הדפסה

בית משפט השלום בבת ים תא"ח 58427-10-17

בפני
כבוד ה שופט יגאל נמרודי

תובעים

  1. ירון לדרברג
  2. רות ליסיון מאיר
  3. דניאלה נלסון ארם

ע"י ב"כ עו"ד רון טורקלטאוב ועו"ד אליאור אלכביר

נגד

נתבעים

  1. נחמה ליליאן
  2. אברהם ליליאן

ע"י ב"כ עו"ד דן בן שאול ועו"ד עדו נהרי

פסק דין חלקי

לפני תביעה לפינוי דיירים מוג נים מבית עסק.
התובעים הם בעלי הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 7145, חלקה 23 בבת-ים (להלן - המקרקעין). התובע 1 הוא בנו של המנוח יהושע לדרברג ז"ל (להלן – המנוח). התובעות 3-2 הן אחיותיו של המנוח (סעיף 3 לתצהיר התובע) (בנסח רישום המקרקעין רשומה בעלת זכויות נוספת שהיא אינה צד להליך).

הנתבעים הם דיירים מוגנים בשלוש חנויות המצויות על המקרקעין. הם שכרו אותן מהמנוח בהתאם להסכמים כדלקמן:
הסכם שכירות מוגנת מיום 1.4.1981 (נספח 2 לתצהיר התובע), במסגרתו השכיר המנוח לנתבעים נכס לצורך הפעלת חנות ל"מכשירי כתיבה, עיתונים, ספרים וצעצועים וכדומה" (להלן – חנות מספר 1).

הסכם שכירות מוגנת מיום 1.4.1996 (נספח 3 לתצהיר התובע), במסגרתו השכיר המנוח לנתבעים נכס לצורך הפעלת "קיוסק ומתנות לחגים בלבד " (להלן – חנות מספר 2).

הסכם שכירות מוגנת מיום 1.4.1999 (נספח 4 לתצהיר התובע), במסגרתו השכיר המנוח לנתבעים נכס לצורך הפעלת "מעדניה בלבד " (להלן – חנות מספר 3).

(שלוש החנויות יכונו להלן ביחד – המושכר).
המנוח הלך לבית עולמו בשנת 2005. התובע קיבל על עצמו את הטיפול במושכר. בשנת 2010 פנו הנתבעים אל התובע בבקשה להשכיר את חנויות 2 ו-3 בשכירות משנה וכן לשנות את מטרת השכירות בחנויות אלה למכולת. התובע נעתר לבקשתם וביום 8.11.2010 נערך הסכם בין התובע לבין הנתבעים במסגרתו נתן התובע היתר לנתבעים להשכיר את חנויות 2 ו-3 בשכירות משנה לצורך הפעלת מכולת (להלן - הסכם המכולת).
ההיתר האמור חל ביחס לתקופת ההסכם בלבד (קרי מיום 8.11.2010 ועד ליום 31.12.2012). נקבע כי בתום תקופת ההסכם "יחזור המצב לקדמותו ותחול מטרת השכירות המקורית" (סעיף 3 להסכם המכולת). כן קבעו הצדדים כי בתקופת הסכם המכולת תחול תוספת לדמי השכירות בסך 1,000 ש"ח לחודש (סעיף 5 להסכם המכולת). יצוין כי הנתבעים פיצלו את חנות מספר 1 באמצעות קיר גבס באופן שחלקה האחורי של החנות אוחד עם חנויות 2 ו-3 ושימש, אף הוא, להפעלת המכולת.

(חנויות 2 ו-3 וכן החלק האחורי של חנות 1 ייקראו להלן – החנות המאוחדת).

השכרת המשנה לא צלחה. משנת 2012 החנות המאוחדת משמשת לממכר כלים חד פעמיים. החלק הקדמי של חנות מספר 1 משמש לקיוסק ולטענת הנתבעים, "לאחרונה" הוא משמש למכירת צעצועים (סעיף 19 לתצהיר הנתבעת).

לטענת התובעים, הנתבעים הפרו את הסכמי השכירות בכך שהם עושים שימוש במושכר שלא למטרות שהוגדרו בהסכמי השכירות ומבלי שהם קיבלו הסכמה לכך; בכך שהם ביצעו שינויים במושכר; וכן בכך שהם לא עמדו בתנאי תשלום דמי השכירות כקבוע בהסכמי השכירות. לטענת התובעים קמה עילה לפנות את הנתבעים בשל אי קיום תנאי מתנאי השכירות (סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן – החוק)). התובעים טענו בנוסף כי הנתבעים לא עמדו בתנאי הסכם המכולת ולא העבירו את התוספת לדמי השכירות שנקבעה בו. לטענתם, אי העברת התשלומים החודשיים במועדם וכסדרם מהווה "עילת פינוי נוספת בפני עצמה" (סעיף 7, עמ' 4 לכתב התביעה). התובעים טענו כי בנסיבות העניין ובשים לב לכך כי מדובר בבית עסק וכן בהפרה מתמשכת, אזי אין מקום להושיט לנתבעים סעד מן הצדק.

הנתבעים טענו כי "העילות העיקריות העומדות ביסוד התביעה, התיישנו" (סעיף 2.2 לכתב ההגנה); כי התביעה לוקה בשיהוי ביחס לעניינים אשר לא חלה התיישנות לגביהם; וכן כי נגרם להם נזק ראייתי בשל כך. הם טענו כי התובע הזניח את הבניין וכי התנהלותו מעידה על כך כי אף אם עמדו עילות פינוי כנגדם – הוא ויתר ומחל עליהן (סעיף 2.5 לכתב ההגנה). כן הם טענו כי כל פעולותיהם בקשר עם חלוקת המושכר והשימושים שנעשו בו, היו על דעתו ובהסכמתו של המנוח. הם מדגישים כי מצבם הבריאותי אינו שפיר והוא שעמד ביסוד בקשתם להשכרת המשנה. לטענתם, משהשכרת המשנה לא צלחה, התובע הסכים לפטור אותם מהתוספת לדמי השכירות אשר נקבעה בהסכם המכולת. הם הוסיפו כי המנוח אפשר להם להעביר את תשלום דמי השכירות מדי חודש בחודשו, ולפיכך אין בעובדה זו להקים עילת פינוי כנגדם. לחילופין, וככל שיימצא כי קמה עילת פינוי כנגדם, הם עותרים כי יושט להם סעד מן הצדק לאור כך ש"החנויות הן פרנסתם של הנתבעים ומטה לחמם" (סעיף 22 לכתב ההגנה).

מטעם התובעים העיד התובע. מטעם הנתבעים העידו גב' אורלי ששון (אחותה של הנתבעת); גב' רחלי ליליאן מזרחי (בתם של הנתבעים) וכן הנתבעת בעצמה. בית המשפט מינה את השמאי טובי גרש לצורך הערכת שווי דמי מפתח (החלטות מהימים 6.12.2018 ו-9.12.2018). הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הראיות והדין החל, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל – באופן חלקי. הנתבעים יפנו את המושכר בכפוף לקבלת דמי פינוי מהתובעים.

הפרה בשל שינוי מטרות השכירות
אין מחלוקת כי המושכר אינו משמש את הנתבעים למטרות שהוגדרו בהסכמי השכירות. כך, חנות מספר 1 הושכרה למטרת "מכשירי כתיבה, עתונים, ספרים וצעצועים וכדומה בלבד ולא לשום מטרה אחרת". (חלק המבוא להסכם השכירות מיום 1.4.1981). בפועל, הנתבעים חילקו את חנות מספר 1 באמצעות קיר גבס, כאמור. חלקה הקדמי משמש מזה כשש שנים (ביחס למועד החתימה על תצהיר הנתבעת) להפעלת קיוסק. הנתבעים טענו כי "לאחרונה" משמש החלק הקדמי למכירת צעצועים (סעיף 19 לתצהיר הנתבעת). חלקה האחורי של חנות מספר 1 משמש למכירת כלים חד פעמיים, כאמור. חנות מספר 2 הושכרה למטרת "קיוסק ומתנות לחגים בלבד בלבד ולא לשום מטרה אחרת" (פרק המבוא להסכם מיום 1.4.1996). חנות מספר 3 הושכרה למטרת "מעדניה בלבד בלבד ולא לשום מטרה אחרת" (פרק המבוא להסכם מיום 1.4.1999). במהלך תקופת הסכם המכולת הוסבה החנות המאוחדת למכולת, בהסכמה. הנתבעים טענו כי לאחר פינוי שוכר המשנה שימשה החנות המאוחדת, לתקופה קצרה, כמכולת וקיוסק וכי מזה כשש שנים, החנות המאוחדת משמשת לממכר כלים חד פעמיים (סעיף 19 לתצהיר הנתבעת; סעיף 19 לסיכומי הנתבעים).

הנתבעים טענו בהקשר זה כי הם הגיעו להסכמה עם המנוח על שינויים "הן במטרות השכירות והן בחלוקת החלל הפנימי של שלושת המושכרים" (סעיף 33 לסיכומי הנתבעים). ככל שהדבר נוגע לשינוי במטרת השכירות – איני מקבל את הטענה כי המנוח נתן לכך את הסכמתו.

המנוח הלך לבית עולמו בשנת 2005. השינוי במטרת השכירות התבצע – לשיטת הנתבעים עצמם – בשנת 2012 (סעיף 19 לסיכומי הנתבעים). הסכמת המנוח לשינוי כאמור לא יכולה הייתה להינתן. אכן, עלה מעדותה של הנתבעת כי המנוח הפגין כלפיהם גמישות מסוימת. כך למשל עלה מעדותה של הנתבעת כי המנוח לא הקפיד עימם בדווקנות על הפעילות המבוצעת בחנות ולטענתה אמר לה "מיידלע מה שמביא כסף תכניסי לחנות ותמכרי" (עמ' 25, ש' 10; עמ' 5 ש' 20-16). עם זאת, אין בכך לבסס הסכמה לשינוי במטרת השכירות, אשר התבצעה שנים לאחר פטירתו, בניגוד להסכמי השכירות ובניגוד מפורש להסכם המכולת.

הנתבעים פנו לתובע בשנת 2010 לשינוי מטרת השכירות בחנות המאוחדת, עובדה המעידה כשלעצמה על כי הם נדרשו להסכמת התובע לשינוי במטרת השכירות לאחר פטירת המנוח. התובע אמנם נתן הסכמתו לשינוי המבוקש, אולם הסכם המכולת קבע, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי "בתקופת ההסכם בלבד תהא מטרת השכירות מכולת בלבד. עם תום תקופת ההסכם יחזור המצב לקדמותו ותחול מטרת השכירות המקורית המופיעה בחוזה המוגן שבין בעלי הבית לדייר המוגן". בכך גילה התובע דעתו כי הוא עומד על השבת החנות המאוחדת למטרתה המקורית בתום תקופת הסכם המכולת. הנתבעים הסכימו לכך בחתימתם. היה עליהם לעמוד בהתחייבות זו.

יצוין כי הנתבעת העידה כי בעת שבה הנתבעים הסבו את החנות המאוחדת לממכר של כלים חד פעמיים, המנוח לא היה בין בחיים (עמ' 25, ש' 25-24). היא טענה כי היא פנתה לתובע לקבל רשות אולם הוא לא ענה לה לטלפון (עמ' 25, ש' 34-33). היינו, הנתבעים לא קבלו היתר מהתובע לשינוי מטרת השכירות. ככל שהתובע לא נענה לבקשתם, היה בידי הנתבעים לפנות לבית הדין לשכירות בבקשה להשתמש במושכר למטרה אחרת מזו הקבועה בהסכם (סעיף 37(א)(1) לחוק). הם לא עשו כן. הם עשו דין לעצמם.

טענת הנתבעים כי הם מוכרים כיום צעצועים בחנות מספר 1 אינה מסייעת להם. הטענה לא הועלתה בכתב ההגנה. בסיכומי הנתבעים מצוין כי החנות משמשת למכירת צעצועים "מתחילת 2018 או סמוך", היינו, לאחר שהוגשה התביעה. אכן, עולה מביקור השמאי במקום כי בחנות זו נמכרים צעצועים, אולם מדובר על תקופה שלאחר הגשת התביעה. במועד הגשת התביעה שימשה חנות מספר 1 לקיוסק.

טענת הנתבעים לפיה גם בעבר נמכרו במכולת כלים חד פעמיים אינה מסייעת. כאמור, בתום תקופת הסכם המכולת היה על הנתבעים להשיב את החנות המאוחדת למטרות המקוריות (קיוסק ומתנות לחגים ומעדניה). ממילא, הנתבעים אינם כופרים בטענה כי מטרת השכירות שונתה על ידם, אלא שהם טענו כי ניתנה להם הסכמה לכך – והסכמה לא הוכחה.

הסכמי השכירות מגדירים את מטרת השכירות של כל חנות ובסופה ננקטה הלשון "בלבד". היינו, החנויות הושכרו לנתבעים למטרות הנזכרות בהסכמי השכירות – ולמטרות אלה בלבד.

סעיף 131(2) לחוק קובע כי תקום עילת פינוי כנגד הדייר כאשר "הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". נפסק כי לא כל הפרה של הסכם השכירות – אפילו הפרה יסודית – מקימה עילת פינוי מכוח הסעיף, אלא רק הפרה של תנאי שלגביו קובע ההסכם, באופן מפורש, שהפרתו מזכה את בעל הבית לתבוע פינוי (ראו: ע"א 121/84 מוזס נ' אלף. יוד. בית. דלת. (א.ב.י.ד.) בע"מ, פ"ד לח(4) 673 (1985); ע"א 460/77 דרוקר נ' פלטין, פ"ד לב(2) 809 (1978)). במילים אחרות – עילת פינוי כאמור תקום רק אם נאמר במפורש בהסכם כי אי קיום תנאי מסוים בהסכם מעניק לבעל הבית את הזכות לתבוע את פינוי הדייר.

בענייננו, סעיף 10 להסכמי השכירות קובע כי אם השוכר יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בהסכם אזי המשכיר יהיה רשאי, בין היתר, לתבוע את פינוי המושכר. הנתבעים הפרו את הסכם השכירות. הם לא עמדו בהתחייבותם להשתמש במושכר למטרות שהוגדרו בהסכמי השכירות בלבד. הם לא קיבלו אישור כדין להסבת המושכר למטרות אחרות. קמה עילת פינוי כנגד הנתבעים בגין שינוי מטרת השכירות. אדון להלן בעילות הפינוי הנוספות אותן העלו התובעים.

הפרה בשל ביצוע שינויים במושכר
התובעים טענו כי הנתבעים ביצעו שינויים מבניים במושכר שלא כדין. לטענתם, השינוי כלל הריסת חזית חנות מספר 1 והתקנת חלון חשמלי "כדי להתאימה לקיוסק עם חזית פתוחה לחלוטין" (סעיף 19 לסיכומי התובעים). כן הם טענו כי לא ניתנה לנתבעים רשות לשבירת קיר בין חנות מספר 1 (בחלק האחורי) לחנות מספר 2.
לטענתם, חנויות 2 ו-3 אוחדו עם חנות מספר 1 בניגוד להוראות הסכמי השכירות. בהקשר זה הם מציינים כי הבניין בו מצוי המושכר הוא בנין לשימור מחמיר וכי הנתבעים הרסו קיר במושכר ואף חלק מהחזית, ללא היתר בנייה.

שינוי שעניינו הריסת חזית חנות מס' 1 והתקנת חלון חשמלי: הנתבעת טענה בתצהירה כי בעבר היתה ויטרינה בחזית החנות וכי עקב פריצות באמצעות ניפוץ זכוכית הוויטרינה, התקינו הנתבעים תריס חשמלי במקומה. ספק אם התקנת תריס חשמלי מהווה שינוי ב"מבנה המושכר" (סעיף 6 להסכם השכירות של חנות מספר 1). מכל מקום, הנתבעת טענה כי מדובר בשינוי שנעשה לפני שנים רבות ולמיטב זיכרונה בהסכמת המנוח. טענת הנתבעת בהקשר זה לא נסתרה. התובע לא ציין, ואף לא הוכיח, מהו מועד ביצוע השינוי האמור. במכתב התובע אל הנתבעים מיום 15.12.2011 (נספח 7 לתצהיר התובע) הוא טען כי הם ביצעו שינוי של חזית המושכר ללא אישור. במכתביו הנוספים של התובע עובדה זו אינה נזכרת. כך גם בקבלות על תשלום דמי השכירות אשר התובע הוציא לנתבעים (נספח 5 לתצהיר התובע) הוא הוסיף הערה "תשלום באיחור, שינוי מטרה ללא אישור = משפט פינוי". טענה לעניין שינוי מבני במושכר לא נזכרת שם. התובע לא הוכיח כי הנתבעים לא קיבלו את הסכמת המנוח לשינוי בחזית חנות מספר 1; הוא לא הוכיח את המועד שבוצע השינוי הנטען ולא שוכנעתי כי לא חלה התיישנות על טענה זו. ממילא, הטענה הועלתה בשיהוי ניכר ומבלי שהתובע עמד עליה לאורך השנים.

שינוי שעניינו שבירת הקיר שבין חנות מספר 1 לחנות מספר 2: הטענה בדבר שבירת קיר בין חנויות אלה (סעיף 19 לסיכומי התובעים) אינה נזכרת בכתב התביעה. לפיכך, מדובר בהרחבה אסורה של החזית. ממילא, לא שוכנעתי כי השינוי מהווה הפרה של הסכם השכירות. בהסכם השכירות של חנות מספר 2, מיום 1.4.1996, נקבע כי "רשאים לפתוח דלת גם לסגור בין החנויות". התובע העיד: "מה שהיה להם אישור זה לפתוח דלת, בין חנות מספר 1 לחנות מספר 2" (עמ' 9, ש' 22). פתיחת דלת בין החנויות הצריכה שבירה של הקיר. המנוח התיר לנתבעים לייצר מעבר חופשי בין חנות מספר 1 לחנות מספר 2. לא שוכנעתי כי שבירת הקיר מהווה, בנסיבות אלו, שינוי מבני אשר המנוח לא נתן הסכמתו אליו.

יצוין כי העובדה שמדובר בבניין לשימור אינה מסייעת לתובעים בהוכחתה של עילת הפינוי. התובעים לא טענו לעילת פינוי נפרדת הנובעת מעצם העובדה שהנתבעים ביצעו שינוי במבנה לשימור. הם לא הראו כי יש בעובדה זו כשלעצמה משום הפרה של תנאי מתנאי השכירות אשר ההסכם קובע עילת פינוי בגינה (היה עליהם להפנות לתנאי ספציפי בהסכמי השכירות שהופר לטענתם בהקשר זה).

אציין עוד כי נתתי דעתי לשינוי שביצעו הנתבעים במושכר שעניינו חלוקת חנות מספר 1 לשתי חנויות. הטענה כי שינוי זה מהווה הפרה של הסכמי השכירות לא הועלתה בכתב התביעה. כך גם סיכומי התובעים מתייחסים להפרה שעניינה איחוד חנויות 2 ו -3 עם חנות מספר 1 (סעיף 20 לסיכומי התובעים), אולם לא לפיצולה של חנות מספר 1. איני נדרש לכך מסיבה זו.

הפרה בשל אי תשלום דמי שכירות במועד בהתאם לתנאי הסכם השכירות
התובעים טענו בהקשר זה כי הנתבעים התחייבו לשלם להם דמי שכירות בגין המושכר מדי שלושה חודשים מראש, אולם בפועל הם משלמים את דמי השכירות "מדי חודש בחודשו וגם זאת רק בסופו של כל חודש" (סעיף 14 לסיכומי התובעים). הנתבעים טענו כי המנוח נתן את הסכמתו לשלם את דמי השכירות מדי חודש ולא עמד על ביצוע התשלום עבור שלושה חודשים מראש (על אף שלטענתם הם שילמו את דמי השכירות למנוח, בדרך כלל, אחת לשלושה חודשים). הנתבעים הוסיפו כי לאחר הגשת התביעה הם שבו לביצוע התשלומים עבור שלושה חודשים, מראש.

התובע הציג קבלות מהן עולה כי הנתבעים אכן שילמו את דמי השכירות, במשך זמן ממושך, באמצעות העברה בנקאית, מדי חודש בחודשו (נספח 5 לתצהיר התובע), זאת בניגוד לקבוע בהסכמי השכירות בעניין זה. כאמור, הנתבעים לא הכחישו עובדה זו אלא שלטענתם המנוח אפשר זאת. איני מקבל את טענת הנתבעים בהקשר זה.

הנתבעים לא הציגו ראיה ממנה עולה כי הם אכן העבירו תשלום חודשי של דמי השכירות בימי חייו של המנוח. כפי שציינתי לעיל, אני נכון לקבל את טענת הנתבעים כי המנוח הפגין גמישות מסוימת כלפיהם בקשר עם השכירות. אף על פי כן, לא הוכח כי המנוח התיר להם באופן גורף לסטות מתנאי התשלום הקבועים בהסכמי השכירות. למעשה, הנתבעים טענו כי גם בימי חייו של המנוח, דמי השכירות הועברו על ידם בדרך כלל אחת לשלושה חודשים, מראש (סעיף 20 לכתב ההגנה) . היינו, אף אם המנוח התיר להם מדי פעם להעביר תשלום דמי שכירות באופן חודשי, כטענתם, אין בכך להעיד כי הוא נתן הסכמתו לשינוי תנאי התשלום בקביעות. הדבר גם עולה מעדות הנתבעת שטענה כי "גם כשפניתי לאבא כשהיה לי קשיים כלכליים וביקשתי במקום שלושה חודשים מראש לשלם כל חודש לא הייתה לו בעיה" (עמ' 5, ש' 22-21). היינו, השינוי בתנאי התשלום היה נקודתי: כשהיה קושי כלכלי והוא הצריך פנייה אל המנוח לקבל הסכמה. הקבלות שהציג התובע מעידות כי במשך תקופה ממושכת העבירו הנתבעים את דמי השכירות מדי חודש בחודשו (בסוף החודש). התובע ציין על גבי הקבלות כי התשלום הועבר באיחור. הנתבעים לא היו רשאים להוסיף ולפעול באופן של העברת דמי שכירות מדי חודש בחודשו, חרף התנגדות התובע ובשים לב לכך כי גם לשיטתם, בימי חייו של המנוח הועברו על ידם דמי השכירות בדרך כלל כקבוע בהסכם השכירות.

התובעים הניחו תשתית מספקת לקבוע כי הנתבעים לא עמדו בתנאי תשלום דמי השכירות כנדרש בהסכמי השכירות. סעיף 10 להסכמי השכירות קובע כי במקרה בו הפר השוכר התחייבות או "לא ישלם בזמן איזה שהוא סכום שהוא חייב בו לפי החוזה" יהיה המשכיר רשאי לתבוע את פינוי המושכר. קמה, אפוא, עילה לפינוי המושכר מכוח סעיף 131(2) לחוק גם בגין הפרת תנאי התשלום הקבועים בהסכם.

הפרה בשל אי תשלום התוספת לדמי השכירות מכוח הסכם המכולת
התובעים טענו כי הנתבעים לא שילמו את התשלום הנוסף לדמי השכירות בסך 1,000 ש"ח, כפי שנקבע בהסכם המכולת. לטענתם, הסכם המכולת קובע כי הפרה של חובה זו תהווה עילת פינוי. הם טענו כי קמה עילת פינוי כנגד הנתבעים מכוח סעיף 131(1) לחוק הקובע כי במקרה בו הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו, תקום עילת פינוי. התובעים טענו כי "בענייננו קיים ניתוק של קבע ממשי, ברור וודאי שמצמיח עילה ישירה ומוחלטת לפינוי" (סעיף 13 לסיכומי התובעים).

הנתבעים טענו בהקשר זה כי הם פנו לתובע בבקשה לפטור אותם מהתוספת לדמי השכירות, לאור כך שהשכרת המשנה לא צלחה וגרמה להם להפסד כספי, ומנגד הם התקשו לעבוד נוכח מצבם הבריאותי. לטענתם, התובע הסכים לבקשתם (סעיף 17 לסיכומי הנתבעים). הם אף פנו לתובע, לאחר הגשת התביעה, בבקשה להעביר לו את תשלום התוספת לדמי השכירות (נ/1). זאת, על אף שלטענתם הם לא היו מחויבים לעשות כן (סעיף 18 לסיכומי הנתבעים; סעיף 13 לסיכומי התובעים).

טענת התובעים נדחית. הנתבעים אכן הפרו את הסכם המכולת. הם מודים כי התוספת לדמי השכירות מכוח הסכם המכולת לא שולמה על ידם. טענתם כי התובע פטר אותם מתשלום זה לא הוכחה (התובע עמד על דרישת תשלום התוספת הנ"ל במכתבו לנתבעים מיום 15.12.2011 (נספח 7 לתצהיר התובע)). הטענה כי בשל כישלון השכרת המשנה לא היה עליהם להעביר את התשלום אף היא אינה יכולה להתקבל, זאת לאור סעיף 5 להסכם המכולת, הקובע כי התוספת לדמי השכירות תשולם בתקופת הסכם המכולת "בין אם הדייר המוגן ישכיר את המושכר ובין אם לא". אכן, הסכם המכולת קובע כי כל הפרה של אחד מסעיפיו תהווה עילת פינוי (סעיף 7 להסכם המכולת). אף על פי כן, אין מדובר בעילת פינוי כדין.

חוק הגנת הדייר הוא קוגנטי. לא ניתן להתנות עליו, אלא לטובת הדייר המוגן. הסכם המכולת (שעניינו היתר להשכרת משנה) אינו מהווה חלק מהסכם השכירות המוגנת (גם לא נטען שכך). התובעים לא הניחו בסיס משפטי ועובדתי המאפשר לקבוע כי הפרה של הסכם המכולת מהווה הפרה של הסכם השכירות (הטענה אף לא נטענה). בנסיבות אלה, הפרת הסכם המכולת אינה מקימה לתובעים עילת פינוי כדין.

אשר לסעיף 131(1) לחוק: עילת פינוי מכוח סעיף זה לא נטענה בתביעה. יסודותיה לא הוכחו. ממילא, תנאי הסעיף אינם מתקיימים בענייננו. אף שהנתבעים לא שילמו את התוספת לדמי השכירות בהסכם המכולת, הם הוסיפו לשלם את דמי השכירות הקבועים בהסכם השכירות (הגם שאלו שולמו שלא על פי המועד שנקבע בהסכם השכירות). לא חל ניתוק של קבע בתשלום דמי השכירות. הפסיקה קבעה בהקשר זה כי במקרה בו קיים חוב בגין תשלום חלקי של דמי השכירות – עומדת לבעל הבית עילת תביעה כספית אולם אין בידו עילת פינוי מהמושכר (דוד בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר 2 (מהדורה שניה, עדכון מס' 10, 2019) (להלן – בר אופיר)); ע"א (מחוזי ת"א) 258/95 ויסמן נ' פרלמוטר (9.9.1996)).

הפרות נוספות הנזכרות בסיכומי התובעים
טענות התובעים כי הנתבעים ביצעו בנייה בלתי חוקית ו/או בניגוד להוראות ההסכמים או כי הם הניחו מזגנים על גג הבניין ללא רשות – נדחית (סעיף 10 לכתב התביעה; סעיף 25 לסיכומי התובעים). הטענה בדבר הנחת מזגנים על גג הבניין אינה נזכרת בכתב התביעה (אין די בהעלאתה במכתבים שצורפו לתביעה) והיא מהווה הרחבת חזית. מכל מקום, הטענות בדבר בנייה לא חוקית או בניגוד להסכמי השכירות לא פורטו באופן מספק וממילא לא הוכחו. גם לא הובהר באיזה אופן הטענה מקימה לתובעים עילת פינוי של הנתבעים מהמושכר.
נתתי דעתי לעובדה כי הנתבע לא הגיש תצהיר מטעמו. כפי שטוענים התובעים – הוא אכן נכח בדיון. הנתבעת העידה כי בעלה "בן 81 חולה לב" (עמ' 5, ש' 15). התרשמתי כי הימנעות מהגשת תצהיר מטעמו נעשתה מתוך מניע של דאגה לבריאותו. הנתבעת הייתה מעורבת בכל פרט בעניינים נשוא המחלוקת. על הסכם השכירות של חנות מס' 1 היא חתומה לבדה. על הסכם המכולת היא חתמה בשמה ובשם הנתבע. עדותו לא הייתה מתחייבת בנסיבות העניין. ממילא, מרבית הטענות העובדתיות שבכתב התביעה אינן במחלוקת (אלא שהנתבעים טוענים כי הן לא מקימות עילת פינוי בנסיבות העניין).

טענות הגנה נוספות
התיישנות: טענת ההתיישנות נדחית. מעבר לכך שהיא לא פורטה כדבעי, היא אינה מתייחסת ו/או אינה יכולה לעמוד כנגד עילות התביעה שמקימות עילת פינוי ( דומה כי טענת ההתיישנות מתייחסת למאורע משנת 2007, שאינו חלק מהתביעה).

שיהוי ונזק ראייתי וויתור: התובעים טענו בסיכומי התשובה כי טענת השיהוי מהווה הרחבת חזית. הטענה נדחית. הנתבעים העלו טענה זו בכתב ההגנה (סעיף 2.2 לכתב ההגנה). יחד עם זאת, איני מקבל את טענת השיהוי שהעלו הנתבעים. טיבה ואופייה של טענת השיהוי, נפסק כי "התנאים לקבלה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקורית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445 (2003)). שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בהגשת התביעה שימוש לא נאות בזכות התביעה של התובע העולה כדי ניצול לרעה של ההליך המשפטי, ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע (שם, בעמ' 446). לצורך ביסוס טענת שיהוי על הטוען לכך להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. תנאי נוסף קיים: התנאי בדבר שינוי מצבו לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. היינו, אין מדובר בשינוי לרעה בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע (שם, בעמ' 446). מקור השיהוי בדיני היושר. לבית המשפט שיקול דעת להעריך באילו נסיבות יחילו ומתי יימנע מכך. הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין" (שם, בעמ' 448). בענייננו, לא מתקיימים אותם תנאים מחמירים ואותן נסיבות נדירות. אכן, עילות התביעה – רובן ככולן – היו ידועות לתובע כבר בחודש דצמבר 2011 (מועד מכתב התובע; נספח 7 לתצהירו). התביעה הוגשה בחודש אוקטובר 2017. צודקים הנתבעים כי התובעים פעלו בעצלתיים למיצוי זכויותיהם. יחד עם זאת, לא ניתן לקבוע כי התובעים זנחו את תביעתם.

ככלל, נטל השכנוע כי התובע ויתר על הפרות ההסכם הנטענות מוטל על הטוען. הוא אשר חייב להוכיח את מסכת העובדות המבססת את טענתו לעניין ויתור על הפרת תנאי השכירות. במקרה של ספק – פוסקים נגדו (בר אופיר, עמ' 24; ראו גם ע"א 400/73 בר-טוב נ' זבנויץ, פ"ד כח(2) 717 (1974)). בענייננו, לאורך התקופה הנ"ל התובע פנה לנתבעים בין במכתבים (נספחים 10-7 לתצהיר התובע) ובין במסגרת קבלות על התשלום (נספח 5 לתצהיר התובע), בהן הוא מציין, באופן מפורש, כי התשלום מתקבל תחת מחאה ונוקב בהפרות: קיומו של חוב; תשלום באיחור ושינוי במטרת השכירות ללא אישור "=משפט פינוי". התובע לא ויתר על זכות התביעה. היה על הנתבעים לפעול לתיקון ההפרות. הנתבעים גם אינם טוענים כי הם שינו מצבם לרעה עקב התנהגות התובע. הם טוענים כי נגרם להם "נזק ראייתי משמעותי" (סעיף 37 לסיכומי הנתבעים). הטענה נטענה ללא פירוט או הסבר (סעיף 37 לסיכומי הנתבעים). יצוין כי הפרה שעניינה שינוי במטרת השכירות התרחשה לאחר פטירת המנוח. לא הובהר מהן הראיות אשר היו בידי הנתבעים להשיג אילו התביעה הייתה מוגשת במועד מוקדם יותר.

שינוי חזית: טענת התובעים לעניין הקיר המפריד בין חנות מספר 1 לחנות מספר 2 מהווה הרחבת חזית, כך גם הטענה בדבר הנחת מזגנים על גג הבניין (כאמור לעיל).

תחזוקה לקויה של המושכר: השמאי מציין בחוות דעתו כי "הבניין ותיק וברמת אחזקה נמוכה" (סעיף 3 לחוות הדעת). אף על פי כן, אין בכך להוות טענת הגנה לנתבעים מפני ההפרות נשוא התביעה. ככל שלנתבעים טענות בהקשר זה – היה עליהם לפעול למיצוי זכויותיהם בהליך מתאים. הם אינם רשאים לעשות דין לעצמם ולהפר את הסכמי השכירות מסיבה זו (למעשה, הם כלל אינם טוענים כי תחזוקת המושכר היא שעמדה ביסוד ההפרות של הסכמי השכירות על ידם).

סיכום ביניים: קמה עילה לפינוי הנתבעים מהמושכר, בשל שינוי מטרת השכירות ואי ביצוע תשלומי השכירות במועדם. אדון להלן בטענת הנתבעים כי יש להושיט להם סעד מן הצדק בנסיבות העניין.

סעד מן הצדק
סעיף 132(א) לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לסרב ליתן פסק דין של פינוי גם בהתקיים עילת פינוי, אם שוכנע כי בנסיבות העניין לא יהיה צודק לתתו. כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו. ככלל, יש להעניק סעד כאמור בצמצום. במסגרת השיקולים על בית המשפט לשקול, בין היתר, את חומרת ההפרה ואופייה אל מול תוצאה של פינוי (הסעד יינתן ככל שיימצא כי תוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת ההפרה). כמו כן תיבחן התנהגות הדייר ושאלת תיקון ההפרה. הבחינה כולה נעשית גם בשים לב לכך כי זכות הקניין מוכרת כזכות יסוד בשיטתנו המשפטית ולמגמה בדבר פרשנות דיני הגנת הדייר באופן מצמצם, תוך הקפדה על מילוי חובות הדייר המוגן יותר מאשר בעבר (ע"א 485/70 סייג נ' מנהלת עזבון סייג, פ"ד כה(2) 62 (1971); בר אופיר, עמ' 164-163). כאשר מדובר בבית עסק, להבדיל מדירת מגורים, יש להחמיר יותר עם הדייר ולנהוג כלפיו בסלחנות פחותה (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159, 162 (1984)).

נפסק כי סעד מן הצדק יכול לשמש לא רק למניעת פינוי אלא גם להתניית הפינוי בפיצוי לדייר, משיקולי צדק. התנאת הפינוי בפיצוי אינה הכלל, אולם בנסיבות מסוימות היא עשויה להיות מתחייבת (רע"א 4020/13 יניב נ' פז ( 28.10.2013) (להלן – עניין יניב)). סעד זה כונה בפסיקה "סעד מן הצדק הפוך". נפסק כי "שאלת פינוים של דיירים מוגנים היא ביסודה שאלה של צדק, התלויה כל כולה בנסיבות המקרה [...] יש להותיר בידי בתי המשפט ארגז כלים, המאפשר להם מגוון רחב של פתרונות [...] כך למשל יתכנו מקרים – כבענייננו – בהם סבור בית המשפט כי אינם מצדיקים מתן סעד מן הצדק, קרי – מניעת פינוי, אולם מאידך סבור כי פינוי הדיירים ללא תמורה לא יהיה צודק" (ע"א 9064/11 קיסלביץ נ' הנסי פרופרטיס לימיטד (19.2.2013) (להלן – עניין קיסלביץ)).

בעניין יניב נפסק כי "שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בבוחנו את השאלה האם ראוי להעניק פיצוי כסעד מן הצדק במקרה מסוים, וכן בהתייחס לשאלת גובה הפיצוי הוא רחב. בהכריעו בשאלות אלה יידרש בית המשפט, בין השאר, לאופן התנהגותו של הדייר המוגן; לעילת הפינוי ולחומרת ההפרה; לשאלה האם שולמו על ידי הדייר המוגן דמי מפתח ובאיזה סכום; למשך התקופה שבה נהנה הדייר המוגן מזכות הדיירות המוגנת; למהות הנכס (האם מדובר בדירת מגורים או בנכס מסחרי); לאופן התנהגותו של בעל הדירה; ולנסיבותיו האישיות של הדייר המוגן" (עניין יניב, סע' 32 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז).

יישום הדין על ענייננו מוביל למסקנה לפיה אין מקום להושיט לנתבעים סעד מן הצדק במובן של מניעת פינויים מהמושכר, וזאת בהתייחס להפרה שעניינה שינוי מטרת השכירות (שונה המצב ביחס להפרה שעניינה אי ביצוע תשלומי השכירות במועדם). עם זאת, מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות להעניק להם סעד מן הצדק הפוך, היינו, התנאת הפינוי בפיצוי כספי שישלמו התובעים לנתבעים. אפרט נימוקי להלן.

השיקולים שהנחו אותי בקביעה כי אין מקום למנוע את פינויים מהמושכר הם אלה: מדובר בבית עסק, כאשר במקרה כזה הנטייה הינה להחמיר עם הדייר (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159 (1984)). הנתבעים הוסיפו להפר את הסכם השכירות ולהפעילו בניגוד למטרות שבהסכמי השכירות במשך שנים רבות, זאת חרף התחייבותם בהסכם המכולת להשיב את החנות המאוחדת למטרה המקורית שבהסכמי השכירות וחרף ידיעתם כי התובע לא השלים עם ההפרה (כפי שעולה מקבלות על התשלום שהוציא התובע). טענת הנתבעים בסיכומיהם לפיה "מה אכפת לתובעים אם הנתבעים משתמשים בחנויות 2 ו-3 כמכולת שנמכרים בה גם כלים חד פעמיים או רק למכירת כלים חד פעמיים?" (סעיף 45 לסיכומי הנתבעים) אינה מסייעת להם, שהרי החל מתום תקופת הסכם המכולת הם כלל לא היו רשאים להפעיל מכולת בחנות המאוחדת, אלא היה עליהם לשוב ולהפעילה בהתאם למטרות המקוריות: מעדניה וקיוסק; מתנות לחגים.

בנוסף, לא ניתן לקבוע כי הנתבעים זכאים להמשיך ולהפעיל את המושכר במתכונת הנוכחית. למעשה, הנתבעים כלל לא פנו בבקשה כי בית המשפט יתיר להם לשנות את מטרת השכירות (הם לא עשו זאת כבקשה עצמאית בפני בית הדין לשכירות וגם לא במסגרת הליך זה). הנתבעים גם לא טענו (וממילא לא הוכיחו) כי הם אינם יכולים להתקיים מהמטרות הקבועות בהסכמי השכירות, באופן ששינוי במטרת השכירות דרוש לקיומם (סעיף 37(א)(1) לחוק).

המשמעות היא, כי לו היה נקבע שאין להורות על פינוי הנתבעים, הם היו מחויבים להפעיל את המושכר רק בהתאם למטרות המקוריות. אלא שהנתבעים לא גילו דעתם כי הם מעוניינים בכך. למעשה, הנתבעת הבהירה כי מצבם הבריאותי של הנתבעים הוא שעמד ביסוד בקשתם בשנת 2010 להשכיר את החנות המאוחדת בשכירות משנה. גם בדיון טענה הנתבעת: "לא יכולנו לעמוד בקצב של המכולת בחמש בבוקר ולתפקד [...] ב- 2012 הפכנו את החנות לכלי בית" (עמ' 5, ש' 21-15).

בהיעדר בקשה מטעם הנתבעים לשינוי מטרת השכירות ומבלי שהצורך בשינוי הוכח כדין, לא ניתן להורות כי הנתבעים יוסיפו להחזיק במושכר לצורך המטרות המתקיימות בו היום. מנגד, לא שוכנעתי כי הנתבעים מעוניינים או מסוגלים להפעיל את המושכר על פי מטרותיו המקוריות. מכלל הטעמים שמניתי לעיל, אני סבור כי אין מנוס מלהורות על פינויים.

אף על פי כן, נסיבות העניין מצדיקות פסיקת פיצוי משמעותי לנתבעים כנגד הפינוי. השיקולים שהנחו אותי בעניין זה הם אלה:

תשלום דמי מפתח וגובהם: מדובר בשכירות של שלושה נכסים אותם נדרשים הנתבעים לפנות. הנתבעים שילמו דמי מפתח בגינם (שיעור דמי המפתח לא נזכר בהסכמי השכירות והצדדים לא ציינו את שיעורו ).

מועד תחילת השכירות המוגנת: הסכמי השכירות נערכו בשנים 1981, 1996 ו-1999. לא מדובר בדיירות מוגנת סטטוטורית, במסגרתה מוסד הדיירות המוגנת נכפה על בעל הבית. המנוח התקשר עם הנתבעים בהסכם לדיירות מוגנת מבחירה חופשית ובתקופה שבה לא הייתה חלה עליו חובה לעשות כן. הנחת המוצא היא כי זכות הדיירות המוגנת נרכשה לפי שווי כלכלי.

התנהגות התובעים: התרשמתי כי אביו המנוח של התובע אכן לא הקפיד עם הנתבעים על קוצו של יוד בכל הקשור לתנאי הסכם השכירות. התובע, אשר נכנס בנעליו, בחר לעשות כן. אמנם הקפדתו באה לידי ביטוי במכתבים בהם הוא העלה טענות בדבר הפרות של הסכמי השכירות או בקבלות בהן הוא ציין כי התשלום מתקבל תחת מחאה, אלא שבמשך שנים לא אצה לו הדרך לעמוד על זכויותיו. לטענתו, הוא ביקר במושכר פעם אחת, בשנת 2005, עם מות אביו. לאורך השנים הוא ביקר, מעת לעת, מחוץ למושכר, מבלי להיכנס אליו (עמ' 5, ש' 7-5). הבניין בו מצוי המושכר נמצא במצב תחזוקה ירוד וניכר כי המושכר לא היה בראש מעייניהם של התובעים. כמו כן, נתתי דעתי לעובדה כי מרבית עילות הפינוי שנתבעו נדחו.

התנהגות הנתבעים; חומרת ההפרה: הנתבעים שילמו דמי שכירות לאורך השנים (אף אם לא במועד שנקבע בהסכם השכירות). לאחר הגשת התביעה הם תיקנו את ההפרה ביחס לחלקה הקדמי של חנות מס' 1 (עלה מחוות דעת השמאי כי החנות משמשת למכירת צעצועים). לטענתם הם תיקנו את ההפרה בקשר עם תנאי תשלום דמי השכירות ושבו לשלמם מדי שלושה חודשים מראש. בכל הקשור לשינוי במטרת השכירות, שוכנעתי כי המנוח הפגין כלפי הנתבעים גמישות בעניין זה. התובע ידע על אודות השינוי במטרת השכירות במשך שנים, אולם הוא לא פעל למיצוי זכויותיו לאורך אותן שנים. חומרת ההפרה אינה מצדיקה את פינוי הנתבעים ללא פיצוי ראוי.

נסיבות אישיות של הנתבעים: הנתבעים הם אנשים מבוגרים וחולים (עמ' 5, ש' 15-16). מצבה הבריאותי הירוד של הנתבעת עלה באופן ברור בעת עדותה לפניי. התובעים המתינו שנים טרם עמדו על זכויותיהם. בגילם ובמצבם, הסיכוי כי הנתבעים יעתיקו את בית העסק למקום חלופי ויוסיפו להפעילו נמוך ביותר. המושכר משמש את הנתבעים לפרנסתם. הנתבעת העידה "אנחנו מתפרנסים מהחנות הזו, אנחנו גם מטפלים בבריאות שלנו דרך הכספים האלה" (עמ' 5, ש' 23-22). הנתבעת לא נחקרה בעניינים אלה ועדותה לא נסתרה.
בשים לב למכלול השיקולים, לא יהיה זה צודק להורות על פינוי הנתבעים מהמושכר ללא פיצוי.

בעניין יניב צוין כי "סעיף 75(4) לחוק הגנת הדייר קובע שחלקו של דייר מוגן היוצא מן הדירה לאחר שהחזיק בה למעלה מחמש שנים הוא 60% מדמי המפתח. ברי כי סעיף זה אינו חל ישירות במקרה בו הדייר פונה מדירתו, שכן הוא מתייחס ל"דייר יוצא" המוגדר בסעיף 1 לחוק כ"דייר המפנה מושכר שלא על פי פסק דין של פינוי", ואילו בענייננו מדובר בפינוי על פי פסק דין. עם זאת, שיעור חלקו של הדייר בדמי המפתח הוא נתון עזר רב חשיבות בקביעת גובה הפיצוי שיינתן כסעד מן הצדק, מקום שבו יינתן פיצוי כזה" (עניין יניב, פסקה 32).

על-יסוד מכלול של נסיבות העניין – כמפורט בפסק הדין, ובפרט בסעיף 47 לעיל , אני מעמיד את שיעור הפיצוי בשיעור של 60% מתוך חלקם של הנתבעים בדמי המפתח (ראו והשוו: עניין יניב, לעיל, שם נפסק פיצוי בשיעור של 88% מתוך חלקו של הדייר בדמי המפתח; ת"א (שלום נתניה) 22371-07-14 ח.י. האר"י בצלאל בע"מ נ' זרוג (28.1.2021), שם נפסק פיצוי בשיעור של 45% מחלקה של הדיירת בדמי המפתח (ערכאת הערעור הוסיפה סך של 60,000 לפיצוי הנ"ל (ע"א (מחוזי מרכז) 50918-03-21 זרוג נ' ח.י. האר"י בצלאל בע"מ (15.9.2021)); ת"א (שלום הרצ ') 30353-11-19 לדרברג נ' אחוון (29.7.2021), שם נפסק פיצוי בשיעור של 100% מחלקו של הדייר בדמי המפתח; ת"א (שלום ת"א) 53501-01-15 אוליר מסחר ותעשיות בע"מ נ' צרום (1.7.2020), שם נפסק פיצוי בשיעור של 50% משווי דמי המפתח; ת"א (שלום ת"א) 515-08-11 מורחיים נ' שפיר (פסק דין חלקי מיום 30.3.2014; פסק דין סופי מיום 1.5.2016), שם נפסק פיצוי בשיעור של 60% משווי דמי המפתח המלאים).

השמאי העריך את שווי דמי המפתח המלאים במקרקעין. הצדדים לא ביקשו לחקור אותו. הם גם לא העלו טענות בסיכומיהם לגופה של חוות הדעת. כפי שעולה מההחלטה מיום 12.10.2020, בחוות הדעת נפלה טעות חישובית שמקורה בשיכול ספרות ביחס לנתון בדבר שיעור דמי השכירות. כך, בעוד שדמי השכירות בפועל עומדים על סך של 2,636 ש"ח, צוין בטעות כי דמי השכירות הם 2,366 ש"ח. בהחלטתי הנ"ל הוריתי למומחה לערוך תיקון בחוות הדעת. תיקון כאמור לא הוגש. על השמאי לערוך את התחשיב תוך תיקון הטעות הנ"ל.

סיכום
ניתן פסק דין לפינוי הנתבעים מהמושכר (הוראות אופרטיביות, לרבות מועד הפינוי, יינתנו בפסק הדין הסופי). פינוי ייעשה כנגד תשלום פיצוי שישלמו התובעים לנתבעים כסעד מן הצדק הפוך.

עד ליום 1.12.2021 יעביר המומחה, השמאי מר טובי גרש, את חוות דעתו הכוללת את התיקון הנדרש בהחלטה מיום 12.10.2020.

לאחר קבלת חוות הדעת המתוקנת יינתן פסק דין סופי, במסגרתו אקבע את מועד הפינוי ושיעור הפיצוי שישולם לנתבעים (כנגזר מחוות הדעת המתוקנת ועל יסוד הקביעה בסעיף 49 לעיל). כן ייקבע מועד הפינוי (כנגד תשלום הפיצוי), ואכריע בסוגיית הוצאות ההליך המשפטי.

המזכירות מתבקשת לשלוח את פסק-הדין החלקי אל ב"כ הצדדים וכן אל המומחה מר טובי גרש (אל המומחה יש לשלוח גם את החלטתי מיום 12.10.2020; יש לוודא עמו את קבלת התיעוד ולערוך תרשומת).

עיון פנימי: 2.12.2021

ניתן היום, י' כסלו תשפ"ב, 14 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.