הדפסה

בית משפט השלום בבת ים ת"א 59878-06-20

בפני
כבוד ה שופטת רונית אופיר

המבקשת (הנתבעת):

מדינת ישראל
באמצעות עו"ד צדוק מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)

נגד

המשיבה (התובעת):
גבאי סוכנות לביטוח (2003) בע"מ
באמצעות עו"ד זכות

החלטה

האם פעולת משטרת ישראל להקפאת חשבון הבנק של התובעת, גבאי סוכנות לביטוח (2003) בע"מ (להלן: "המשיבה" או "התובעת") מכוח צו בית המשפט, אשר הוצא לבקשת המשטרה במסגרת חקירה פלילית, יכולה להוות עילה לתביעת לשון הרע? או שמא עומדות לפעולה זו ההגנות הקבועות במסגרת סעיפים 13(5) ו- 13(9) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965, ובהתאם דין התביעה להיות מסולקת על הסף? זוהי השאלה שלפניי.
כתב התביעה והפרסום הרלוונטי
לפניי בקשה לסילוק על הסף של תביעה על סך של 300,000 ₪ אשר הוגשה על ידי המשיבה כנגד המבקשת, משטרת ישראל (להלן: "הבקשה", "התביעה" ו"המשטרה" בהתאמה).
עסקינן בתביעה המוגשת מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), לפיצוי בגין פגיעה בשמה הטוב של המשיבה, פגיעה שנגרמה כתוצאה מהקפאת חשבונה של המשיבה על ידי המשטרה.
כמפורט בכתב התביעה, המשיבה היא סוכנות גדולה לביטוח, ידועה ומוכרת, הפועלת שנים רבות בתחום הביטוח. בבוקר יום 25.6.2019 הוקפא חשבונה של המשיבה בעקבות צו שהוצא לבקשת המשטרה, בהמשך לחקירה פלילית אשר התנהלה על ידי היחידה הכלכלית בלה"ב 433 כנגד מר שי גבאי, אחיו של יו"ר המשיבה ומיופה כוח בחשבונה של המשיבה. כפי שתואר בכתב התביעה כתוצאה מהקפאת החשבון "הוראות קבע רבות הושבו למושכיהם, המחאות רבות למוסדות ולאנשים פרטיים הוחזרו למושכיהם בטענה כי החשבון חסום. תשלומים בכרטיסי אשראי שהוחזקו בידי שלוחי התובעת או היושב ראש נדחו והמחזיקים הובכו קשות ע"י המוכרנים" (סעיף 3 לכתב התביעה).
רק לאחר יומיים, בעקבות פניות רבות למשטרה, שוחרר חשבונה של המשיבה. אולם לטענתה, כתוצאה מהקפאת חשבונה בימים אלו נגרמו לה נזקים העולים כדי מיליוני שקלים.
כנטען בכתב התביעה וכן במסגרת הדיון שהתקיים בבקשה, הפרסום העומד בבסיס התביעה הוא עצם פניית המשטרה לבנק בעקבות הוצאת הצו (עמ' 1 ש' 16- 17 לפרוטוקול). כתוצאה מפרסום זה ומפעולת המשטרה להקפאת חשבונה של המשיבה, נפגע שמה הטוב של המשיבה. לשיטת המשיבה, הפגיעה בשמה הטוב כללה למעשה 56 פגיעות נפרדות בגין כל פעולה שנכשלה עקב הקפאת החשבון: חמש המחאות חוזרות, ארבעים ותשע הוראות קבע שהושבו ושני כרטיסי אשראי שבוטלו. לטענת המשיבה "בושתה של התובעת הופצה לעשרות אנשים לרבות עובדי הבנק שחשבו שמדובר בארגון פשיעה לא פחות!" (סעיף 11 לכתב התביעה). לטענתה, כל פעולה של החזרת המחאה, ביטול הוראת קבע או ביטול כרטיס אשראי מצדיקה פיצוי נפרד ללא הוכחת נזק. אך התובעת העמידה על תביעתה על סך כולל של 300,000 ש"ח.
הבקשה וטענות הצדדים:
לטענת המשטרה, דין התביעה להיות מסולקת על הסף. היות והפרסום הנטען הינו צו לתפיסת חשבון בנק שניתן על ידי בית המשפט השלום בראשון לציון, המפרסם הוא בית המשפט, עליו חלה חסינות שיפוטית מוחלטת מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
באשר למשטרה, ביחס אליה נטען כי עומדות לה ההגנות הקיימות במסגרת סעיפים 13 (5) ו- 13(9) לחוק איסור לשון הרע, שכן מדובר בצו שיפוטי שניתן על ידי שופט לבקשת הגורם המוסמך במשטרת ישראל במסגרת הליך פלילי המתנהל בו בזמן. המשטרה עמדה בבקשה על כך שהמידע שמסרה לבית המשפט השלום בראשון לציון היה נכון ומדויק ועבר את ביקורתו השיפוטית של בית המשפט. אולם לשיטתה גם אם לא היה כך, מדובר בחסינות מוחלטת על פעולת המשטרה כפי שנעשתה.
המשטרה הפנתה למספר פסקי דין אשר עמדו על רוחב ההגנה הניתנת לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע (סעיף 3 לבקשה); וכן הפנתה לת"א (ת"א) 23123-03-11 גולד נ' משטרת ישראל (31.1.13, להלן: " עניין גולד") אשר עמד על הרציונאל העומד בבסיס ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, בדמות הצורך לאפשר לעובדי הרשות המוסמכת לעשות את מלאכתם ללא חשש מפני תביעות לשון הרע וביקשה לגזור גזירה שווה בענייננו.

בתגובתה מיום 13.10.2020 (אשר הוגשה במסגרת בקשה מס' 1), חידדה המשיבה כי כתב התביעה אינו כנגד בית המשפט, אשר לו עומדת חסינות מפני תביעה, אלא כנגד המשטרה בלבד. לטענתה, מעשי המשטרה אשר נעשו בניגוד לדין הובילו להחזרת המחאות והוראות קבע. בכך נעשה פרסום לשון הרע בפני עשרות אוחזים בהמחאות והוראות קבע ואף בפני עובדי הבנק. לטענת המשיבה, ההגנות הקבועות בסעיפים 13(5) ו-13(9) לחוק איסור לשון הרע אינן רלוונטיות לענייננו, שכן הפרסום המעוול לא נעשה במסגרת הליך שיפוטי ובכל מקרה נעשה שלא כדין. לטענת המשיבה, העובדה שלאחר פניית המשיבה למשטרה בוטלה הקפאת חשבון המשיבה, מעידה כי המשטרה עשתה שימוש בכוחה הבלתי מוגבל בניגוד לדין. עוד טוענת המשיבה כי המשטרה השתהתה שבוע ימים בין הוצאת הצו ובין הקפאת החשבון, זמן זה מעיד לשיטתה על רשלנותה של המשטרה, אשר היה בידה זמן מספיק כדי לבחון את נחיצות הצו (סעיף 10 לתשובה). המשיבה עמדה על ההלכות הנוהגות לפיהן סילוק על הסף הינו סעד חריג וקיצוני ועל המשטרה להוכיח את טענותיה במסגרת הליך משפטי. לטענתה, יש לדחות את הבקשה משום שקבלתה תפגע באופן מהותי בזכות הגישה לערכאות של המשיבה, ואין מדובר באותם מקרים בודדים וחריגים בהם יש לסלק תביעה על הסף.
המשיבה הפנתה לפסקי הדין ת"א (אש') 39124-05-17 בני (איילון) יאלו נ' מדינת ישראל (9.2.2020, להלן: "עניין יאלו") ות"א (ת"א) 28312-12-16 מרעי נ' מדינת ישראל (4.6.2020, להלן: " עניין מרעי"), וטענה כי יש ללמוד גזירה שווה ממקרים אלו לענייננו, שכן גם בענייננו חרגה המשטרה מסמכותה ובהתאם ההגנות הנטענות אינן חלות עליה.
בתשובה, עמדה המבקשת על כי התובעת- המשיבה לא הכחישה בתגובתה את העובדה כי שי גבאי היה מיופה כוח בחשבונה, כפי שעולה מהמסמכים שהיו בידי המשטרה עובר להגשת הבקשה לבית המשפט, ולא הביאה כל ראיה לסתור עובדה זו. עוד טוענת המבקשת כי התובעת אינה טוענת בכתב תביעתה או במסגרת תגובתה לבקשת הסילוק כי בית המשפט הוטעה באופן כלשהו על ידי המשטרה. בהתאם, לשיטת המבקשת, אין לתובעת כל עילה כנגדה. לטענתה של המבקשת, חלקה של המשטרה היה בהגשת הבקשה לבית המשפט ולאחר מכן בשליחת ההוראה לבנק לבטל את הקפאת החשבון. בית המשפט הוא בעל הסמכות להורות על הקפאת החשבון והוא אשר הורה לעשות כן, והמשטרה פעלה, הן בשליחת הצו לבנק והן בשליחת ההוראה לבטל את הקפאת החשבון לאחר מכן לפי הסמכות בצו שיצא מעם בית המשפט. עוד טוענת המבקשת כי פסקי הדין אליהם הפנתה התובעת אינם רלוונטיים לענייננו, מקום בו מדובר בצו בית המשפט שהוצא לבקשת מבקשת לאחר שבית המשפט בחן את הבקשה לגופה.
במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, אישר ב"כ המשיבה כי מר שי גבאי היה מיופה כוח בחשבון התובעת. אולם טען כי מדובר בייפוי כוח חלקי ביותר, וקיימת מחלוקת באשר למשמעות שיש לייחס לעובדת היותו מיופה כוח בחשבון וכי פעולת המשטרה היתה בלתי ראויה וסבירה.
דיון והכרעה
סעיפים 13(5) ו-13(9) לחוק איסור לשון הרע קובעים כי:
לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
...
(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור.
...
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת לכך בדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור.

סעיף 13 על תת סעיפיו השונים קובע מהם "פרסומים מותרים". בסעיף זה מעניק המחוקק משקל מכריע לשיקולים כלליים – ציבוריים, וקובע " כלל מעין דיוני המונע הסתמכות על פרסומים אלה כעילה למשפט פלילי או אזרחי". משמע, המפרסם ייהנה מהוראות הסעיף בין אם הוא מעוניין בכך ובין אם לאו וההיתרים שבסעיף 13 זכו להיקרא " ההגנות המוחלטות" (אורי שנהר, דיני לשון הרע, (1997), עמ' 191).
בע"א (מחוזי ת"א) 2685/00 יואב יצחק נ' ארנון מוזס (5.2.2003) קבעה כבוד הנשיאה דבורה ברלינר כי:
"סעיף 13 כולו עוסק בפרסומים מותרים, כאמור בכותרת הסעיף. הגם שהשתמשתי קודם בביטוי הגנה, יש לשים לב לכך כי על-פי כותרת הסעיף מדובר ב"פרסומים מותרים". דהיינו, לכאורה לפי נוסח הסעיף וכותרתו, פרסומם - אינו מהווה עבירה. זאת בניגוד לסעיפים 14 ו-15, למשל, שבהם משתמש המחוקק במילה הגנה – דהיינו נעברה עבירה אלא שבמקרים המפורטים, עומדת לעבריין הגנה.... אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 ייהנה מהגנה גם אם הפרסום היה כוזב וגם אם פעל בזדון..." ( סעיף ה' לפסק הדין).
ברע"א 1104/07 חיר נ' גיל (19.8.09) (להלן: " ענין חיר"), נפסק, ברוב דעות מפי המשנה לנשיאה, כבוד השופט ריבלין (בהסכמת כבוד השופט דנציגר וכנגד דעתו החולקת של כבוד השופט רובינשטיין), כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע בהתאם לסעיף 13, ובפרט החיסיון המוענק לפרסומים הנעשים תוך כדי ההליך המשפטי הוא חסיון מוחלט:
"ניתן לומר כי המונח 'הגנה מוחלטת' יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו-15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב... משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שלא נעשה בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת"....
אפילו היינו סוברים כי במישור הדין הרצוי אין זה ראוי שההגנה המוחלטת תהא – ממש – מוחלטת, וכי יש לסייג את ההגנה לפי מבחן אובייקטיבי (כגון דרישה לקיום זיקה בין ההתבטאות לבין הדיון המשפטי) או לפי מבחן סובייקטיבי (למשל, אמונתו של המתבטא באשר לקיומה של זיקה כאמור או תום-ליבו) – עניין הוא למחוקק לענות בו, והשאלה אינה פשוטה כלל-וכלל...
מכל מקום, הדין המצוי – סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק...
חזרה, ולו יותר מפעם אחת, על פרשנות שאין לה דבר וחצי דבר עם לשון החוק ועם התכלית שיחד לו המחוקק – אין בה כדי להכשיר פרשנות אסורה. ודאי כך מקום שבו מדובר בחריג לחופש הביטוי; גם חריג ברור ומכוון עשוי להיפסל בשל אי-חוקתיות ובודאי שאין להוסיף חריג שהמחוקק עצמו לא הציע. קל וחומר כך במקום שבו, כבענייננו, יש הגיון ויש תועלת לבחירת המחוקק הן בשל העיקרון בדבר חופש הביטוי הן בשל הצורך לקיים את האינטרס בדבר קיום הדיון המשפטי באופן חופשי. משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5)...." (סעיפים 7 ו- 10 לפסק הדין).
הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי. כפי שנקבע ב"עניין חיר":
"סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי" (סעיף 5 לפסק הדין).
כפי שנקבע בפסיקה, ההגנה שמעניק סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע משתרעת לא רק על דברים הנאמרים תוך כדי דיון באולם, אלא גם על פרסומים שונים המשמשים את הצדדים במסגרת המשפט, ולרבות כתבי בי דין ואף תצהירים וחוות דעת. כך קבע בית המשפט העליון בע"א 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (2) 620, 624 (1974) כי: "החיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה". ברע"א 43/11 הרם נ' זקס (28.8.11) נקבע שוב כי בפסיקה נתקבלה פרשנות מרחיבה לגבי החסינות שנקבעה בסעיף 13(5) הנ"ל, וכי הינה חלה אפילו על מכתב התראה הנשלח לפני תחילת ההליך המשפטי.
בתי המשפט שבו וחזרו על הלכה זו, ואף הרחיבו וקבעו כי אין לאפשר עקיפת ההגנות שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע באמצעות העלאת עילות נלוות אחרות (וראו לעניין זה בת"א (מחוזי מרכז) 20528-01-12 דניאל הרפז נ' מרחב (מ.נ.פ) בע"מ (27.4.2012) ובפסיקה המפורטת בו, להלן: "ענין הרפז").
באופן דומה נקבע גם לגבי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. החסינות המוקנית לפי הוראה זו הינה חסינות מוחלטת אשר נועדה לאפשר לרשויות המדינה לבצע את תפקידן ולהפעיל את סמכויותיהן ללא מורא וללא חשש מחרב התביעה העלולה להיות מונפת כתוצאה מפעילותן:
"תכליתו של סעיף 13 הוסברה כהענקת "זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות" (עניין ננס, עמ' 215). ההגנה נועדה לאפשר לאותם בעלי תפקידים לבצע את הפרסומים הנדרשים לצורך פעילותם באופן המיטבי הנדרש לצורך ביצוע התפקיד, ללא מורא מתביעות אישיות בגין לשון הרע; זאת מתוך ההנחה כי עצם ההתמודדות עם תביעות כאמור עלולה להרתיע את בעל התפקיד ולהפריע לו בביצוע תפקידו. הרציונל הספציפי של תת סעיף (9) הוא לאפשר לרשויות הרשמיות של המדינה לפעול, במסגרת סמכויותיהן כדין, מבלי לחשוש כי תהיינה מאויימות מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידן" (ע"א 844/12 דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש (22.2.2017) פסקה 52, להלן: " עניין מולקנדוב"; וכן ראו בת"א (ת"א) 8682-07-20 מדינת ישראל רשות התעופה האזרחית נ' ליאור פרג (9.3.2021)) .
אומנם נקבע בעניין מולקנדוב כי מכיוון שסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע מעניק הגנה מוחלטת למפרסם לשון הרע, הרי שנוכח האיזון בין האינטרס הציבורי המגולם בסעיף לבין הפגיעה הנגרמת למושא הפרסום, יש להעניק להוראה זו פרשנות דווקנית (פסקאות 51 ו-54 לפסק הדין). אולם בשעה שנקבע כי הפרסום נכלל בגדר אחת משלושת החלופות הקיימות בסעיף זה, עומדת למפרסם לשון הרע חסינות מוחלטת.
מכאן שסעיפים 13(5) ו-13(9) לחוק איסור לשון הרע מהווים מחסום קבוע בפני תביעה. ככל שהפרסום בגינו הוגשה התביעה נכנס לגדר ההגנות הקבועות בסעיף, לא ניתן להרים את המחסום בפני בעל דין ולאפשר לו כניסה למתחם ההליך המשפטי.
ומהכלל לענייננו. כאמור, המשיבה טענה כי הפרסום בגינו הוגשה התביעה הינו פניית המשטרה לבנק בעקבות הוצאת צו על ידי בית המשפט השלום בראשון לציון להמצאה של מסמכים ותפיסת חפצים, במסגרתו הוקפא חשבונה של המשיבה. הצו כלל את חשבונה של המשיבה וזאת עקב החשדות שעלו באשר למעורבותו של מר שי גבאי בחשד לתיווך בשוחד. עובדת היותו של מר שי גבאי מיופה כוח בחשבונה של התובעת אומנם לא עלתה בגוף כתב התביעה, אלא ב מסגרת ההתכתבות שבין הצדדים (נספח ב' לכתב התביעה); אך עובדה זו צוינה במסגרת כתב ההגנה ובנוסח הצו שצורף לו, והיא לא נסתרה על ידי המשיבה בכתב תשובה (אשר לא הוגש) או במסגרת תגובתה לבקשה. עובדה זו אף אושרה על ידי ב"כ המשיבה במסגרת הדיון.
בין אם טענותיה של המשיבה מתייחסות לפרסום כפעולת המשטרה בשלב שעד הוצאת הצו, ובין אם טענותיה של המשיבה מתייחסות לפרסום שחל בשלב שבין הוצאת הצו ועד לביטול הקפאת החשבון- על פרסומים אלו חלות ההגנות הקבועות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע.
ביחס להוצאת הצו, לא יכולה להיות מחלוקת כי המשטרה פעלה בהתאם לסמכויותיה וחלה עליה ההגנה הן מכוח סעיף 13(5) והן מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. המשטרה היא רשות מוסמכת ובמסגרת תפקידיה היא אמונה על אכיפת החוק, מניעת עבירות וגילויין, תפיסת עבריינים והעמדתם לדין ובקיום הסדר הציבורי, וזאת בהתאם להגדרת תפקידה בפקודת המשטרה (נוסח חדש), תשל"א- 1971 (וראו גם בעניין גולד בפסקאות 14- 15 לפסק הדין).
על כן, פניית המשטרה לבית המשפט להוצאת הצו מצויה בליבת סמכויותיה ותפקידיה וחוסה תחת החיסיון הקבוע בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. כך גם המידע שנמסר לבית המשפט במסגרת זו, אשר הוביל להוצאת הצו, מצוי תחת ההגנה המוחלטת הקבועה במסגרת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע ואינו יכול לשמש כעילה לתביעה אזרחית.
על כך אוסיף כי מעבר להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, טענה לפיה מידע שנמסר לשופט במסגרת דיון להוצאת צווים מסוג זה יכול לשמש בסיס לתביעה בגין לשון הרע אינה יכולה לעמוד, הן בשל חוסר ההגיון שיש בטענה זו והן מטעמים של מדיניות משפטית. למעשה המשיבה מבקשת להעביר את החלטת המותב בהליך הפלילי, אשר הוציא את הצו, לבחינה משפטית תחת אמות המידה של המשפט האזרחי - במותב מקביל בהליך אזרחי. זאת לא ניתן לעשות. ככל שקיימות טענות כנגד הוצאת הצו, אלו צריכות לעלות ולהיטען במסגרת ההליך הפלילי, ובהתאם למבחנים החלים בו.
באשר לפרסום דבר הצו לבנק בו מתנהל חשבון התובעת- גם לגביו קיים מחסום בפני תביעה. בית המשפט השלום בראשון לציון נעתר לבקשה והוציא צו לפי סעיפים 32, 34 ו- 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969 ומכוח הוראות סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס- 2000. הצו הופנה לכל תאגיד בנקאי והורה לו להמציא למשטרת ישראל את המסמכים המפורטים בצו ולהקפיא מיד עם קבלת הצו את חשבונות הבנק, קופות הגמל וכל חשבון אחר של "בעל החשבון ו/או בעל זכות חתימה, ו/או מיופה כוח ו/או מורשה חתימה.... בתאגיד בעל החשבון..." (כלשון הצו). מכאן שפניית משטרת ישראל לבנק להקפאת חשבונה של המשיבה- אשר כאמור מר שי גבאי הינו מיופה כוח בו- נעשתה מכוח הוראת רשות מוסמכת לכך כדין. לא רק זאת, בפנייתה לבנק, המשטרה פעלה במסגרת סמכויותיה כדין והפרסום הנטען נעשה תוך כדי הפעלת סמכויות אלו. מדובר בפרסום שהמשטרה הייתה רשאית, ואף למעלה מכך- מחוייבת לעשות, ולפיכך עומדת לה ההגנה המוחלטת הקבועה במסגרת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.
אין להתעלם מכך שלעיתים במסגרת הפעלת סמכויותיה של המשטרה עלולים להיפגע צדדי ג' אשר אינם מעורבים במסכת העבירות בגינן הוצא הצו. ואכן תפקידה של המשטרה לפעול על מנת שפגיעה זו לא תתרחש ותהיה מינימלית ככל האפשר. אולם אין לעשות כן על דרך של ביטול החסינות המוקנית לפעולת המשטרה מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, העלולה לגרום לאפקט מצנן ולזהירות יתר בהפעלת סמכויותיה של המשטרה, המבוקרות ממילא על ידי בית המשפט המוציא את הצווים על ידו. האינטרס הציבורי מחייב לאפשר לרשויות מוסמכות, ובכללן המשטרה, לפעול למימוש תפקידם במרחב שניתן להם.
לעניין זה, לא מצאתי כי האסמכתאות אשר אליהן הפנתה התובעת מתאימות לענייננו. עניין יאלו עסק בטעות של שוטרים שהיו מעורבים בזיהוי כתובת המגורים האמורה בצו, אולם הגיעו לכתובת שגויה ולאחר דין ודברים עם יושבי הבית התפתח עימות בין השוטרים לדיירי הבית ואחד מיושבי הבית נעצר תוך הפעלת כוח לא מידתי. בית המשפט קבע שם כי השוטרים הפעילו את סמכויותיהם שלא כדין, שכן הוכח כי התובע לא התפרע ולא ניסה להכשיל את השוטרים. בעניין מרעי, נקבע כי היה על המשטרה להפעיל את סמכויותיה לסגירת בית העסק, ולא לנקוט בהליך של פנייה לגורם שלישי כדי להפסיק את זיכיון התובע.
בענייננו, כאמור, הפרסום נעשה כאשר המשטרה פעלה בהתאם לסמכויותיה החוקיות ובהתאם לצו בית המשפט, על כן לא ניתן לגזור מפסקי דין אלו גזירה שווה לענייננו.
המשיבה צודקת בטענתה, כי ככלל בית המשפט ירסן את עצמו בנקטו בחרב הסילוק על הסף, וכי מדובר בצעד חריג ודרסטי אשר ייעשה בו שימוש רק מקום בו התובע לא יוכל לזכות בסעדים שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות שבכתב התביעה (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב – יפו, פ"ד מ(2) 668 (1986).
אולם בנסיבות ענייננו, ונוכח הוראה סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, אין מנוס מסילוק התביעה על הסף. גם אם תוכיח התובעת את כל טענותיה, הרי שעדיין עומדת למבקשת החסינות המוענקת מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ללא חריג וללא סייג.
לסיכום
לאור כל האמור לעיל ונוכח ההגנה הקבועה בסעיפים 13(5) ו-13(9) ל חוק איסור לשון הרע, אני מוצאת כי דין הבקשה להתקבל, וכי דין התביעה להיות מסולקת על הסף.
בהתאם להוראות תקנה 53 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018, יש לקבוע את הוצאות הבקשה. בנסיבות אלה מצאתי כי יש מקום לחייב את המשיבה (התובעת) לשלם למבקשת (הנתבעת) הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל, בסך כולל של 3,000 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשפ"א, 05 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.