם. נטל זה מוטל על התובעים, כך בהתאם לדין הכללי, ואף אם הייתה המסקנה בשאלת הנטל שונה, הרי שבהינתן מכלול הראיות, הרי שהנתבעים עמדו בנטל להוכיח כי הם לא התגוררו בדירה ביפו, ולמעשה – הם גרו כל העת בדירה, עם אמה של הנתבעת, עד לפטירתה.

טענה לפיה התנאי בדבר אי קיומה של דירה אחרת למגורים, כאמור בסעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר, אינו מתקיים בעניינה של הנתבעת:

הנתבע – הוא עצמו – אינו דייר מוגן ולא היה מועמד להיות דייר מוגן. לפיכך, ככלל – אין מקום לבחון, האם לנתבע "[...] הייתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר [...]" (סעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר). אף אם היה מקום לערוך בחינה כאמור – לא היה בה כדי לבסס מסקנה לחובת הנתבעים. זכויותיו בדירה ביפו, מעצם היותו יורש של עיזבון אביו המנוח (בשיעור של שליש (עמ' 38, ש' 10); האב נפטר ביום 5.1.2005 (עמ' 39, ש' 15)) נמכרו בשלהי שנת 2006 (עמ' 38, ש' 14; עמ' 39, ש' 17), שש שנים לפני פטירת הדיירת המוגנת, אמה המנוחה של הנתבעת. בעת פטירת אימה המנוחה של הנתבעת – ולמעשה, שנים קודם לכן – לא הייתה לנתבע דירה, ולמעשה – לא הייתה לדייר המוגן (הנתבעת) "דירה אחרת למגוריו".

אשר לנתבעת: היא קיבלה זכויות בירושה של הדוד, ביחד עם אחר/ים. כך היא העידה: "אני ירשתי יחד עם משפחתי שאנחנו שתי אחיות היינו, דירה של דוד שלי. לדוד היו שתי אחיות ושלושה אחיינים ואני והם ירשנו חצי מדירתו. זה היה ב-2010. היה לי חלק מתוך חצי דירה. [...] הנכסים נמכרו והתחלקו ושולמו חובות" (פרוטוקול מיום 24.9.2019, עמ' 3, ש' 29-25). בהמשך הסתבר, כי היא ואדם נוסף אחד בלבד נרשמו כבעלי הזכויות היחידים בדירה הדוד, מכוח הירושה, והדירה נמכרה ביום 6.6.2011, כשהרישום לטובת הקונה הושלם ביום 15.9.2011 (ראו נספחי הבקשה מיום 19.2.2020).

בנוסף, הנתבעת העידה, כי היא קיבלה גם כספי ירושה מעיזבון אביה המנוח (על פי עדותה, היא לא זכתה לחלק כלשהו בזכויותיו בדירת מגוריו) (עמ' 59, ש' 24-19), שנפטר בשנת 1995 (עמ' 59, ש' 15) (ראו גם עדותה בעמ' 60, ש' 14-1).
אין באמור כדי לבסס מסקנה, כי הנתבעת אינה יכולה להיחשב לדיירת נדחית, בעקבות פטירת אמה ביום 22.10.2012, שהרי במועד פטירת אמה, היא לא הייתה בעלת זכויות בדירה האחרת. על אף מגמת הפסיקה לצמצם את היקף ההגנה על הזכות לדיירות מוגנת, אין במגמה כאמור כדי לבטל את הוראות חוק הגנת הדייר או להוסיף על הוראותיו הוראה שאינה מתיישבת עם ההוראה הכתובה, ולמעשה – עומדת בסתירה לכתוב. במועד פטירת האם לא הייתה לנתבעת דירה כלשהי. זכויותיה בדירה אחרת – שכלל לא הוכח שהן עלו כדי זכות חוקית להתגורר באותה דירה – נמכרו בהסכם שנערך כשנת וחצי לפני פטירת האם (אמנם, בעת שדבר מחלתה היה ידוע). קביעה כי מכירת הזכויות בדירה האחרת, בעת שהאם הייתה חולה, על-מנת לבסס, בבוא היום, עילה להעברת זכויות הדיירות המוגנת לנתבעת, עולה כדי חוסר תום לב, עד אשר ניתן לומר כי לנתבעת הייתה או יכולה הייתה להיות דירה אחרת במועד הפטירה – אינה אפשרית. אין מדובר בתוצאה שעשויה לבוא בדרך של פרשנות. קביעה כאמור תוכל להיעשות בדרך של חקיקה בלבד (ראו לעניין זה: רע"א 2225/91 אחי נאמנות בע"מ נ' בן חמו, פ"ד מה(4) 14 (1991); ע"א 4100/97 רינדר נ' ויזלטיר, פ"ד נב(4) 580 (1998); רע"א 7906/16 קול נ' נקב (17.11.2016) ("[...] הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק. [...] מדיניות זו ראויה היא, ולשיטתי יש מקום לפרשנות מצמצמת של הגנה זו [...]. דעתי זו לא נשתנתה. ואולם, אין משמעות הדבר כי הוראות החוק הן בבחינת כלי ריק, ומשהתקיימו תנאי החוק – ובענייננו התקיימו אלה במובהק לפי הקביעה העובדתית – יקבל הזכאי לכך הגנה"); ת"א (שלום ת"א) 58318-07-14 זימק נ' אביטן (1.11.2016); ת"א (שלום ת"א) 15229-01-14 לוי נ' וסקר, פס' 25 (19.6.2016)).

סיכום
התביעה לפינוי הנתבעים מהדירה – נדחית.
ככלל, בעל-דין שזכה בהליך המשפטי זכאי כי ייפסקו לזכותו הוצאות משפט. זכות עקרונית זו זכתה לעיגון בתקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ("בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור"). בעניינו, קיים טעם מיוחד מובהק שלא לחייב את התובעים בהוצאות הנתבעים. טעם זה נעוץ במצג השווא שהציגה הנתבעת לפני התובעים, טרם הגשת התביעה, שלפיו אימה בין החיים, אף שעובדתית מצב הדברים היה שונה. גילוי דבר הפטירה ומצג השווא הוביל את התובעים לחשוד כי הסתרת דבר הפטירה נבעה מהיעדר זכויות של הנתבעת בדירה, מסקנה (שגויה) שגרמה לתובעים להגיש את התביעה – מהלך שהסב הוצאות רבות ומיותרות לתובעים. כל צד יישא אפוא בהוצאותיו.

המזכירות מתבקשת לשלוח את פסק-הדין אל ב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ב אייר תשפ"א, 04 מאי 2021, בהעדר הצדדים.