הדפסה

בית משפט השלום בבת ים ת"א 56078-05-15

בפני
כבוד ה שופט יגאל נמרודי

תובעים

  1. רשות מקרקעי ישראל
  2. פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ
  3. אביוד נכסים בע"מ
  4. אלעד ישראל מגורים בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד יוסי אשכנזי

נגד

נתבע 6
אבי גליציאן

ע"י ב"כ עו"ד יוסי רפפורט

פסק דין

לפניי תביעה לסילוק יד ממקרקעין המצויים ב"שכונת הארגזים" בתל-אביב.

התביעה לפינוי הנתבע 6, אבי גליציאן (להלן – הנתבע), מהמקרקעין הידועים כחלקות 67 ו-68 בגוש 6136, חלק ממתחם המוכר כ"שכונת הארגזים" (להלן – המקרקעין), נדונה ביחד עם תביעה לפינויים של אחרים. לאחר שמיעת הראיות וסיכום הטענות בכתב, ניתן ביום 31.12.2019 פסק-הדין בעניינן של הנתבעות 1 (מרים גברי) ו-3 (ציפורה גליציאן) (להלן – פסק הדין הראשון).

בעת בחינת עניינו של הנתבע, מצאתי כי סוגיה מסוימת לא זכתה להתייחסות בהירה באופן מספק על-ידי הצדדים. ציינתי לפניי הצדדים, בהחלטתי מיום 31.12.2019, כי קיימת אפשרות לפיה יימצא כי יש להכריע בעניינו של הנתבע, על יסוד הקביעה האם המבנה הנוכחי ממנו מבוקש לפנות את הנתבע הוא אכן מבנה מס' 24 הנזכר בסקר המחזיקים על-שם הנתבע או שהמבנה הנוכחי הוא הרחבה של מבנה מס' 24 או שמדובר במבנה אחר שנבנה על חורבותיו (היינו – באותו המקום בו היה בנוי בעבר מבנה מס' 24). קבעתי כי תינתן לצדדים זכות טיעון בסוגיה האם שאלה זו היא אכן שאלה רלוונטית להכרעה בעניינו של הנתבע. אם כן – מתי תשובת הצדדים לשאלה. הצדדים העלו את טענותיהם. ביום 20.1.2020 התקיים דיון. עמדת הצדדים נשמעה. בהחלטתי מיום 16.2.2020 קבעתי כי לשאלה שהונחה לפני הצדדים עשויה להיות רלוונטיות להכרעה בעניינו של הנתבע וראיתי מקום לערוך בירור עובדתי בשאלה. אפשרתי לצדדים להגישו ראיות מטעמם. התובעות הגישו חוות דעת משלימה מטעם מר אור כוכבא, מומחה לפענוח תצלומי אוויר. הנתבע בחר שלא להוסיף על ראיותיו. ביום 27.5.2020 התקיים דיון, במהלכו חקר ב"כ הנתבע את העד המומחה והצדדים סיכמו את טענותיהם (סיכומים שמשלימים את כתבי הסיכומים בכתב שהוגשו זה מכבר).

לאחר בחינת הטענות, הראיות והדין החל הגעתי למסקנה לפיה דין תביעת הפינוי כנגד הנתבע להתקבל. התובעות זכאיות לפעול לפינויו של הנתבע מהמקרקעין, ואין עליהן חובה לשלם לו פיצוי כלשהו מכוח הוראות המכרז.

פרקים נבחרים בפסק-הדין הראשון , כמפורט להלן, רלוונטיים גם ביחס לנתבע. לא ראיתי מקום לחזור על הדברים בשנית. האמור באותם פרקים חל גם ביחס לנתבע ומהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין הנוכחי. אתייחס להלן רק לסוגיות נוספות, הנוגעות לנתבע בלבד, ושלא הייתה בהן התייחסות בפסק הדין הראשון. מעבר לאמור, טענות שלא זכו להתייחסות פרטנית (בפסק הדין הראשון או בפסק דין זה) נמצאו על ידי בלתי רלוונטיות להכרעה.
אלו הם הפרקים והסעיפים בפסק הדין הראשון שחלים ומחייבים גם ביחס לנתבע:
סעיפים 1, 2 ו-5 בפרק הפותח את פסק הדין הראשון;
סעיף 6 בפסק הדין הראשון ("זכאות לחבילת פיצוי מכוח הוראות המכרז");
סעיף 19 בפסק הדין הראשון ("רשות במקרקעין");
סעיף 20 בפסק הדין הראשון ("התיישנות");
סעיף 21 בפסק הדין הראשון ("חוסר יריבות");
סעיף 22 בפסק הדין הראשון ("כללי").

"הסקר" הנזכר בפסק הדין הנוכחי הוא הסקר כהגדרתו בסעיף 6 בפסק הדין הראשון.

הסוגיה העובדתית והמשפטית
התובעות מבקשות להביא לפינויו של הנתבע ממבנה בשטח של 17.4 מ"ר (מידותיו: 2.84 מ' x 6.15 מ'), עשוי פח, אין בו חדרי שירותים ומקלחת, אין בו מטבח, גם חלון אין בו. הוא הוגדר במוצג במ/1 ח' בשם "פחון". אשתמש במינוח זה, שהולם את המבנה, תיאורו והעובדה שהנתבע אינו גר בו (על כך להלן). המבנה אפוא מכונה בפסק דין זה – "הפחון".

הנתבע (ביחד עם אשתו, רונית גליציאן) מופיע בסקר (מס' סידורי: 108). המבנה המשויך לו בסקר הוא מבנה מס' 24. ככלל, מי שנכלל בסקר משתייך לקבוצה הזכאים הראשונה. הגורמים הנמנים על קבוצה זו זכאים לקבל מהתובעות 4-2, כנגד הפינוי, חבילת פיצוי (דירה בגודל מסוים, דמי שכירות בשיעור קבוע ולתקופה נקובה, פיצוי כספי ע"ס 50,000 דולר). לכאורה, די היה בעצם הרישום בסקר כדי לחרוץ את גורל התביעה. אלא שבנסיבותיו המיוחדות של העניין, המסקנה בעניינו של הנתבע היא שונה.

הסקר מתייחס למחזיק מסוים ולמבנה מסוים המשויך לאותו מחזיק. אין די בעצם הרישום בסקר כדי לזכות את המחזיק המפונה בחבילת הפיצוי מכוח המכרז. תנאי לזכאות לקבל פיצוי מכוח המכרז הוא שאותו מחזיק נדרש לפנות את אותו המבנה המשויך בסקר אליו. הנחת מוצא זו מתחייבת, הן מכוח תוכנו של הסקר (כאמור, הוא כולל ציון של מחזיק לצד ציון מס' מבנה בו הוא החזיק במועד עריכת הסקר.
המבנה מופיע בתצלום האוויר המשויך לסקר ולמכרז (התצלום נזכר בנספח יא' למסמכי המכרז (נספח יח' לתצהירה של הגב' גילה כהן; ראו גם סעיף 6.1 לחוות הדעת המשלימה של המומחה לפענוח תצלומי אוויר, מר אור כוכבא, כמפורט להלן)), הן מכוח הגיונם של הדברים – המכרז מסדיר פינוי מחזיק שגר במבנה נתון, ובתמורה לפינוי – מעניק לו פיצוי שכולל הסדרה של דיור חלופי ("מטרת מכרז זה לרכז [...] הקמת השכונה [...] תוך מתן פתרון הולם ונאות לצרכי האוכלוסייה המתגוררת במתחם המיועד לבניה. המכרז כולל התחייבות הזוכה במכרז לפינוי התושבים, ולאחר מכן מתן פיצוי כאמור בתנאי המכרז [...] המכרז מחייב מתן פיצוי למתפנים [...]" (פרק "מבוא כללי" למסמכי המכרז; ההדגשה במקור)).

הנחתי, לצורך הדיון, וכאמור גם בהחלטתי מיום 31.12.2019, כי מבנה שנבנה על חורבותיו של מבנה שהופיע בסקר או שהוא מהווה הרחבה של המבנה המקורי שהופיע בסקר כמוהו, לצורך הזכאות לקבלת חבילת הפיצוי שבמכרז, כמבנה המקורי (מבנה מקורי – אותו מבנה שהופיע בסקר, גם אם הוא הוקם שנים לפני מועד עריכת הסקר).

לענייננו: אם הפחון אינו מבנה 24 הנזכר בסקר, הוא אינו מבנה שנבנה על חורבותיו של מבנה 24 והוא אינו הרחבה של מבנה 24 – המשמעות היא כי התובעות אינן מבקשות לפנות את הנתבע ממבנה 24 – אותו מבנה מסוים שפינויו מזכה את הנתבע בחבילת פיצוי, ועל כן – פינויו מהפחון אינו מזכה אותו בקבלת חבילת הפינוי שבמכרז .

הוכח – בשני מישורים שונים – כי הפחון אינו מבנה 24, הוא לא נבנה על חורבותיו והוא אינו הרחבה שלו.

מישור ראשון – הודאת בעל דין :
בשני הדיונים האחרונים הבהיר ב"כ הנתבע, באופן החלטי וחד משמעי, כי הפחון אינו מבנה 24 הנזכר בסקר, הוא אינו מבנה שנבנה על חורבותיו של מבנה 24 והוא אינו הרחבה של מבנה 24. הוא אף ציין היכן מצוי מבנה השייך לנתבע (פרוטוקול מיום 27.5.2020, בעמ' 57) ומהו מספרו הנכון ("2"). אדגיש כי בית המשפט העמיד את ב"כ הנתבע על אודות ההשלכות הנובעות מהודאת בעל דין כאמור, על-מנת להבטיח כי אין מדובר בטעות. עמדת ב"כ הנתבע נותרה בעינה. כאמור, הוא לא הסתפק באמירה כללית, אלא ציין, באופן פוזיטיבי, היכן מצוי מבנה השייך לנתבע (מדובר במקום שונה). דבריו המדויקים מובאים להלן.

פרוטוקול דיון מיום 20.1.2020:

"מדובר על מבנה 24, ואני כתבתי לבית המשפט שייתכן מאוד שמבנה 24 הוא מבנה 2. אני מפנה לנספח ב לתשובה שהגשתי, מסמך של הצד שכנגד, ופה כתוב במפורש גליציאן אברהם מחזיק ביחידה 2" (עמ' 45, ש' 7-5). ב"כ הנתבע התייחס למסמך שאכן היה מצוי זה מכבר בתיק. מסמך זה הוגש שוב בדיון מיום 27.5.2020, סומן נ/1 ח.

"זה שרשום בסקר שאבי מחזיק ביחידה 24 התברר שזו שגגה של הסוקר, כי הוא לא החזיק ב- 24, ב – 24 החזיקו אחרים, אבל הראיה היא שהוא רשם שם. לשאלת בית המשפט במה החזיק אבי – צריך לשאול את הסוקר במה הוא החזיק, אבל אי אפשר לשאול אותו, זה שהסוקר טעה זו עובדה, כי הוכח ש- 24 זה לא המבנה. כי נראה שבתשריטים אם הם נכונים ומדויקים ש-24 לא שייך לאבי, זה לא שייך לנתבע 6, אם אומנם הייתה טעות של הסוקר ומצד שני יש את התשריט ששם הוא מופיע תחת מספר 2" (עמ' 45, ש' 21-16).

"אמרתי אם כל המסמכים נכונים ובוודאות ש- 24 שייך לפלוני אחר, וזה יוכח בפני בית המשפט, אז כנראה שנפלה טעות בסקר" (עמ' 46, ש' 19-18). ב"כ הנתבע הוסיף: "אני מבקש להעיד שוב את הנתבע 6 שיעיד מה היה, איך היה, מבנה 2" (עמ' 45, ש' 2).

בתום הדיון שבתי והבהרתי לב"כ הנתבע את המשמעות של האמירות בשם הנתבע בדיון. כך בחר הנתבע לנהוג: יום למחרת הוא הגיש בקשה (בקשה מס' 86). כותרתה, "בקשה דחופה שלא ליתן כעת פס"ד בעניינו של נתבע 6". הוא ציין: "לא נפלה שום שגגה בסקר" (סעיף 2 לבקשה). "לא טעה הסוקר שרשם גם את המבנה של המבקש כיחידה מס' 24" (סעיף 4 לבקשה). "טענות המבקש שהוא מחזיק במבנה 24 והוא לא טעה בכך [...]" (סעיף 5 לבקשה). בקשה זו – לחזור מאמירות ברורות בפרוטוקול הדיון – לא נתמכה בתצהיר.

בהחלטתי מיום 16.2.2020 ניתן לנתבע היתר להביא ראיה משלימה בסוגיה, לאחר הגשת ראיה שהותר לתובעות להגיש (חוות דעת משלימה של המומחה לפענוח תצלומי אוויר). אף שהתובעות הגישו ראיה כאמור, אף שב"כ הנתבע הודיע כי הנתבע יעיד בשנית, ואף שעדות נוספת הייתה חשובה – לא הוגש תצהיר משלים מטעמו (יצוין כי לדיון הבא, ביום 27.5.2020, הנתבע התייצב; גם בדיון לא הועלתה בקשה לשוב ולהעיד אותו). כל זאת נזקף על-ידי לחובת הנתבע.

פרוטוקול דיון מיום 27.5.2020:

"היום הוא גר באזכורית הזו, ולפני כן, בזמן הקובע הוא היה גר במבנה מס' 2. מודדים 10 שנים אחורנית. אם הסקר היה בשנת 1996', אז מתחילים לבדוק זכאות 10 שנים קודם והוא ממלא את 2 התנאים, הוא נמצא שם וצריך לפנות אותו ולא חשוב שהוא גר בפחון כמו שהוא קורא לזה חברי" (עמ' 57, ש' 28-26).

"מה שהבנתי מכל מכלול הנתונים מבנה 24 נרשם בטעות כמבנה שבו גר אבי גליציאן מפני ש 24 שרשום פעמיים זה גם טעות של הסוקר. לא רושמים 2 מבנים נפרדים באותו מספר. היה ברור שמבנה מס' 24 לא יכול להיות של הנתבע ולא צריך להילחם בדברים ברורים ולטפס על קיר חלק אלא להסתמך על דברים אותנטיים ואחרים. הדברים האותנטיים זה מוצג נ/1-ח, התצ"א עם הכיתוב 2 שאף אחד לא אמר שזה לא שלו [...]" (עמ' 57, ש' 35-31).

"לכן כשאני אמרתי בדיון קודם שכנראה מבנה 24 לא שייך לנתבע פה, חברי קפצו משמחה [...] אני אומר הטעויות של הסוקר הן במספור הדירה. המספר לא שייך לנתבע 6" (עמ' 58, ש' 19-17). "אני לא אמרתי שהנתבע 6 לא גר בפחון. אבל בזמן הרלוונטי 10 שנים אחורנית הוא לא גר שם" (עמ' 59, ש' 5).
בתום הדיון (מיום 27.5.2020), לאחר שניתנה החלטתי (עמ' 59, למטה), ביקש ב"כ הנתבע כי בית המשפט יתייחס ל"תשובת הנתבע 6 לתגובות התובעות בעניין בקשה 86". בעת שפרוטוקול הדיון הודפס שאל בית המשפט מהי מהות אותה בקשה מס' 86. ב"כ הנתבע לא ידע להשיב.

בחזרה לאותה בקשה מס' 86: לאחר שהוגשה התגובה לתשובה בבקשה מס' 86 ניתנה החלטתי מיום 16.2.2020. הנתבע לא פעל לפיה. הוא לא הגיש ראיה משלימה מטעמו, על כל הכרוך והמשתמע מכך. למעלה מהדרוש, אציין כי האמור באותה תגובה לתשובה ממילא אינו ברור ואינו מתקבל: דברים שאמר ב"כ הנתבע בדיון מיום 20.1.2020 כמוהם כדברים שאמר הנתבע עצמו. אין לערוך הבחנה, ביחס לטיעון עובדתי שהובא, בין דברים שאמר "הנתבע" לדברים שאמר "ב"כ הנתבע". כל שאמר ב"כ הנתבע, נאמר בשם הנתבע. הוא הרי אינו בעל-דין בהליך אלא מייצגו של הנתבע. לפיכך, לא היה מקום לתמוך את אותה תגובה לתשובה בתצהירו של עורך הדין. אם נדרש תצהיר – היה על הנתבע עצמו להגיש תצהיר. הוא לא עשה כן.

בנוסף, גם אם נאמר כי בא כוח הנתבע שגה ביחס לדברים שאמר, בשם הנתבע, באותו הדיון (מיום 20.1.2020), וגם אם היה ניתן לו היתר "לחזור בו" מאותם דברים, הרי שבדיון המאוחר יותר, מיום 27.5.2020, שהאמור בו היווה סיכום אחרון של הטענות, שב הנתבע (כאמור, באמצעות בא כוחו), והבהיר – באופן חד משמעי, פעם אחר פעם, ובאופן שאינו משתמע לשני פנים – כי "מבנה 24 נרשם בטעות כמבנה שבו גר אבי גליציאן" (עמ' 57, ש' 31), וכי "המספר לא שייך לנתבע 6" (עמ' 58, ש' 19). העובדה שבתום הדיון שב ב"כ הנתבע והפנה לאותה התשובה (התגובה לתשובה לבקשה מס' 86) – אינה יכולה להתגבר על האמור בסיכומים בדיון האחרון והמסכם בהליך. ממילא, האמור באותה התשובה היה מבולבל, לא ברור ולא קוהרנטי. למעשה, "בהיעדר עמדה קוהרנטית מצד הנתבע 6" (החלטה מיום 16.2.2020, עמ' 1, ש' 17) נקבע אותו דיון מסכם שהתקיים ביום 27.5.2020, כמו גם ניתנה לנתבע זכות להביא ראיה מטעמו (תצהיר מטעמו היה הכרחי), אלא שראיה לא הובאה, ודברי הסיכום כללו אמירה חד משמעית ובלתי מסויגת, כאמור לעיל.

סיכומו של דבר: מדברי הנתבע (באמצעות בא כוחו), עולה בבירור: הפחון אינו מבנה 24 הנזכר בסקר; הוא אינו מבנה שנבנה על חורבותיו של מבנה 24 והוא אינו הרחבה של מבנה 24. הנתבע הוא שמחזיק כיום במבנה (לטענתו, הוא מתגורר במבנה; התובעות סבורות אחרת. מסקנת בית המשפט היא חד משמעית: הנתבע אינו גר בפחון), הרישום בסקר – בהקשר לנתבע – שגוי . המבנה בו החזיק הנתבע, כך לטענתו, במועד עריכת הסקר הוא מבנה אחר, מדובר במבנה "2", כמפורט במוצג נ/1-ח, שנמצא במיקום אחר לחלוטין ממיקומו של הפחון.

מסקנה משפטית: הנתבע אינו זכאי לחבילת פיצוי מכוח השתייכות לקבוצת הזכאים הראשונה במכרז.

סעיף 2 לנספח ז' למסמכי המכרז (מסמך "תנאים מיוחדים") קובע כי רשימת הפינויים ("הסקר") היא רשימה "מנחה" (רשימת הפינויים מוגדרת כך: "רשימה שמית ממוספרת במספר סידורי ובה המיועדים לפינוי בשכונת הארגזים כולל צילום אוויר, והמצורפת כנספח יא' למכרז. הרשימה הינה מנחה בלבד ואינה ממצה את כל המיועדים לפינוי במגרשים הכלולים בתכנית").

העובדה כי מדובר ברשימה "מנחה" פועלת לשני הכיוונים: אחד – לטובת מחזיקים. היות הרשימה "מנחה" בלבד באה לידי ביטוי באפשרות לזכות בחבילת הפיצוי, מכוח ההשתייכות לקבוצת הזכאות השנייה; שני – לחובת מחזיקים. טעות הגלויה על פני סקר המחזיקים – הכוונה לטעות מובהקת וחד משמעית, שאינה ניתנת ליישוב – לא תזכה מחזיק בפיצוי (כך לדוגמה, נקבע, בעניינה של הנתבעת 3 בהליך הנוכחי, שביקשה להסתמך על זכויותיה כיורשת של אימה המנוחה, ועל הרישום של האם בסקר. טענתה נדחתה, לאחר שהסתבר כי האם המנוחה נרשמה בסקר, אף שבמועד עריכת הסקר היא לא הייתה בין החיים (פסקה 17 לפסק הדין הראשון)); דוגמה נוספת למצב שבו מחזיק שרשום בסקר לא יזכה לפיצוי הקבוע במכרז על-יסוד אותו רישום, מתייחס למצב – כך בעניינו של הנתבע – שאותו מחזיק טוען (בבחינת הודאת בעל דין) כי הרישום המייחס לו מגורים במבנה מסוים הוא שגוי. הודאת בעל דין של מחזיק – על אודות טעות בסקר – כמוה כטעות הגלויה על פני סקר המחזיקים .

להשלמת התמונה, וכתימוכין נוספים, אפנה לאמור להלן: שני כתבי הגנה הגיש הנתבע. אחד הוגש באופן עצמאי, בכתב יד. שני הוגש ערוך על ידי עורך דין. מהראשון לא ניתן היה להסיק, כי הדרישה לזכות בחבילת פיצויים כנגד הפינוי היא מכוח הרישום בסקר. משניהם עולה כי הדרישה לזכות בחבילת פיצויים, כנגד הפינוי, נעוצה בישיבה ממושכת במקום (בכתב ההגנה הראשון צוין כי הנתבע נמצא במקום "מעל 45 ש'"; בכתב ההגנה השני צוין כי הוא תפס חזקה בביתו כדין וכי "זה היה לפני עשרות שנים" (סעיף 19 לכתב ההגנה השני)). ההתייחסות לסקר הובאה בסעיף יחיד – בסופו של כתב ההגנה, בסעיף 32 לכתב ההגנה השני (יצוין, עם זאת, כי מסמכי הסקר צורפו לכתב ההגנה), אלא שמאוחר יותר, בתצהיר עדותו הראשית לא התייחס הנתבע לסקר ולא טען לזכויות מכוח הרישום בו. בכתב הסיכומים מטעמו באה התייחסות לרישום בסקר. כך ציין הנתבע בסעיף 13.3 לסיכומיו: " אבי גליציאן מופיע בסקר [...] וכבר בשל כך מגיע לו פיצוי מיטבי [...] גר בשכונה בפועל ולא חשוב טיבה של יחידת הדיור שלו אם יש לה חלונות ואם לאו [...] מצ"ב שירטוט שמסומן ג' מנספח של התובעות ומסומן כאן כנספח 8. בשירטוט זה רשום גליציאן אברהם והבית שלו ומסומן מספר 2. רשום שיש מטבח וחדר" (ההדגשות במקור; אותו נספח 8 שהנתבע צירף לסיכומיו הוא מוצג נ/1-ח). ודוק: "הבית" מסומן "2" במסמך מיום 4.3.1991. לא עולה ממנו, כי מדובר במבנה 24 בסקר (שנערך שנים לאחר מועד עריכת אותו מסמך). "הבית" הוא ככל הנראה מבנה שעונה להגדרה של "בית", לפחות במובן אחד חשוב: יש בו מטבח. הפחון – הוא הנכס בו הנתבע מחזיק (מחזיק אך לא מתגורר; על כך להלן) – אינו כולל מטבח (עמ' 91). גם מהטיעון האמור עולה כי הפחון ואותו בית מס' 2 המופיע במוצג נ/1-ח – אינם אותו מבנה, על-כל הכרוך והמשתמע מכך.

ביסוס נוסף לעובדה כי הנתבע עצמו אינו טוען כיום כי הוא זכאי – בגין פינוי הפחון – לחבילת הפיצוי מכוח הוראות המכרז – וזאת על יסוד הרישום בסקר – נמצא בעצם העלאת הטיעון המתייחס לזכאות מכוח ישיבה במקום במשך 10 שנים: "מודדים 10 שנים אחורנית. א ם הסקר היה בשנת 1996', אז מתחילים לבדוק זכאות 10 שנים קודם והוא ממלא את 2 התנאים [...]" (עמ' 57, ש' 28-26). אלו היו דברי הנתבע, באמצעות בא כוחו, בישיבה האחרונה, בדברי הסיכום (דברי סיכום בדיון שעסק במשמעות רישומו בסקר של הנתבע כמי שמשויך למבנה 24).

ודוק: מדובר היה בנימוק עיקרי, שלפיו זכאותו של הנתבע לחבילת פיצויים מכוח הוראות המכרז נובעת מהשתייכותו לקבוצת הזכאים השנייה, ולא בטיעון חלופי. טיעון בדבר זכאות מכוח השתייכות לקבוצת הזכאים הראשונה (הרישום בסקר) לא הועלה, שהרי הנתבע טען ברחל בתך הקטנה כי "[...] ברור שמבנה מס' 24 לא יכול להיות של הנתבע ולא צריך להילחם בדברים ברורים ולטפס על קיר חלק [...]" (עמ' 57, ש' 33-32).

מלכתחילה התעוררה השאלה, מדוע פעל הנתבע ללא לאות (תוך מסירת עדות שאינה מתיישבת עם העובדות כהווייתן) בניסיון להוכיח כי הוא התגורר במשך כל השנים בשכונת הארגזים – עובדה שאינה נכונה, כל זאת על-אף הרישום על שמו בסקר ( איני דן בשאלה האם עזיבת השכונה, כמו גם רכישה של דירה במקום אחר, מפקיעה את הזכות של מי שנרשם בסקר לזכות בחבילת הפיצוי). התשובה לשאלה זו התבהרה: הנתבע ידע כי בנסיבותיו המיוחדות של העניין, כאמור לעיל, הרישום על שמו בסקר לא יזכה אותו בחבילת הפיצוי הקבועה במכרז. היינו, הוא לא יהיה זכאי לפיצוי על יסוד השתייכות לקבוצת הזכאים הראשונה, ויהא עליו לבסס זכאות מכוח השתייכות לקבוצת הזכאים השנייה, שלפיה הוא נדרש להוכיח מגורים רצופים בשכונת הארגזים בשנים 1996-1986. על רקע העובדה כי אשתו לא טענה כי היא עצמה התגוררה כל אותן שנים בשכונת הארגזים, בחר הנתבע לטעון טענה נוספת, כי הוא למעשה "פרוד" מאשתו והם אינם מתגוררים יחדיו. כאמור, גרסה זו נדחתה (ראו האמור להלן).

מישור שני – מישור ראייתי :
[ההפניות לפרוטוקול בפרק זה מתייחסות לפרוטוקול הדיון מיום 27.5.2020, אלא אם צוין אחרת]
שתי ראיות משלימות הובאו בהליך. אחת מטעם התובעות – חוות דעת משלימה, ערוכה על ידי המומחה לפענוח תצלומי אוויר, מר אור כוכבא (להלן – חוות הדעת המשלימה). שנייה מטעם הנתבע – מוצג נ/1-ח (הראיה צורפה זה מכבר, כחלק מראיות התביעה, נספח ג' לחוות דעת המודד מר אבי שחם). ב"כ הנתבע חקר את המומחה על חוות הדעת המשלימה והצדדים סיכמו את טענותיהם בעל-פה.

המומחה תיאר את מהות העבודה שביצע במסגרת חוות הדעת המשלימה: הוא נטל את תצלום האוויר משנת 1996 (תצלום הסקר) (סעיף 6(1) לחוות הדעת המשלימה), הוא העביר את תצלום האוויר תהליך שהפך אותו למפת תצלום (עמ' 50, ש' 8-5). לאחר מכן "הניח" את תשריטי המדידה שערכו המודדים יאיר איזבוצקי (למעשה – המודד אבי שחם, ממשרדו) (תשריט מחודש מאי 2017) ונתן שלזינגר (תשריט מחודש יוני 2016) (תשריטים שהוגשו זה מכבר כראיות בתיק, מטעם התביעה, כחלק בלתי נפרד מחוות הדעת של המודד מר אבי שחם; יצוין כי ב"כ הנתבע וויתר על חקירתו של המודד, כמו גם על חקירת המומחה לפענוח תצלומי אוויר באשר לחוות הדעת הראשונה שהגיש (פרוטוקול מיום 8.1.19, עמ' 28, ש' 11 (ב"כ הנתבע הודיע: "אינני מבקש לחקור את מפענח תצלומי האוויר והמודד")), ובדרך זו סימן על תצלום האוויר (שהפך למפת תצלום) בסעיף 6.1 לחוות הדעת המשלימה את המבנים שהופיעו בתשריטי המודדים. בין יתר המבנים שסומנו מופיע הפחון (בצד מערב).

המומחה הוסיף, במענה לשאלת בית המשפט ולאחר שערך מדידה על גבי התשריט במ/1-ח (תשריט המודד אבי שחם): "בין הפחון לציפורה גליציאן כ- 7.8 מ'. בין הפחו ן למרים גברי 1.1 מ'" (עמ' 59, ש' 18-17). עולה מחוות הדעת, כי הפחון אינו מבנה 24, הוא אינו מופיע במקום בו עמד בעבר מבנה 24 והוא אינו בבחינת הרחבה של מבנה 24. ראו גם סיכומי ב"כ התובעות (עמ' 55, ש' 2-1; 21-18).

לא היה בחקירת ב"כ הנתבע כדי לסתור את ממצאי ומסקנות חוות הדעת. למעשה, הטיעון שהעלה הנתבע בדיון זה, במישור הראייתי, תומך במסקנת המומחה ובעמדת התובעות. כך טען ב"כ הנתבע: במפת התצלום (סעיף 6.1 לחוות הדעת המשלימה) מופיעה בפינה הצפון מזרחית הספרה "2". "זה המבנה שהוא תואם את המסמך שמסרתי כרגע לבית המשפט" (עמ' 57, ש' 7-6). המסמך עליו נסמך ב"כ הנתבע הוא מוצג נ/1-ח. מבנה מס' 2 במוצג נ/1-ח משויך ל"גליציאן אברהם". המסמך עצמו נערך, כך על-פי המצוין בו, ביום 4.3.1991. עוד הוסיף ב"כ הנתבע: "היום הוא גר באזכורית הזו (הפחון – י.נ.) , ולפני כן, בזמן הקובע הוא היה גר במבנה מס' 2" (עמ' 57, ש' 26).

משמע, לשיטתו: המבנה ממנו מבוקש לפנות את הנתבע הוא אכן אותו מבנה בו הוא מחזיק כיום (הפחון), אולם זה אינו אותו מבנה בו החזיק הנתבע "בזמן הקובע" . אז, "בזמן הקובע", החזיק הנתבע במבנה אחר, במבנה מס' 2 (כאמור, בפינה הצפון מזרחית במפת התצלום המופיעה בסעיף 6.1 לחוות הדעת המשלימה – היא המפה שאכן מתייחסת למועד עריכת הסקר – 1996; לעניין טענה זו של ב"כ הנתבע, ראו התייחסות ב"כ התובעות, בעמ' 58, ש' 36-עמ' 59, ש' 2)). המיקום של הפחון ואותו מבנה 2 הוא שונה לחלוטין. המסקנה ברורה: גם לשיטת הנתבע, פינויו מהפחון אינו פינוי ממבנה 24 הנזכר בסקר (ראו גם דברי ב"כ התובעות, בעמ' 58, ש' 34-33), ועל כן אין מדובר בפינוי שיש בו כדי לזכות את הנתבע בחבילת פיצוי מכוח השתייכות לקבוצת הזכאים הראשונה.

בחינת זכאות הנתבע לפיצוי על יסוד השתייכות לקבוצת הזכאים השנייה:
כאמור, זכאות לפיצוי מכוח הוראות המכרז, על-יסוד השתייכות לקבוצת הזכאים השנייה, מחייבת הוכחת יסודות מצטברים כדלקמן: מגורים במשך 10 שנים – ברציפות – מחודש יוני 1986 ועד לחודש יוני 1996, מגובים באישור של משרד הפנים; היעדר דירה אחרת. הנתבע לא הוכיח קיומם של יסודות אלו. למעשה, הוכח – באופן בלתי מסויג – כי יסודות אלו אינם מתקיימים בנתבע. כן הוכח, כי הגרסה העובדתית לה טען הנתבע אינה אלא גרסת בדים. עדותו אינה מהימנה עליי. חוסר המהימנות הוא מובהק, חד משמעי וקיצוני. הוא אף נמנע מלהביא ראיות תומכות, ואלו שהוצגו – כולן מעידות אחרת.

מגורים: הנתבע לא התגורר ברציפות במהלך כל התקופה הרלוונטית, 1996-1986, בשכונת הארגזים. למעשה, כלל לא הוכח כי הוא התגורר בתקופה כאמור – ולו לפרק זמן מסוים – בשכונה (נתתי דעתי לאישור משרד הפנים). הנתבע יליד שנת 1960 (ת/10). הוא נישא כשהיה בן 26 או 29 (עמ' 99, ש' 15-14), היינו – בין השנים 1989-1986. בנו הבכור נולד בשנת 1992 "שנה, שנה וחצי" לאחר הנישואין (עמ' 102, ש' 13-12). בתו נולדה בשנת 1996. בהתייחס לתשובות בלתי מספקות שהוא מסר, נשאל הנתבע על-ידי בית המשפט, האם הוא לא התגורר ביחד עם אשתו וילדיו. תשובתו הייתה: "לא. לא במודיעין ולא באף מקום אחר. אבל לפני שהתחתנתי גרתי כמה חודשים אצל אמא שלי יחד עם רונית. זה לא הסתדר" (עמ' 103, ש' 6-4).
בהינתן העובדה כי אשתו רונית לא התגוררה בשכונת הארגזים – לא הוצגה כל ראיה מהימנה ממנה ניתן להסיק אחרת; עדויות הנתבעות 1 ו-3, כמו גם העד אברהם שמש מבססות מסקנה זו (גם הנתבע העיד כי אשתו רונית עזבה את המקום "משהו אולי שנה" לאחר הנישואין (עמ' 102, ש' 5-4), ועל-מנת להצביע על זיקה של מגורים רצופים בשכונה, טען הנתבע בתצהירו: "אני מתגורר בשכונת הארגזים משנת 1971 וברציפות עד היום. ביתי מצוי ברחוב נתיבות 30 ת"א (להלן: "הבית")" (סעיף 2 לתצהיר; ההדגשה במקור). הוא אינו טוען בתצהירו כי הוא עבר מבית אחד לשני בשכונה, אלא מדווח על מען נתון, אותו הוא מגדיר: "הבית". באותו "בית" – הפחון (כאמור, הנתבע לא טען ברחל בתך הקטנה כי לפני הפחון היה במקום מבנה אחר) – אין חלונות, אין מטבח, אין חדר שירותים ואין מקלחת (עמ' 91). יש, כך על פי הנטען, מיטה (עדות הנתבעת 3, עמ' 91, ש' 12). אני דוחה מכל וכל את הטענה כי משך שנים התגורר הנתבע בפחון – מבנה שאינו ראוי למגורי אדם, בוודאי לא לאורך זמן. לכל היותר יכול אותו מבנה לשמש מחסן.

איני מקבל את הטענה, כי הנתבע לא חי עם אשתו רונית אף פעם או שהוא אינו חי עמה כיום. איני מקבל את הטענה כי בני הזוג "פרודים". אשת הנתבע לא העידה בהליך. גם ילדיו, שניהם בגירים, לא העידו. מסמך תומך כלשהו לא הוצג. לא הוצגו אסמכתאות המעידות על ניהול נפרד של חשבונות בנק. במסמכים רפואיים צוין כי הנתבע מתגורר בדירה (שרשומה, כאמור, בבעלות הנתבע ואשתו) (נספחי בקשה מס' 66). ראו גם תעודות עובד הציבור שהוגשו במסגרת ראיות התביעה (ביחס לחשבונות המים והחשמל, על-שם הנתבע, בדירה במודיעין, מאז שנת 1997). על תיבת הדואר בדירה במודיעין מצוין שמו (עמ' 103, ש' 22-21). הסבריו של הנתבע (בעמ' 104) אינם משכנעים ואינם מהימנים. הליך גירושין מעולם לא ננקט (עמ' 108, ש' 2-1), וממצאי חקירת החוקרים הפרטיים העלו כי הנתבע גר בדירה במודיעין. הוא אף אישר בפני החוקרת הפרטית כי הוא גר במקום למעלה מ-20 שנה (תצהיר החוקרת הגב' אריאלה קרפט).

אכן, הדירה במודיעין נרשמה על-שם הנתבע ואשתו בשנת 1997, לאחר התקופה הרלוונטית (19996-1986). אלא שמעבר ליתר הראיות – כולן תומכות בגרסת התובעות ואינן מתיישבות עם גרסת הנתבע – ברי כי אין לסמוך על גרסת הנתבע כאילו בשנים הרלוונטיות הוא התגורר בשכונת הארגזים, כשגרסתו באשר למען המגורים בתקופה שלאחר מכן נמצאה, בראיות פוזיטיביות, מנוגדת מניה וביה לגרסה שמסר הנתבע. בשנים שלאחר התקופה הרלוונטית, החל משנת 1997 ועד עתה, מתגורר הנתבע במודיעין.

את הדירה במודיעין, שהנתבע הוא בעלים של מחצית הזכויות בה, הוא מגדיר כ"דירתה" של אשתו רונית (סעיף 12 לתצהיר הנתבע). את הפחון בשכונת הארגזים, שהוא אינו מציג כל זיקה חוקית אליו, הוא מגדיר "בית" שבו יש לו "זכויות שביושר" (סעיף 18 לתצהיר הנתבע).

בין יתר טענותיו בתצהיר, ציין הנתבע ביחס לאשתו רונית: "ממנה נפרדתי לפני 9 שנים" (סעיף 3 לתצהיר הנתבע; הנתבע חזר על טיעון עובדתי זה בסעיף 12 לתצהירו). אף שגם גרסה זו אינה מהימנה והיא נדחית, הרי שהיא כשלעצמה עומדת בסתירה רבתי לגרסה אחרת שמסר הנתבע, לפיה הוא מעולם לא התגורר עם אשתו. מכל מקום, אם מקבלים את גרסת הנתבע בתצהירו, לפיה הוא נפרד מאשתו רונית רק "לפני כ- 9 שנים", הרי בהינתן מועד עריכת התצהיר (27.2.2018), הרי שעד לשנת 2009 לערך חיו הנתבע ואשתו יחדיו. כאמור, אשתו רונית מעולם לא התגוררה בשכונת הארגזים . גם מכאן למדים אנו כי מאז נישואיו (1989 לערך) ועד לשנת 2009 – היינו, במהלך כל התקופה הרלוונטית (1996-1986), הנתבע לא התגורר בשכונת הארגזים. אסמכתה נוספת לכך שהנתבע לא גר במקום במהלך כל התקופה הרלוונטית ברציפות ניתן למצוא בהודעת ב"כ הנתבע לפיה "בגלל מחלתו הוא נפרד מאישתו, - רונית (נתבעת 7) לפני שנים רבות" (עמ' 8, ש' 10). באישור מיום 10.1.2019 (אישור עו"ס, שם צוין כי "אברהם, בן 58, נ+2"; צורף למסמכי בקשה 66), עולה כי הנתבע עבר ניתוח הש תלת כליה ביום 2.9.2018, לאחר שהוא טופל בהמודיאליזה "במשך 10 שנים". היינו, מחלתו, כך ניתן להעריך, התפתחה בשנת 2009, וגם לשיטתו (בהודעה בדיון) – הוא עזב אותה "בגלל מחלתו". היינו, עד אז הם חיו יחדיו. היא, כאמור, בכל מקרה, לא התגוררה בשכונת הארגזים – והמשמעות היא כי גם נתונים אלו תומכים במסקנה כי הוא עצמו לא התגורר במועדים הרלוונטיים במקום.

בחקירת עד ההגנה אברהם שמש (הוא העיד מטעם נתבעים אחרים), הוא נשאל האם הוא מכיר את הנתבע. הוא לא נשאל היכן הוא מתגורר. הוא השיב: "אבי כן, הוא גר במודיעין" (עמ' 76, ש' 6-5). תשובתו הספונטנית נענתה ללא הנחיה, מבלי שהעד מודע להשלכות תשובה והיא מהימנה עליי . בהמשך הוסיף העד, ביחס למגורי הנתבע לאחר נישואיו: "ואחר כך התחתן ונסע למקום אחר" (עמ' 76, ש' 14).

מקומם ביותר היה הניסיון של בני משפחה למסור עדות – שאינה עדות אמת – ביחס למגורי הנתבע. כך ביחס לעדות העד יהודה גליציאן, שידע להעיד בנחרצות כי הנתבע מעולם לא התגורר במודיעין וכי הוא גר ב"מתחם" "מאז ומעולם", ובמקביל הוא העיד: "אני לא יודע מה אכלתי היום בבוקר" (עמ' 67). גם עדותו של עד ההגנה יוסף גבריאל אינה מהימנה (עמ' 49, 57-56).

עדות שאינה אמינה באופן מיוחד היא עדות הנתבעת 3 (אחותו של הנתבע). עדותה הייתה מתחמקת (עמ' 90). בהמשך עמדה הנתבעת 3 על כך שהנתבע גר בפחון וכי "זה לא נורא ממש" (עמ' 91, ש' 24), אף שבפחון אין חלונות ("אז מה, הוא שם מאוורר משאיר את הדלת פתוחה"; עמ' 91, ש' 14-8), אין מטבח ("הוא לא מבשל, אני הייתי מכינה לו"; עמ' 91, ש' 18-15), אין חדר אמבטיה ("אז מה"; עמ' 91, ש' 22-21) ואין שירותים (אם הנתבע צריך ללכת לחדש השירותים הוא "יוצא מהחדר נכנס אלינו"; עמ' 91, ש' 20-19). עדותה אינה מתיישבת עם גרסה אחרת, לפיה הנתבע עזב את המקום ארבעה או חמישה חודשים לאחר שנישא (עמ' 89).
לשאלה להיכן עברו הנתבע ואשתו, שלא אהבה את המגורים בשכונה, השיבה הנתבעת 1: "לא יודעת לאיפה הם עברו. אולי תשאל אותו" (עמ' 64, ש' 2-1). לא עלה מעדותה, כי היא תומכת בגרסת הנתבע.

עדותו של עד התביעה, החוקר הפרטי, עודד נגר, תומכת באופן מובהק בגרסת התביעה (ראו סעיפים 20-13 לתצהירו של החוקר). העד נחקר על ידי ב"כ הנתבע (עמ' 133-125). לא היה בחקירה כדי לסדוק את תוכן עדותו, שהיא מהימנה עליי. אציין, כי בין יתר עדותו, צוין כי בביקור מתואם במקום לא אפשרו בני המשפחה של הנתבע גישה של החוקר לפחון ודלת הפחון לא נפתחה (סעיף 14 לתצהיר).

עדה חשובה נוספת היא הגב' אריאלה קרפט, חוקרת פרטית. היא ציינה בתצהירה, בין היתר, כי היא ביקרה בדירתו של הנתבע במודיעין. הנתבע היה זה שפתח את דלת הדירה. העדה הציגה עצמה כמי שמעוניינת לעבור ולהתגורר בשכונה, וביקשה לשמוע מהנתבע מהי חוות דעתו על השכונה. הביקור נערך ביום 2.7.2017. כך ציינה החוקרת בסעיף 5 לתצהירה: "הנדון מסר לי כי הינו מתגורר במקום כ – 20 שנה ומשהו וכי עבר להתגורר במקום ממקום מגוריו הקודם בת"א". העדה התייצבה לדיון ההוכחות. ב"כ הנתבע הודיע כי הוא מוותר על חקירתה (הוא הודיע זאת באמצע יום הדיונים, לאחר שהעדה המתינה זמן רב מחוץ לאולם, וזאת לאחר חקירתו הנגדית של החוקר הפרטי הנוסף, מר עודד נגר, שהסתיימה ללא תוצאה מיטיבה מבחינת הנתבע). בהיעדר חקירה, הטיעון העובדתי בתצהיר העדה מתקבל. ההימנעות מלחקור את העדה נזקפת לחובת הנתבע. צפיתי ובחנתי בסרטון של החקירה . מהצפייה בו ברור מדוע נמנע הנתבע מלחקור את העדה. עולה מהסרטון בבירור כי הנתבע גר במודיעין למעלה מ-20 שנה עם אשתו (אותה הוא הזכיר בשיחה).

ביום 3.7.2017 נערך ביקור במקום. הנתבע לא נכח בו. בא כוחו נכח. הוא הצביע על הפחון (תמונה מס' 8; התמונה סרוקה בהודעה מיום 7.7.2017; בפרוטוקול צוין כי תמונה 7 היא תמונת הפחון. מדובר בטעות (נתבעת 3 אישרה כי תמונה 8 היא הפחון (עמ' 93, ש' 4-1). בהערה בפתח הפרוטוקול המוקלד צוין כי ככל הנראה חל שיבוש בציון מספרי הצילומים). בית המשפט ציין כי מדובר במבנה איסכורית. ב"כ התובעות ציין כי לא מדובר בבית אלא במחסן. ב"כ הנתבע הוסיף: אבי גר פה 30 שנה. אז עם אשתו. אשתו עזבה לפני 20 שנה". הפחון לא נפתח ולא התאפשר ביקור בו. עובדה זו נזקפת לחובת הנתבע.
הימנעות הנתבע מלהעיד את אשתו נזקפת לחובתו. גם אם אכן מדובר בבני זוג שנפרדו – עובדתית, גרסה זו אינה נכונה – לא הייתה מניעה מלהעיד אותה בהליך, שהרי בכל מקרה, גם לשיטת הנתבע, הקשר ביניהם מאפשר לו ללון "בדירתה" מעת לעת, לאחר הטיפולים הרפואיים, והיא הרי הייתה נתבעת בתביעה, ושניהם היו מיוצגים על-ידי אותו גורם מייצג. ההימנעות מלהעיד את ילדיו (מדובר בילדים בגירים) נזקפת אף היא לחובתו (ראו ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)).
רונית, אשת הנתבע, אמנם לא התבקשה להעיד מטעמו. הדבר נזקף לחובתו. אולם תיעוד מטעמה מצוי בתיק, והאמור בו תורם לחוסר מהימנות גרסת הנתבע: רונית הייתה נתבעת מס' 7 בתביעה. היא הגישה כתב הגנה. למעשה, כתב ההגנה שהגישו הנתבעים 6 ו-7 (הנתבע ואשתו רונית) היה משותף לשניהם. לא נערכה במסגרתו הבחנה בין הבעל (שמתגורר, לטענתו, בשכונת הארגזים) והאישה (שמתגוררת בדירה במודיעין, על-פי הנטען – בנפרד מבעלה, הנתבע). הטיעון העובדתי בכתב ההגנה , על אודות המגורים, משותף לשניהם. כך, בין היתר, צוין בכתב ההגנה מטעמם: "הנתבעים גרים כדין בבתיהם עשרות שנים [...]" (סעיף 13 לכתב ההגנה). בהמשך עתרה רונית (הנתבעת 7) בבקשה למחוק את התביעה כנגדה. כך היא ציינה: "התגוררתי בבית המגורים לפני למעלה מ- 20 שנים יחד עם בעלי אבי גלציאן אשר מתגורר במקום עד היום" (סעיף 4 לתצהיר). משתמע מתצהירה, כי הנתבע מתגורר, מאז ומתמיד, באותו "בית" – הפחון, ושם הוא התגורר עם אשתו, רונית (הנתבעת 7), עד ל"פירוד" ביניהם, כל זאת בשעה שאין מחלוקת, כי רונית מעולם לא התגוררה בפחון. בוודאי שאין מדובר במבנה שאפשר מגורים של זוג ושני ילדים (20 שנה לפני מועד הגשת התצהיר, בשנת 1997, כבר היה הנתבע אב לשני ילדים). בתגובה לתשובת התובעות, בבקשה למחיקת התביעה כנגדה (הוגשה ביום 1.6.2017), ציינה רונית: "אמנם בכתב ההגנה אשר הוגש ע"י המבקשת נרשם כי יש לה זכויות בנכס מושא התביעה, ואולם, טענתה זו היתה נכונה במועד הגשת כתב ההגנה והיא נשענה כולה על קשר הנישואין של המבקשת עם הנתבע אבי גליציאן". כעת, לאחר שחלוקת הרכוש בין המבקשת לבין אבי גליציאן הגיעה לסיומה, הוגש תצהיר מתקן מטעם המבקשת המשקף את המצב כיום [...]" (סעיפים 1 ו-3 לתגובה לתשובה).
בתצהיר עדותו הראשית (תצהיר מיום 27.2.2018), אין זכר לשינוי שחל ביחס לנתבע ואשתו רונית בין מועד הגשת התביעה למועד הגשת התגובה לתשובה בבקשה למחיקת התביעה כנגדה. גם בחקירתו הנגדית לא נטען לשינוי כשלהו. הנתבע נשאל על אודות קיומו של הסכם בינו לבין רונית והשיב כי קיים "הסכם בעל-פה" (עמ' 107, ש' 22). הייתה לו הזדמנות ליתן התייחסות ל"שינוי" כלשהו לאחר הגשת התביעה, לחלוקת רכוש ביניהם (ובמסגרתה לוויתור כביכול על זכויותיה בבית המגורים המשותף - הפחון (היא הרי רשומה עמו בסקר)), והוא לא עשה כן. אין זאת אלא שעדותו אינה עדות כנה ואינה מהימנה. גם הניסיון של אשתו רונית לסייע לו הוא ניסיון נפסד. מדובר בבני זוג שגרים יחד במודיעין, מזה שנים רבות. הפחון– בכל מקרה – אינו המבנה הנזכר בסקר. הוא הרי לא הוקם במועד עריכת הסקר. הנתבעים 6 ו-7 (הנתבע ואשתו רונית) ידעו כי לא יוכלו לטעון לזכאות לחבילת פיצוי מכוח קבוצת הזכאים הראשונה, על כן טען הנתבע כי הוא זכאי לחבילת פיצוי מכוח קבוצת הזכאים השנייה. הוא ידע כי יהיה קשה עד בלתי אפשרי לשכנע כי הוא מתגורר בפחון ביחד עם אשתו. כמענה לאותו חשש, טען הנתבע כי הוא ורונית "פרודים". רונית שיתפה עמו פעולה. טענות הנתבע נדחים.
הפחון נבנה לאחר חודש יוני 2012: ראו חוות דעת מומחה התביעה לפענוח תצלומי אוויר, מר אור כוכבא (הוגשה במסגרת קובץ ראיות התביעה; מסמך מסכם מופיע בעמוד 26 לחוות הדעת). עולה מחוות הדעת, כי הפחון (מבנה יד') נצפה לראשונה בתצלום האוויר מיום 28.3.2013 (סעיף 6.21 לחוות הדעת; ת/5). המומחה מציין כי במקום נראית תכסית חדשה, שטחה הוא כ-17.4 מ"ר (סעיף 6.21.2 לחוות הדעת). תצלום אוויר קודם עליו נסמך המומחה בחוות דעתו הופק ביום 2.6.2012 (סעיף 6.20 לחוות הדעת), אז הפחון לא נצפה (יצוין, למען השלמת התמונה, כי בסעיף 7.4 לחוות הדעת צוין כי מבנה יד' (הפחון) נצפה לראשונה בשנת 2004. עולה כי מדובר בטעות. נתון זה אינו מתיישב עם האמור בסעיף 6.21.2 לחוות הדעת, כמו גם עם האמור בעמוד 26. מכל מקום, גם אם לא היה מדובר בטעות – לא היה בכך כדי לשנות מתמונת המצב העובדתית, שלפיה בשנים הרלוונטיות (1996-1986) הפחון כלל לא היה מוצב במקום). הנתבעת 3 אמנם העידה כי אותו פחון נמצא במקומו מזה שנים ארוכות, ולשאלה כיצד ייתכן כי הפחון נראה במצב טוב, כחדש, היא השיבה: "זה היה שם, רק מאז שנפל הטיל שם וגם לנו נתנו לשפץ את הבית, נהרסו החלונות וכל זה אז גם הוא שיפץ קצת מבחוץ" (עמ' 92). המומחה, שהוא עד מרכזי, לא התבקש להיחקר על חוות הדעת (המומחה התייצב לישיבת ההוכחות, וב"כ הנתבע וויתר על חקירתו (כמו גם על חקירת המודד, מר אבי שחם (עמ' 27, ש' 11)). חוות דעת נגדית לא הוגשה, והאמור בחוות דעת מומחה התביעה לא נסתר. מר אור כוכבא אמנם נחקר מאוחר יותר (ביום 27.5.2020). חקירתו לא התייחסה לחוות הדעת האמורה, אלא להשלמה שהוגשה בעקבות החלטה מיום 16.2.2020.

אישור משרד הפנים: על-פי מסמכי תמצית רישום ממרשם האוכלוסין (נספח טו' לתצהיר עד התביעה מר ישעיהו חכשורי), לא עולה כי בשנים הרלוונטיות, 1996-1986, התגורר הנתבע ברציפות בשכונת הארגזים. הוא התגורר בשנים הללו, בין היתר, בראשון לציון (בבית הורי אשתו רונית) ובמקום אחר בתל-אביב. בשנת 1997 מענו הרשום היה במודיעין (במען שבו מצויה דירתו – בבעלות משותפות, שלו ושל אשתו רונית). בשנת 2000 שונה המען לשכונת הארגזים; אשתו רונית רשומה כמתגוררת במודיעין החל משנת 1997. קודם לכן, במהלך חלק מהשנים הרלוונטיות לענייננו, היא התגורר ה בראשון לציון ובמקום אחר בתל אביב (במועדים כמעט חופפים למועדי הרישום המתייחסים לנתבע) (פירוט נוסף מופיע בסעיף 26(א) לסיכומי התובעות). תנאי הרישום במשרד הפנים אינו מתקיים בעניינו של הנתבע.
היעדר דירה אחרת: בשנת 1997 רכשו הנתבע ואשתו רונית את זכויות הבעלות בדירה ברחוב נחל הירקון 22/2 במודיעין (נספחים טז-יז לתצהיר עד התביעה מר ישעיהו חכשורי). התנאי בדבר היעדר דירה אחרת אינו מתקיים בעניינו של הנתבע (לא הובא טיעון סדור, בהיר ומנומק, שלפיו רכישה של דירה בשנת 1997 (היינו: מאוחר לתקופה הקובעת: 1996-1986), אינו עומד בסתירה לדרישה. איני רואה צורך להרחיב בדבר, היות והתנאים הנדרשים לביסוס זכאות לפיצוי על יסוד השתייכות לקבוצת הזכאים השנייה הם מצטברים, והתנאי בדבר מגורים במקום לא מתקיים כלל ועיקר).

סיכום

הפחון אינו מבנה 24 שהופיע בסקר; הוא לא הוקם על חורבותיו של מבנה 24 והוא אינו הרחבה שלו. הנתבע הודה כי "מבנה 24 נרשם בטעות כמבנה שבו גר אבי גליציאן" (עמ' 57, ש' 31), וכי "המספר לא שייך לנתבע 6" ( עמ' 58, ש' 19). בנסיבות העניין, הנתבע אינו נמנה על קבוצת הזכאים הראשונה, והוא אינו זכאי לחבילת פיצוי מכוח השתייכות לקבוצת הזכאים השנייה.

הנתבע אינו בר רשות (סעיף 19 לפסק הדין הראשון) . עילת התביעה כנגדו לא התיישנה (סעיף 20 לפסק הדין הראשון) , אין יסוד לטענה בדבר היעדר יריבות כלפיו (סעיף 21 לפסק הדין הראשון) , וכל יתר טענות ההגנה, כאמור לעיל (וכן כאמור בסעיף 22 לפסק הדין הראשון) – אינן מתקיימות בעניינו של הנתבע.

פסיקתה

הנתבע – אבי גליציאן – יפנה את המקרקעין, כהגדרתם לעיל וכאמור בתשריט, נספח א' לכתב התביעה, המהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה, וימסור את החזקה בהם לתובעות כשהם פנויים מכל אדם וחפץ עד ליום 15.7.2020 בשעה 12:00.

הנתבע יישא בהוצאות התובעות על סך של 5,000 ₪ ובשכר טרחת עורך-דין על סך של 25,000 ₪. במסגרת פסיקת הוצאות ההליך ושכר טרחת עוה"ד הבאתי בחשבון את מורכבות ההליך, את הקשיים שהערים הנתבע (לדוגמה, הימנעותו מלאפשר ביקור בפחון, בעת ביקור בית המשפט במקום), את שלל הטענות שנטענו – לרבות טענה עובדתית (בדבר המגורים בפחון), שהסתברה כטענת בדים, כולן זכו להתייחסות ראייתית מטעם התביעה, לרבות בדרך של הסתייעות במספר עדים מומחים וחוקרים פרטיים, וכמו כן הבאתי בחשבון את שיעור ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו בפסק-הדין הראשון. התשלום ייעשה בתוך 60 יום.

המזכירות תשלח את פסק-הדין אל ב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ז סיוון תש"פ, 09 יוני 2020, בהעדר הצדדים.