הדפסה

בית משפט השלום בבת ים ת"א 34264-02-21

בפני
כבוד ה שופט עזריה אלקלעי

המבקש

יעקב סלמן

נגד

המשיבים

  1. דן בחור
  2. טוביה בחור

החלטה

בפני בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני שיעמוד בתוקפו עד למתן פסק דין בתובענה שהגיש ולפיה עותר המבקש לקבוע כי הוא יהיה רשאי להמשיך ולהחזיק כשוכר בנכס מקרקעין שהינו חנות ברחוב אוסישקין 45 רמת השרון, הידוע ה כחלקה 218/2 בגוש 6418 (להלן: "החנות" ) ו לקבוע כי הוא לא יפונה מהחנות בתום הסכם השכירות.

טענות המבקש
המבקש מחזיק כשוכר בחנות החל משנת 96' שבה הוא מפעיל מזה 24 שנים מעבדת חשמל ואלקטרוניקה כאשר מוקנית לו עפ"י הסכם השכירות מיום 2.8.15 זכות סירוב ראשונה לרכוש את החנות מהמשיבים.
לטענת המבקש תביעתו הוגשה לצורך מימוש התחייבות המשיבים בסעיף 19.4 להסכם השכירות מיום 2.8.15 שנחתם בין המשיבים למבקש שבו נקבע : "במקרה והמושכר יימכר ע"י המשכיר מתחייב המשכיר כי כל מכירה תהיה כפופה לזכות המבקש...... כן תינתן למבקש הזכות להשוות כל הצעת מחיר שתוגש למשכיר עבור רכישת החנות".

רקע דיוני
בחודש אוקטובר 2020 הוגשה ע"י המשיב 1 תביעת פינוי המושכר נגד המבקש בתא"ח 25077-10-20.
ביום 28.12.20 התקיים דיון בתביעה לפינוי המושכר במעמד הצדדים ובסיומו ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים שנקבע בו : "בהסכמת הצדדים אני קובע כי הסכם השכירות שבין הצדדים יבוא אל סיומו ביום 31.8.21 בשעה 17:00.....".
עובר לפסק הדין בבקשה לפינוי המושכר, הגיש המבקש תביעה בביהמ"ש המחוזי שעניינה סעד הצהרתי, אכיפת הסכם מכירה ולחילופין סעד כספי בסך 900,000 ₪ (תא 35310-08-20).
ביחד עם כתב התביעה הגיש המבקש בקשה למתן צו ארעי במעמד צד אחד ובה עתר כי יותר לו להישאר בנכס עד להכרעה בתביעה.
החלטת ביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן צו ארעי בתיק 35310-08-20 היתה כדלקמן:
"לאחר עיון בבקשה, לא מצאתי להיעתר לבקשה למתן צו ארעי בעמד צד אחד, ראשית, בכל הנוגע לעילת התביעה הרי שאין מדובר במכר לצד שלישי, אלא במכר בין בעלים בינם לבין עצמם ומשכך, לא ברור מדוע נופל לגדרו של סעיף 19.4 להסכם. שנית המכר בוצע במסגרת פירוק שיתוף בהליך שהתנהל בביהמ"ש לענייני משפחה וקיבל את אישורו. מכאן, שהסעד המבוקש הינו למעשה ביטול החלטת ביהמ"ש בענייני משפחה אשר אין לבקשו במסגרת סעד הצהרתי של ביטול הסכם המכר שאושר בהחלטה שיפוטית כאמור..... לאור האמור, בטרם יידרשו המשיבים להגיש תשובות וכתבי הגנה מוצע כי המבקש ישקול באם הוא מעוניין להמשיך המשך ניהול התובענה כפי שהוגשה וישקול מחיקת התובענה....".
חרף החלטת ביהמ"ש המחוזי הגיש המבקש תביעה נוספת לביהמ"ש המחוזי שעניינה זהה לתביעה בתיק 35310-08-20 ובה עתר לצו הצהרתי הקובע כי ההסכם ה ופר, צו הצהרתי לזכות בנכס ותביעה לצו עשה / אכיפה ולחילופין תביעה כספית בסך 900,000 ₪.
ביהמ"ש המחוזי קבע בתביעה השנייה : "... מעיון ובכתבי בהטענות עולה על פניו כי קיים קושי באשר להתאמת העילה והסעד לביהמ"ש זה. על פניו עסקינן בתביעה כספית על הסך של 900,000 ₪ אשר עניינה הפרת הסכם שכירות ומשכך הסמכות העניינית לדון בתביעה זו מסורה לביהמ"ש השלום. זאת ועוד, באשר לסעדים האחרים, הרי שדומה שביהמ"ש זה כבר העלה הקשיים הקיימים במסגרת החלטתי מיום 17.8.20 בתיק נוסף שהתנהל בין הצדדים בתיק 35310-08-20 שלפיהם, בין היתר, המכר מושא התובענה אושר במסגרת החלטה של ביהמ"ש לענייני משפחה בהליך של פירוק שיתוף ומשכאן שלא ניתן לבטלו לכאורה על דרך של הגשת תובענה זו. התובע יודיע עמדתו לעניין זה".
ביום 1.6.21 הגיש המבקש הודעה ובה הודיע כי אינו רואה צורך בתיקון תביעתו והוא אינו מתנגד להעברת ההליך לביהמ"ש השלום.
ביום 1.6.21, בעקבות הודעת המבקש, קבע ביהמ"ש המחוזי : "בהמשך לקבוע בהחלטתי מיום 18.5.21, שלפיה על פניו עסקינן בתביעה כספית על סך של 900,000 ₪ אשר עניינה הפרת הסכם השכירות, בהינתן טענת הנתבע 1 כפי שבאה לידי ביטוי בכתב ההגנה שהגיש, שלפיה הסמכות העניינית נתונה לביהמ"ש השלום, ובהינתן הסכמת התובע להעברת התיק לביהמ"ש השלום, כאמור בהודעה זו, אני מורה על העברת התיק לנשיא ביהמ"ש השלום במחוז ת"א, לשם ניתובו..".

דיון והכרעה
כאמור, תיק זה הועבר לביהמ"ש השלום לאחר שביהמ"ש המחוזי קבע כי מדובר בסעד כספי בלבד לסך של 900,000 ₪ וכי לפיכך הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לביהמ"ש השלום.
אין חולק כי ביהמ"ש השלום אינו מוסמך לדון בטענות קנייניות של מכר מקרקעין.
לטענת ב"כ המבקש, אין מדובר בטענה קניינית אלא מדובר בהסכם שכירות, עניין המצוי בסמכותו של ביהמ"ש השלום.
לא אוכל להסכים עם ב"כ המבקש בעניין זה.
הסעדים המבוקשים בתביעה פורטו בסעיף 7, כאשר בסעיף 7.1 עותר המבקש ליתן סעד הצה רתי לפיו הנתבעים הפרו את הסכם השכירות ובמיוחד את הסעיף המקנה לתובע זכות סירוב ראשונה לרכישת החנות.
בסעיף 7.2 עותר התובע ליתן צו עשה המחייב את הנתבעים לקיים את הסכם השכירות כך שהנתבע 1 ימכור לתובע מחצית מזכויותיו בחנות. ובסעיף 7.3 עותר הוא למתן צו הצהרתי הקובע כי התובע זכאי להיות בעלים של מחצית מזכות הבעלים בחנות.
לא יכול להיות חולק, כי הסעדים המבוקשים לסעיפים 7.1 עד 7.3 לכתב התביעה עוסקים במכר מקרקעין ובאכיפת זכות סירוב ראשונה למכר וזאת חרף מיקומו הגאוגרפי של הסעיף בהסכם השכירות דבר שאינו משנה את מהותו של הסעיף ושל הסעדים המבוקשים.
לפיכך, לביהמ"ש זה אין סמכות עניינית לדון בעתירה לחייב את הנתבע למכור את מחצית הזכויות למבקש או לקבוע כי התובע זכאי להיות הבעלים של מחצית מזכות הבעלות וכפי שנקבע בבית המשפט המחוזי, התביעה העומדת לפני היא לסעד כספי בלבד, עקב הפרת הסכם השכירות.
די באמור לעיל כדי לדחות את הבקשה.
זאת ועוד, הבקשה מנסה להביא בדרך עקיפה לביטול פסק דין הפינוי שניתן בתא"ח 25077-10-20 ושבו נקבע כי החוזה יבוא לסיומו ביום 31.8.21.
העובדה כי בפסק דין הפינוי נקבע כי כל טענות הצדדים שמורות להם בכל הליך עתידי אינה מבטלת את פסק דין הפינוי וכל טענה בעניין זכות הסירוב הראשונה או ניסיון לאכיפתה לא ניתן להעלות בביהמ"ש השלום המוסמך לדון אך ורק בעתירה החלופית לסעד כספי.
אשר על כן, הבקשה לצו מניעה זמני נדחית.
המבקש ישלם למשיבים את הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪ בלא קשר לתוצאות התביעה.

ניתנה היום, כ"ד אב תשפ"א, 02 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.