הדפסה

בית משפט השלום בבת ים ת"א 69954-12-20

בפני
כבוד ה שופט עזריה אלקלעי

תובע

נפתלי כהן

נגד

נתבעת
עיריית בת ים

החלטה

התובע, קבלן שיפוצים שסיפק שירותים לנתבעת, הגיש נגד הנתבעת תביעה בסך 2,500,000 ₪ כאשר לטענת התובע, על הנתבעת לפצות את התובע על אובדן רווחים בשנתיים האחרונות בגין אי אספקת כמות מספקת של עבודות ביחס לשנים קודמות .
המבקשת הגיש ה בקשה לחי וב המשיב בהפקדת ערובה להוצאותיה , בהתאם להוראת תקנה 157 ל תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). הטעמים לבקשה הם סיכוייה הקלושים של התביעה, בטענה כי מדובר בתביעת סרק מובהקת המבוססת על מצגי שווא וסילופים עובדתיים, ובהפעלת לחצים על הנתבעת כדי לקבל עבודות שיפוצים נוספות וזאת לאחר שהנתבעת הפסיקה לעבוד עם התובע.
לטענת המבקשת במסגרת תביעה שהגיש המשיב לבית משפט לעניינים מנהליים הגיש המשיב תצהיר לבקשה לפטור מאגרה והעיד על עצמו כי הוא חסר יכולת כלכלית: "אין לי הכנסות או מקורות מחיה פרט לקצבת אזרח ותיק ולקצבת נכות מביטוח לאומי" (נספח 1 לבקשה להפקדת ערובה).
לטענת המבקשת אם ה משיב יחוייב בהוצאות בתביעה זו, לא תוכל ל היפרע ממנ ו את סכום ההוצאות בשל מצבו הכלכלי הקשה.
בתשובתו לבקשה, טוע ן המשיב כי לא מדובר בתביעת סרק אלא בתביעה מוצקה, המבקשת לא צירפה תצהיר תומך לבקשה, ובאשר ליכולת הכלכלית טוען המשיב שעם הגשת התביעה דנן שילם אגרה בסך של 31,250 ₪.
תקנה 157 (א) קובעת:
"בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
תכליתה של תקנה 157 )א) הזהה בעיקרה בנוסחה לתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי הישנות היא מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותי ה של נתבע ת במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים. בפסיקה נקבע, כי יש לאזן את התכלית הנזכרת אל מול הפגיעה האפשרית בזכות החוקתית של הגישה לערכאות של תובע אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב) אם ייכשל בהעמדת הערובה. כמו כן נזכרת בפסיקה האפשרות לפגיעה בזכות הקניין. ראה: רע"א 5488/16 נתנאל נ' רישן בנין והשקעות בע"מ (17.7.2016); רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ (30.12.2014); רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין (13.11.2014); רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (14.11.2013) (להלן: ענין אבו סעלוק); רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (16.1.2013)).
בהינתן האיזון האמור נקבע בפסיקה, לפיה הטלת ערובה לפי תקנה 519 תתבצע לעתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד ולאור ההלכה לפיה אין לחייב תובע בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד תוך קביעה כי "ישנה מעין "מקבילית כוחות" בין סיכויי ההליך מזה, יכולת התובע מזה, וזכות הגישה לערכאות , (בע"מ 1171/16 פלוני נ' פלוני [18.2.2016]).
ההלכה לעניין חיוב תובע בהפקדת ערובה קובעת באופן ברור, שמקום בו מדובר על תובע שהוא אדם פרטי, אזרח ותושב ישראל, שומה על בית המשפט ליתן משקל גבוה לזכות הגישה לערכאות של התובע, זכות שהוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי (בג"ץ 2171/06 כהן נ' יו"ר הכנסת, פסקה 19 (פורסם בנבו, מיום 29.8.2011)), וזאת אף אם מצבו הכלכלי של התובע אינו טוב במיוחד ונראה כי לא יהיה בידו לשלם את ההוצאות לנתבעת אם התביעה תידחה.
קולעות לעניין זה הקביעות ברע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647, בעמוד 650:
"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה. עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר. תקנה 519 אינה מפרטת, כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים, שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול-דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ-לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9(2). "
לא אוכל לומר בשלב זה כי התביעה חסרת סיכוי, ולפיכך, לאור העקרונות שנקבעו בפסיקה וזכות הגישה לערכאות ומאחר שחיוב אדם פרטי, להבדיל מחברה בע"מ, בערובה לתשלום ההוצאות היא החריג, אני מורה על דחיית הבקשה.
המבקשת תשלם למשיב את הוצאות הבקשה בסך 4,000 ₪ בלא קשר לתוצאות התביעה.

ניתנה היום, כ"ב אלול תשפ"א, 30 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.