הדפסה

בית משפט השלום בבת ים ת"א 30991-11-19

בפני
כבוד השופט עזריה אלקלעי

התובעת

לילך אור - בעצמה

נגד

הנתבעים

  1. חנה מרגרט פנטופ ג'אנח
  2. צחי פרסמן
  3. מאיר ג'אנח

ע"י ב"כ עו"ד צביאל מוסקוביץ'

פסק דין

לפניי תביעה שהגישה התובעת נגד הנתבעים לתשלום סך 320,217 ₪.

טענות התביעה
בתאריך 2.7.14 חתם המנוח עמנואל ג'נאח ז"ל (להלן: "המנוח") על מסמך מתנה ובו העניק את הדירה ברחוב גבעתי 7, בת-ים (להלן: "הדירה") במתנה לתובעת.
מתאריך שיכונו של המנוח בבית-אבות, החזיקה התובעת בדירה ובין היתר עסקה בשיפוצה. מפתח הדירה נמסר לה ע"י המנוח, וביום 2.6.15 נרשמה הדירה ע"ש התובעת ברישום המקרקעין. יצוין, כי התובעת היא כלתה של אחות המנוח, אמיליה ארביב. עוד יש לציין, כי קיים סכסוך קשה בין אמיליה ובני משפחתה נגד האחות השנייה, קלרה, ובני משפחתה, בעניין הדירה.
הנתבעת 1 (להלן : "מרגרט" או "הנתבעת") היא בתו של המנוח המתגוררת בחו"ל, הנתבעים 2 ו-3 הם בני משפחה של האחות קלרה.
ביום 25.4.15 פרצו הנתבעים את הדירה באמצעות החלפת המנעול ותפסו את החזקה בדירה. ביום 26.5.15 הגישה מרגרט תביעה נגד התובעת ביוזמתם ובניהולם של הנתבעים 2 ו-3 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, וביום 7.9.16 ניתן פסק-דין ע"י בית-המשפט המחוזי שבו קיבל את התביעה, ציווה על ביטול רישום הדירה ע"ש התובעת והורה על העברת הרישום בחזרה על שם המנוח.
התובעת הגישה ערעור לבית המשפט העליון, וביום 20.8.19 קיבל בית המשפט העליון את הערעור, ביטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי והורה על רישום הדירה בשנית ע"ש התובעת. חרף עובדה זו, מפתחות הדירה לא הוחזרו לתובעת עד מועד הגשת התביעה על אף פניות התובעת לב"כ הנתבעים.
התובעת עותרת לפסוק לה פיצויים בגין הסגת גבול ועשיית עושר ולא במשפט בגין התקופות שמיום 25.4.15, מועד פריצת הדירה ע"י הנתבעים ומניעת התובעת מלהיכנס אליה, ועד ליום 7.9.16, מועד בו ניתן פסק-דין ע"י בית המשפט המחוזי. אורך תקופה זו הינו 17 חודשים, ובגינה עותרת התובעת לפסוק לה דמי שימוש ראויים בגובה של שווי שכירות חלופית לכל חודש בסך של 3,400 ₪, ובסה"כ בגין תקופה זו סך של 57,800 ₪.
בנוסף, עותרת התובעת לפסוק לה בגין התקופה האמורה פיצויים בגין עוגמת נפש עקב הסגת גבול בסך של 30,000 ₪.
בנוסף, עותרת התובעת לפסוק לה השבה לפי עילת עושר שלא במשפט ביחס לתקופה שמיום 7.9.16, מועד שבו ניתן פסק הדין ע"י בית המשפט המחוזי, ועד ליום 20.8.19, מועד מתן פסק הדין בבית המשפט העליון שביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אורך תקופה זו הינו 36 חודשים, וגם בגין תקופה זו עותרת התובעת לפסוק לה דמי שימוש ראויים חודשיים בסך של 3,400 ₪ לחודש ובסה"כ 122,400 ₪.
בנוסף, מבקשת התובעת לפסוק לה החזר הוצאות בית משפט ששילמה על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבוטל, ובנוסף את סכום ההוצאות שבו חויבה הנתבעת לשלם לתובעת בפסק דינו של בית המשפט העליון. בסה"כ עותרת התובעת לפסוק לה בגין התקופה השנייה של 187,400 ₪.
עוד עותרת התובעת לחייב את הנתבעים בגין תשלומים שלא שולמו בגין הוצאות השימוש בדירה, חוב לעיריית בת-ים בסך 16,572 ₪ וחוב ועד-בית בסך 3,445 ₪.
כמו כן, עותרת התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לה את סכום ההתחייבות העצמית עליהם חתמו בסך 25,000 ₪ במסגרת צו המניעה הזמני בבית המשפט המחוזי.
לטענת התובעת, התביעה הינה נגד שלושת הנתבעים ביחד ולחוד, ולטענתה הנתבעים 2 ו-3 חייבים ביחד עם מרגרט בהיותם דמויות דומיננטיות בכל ההליך, שיזמו וניהלו את ההליך ושגררו אליו את מרגרט.
הנתבעים "חסכו" את תשלום דמי השכירות בתקופות המפורטות ובכך התעשרו על חשבונה של התובעת וכולם חייבים בהשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

טענות ההגנה
למרות שהנתבעת 1 הגישה כתב הגנה נפרד מהנתבעים 2 ו-3, הרי שהטענות בשני כתבי ההגנה הינן זהות בעיקרן ואין מקום להתייחס לטענות כל אחד מכתבי ההגנה בנפרד.
מדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב והיא נגועה בהעלמת עובדות חשובות, כאשר התובעת נמנעת מלצרף את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואת העובדות שנקבעו בו, לרבות את התמיהות העולות ממנו ביחס להתנהלות התובעת אגב קבלת המתנה של הדירה.
בית המשפט העליון אכן הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי משיקולים פרוצדורליים, אולם עובדה זו לא קעקעה את הממצאים העובדתיים החמורים שנקבעו בבית המשפט המחוזי.
מרגרט הינה בתו היחידה של המנוח שהיה בעלים של הדירה, והנתבעים 2 ו-3 הינם קרובי משפחה של המנוח ושל מרגרט. הנתבע 2 נשוי לאחייניתו של המנוח, בתה של אחותו גב' קלרה, והנתבע 3 הינו בנה של אחות המנוח אוולין ג'נאח ז"ל.
מרגרט, שהינה כאמור בתו היחידה של המנוח ויורשתו היחידה, מתגוררת בנורבגיה עם אמה שילדה אותה כתוצאה מקשר רומנטי שניהל המנוח עמה בעבר בעת שהותה בישראל, כאשר המנוח הכיר באבהותו על מרגרט. לכתב ההגנה צורף צו הירושה של מרגרט לעיזבון המנוח.
התובעת לא חלקה על צו הירושה, וזאת מאחר וידעה כי עזבון המנוח רוקן מנכסיו על ידה ובשיתוף פעולה עם חמותה לולה ארביב.
התובעת נשואה לבנה של אחות המנוח, ולא ברור מדוע דווקא התובעת זכתה לקבל במתנה את הדירה. נראה כי הדירה ניתנה במתנה לתובעת במטרה להסתיר את רצון המנוח להעניק את הדירה במתנה לבעלה של התובעת, מר גדעון ארביב, שהיה מצוי בהליכי פשיטת רגל בתקופה הרלבנטית, דבר המהווה הברחת נכסים אסורה עפ"י פקודת פשיטת הרגל.
מאחר והתובעת וחמותה מודים כי המתנה נועדה לבעלה של התובעת גדעון, ונרשמה טכנית ע"ש התובעת מאחר והוא בהליכי פשיטת רגל, הרי שאת כספי התמורה שהתקבלו ממכירת הדירה ע"י התובעת עליהם להעביר לקופת פשיטת הרגל.
התובעת לא טרחה לעדכן את מי מבני המשפחה לפני, או אחרי פטירת המנוח, על קבלת הדירה במתנה, והדבר נודע לנתבעים רק במקרה לאחר פטירת המנוח, כאשר נמצא מכתב בתיבת הדואר של הדירה מאת רשות המיסים על קיומה של עסקה ביחס לדירה. או אז התברר כי המנוח הוחתם על עסקת מתנה לגבי הדירה לטובת התובעת בנסיבות עלומות.
עד למועד זה, ועד למתן פסק הדין של בית המשפט העליון, פעלו הנתבעים 2 ו-3 בתום לב תוך רצון לסייע ולגונן על מרגרט, מתוך הבנה כי לא ייתכן שהמנוח ינשל מיוזמתו את בתו היחידה מלרשת אותו ולכן, סייעו לה מתוך תום לב ורחמים מבלי שנכנסה לכיסם ולו אגורה שחוקה מאת מרגרט או מהתובעת.
המנוח סבל מבעיות התנהגותיות ונפשיות לא פשוטות. הוא היה אגרן כפייתי, התגורר כרווק בגפו, היה מכור להימורים, לא עבד בשום צורה מסודרת ורכושו היחיד הייתה הדירה נשוא התביעה, למעט כספי פיצויים ותגמולים שקיבל כניצול שואת יהודי טריפולי.
המנוח היה מהסוג המושך טיפוסים המנסים לרשת אותו עוד בחייו באמתלות שונות כפי שנעשה ע"י התובעת.
מרגרט, בתו של המנוח, סובלת גם היא מבעיות נפשיות, כך שאין חולק שמצב הדברים עד למתן פסק הדין של בית המשפט העליון פעלו הנתבעים באופן סביר והגיוני, במיוחד כשהערכאה הראשונה, הדיונית קיבלה את טענות מרגרט בדבר העדר כשירות עסקת המתנה.
מרגרט עשתה שימוש בדירה לתקופות קצרות ביותר כאשר שהתה בארץ, כפי שפורט בכתב ההגנה. הנתבעים 2 ו-3 לא עשו כל שימוש בדירה ומרבית הזמן עמדה הדירה ריקה לחלוטין, לא הושכרה ולא נמסרה לאיש. למעשה, השימוש שנעשה בדירה ע"י הנתבעת ומכריה לא עלה על כ-5 חודשים במצטבר במשך תקופה של 4 שנים.
העובדה שהתובעת שילמה מיוזמתה מסים ותשלומים, מבלי למצות את האפשרות של פטור לדירה ריקה או דירת ירושה, הינה על אחריותה בלבד.
הדירה כאמור לא שימשה למגורי מרגרט או הנתבעים 2 ו-3, ולפיכך הם לא התעשרו בכל צורה שהיא על חשבונה של התובעת.
לא ברור מדוע התובעת לא טרחה לעדכן את מרגרט עוד בימי חייו של המנוח או בסמוך לפטירתו כי קיבלה במתנה את הדירה, דבר שהיה מונע מלכתחילה את כניסתה של מרגרט לדירה בתקופת האבל. מן הסתם הדבר נעשה כדי להעלים את דבר קיום המתנה.
התובעת מבקשת לגבות סכום ערבות שניתן ע"י הנתבע 3 בבית המשפט המחוזי במסגרת סעד זמני שפקע לאחר ההחלטה בבית המשפט העליון.
התביעה הינה מנופחת וחסרת תום לב ואין בה כל ראיות לגבי הנתבעים.
התובעת לא טרחה לציין כי עוד בטרם יבש הדיו על פסק דינו של בית המשפט העליון, היא נחפזה ומכרה את הדירה לצד ג' בסך של 1,160,000 ₪.

דיון והכרעה
בתביעה זו עלי להכריע האם על הנתבעים לשלם לתובעת את סכום התביעה או כל חלק ממנו, כאשר התובעת מחלקת את תביעתה לשתי תקופות:
תקופה ראשונה מיום 25.4.15 ועד ליום 7.9.16, מועד מתן פסק הדין לזכות הנתבעת בבית המשפט המחוזי בת"א 54540-06-15 , כאשר ביחס לתקופה זו תובעת התובעת פיצויים בגין עשיית עושר ולא במשפט ובגין הסגת גבול ובנוסף בגין עגמת נפש.
תקופה שניה מיום 7.9.16, מועד מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ועד ליום 20.8.19, מועד מתן פסק הדין בבית המשפט העליון בע"א 80223/16, כאשר ביחס לתקופה זו תובעת התובעת פיצויים בגין עשיית עושר ולא במשפט והוצאות משפטיות.
העובדות שהוכחו בפני ושאינן שנויות במחלוקת, הינן כי מרגרט היא בתו היחידה של המנוח המתגוררת בחו"ל, הנתבעים 2 ו-3 הם בני משפחה של אחת מאחיות המנוח, קלרה, כאשר בין שתי אחיות המנוח קיים סכסוך.
ביום 16.4.15 נפטר המנוח. מרגרט, שהינה היורשת היחידה של המנוח, הגיעה לארץ מיד לאחר פטירתו, כדי להשתתף בהלווייתו.
עם הגיעה לארץ בסמוך לאחר פטירת המנוח, תפסה מרגרט את ההחזקה בדירה (שהייתה פנויה באותה עת) בסיוע הנתבעים 2 ו-3, קרובי משפחתה, שהזמינו מנעולן כדי לפתוח את הדירה וזאת בהאמינה כי היא יורשת הדירה, בהיותה בתו היחידה של המנוח שהיה רווק שהתגורר בגפו.
לאחר שמרגרט תפסה חזקה בדירת אביה המנוח, הגיעה התובעת לדירה כדי לשוחח עימה, אולם מרגרט סירבה לדבר איתה. יש לציין כי במועד ביקור התובעת בדירה, או קודם לכן, לא הודיעה התובעת למרגרט כי המנוח העניק לה את הדירה במתנה בימי חייו, ושוכנעתי כי מרגרט לא ידעה כי אביה העניק את הדירה במתנה לתובעת ולבעלה, שהינו אחיינו.
ביום 2.6.15 נרשמה הדירה בלשכת רישום המקרקעין ע"ש התובעת.
עובדת רישומה של התובעת כבעלת הדירה הסתברה לנתבעת באקראי, לאחר שהגיע מכתב משלטונות המס לכתובת הדירה. בעקבות קבלת המכתב ובירור שערכו בני משפחת הנתבעת, התברר לנתבעת כי המנוח חתם על מסמך לפיו העביר את הדירה במתנה לתובעת ולבעלה, שהינו אחיינו של המנוח.
לאחר שנודע לנתבעת על מסמך המתנה, הגישה מרגרט ביום 26.5.15 תביעה לפסק דין הצהרתי לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. הנתבעת עתרה מבית המשפט להצהיר כי הזכויות בדירה הינן של אביה, וכי יש להורות לרשם המקרקעין להחזיר את רישום הנכס על שמו של המנוח.
בתביעה טענה הנתבעת כי התובעת ובעלה העבירו שלא כדין את הדירה ע"ש התובעת, תוך ניצול עובדת מגוריה של הנתבעת בחו"ל, כאשר לטענת הנתבעת, התובעת ובעלה החתימו את המנוח על מסמכים שלא כדין ואף זייפו את חתימתו כדי לגזול את עזבונו ולהעבירו על שמם ללא תמורה.
הנתבעת אף הגישה תלונה למשטרה נגד התובעת ועתרה לצו מניעה, לפיו התובעת לא תוכל לעשות דיספוזיציה בדירה או לפנות את הנתבעת מהדירה. צו מניעה זמני ניתן לתובעת כבקשתה.
ביום 7.9.16 ניתן פסק-דין ע"י בית-המשפט המחוזי שבו קיבל את תביעת הנתבעת וטענותיה, ציווה על ביטול רישום הדירה ע"ש התובעת והורה על העברת הרישום בחזרה על שם המנוח, בקבעו בפסק הדין, בין היתר, כי קיים ספק רב באשר למסמך המתנה, וכן כי למנוח לא הייתה גמירות דעת בחתימתו על מסמך המתנה עקב מצבו הבריאותי.
התובעת הגישה ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וביום 20.8.19 קיבל בית המשפט העליון את הערעור, ביטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי והורה על החזרת רישום הדירה ע"ש התובעת.
פסק דינו של בית המשפט העליון הושתת בעיקר על טענות דיוניות שהעלתה התובעת, ונקבע בו כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בהסתמך על הרחבת חזית אסורה, בקבעו כי בכתב התביעה לא הייתה כל טענה ביחס למצבו הקוגניטיבי של המנוח וביחס להיעדר גמירות דעתו ביחס למסמך המתנה. כן נקבע בפסק הדין כי לא היה מקום לקבוע את אשר קבע בית המשפט המחוזי ביחס למצבו הקוגניטיבי של המנוח בהיעדר חוות דעת רפואית ותשתית ראייתית נאותה, ועוד נקבע כי לא הוכח כי מסמכי המתנה זויפו או כי המנוח לא חתם על מסמכי המתנה.
לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון, הוחזרה החזקה בדירה לתובעת, הדירה נרשמה על שמה והתובעת מכרה אותה לצד ג' ביום 17.12.19.
בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון הגישה התובעת את תביעתה הנוכחית, שעיקרה, השבה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט.
אקדים ואציין כי בעת תפיסת החזקה ע"י הנתבעת בדירה, בסיוע הנתבעים 2 ו-3, מיד כשהגיעה לארץ כדי להשתתף בהלוויית אביה המנוח, לא הסיגה הנתבעת את גבולה של התובעת, היא לאידעה כי הדירה ניתנה במתנה לתובעת ע"י אביה, והיא תפסה את החזקה בדירה בתום לב ומתוך אמונה כי היא היורשת היחידה של הדירה ובעלת הזכות להחזיק בה.
מיד כשנודע לתובעת באקראי על מסמך המתנה, ובהאמינה כי מסמך זה הוצא מאביה המנוח שלא כדין, היא פעלה ללא דיחוי לביטול המתנה, בהגישה תביעה משפטית לבית המשפט המחוזי, שבמסגרתה קיבלה גם צו מניעה שאסר על התובעת לעשות דיספוזיציה בדירה, או לפנות את הנתבעת מהדירה. יש לציין כי גם לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי לזכות הנתבעת, ניתן ע"י בית המשפט העליון צו הקובע כי הנתבעת רשאית לרשום את הדירה ע"ש המנוח, בצירוף הערה האוסרת על ביצוע דיספוזיציה בדירה, לרבות השכרה לתקופה שמעל שלוש שנים.
לאחר שקבעתי כי לא נעשתה ע"י הנתבעת הסגת גבול בדירה בכל שלב שהוא, אציין כבר עתה, כי דין התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 להידחות, מאחר וכאשר הם סייעו לנתבעת לתפוס חזקה בדירה עם הגיעה לארץ להלוויית אביה, לא נפל כל פסול בהתנהגותם, ביודעם כי היא בתו היחידה של המנוח שהדירה שלו ובהאמינם כי היא היורשת היחידה של עזבונו, ובמיוחד מאחר ולא ידעו כי הדירה ניתנה במתנה קודם לכן ע"י המנוח לתובעת.
התובעת לא הוכיחה כי מעבר לסיוע נקודתי לנתבעת בתפיסת החזקה בדירה, עוד בטרם נודע כי היא ניתנה לתובעת במתנה, הנתבעים 2 ו-3 החזיקו בדירה, או היו מעורבים בכל צורה שהיא בהחזקתה ממועד תפיסת החזקה ואילך. כמו כן לא הוכח ע"י התובעת כי הנתבעים 2 ו-3 הפיקו עושר מהדירה על חשבון התובעת, או מנעו מהתובעת את השימוש בדירה.
כאמור, הגעתי למסקנה כי הנתבעים או מי מהם לא ביצעו עוולה של הסגת גבול כלפי התובעת.
בע"א 541/89 סרנה קולנוע ושעשועים בע"מ נ' רות אלקלעי נקבע:
"אם כאמור החזיקה סרנה במושכר כמסיגת גבול, הרי ממילא זכאית היתה אלקלעי לתשלום דמי שימוש ראויים בגין תקופת ההחזקה האמורה. לענין זה אין לעניננו חשיבות אם מדובר בעילה נזיקית או עילה המתבססת על עשיית עושר ולא במשפט. (ראה ע.א. 19/83 פד"י ל"ט(4) זכותה העקרונית של אלקלעי לדמי שימוש ראויים לפחות כאשר עילת התביעה היא העוולה הנזיקית של השגת גבול אינה תלויה בכך שסרנה עשתה או לא עשתה שימוש במושכר לצרכיה היא בתקופה שבו מנעה מאלקלעי את הגישה למושכר..... הלכה היא, שמי אשר פועל על-פי פסק-דין תקף אינו מבצע עוולה בנזיקין, אפילו לאחר מכן בוטל פסק הדין על-ידי ערכאת הערעור .....עומד על כך מ"מ הנשיא זוסמן, כתוארו אז, בע"א 280/73 [1], ואלה דבריו, בעמ' 601-602:" אכן הכלל הוא .actus legis nemini facit iniuriam אין זאת אומרת שפסק-דין מוטעה אינו עלול להזיק, כל עוד לא בוטל בערעור; היפוכו של דבר הוא נכון. אבל הדין מחייב ציות לפסק-דין שיצא מבית-משפט מוסמך, ואפילו בוטל לאחר מכן, אין מפצים בעל-דין על הנזק שנגרם לו. נכסי הנתבע יכול שיימכרו לביצועו של פסק-הדין, אבל המעשה אינו מעמיד עילה בנזיקין, שכן מי שאכף את החוב הפסוק נהג אותה שעה כדין, וביטולו של פסק-הדין בערעור, בדרך כלל, פועל מכאן ולהבא בלבד. פסק דין מוטעה אינו בטל מדעיקרא, אלא רק ניתן לביטול על-ידי ערכאת הערעור, והעובדה שאין אחריו ולא כלום, אם עברה תקופת הערעור, תוכיח. בלשונו של ,freeman, judgmentsסעיף 1182: ואולם גם לגבי התקופה בה עמד פסק הפינוי בתוקפו אין אלקלעי חסרת סעד כלשהו. הלכה היא, שגם אם אין עומדת תביעת נזיקין נגד מי שפעל לאכיפת פסק-דין כל עוד עמד פסק הדין בתוקפו וטרם בוטל על-ידי ערכאת הערעור, עומדת למי שזכה בסופו של דבר בפסק הדין בערעור עילה לתבוע ממתנגדו את מה שזה גבה ממנו כתוצאה מפסק הדין שלאחר מכן בוטל. עומדת לו בעניין זה עילת תביעה מכוח עשיית עושר ולא במשפט .."

האם בתקופת החזקתה של הנתבעת בדירה יש משום עשיית עושר ולא במשפט
התובעת אינה זכאית לקבל פיצוי ממי מהנתבעים בגין הסגת גבול, הן משום שלא ביצעו עוולה של הסגת גבול, והן הואיל ולאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, החזיקה הנתבעת בדירה מכוח פסק הדין, עד שבוטל ע"י בית המשפט העליון.
לטענת הנתבעת שלא נסתרה, היא עשתה שימוש בדירה לכל היותר 5 חודשים במצטבר, היא לא השכירה את הדירה ולא הפיקה ממנה כל רווח.
השאלה הנשאלת אפוא הינה האם הנתבעת התעשרה על חשבון התובעת, או האם בתופסה את החזקה בדירה, במשך כל התקופה עד לפסק דינו של בית המשפט העליון, הסבה לתובעת הפסד של דמי שכירות אותם יכלה התובעת להפיק מהדירה.
גם אם התשובה לשאלה זו הינה חיובית, אינני סבור כי על הנתבעת "להשיב" לתובעת דמי שימוש ראויים בגין התקופה שבה נמנע ממנה השימוש בדירה, או לחילופין האפשרות להשכירה, וזאת מאחר וכפי שיפורט להלן, ההשבה הינה בלתי צודקת.
סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע:
"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".
בע"א 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש נקבע:
"נסיבות אחרות" סעיף 2 סיפא לחוק עשיית עושר ולא במשפט מסמיך את בית המשפט לפטור את הזוכה מחובת ההשבה או מקצתה, גם אם ראה "נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". האמירה "נסיבות אחרות" מציבה מושג מסגרת בלבד. מילוי המסגרת בתוכן הוא תפקידו של בית המשפט. בדברי ההסבר להצעת החוק, אותם ציטטתי לעיל, נאמר, כי המצבים שבהם ההשבה תהיה בלתי צודקת אינם ניתנים להגדרה ולפירוט מראש, ולכן מוצע להקנות לבית המשפט שיקול-דעת רחב ולהשאיר לפסיקה את גיבוש הכללים המנחים למתן פטור מחובת ההשבה. זוהי משימה מובהקת של חקיקה שיפוטית, העתידה להתמלא ממקרה קונקרטי אחד למשנהו. פרשתנו אינה מצריכה, ולפיכך גם לא אנסה, להציע תשובה מקפת ומוחלטת לשאלה, אילו הן הנסיבות, שהתקיימותן עושה את ההשבה לבלתי צודקת. אך נראה לי אפשרי, וכן דרוש לצורך ביקורת שיקוליו של השופט המלומד, להגדיר כמה עקרונות יסודיים, שבהם יש, לדעתי, להתחשב בעת בדיקת השאלה, אם אכיפת חובת ההשבה הפכה, בנסיבות נתונות כלשהן, לבלתי צודקת.
תנאי יסודי שמציב המשפט האמריקני לתחולת ההגנה האמורה הינו איפוא, שאת השגת ההתעשרות אין לייחס להתנהגות מעוולת (tortious) של הנתבע; ...... תנאי נוסף הוא, ששינוי הנסיבות נוצר בטרם עמד הנתבע על זכות התובע להשבה. סייגים אלה מצמצמים את תחולתה של ההגנה האמורה באופן שהיא עומדת רק למי שההתעשרות הגיעה לרשותו אף שהוא עצמו נהג בתום-לב (כגון שבטעות סבר כי הוא בעל זכות שבדין לקבל את אשר ניתן לו), ואם התרשל רשלנותו של המזכה הייתה גדולה משלו. גישה זו עושה צדק יחסי עם הצדדים. תכליתה של ההגנה האמורה היא לחלץ מחובת השבה את מי שנסיבותיו השתנו לרעה במידה העושה את חיובו בהשבה לבלתי צודק. שינוי הנסיבות עשוי להתבטא, למשל, בכך שהזוכה כבר הוציא מרשותו את טובת ההנאה ושוב איננו יכול להחזירה לעצמו על-מנת להשיבה למזכה. חיובו בהשבה, בנסיבות אלו, יגרום לו חסרון כיס. אם הזוכה הוציא את טובת ההנאה מרשותו, מתוך שהאמין בתום-לב שקיבלה כדין ושהיא שייכת לו, יהא זה בלתי צודק לחייבו בהשבה, שהלוא אילו ידע, כי מה שהגיע לרשותו איננו מגיע לו על-פי זכות שבדין, בוודאי לא היה מוציאו מרשותו. אך חיובו בהשבה לא יגרום לתוצאה בלתי צודקת, אם השיג את טובת ההנאה בעזרת מעשה פסול (מעשה עוולה מכוון, הפרת חוזה, ניצול לרעה של טעות הזולת וכדומה) או אף ברשלנות, אם רשלנותו הייתה גדולה מזו של התובע, או אם הוציא מרשותו את טובת ההנאה, למרות שכבר עמד או הועמד על זכות התובע להשבה. גישה זו צריכה להדריכנו. פרופ' פרידמן, בספרו הנזכר, בעמ' 700-705, סובר, כי תנאי מרכזי לתחולת ההגנה שבסעיף 2הוא תום-לבו של הנתבע. אין לפקפק בצדקת הצבתו של תנאי הכרחי זה. יש לזכור, כי השיקולים שעל פיהם רשאי בית המשפט לפטור את הזוכה מחובת ההשבה מופיעים רק כחריג לזכותו המיוסדת של המזכה לקבלת ההשבה. סעיף 2 מיועד לאפשר לבית המשפט להגיע להכרעה שתעשה צדק יחסי בין הצדדים, באותם מקרים שבהם מוכח לו, כי חיוב הזוכה בהשבה (או בהשבה מלאה) עלול לגרום לו עוול גדול מזה שייגרם למזכה, אם יופטר הזוכה מן ההשבה או מחלקה. ..... לעומת זאת, החלטת בית המשפט לפטור את הזוכה בעשיית עושר ולא במשפט מחובת ההשבה מותירה את המזכה, שזכותו הלכאורית להשבה הוכחה, בלא כל סעד. בשוני זה יש, כמדומה, כדי להמחיש עד כמה חיוני להציב את הדרישה לתום-לב כתנאי-בלעדיו-אין לתחולת ההגנה של פטור מחובת השבה מחמת שינוי נסיבות. "
כפי שפורט לעיל, הנתבעת הייתה תמת לב, והיא תפסה את החזקה בדירה כדין, לאחר פטירת אביה, בהאמינה בתום לב כי היורשת של הדירה, בהיותה בתו היחידה ויורשתו של המנוח, מבלי שידעה כי אביה נתן את הדירה במתנה לתובעת ולבעלה. גם משלמדה בדיעבד, ובאקראי, על רישום הדירה ע"ש התובעת, הנתבעת הייתה משוכנעת כי ירושתה "נגזלה" ממנה ע"י התובעת ובעלה אגב ביצוע פעולות בלתי חוקיות ותוך ניצול מצבו הנפשי הרעוע של המנוח.
מיד כשנודע לנתבעת על רישום הדירה ע"ש התובעת בהסתמך על מסמך המתנה, היא נחפזה והגישה תביעה לבית המשפט ותלונה למשטרה. עד כמה אמונתה לא הייתה מופרכת ניתן ללמוד מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שקיבל את תביעתה, פסק דין שחרף ביטולו, יכול ללמד לפחות על תום ליבה ואמונתה של הנתבעת בצדקתה, כאשר האמינה כי ירושתה נגזלה ממנה.
אכן בסופו של יום בוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ע"י בית המשפט העליון, שאין מהרהרים אחריו, אולם לא מן הנמנע לציין כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל בעיקר עקב נימוקים דיוניים, כאשר בית המשפט העליון קבע כי אין די בהטלת ספק בגמירות דעתו של המנוח לחתום על מסמך המתנה וכי לא הוכח במאזן ההסתברויות כי המנוח לא היה כשיר מבחינה קוגניטיבית לחתום על מסמך המתנה.
בסופו של יום, זכתה בדירה התובעת, שאינה בת משפחתו הקרובה של המנוח, בנסיבות שכנטען ע"י הנתבעת הינן מפוקפקות למדי, נסיבות שלא הובהרו עד תום מאחר ולא עלה בידי הנתבעת להוכיחן כדבעי, אולם התוצאה הסופית הינה זו לפיה הנתבעת, בתו היחידה והיורשת היחידה של המנוח הפסידה את הדירה אותה הייתה אמורה לרשת כביתו, ונותרה כשידיה על ראשה, בעוד התובעת זכתה בדירה אותה מכרה בסכום נכבד של 1,160,000 ₪.
בנסיבות שפורט לעיל, אין זה צודק לחייב את הנתבעת לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, בתשלום שכר דירה ראוי לתובעת שזכתה בדירה, והתעשרה בסך של 1,160,000 ₪, כאשר יורשת המנוח לא קיבלה דבר.
למעלה מן הצורך אציין בעניין זה, כי התובעת לא הוכיחה את שיעור דמי השכירות הראויים, וכי בהמצאת נתונים מתוך אתר "יד 2" לדמי שכירות של דירה באותו רחוב, אין כדי להוות ראיה לעניין דמי השכירות הראויים.
מכל הנימוקים שפורטו לעיל, הנני דוחה את תביעת התובעת בגין עגמת נפש, שכן כאמור הנתבעת לא פעלה שלא כדין.
אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 20,060 ₪ שהתובעת שילמה לעירייה בגין התקופה שבה הנתבעת החזיקה בדירה, ובנוסף אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,000 ₪ בגין שכ"ט ששילמה התובעת לב"כ העיריה בגין הליכי המימוש.
אני דוחה את התביעה לתשלום שכרי הטרחה בבית המשפט המחוזי והעליון. התובעת יכולה להיפרע סכומים אלו בלשכת ההוצאה לפועל, ואין מקום ליתן פסק דין בגין סכומים אלו.
אני דוחה את התביעה בגין תשלום לוועד הבית, שכן תשלום סכום זה לא הוכח ע"י התובעת.
כן אני דוחה את התביעה לחיוב הנתבעים לפי סכומי הערבות לפיצוי בגין נזק, שכן ההתחייבויות של הנתבעת ושל צד ג' פקעו וכאמור, לא הוכחו נזקים כלשהם.

סוף דבר
אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 22,060 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. לאור התוצאה אליה הגעתי, לפיה נדחה החלק הארי של התביעה נגד הנתבעת, אינני עושה צו להוצאות לזכות התובעת.
אני דוחה את התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 ומחייב את התובעת לשלם לנתבעים 2 ו-3 שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

ניתן היום, י"א אדר תשפ"א, 23 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.