הדפסה

בית משפט השלום בבת ים ת"א 27614-10-13

בפני
כבוד ה שופט יגאל נמרודי

תובעת

רחל הירש
ע"י ב"כ עו"ד סיבליה גל-יהב ועו"ד צח כהן

נגד

נתבעים

  1. סימה אלון
  2. רחמים אלון

ע"י ב"כ עו"ד ליז קרני ועו"ד יניב דקל

פסק דין

לפניי תביעה לפינוי הנתבעים.
הצדדים ועיקר הטענות
ארנה אולגנבלום ז"ל (להלן – המנוחה) ירשה את הזכויות בדירה ברחוב ישעיהו 15, בתל-אביב, ידועה כתת חלקה 21, חלקה 110 בגוש 6958 (להלן – הדירה ) מאחותה, לילי טפליצקי ז"ל. המנוחה נפטרה ביום 7.10.2011, כשהיא ערירית. בעלה המנוח, פליקס אולגנבלום ז"ל, נפטר לפניה. התובעת היא אחייניתו של הבעל המנוח. היא היורשת של עיזבון המנוחה, על-פי צו קיום צוואה מיום 14.5.2017 (נספח 1 לתצהיר התובעת), ולמעשה – היא הזכאית להירשם כבעלים של הדירה (הנסח שהוצג, מיום 7.2.2018, אינו משקף את זכויות התובעת; צוין בסיכומי התובעת כי קיים נסח עדכני, אלא שנסח כאמור לא הוגש). שנים לאחר פטירת בעלה המנוח ניהלה המנוחה קשר זוגי עם דניאל ניצני ז"ל (להלן –דני). נתבעת 1 (להלן – הנתבעת) היא אחייניתו של דני. נתבע 2 (להלן – הנתבע) הוא בן זוגה של הנתבעת. הנתבעים מחזיקים בדירה ומתגוררים בה משנת 2008.

על-פי כתב התביעה (שהוגש על-ידי מנהלת העיזבון הזמנית), הנתבעים מחזיקים בדירה תוך שהם מסרבים לשלם דמי שכירות ו/או דמי שימוש ראויים בגין מגוריהם בה (סעיף 7 לכתב התביעה). נטען כי טרם שמונה לה אפוטרופוס פנתה המנוחה אל נתבעת, באמצעות עורך-דין, על מנת שתחתום על הסכם שכירות. הנתבעת סירבה (סעיף 9 לכתב התביעה). לימים התדרדר מצבה הקוגניטיבי של המנוחה ומונה לה אפוטרופוס. תביעה זו הוגשה לאחר פטירתה, על ידי מנהלת העיזבון הזמנית (קדמה לה תביעה שהגישה האפוטרופוס, 46336-05-11, שנמחקה עם הפטירה, בעקבות פקיעת המינוי) . כאמור, ביום 14.5.2017 ניתן צו לקיום צוואת המנוחה, ולפיו הוכרה התובעת כזוכה על פי צוואה בעל-פה מיום 30.9.2011 (כשבוע קודם לפטירת המנוחה). לפיכך, הוסבה התביעה לתובעת (ראו החלטה מיום 21.11.2017). התובעת עתרה לפינוי הנתבעים מהדירה. סעד של פיצול סעדים ניתן בהחלטתי מיום 2.2.2020.

הנתבעים טענו כי הם מחזיקים בדירה כדין: "בהסתמך על רשות מלאה, מוחלטת, מפורשת ובלתי הדירה" שהעניקה להם המנוחה (סעיף 1 לבקשה למתן רשות להתגונן). לטענתם, המנוחה התירה להם להתגורר בדירה בלי לשלם דמי שכירות, לכל הפחות עד אריכות ימיהם. הם טענו כי הרשות ניתנה להם מתוך כוונה להקנות להם את הנכס, אלא שעקב פטירתה היא לא הספיקה לממש כוונה זו (סעיף 2 לבקשה למתן רשות להתגונן). הנתבעים טענו כי הם טיפלו במנוחה במשך 17 השנים האחרונות לחייה, סעדו אותה וסייעו לה. לטענתם, הם "שימשו לה כילדים לאם" (סעיף 4 לבקשה למתן רשות להתגונן), וכאות תודה העניקה להם המנוחה רשות להתגורר בדירה. הנתבעים הציגו מסמך, שנערך לטענתם בכתב היד של הנתבעת ובחתימת המנוחה. במסמך צוין כי המנוחה מרשה לנתבעים להתגורר בדירה ולשפץ אותה וכי לאחר לכתה הדירה תעבור לבעלותם (להלן – מסמך האישור) (נספח 6 לבקשה למתן רשות להתגונן). הם טענו כי מדובר ברישיון בתמורה. תמורה שבאה לידי ביטוי "בטיפול, בדאגה, בשעות הרבות ואף בכספים שהוציאו לשם דאגה ותמיכה במנוחה" (סעיף 55 לבקשה למתן רשות להתגונן). הם טענו כי בתקופה שבה החלה הידרדרות קוגניטיבית במצב של המנוחה (במהלך שנת 2010), יצרה התובעת קשר עם המנוחה, תוך שהיא מנסה להרחיק את הנתבעים ממנה. לטענתם, ""חידוש הקשר" נעשה באופן בולט וצורם, ככל הנראה על מנת לייצר מצג בפני זרים כאילו גב' הירש קרובה באופן כלשהו למנוחה" (סעיף 35 לבקשה למתן רשות להתגונן). לחילופין, הם טענו כי יש להכיר בזכותם לעשות שימוש בדירה מכוח רשות מכללא או רשות גרידא – רשות שניתנת על-ידי בעל המקרקעין כאקט של רצון טוב וללא כוונה ליצור התחייבות חוזית. לטענתם, השתק קנייני או "השתק מן היושר" מונעים את ביטול הרשות (סעיף 57 לבקשה למתן רשות להתגונן). הם הבהירו כי אין מקום לבטל את הרשות, שהרי הם הסתמכו עליה והוציאו כספים בגינה במסגרת שיפוץ הדירה. לחילופי חילופין הם טענו כי יש להכפיף את פינויים בפיצוי בגין השקעותיהם בדירה ויש לזכותם ב"דמי פינוי" (סעיף 64 לבקשה למתן רשות להתגונן).

מטעם הנתבעים העידו גב' תהילה זעירא, שכנה של המנוחה; גב' אורטל אלון; גב' שגית אלון גול ומר יצחק אלון, ילדי הנתבעים; והנתבעים עצמם. התובעת העידה מטעמה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הראיות והדין, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל. טענות שלא נדונו נמצאו על ידי בלתי רלוונטיות להכרעה.

מסמך האישור; גדר המחלוקת
הנתבעים טענו כי לאחר שהמנוחה ירשה את הדירה היא הציעה להם לבחון האם הדירה מתאימה להם למגוריהם, וככל שכן הם יוכלו להתגורר בה מבלי לשלם דמי שכירות (סעיף 39 לתצהיר הנתבעת). הם טענו כי הדירה הייתה "מוזנחת עד מאוד" (סעיף 41 לתצהיר הנתבעת) ובלתי ראויה למגורים. כן הם טענו כי המנוחה התירה להם לשפץ את הדירה. לטענתם, עם תחילת עבודות השיפוץ החלו השכנים לשאול לפשר מעשיהם בדירה, ולפיכך "ביקשה המנוחה, אשר התקשתה בכתיבה בעברית, לכתוב מסמך, לפיו היא מאשרת לי ולבן זוגי להתגורר ולשפץ את הדירה, וכן ביקשה כי ארשום שלאחר מותה תעבור הדירה לרשותי ולרשות בן זוגי" (סעיף 44 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת כתבה את המסמך ביום 15.8.2008 והמנוחה "אישרה את תוכנו לאחר שקראה אותו וחתמה עליו" (סעיף 44 לתצהיר הנתבעת).
זו לשון מסמך האישור (נספח 19 לתצהיר הנתבעת):

"אני ארנה אולגבלום מרשה לסימה ורמי אלון לגור בדירה של אחותי טפליצקי לילי ז"ל שברחוב ישיהו [השגיאה במקור – י.נ.] 15 ת"א שאני אפטרופסית של אחותי הז"ל לגור ולשפץ על חשבוני, את הדירה הנ"ל ולאחר מותי הדירה תעבור לרשות סימה ורמי אלון"

התובעת כפרה בחתימת המנוחה על גבי מסמך האישור (עמ' 9, ש' 2). בית המשפט מינה מומחה להשוואת כתבי יד, מר אמנון בצלאלי, לצורך בחינת אמיתות החתימה (ראו החלטה מיום 21.1.2018). המומחה קבע כי קיימת אפשרות שמסמך האישור נחתם על ידי המנוחה. הוא מצא התאמה בתכונות הכתיבה בין חתימת המנוחה במסמך האישור לדוגמאות שקיבל לבדיקה. עם זאת, הוא סייג את מסקנתו בכך שעקב מחסור בדוגמאות לא ניתן היה להגיע למסקנה החלטית יותר. בסיכומיה זנחה התובעת את טענתה בהקשר זה. ממילא, היא לא סתרה את מסקנת המומחה, אף שהיא מסויגת. בהיעדר תשתית ראייתית המוכיחה אחרת, אני קובע כי המנוחה חתמה על מסמך האישור.

בתצהיר עדותה הראשית כפרה התובעת בטענה כי המנוחה העניקה לנתבעים רשות להתגורר בדירה. היא טענה כי הנתבעים פלשו לדירה והתגוררו בה ללא ידיעת המנוחה, וכי משנודע למנוחה על כך "ולאור תחינותיה של סימה בדבר מצבם הכלכלי הקשה, ארנה הסכימה כי סימה ורמי יגורו בדירה עוד "יום-יומיים"" (סעיפים 6-4 לתצהיר התובעת). טענה בדבר פלישה לא נטענה בתביעה. נטען כי הנתבעים מחזיקים בדירה ללא תשלום בגין החזקתם. בנוסף, קבעתי כי חתימת המנוחה על גבי מסמך האישור אותנטית, ועולה מהאישור מתן רשות מפורשת לנתבעים להתגורר בדירה במהלך חיי המנוחה. לפיכך, אני דוחה את טענת התובעת בסיכומיה, לפיה החזקת הנתבעים בדירה מקורה בפלישה.

מסמך האישור מבחין בין תקופת החיים של המנוחה לתקופה שלאחר פטירתה (החלטה מיום 1.7.2019; עמ' 20, ש' 25-21 (ב"כ התובעת); עמ' 27, ש' 19-16 (ב"כ הנתבעים)). על-פי המסמך, המנוחה העניקה לנתבעים רשות להתגורר בדירה במהלך חייה. הצדדים חלוקים בשאלת סיווג הרישיון. האם מדובר ברישיון בלתי הדיר – כפי שטענו הנתבעים (ולפיכך, הרישיון תקף גם לאחר פטירת המנוחה והוא מחייב את היורשת, התובעת (ודוק: הנתבעים אינם טוענים כי לאחר הפטירה הם זכאים להירשם כבעלים של הדירה)); או שמא למסמך אין כל תוקף לאחר פטירת המנוחה – כפי שטענה התובעת (לשיטתה, אין מדובר ברישיון, אלא בכוונה להעניק מתנה, שלא הושלמה ולא נערכה צוואה, ועל כן אין לכך תוקף; אם מדובר ברישיון – הרי שלא יכול להיות לו תוקף מחייב לאחר הפטירה, ובכל מקרה – הוא ניתן לביטול).

מהלך הבירור וההכרעה: אבחן את סוג הרשות שהעניקה המנוחה לנתבעים במהלך חייה. אם ייקבע כי מדובר ברשות הדירה, הרי שלכל המאוחר עם הגשת התביעה (תביעה זו או תביעה קודמת שהגישה המנוחה בחייה, כמפורט להלן) – יש לראות את הרשות כרשות שבאה על סיומה; אם ייקבע כי המנוחה ביקשה בחייה להעניק לנתבעים רשות בלתי הדירה להתגורר בדירה, אבחן את תוקפו של מסמך האישור לאחר מועד הפטירה.

סיווג הרשות שהעניקה המנוחה לנתבעים
בעת החתימה על מסמך האישור הייתה המנוחה ערירית. נקודת מוצא כאמור מחייבת לבחון את מהות הרישיון שהעניקה המנוחה לנתבעים להחזיק בדירה בחשדנות ובזהירות יתרה. על פי רוב, כשאדם מבקש להקנות זכויות לצמיתות בנכס השייך לו, ובפרט בגיל מבוגר, הוא מצווה את הנכס ליורשיו בצוואה או מקנה אותו במתנה. המנוחה יכלה לעשות כן, אילו חפצה בכך, במיוחד כשלטענת הנתבעת "[...] על אף שמדובר באישה מבוגרת, המנוחה לא הייתה אישה מבולבלת. המנוחה ידעה בדיוק אילו נכסים יש לה וידעה לעשות שימוש בעורכי דין על מנת לנהל ולשמור על הנכסים הללו" (סעיף 11 לתצהיר הנתבעת; ההדגשה אינה במקור). הנתבעת מנתה חמישה שמות של עורכי הדין שהעניקו למנוחה ייעוץ משפטי שוטף (סעיף 10 לתצהיר הנתבעת). הקניית רישיון בלתי הדיר בנכס יקר ערך, כגון דירה, היא עניין חריג. הדבר נכון שבעתיים כאשר הרישיון ניתן על ידי אישה מבוגרת (כבת 86 בעת מתן הרישיון) וערירית. גם האופן בו נעשה הדבר – בפתק, בכתב ידו של מקבל הרישיון, ללא ליווי משפטי, שהיה נגיש, וללא עדכון עורכי הדין של המנוחה – הוא חריג ביותר. חריג וגם מחשיד.

כאמור, מסמך האישור נערך בכתב ידה של הנתבעת. טענות הנתבעת בעניין זה לא היו קוהרנטיות. היא טענה בתצהירה: "אני כתבתי את המסמך, והמנוחה אישרה את תוכנו לאחר שקראה אותו וחתמה עליו" (סעיף 44 לתצהיר הנתבעת). בהמשך היא ציינה: "למעשה אני כתבתי עבור המנוחה כמעט את כל המסמכים הרשמיים שיצאו ממנה, והיא חתמה עליהם" (סעיף 45 לתצהיר הנתבעת). בתצהירה היא לא טענה כי המנוחה ניסחה את המסמך והכתיבה לה את תוכנו. להיפך, היא טענה כי המנוחה נדרשה לאשר את תוכן המסמך. לעומת זאת, בבית המשפט העידה הנתבעת: "[...] מה שכתבתי במילים של ארנה [...] אני כתבתי בדיוק מה שארנה אמרה, מילים שלה" (עמ' 118, ש' 7-5), ובסיכומי התשובה טענה הנתבעת כי "כתב הרישיון נוסח על-ידי המנוחה" (סעיף 4 לסיכומי התשובה). מדובר בגרסאות סותרות. בהינתן נסיבות עריכת מסמך האישור, משמדובר באישה מבוגרת וערירית, אשר נהגה להיוועץ ביועצים משפטיים בטרם ביצוע פעולות משפטיות, לא שוכנעתי כי ידה של המנוחה הייתה על העליונה בכל הקשור לניסוח מסמך האישור. בנסיבות אלו יש להפעיל את כלל הפרשנות לרעת המנסח. כלל זה מעוגן בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ולפיו "חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו".

על רקע דברים אלו יש לפרש את מסמך האישור ולהתחקות אחר אומד דעת המנוחה בעת מתן הרישיון.

בטרם כניסה לגופם של דברים, אני מוצא לנכון להעיר על אודות קשיים ראייתיים שהצדדים, שניהם, הניחו לפני בית המשפט: שני הצדדים מסרו גרסאות שאינן קוהרנטיות או שאינן עולות בקנה אחד עם מסמכים שהוגשו, וזאת בעניינים שהם בלב המחלוקת. כך, למשל, גרסאות התובעת בדבר המועד בו היא הידקה את הקשר עם המנוחה והחלה לטפל בה לא היו התיישבו זו עם זו. בתצהירה היא טענה כי בשנת 2005 בערך היא החלה לבקר את המנוחה בביתה "לפחות פעמיים בשבוע" ושוחחה עמה בטלפון כמעט כל יום (סעיף 30 לתצהיר התובעת). בעדותה היא ציינה כי היא החלה לסייע למנוחה בשנת 2008 (לטענתה, בשל מחלה של התובעת, הקשר היה פחות הדוק קודם לכן). היא טענה כי בשנת 2008 היא החלה להגיע ברציפות לבית המנוחה (עמ' 144, ש' 20-9) (תיאור דומה עלה גם מתסקיר פקידת הסעד מיום 25.10.2020, נספח 33 לתצהיר הנתבעת, בו ציינה עורכת התסקיר, בעקבות השיחה עם התובעת: "בשנים האחרונות הגברת הירש עצמה חלתה ולא יכלה לטפל בדודתה. אולם עם ההדרדרות בשנה האחרונה [ההדגשה אינה במקור] במצבה של החסויה, ושיפור במצבה הבריאותי של רחל, היא מקדישה את זמנה לטיפול בקשישה ודואגת לכל צרכיה").

אשר לנתבעים, כדוגמה, אציין כי עדותם באשר למצב הקוגניטיבי של המנוחה לא התיישבה עם מסמכים שהוגשו בתיק: בתצהירה טענה הנתבעת כי מצבה הקוגניטיבי של המנוחה החל להידרדר במהלך שנת 2010 (פרק ד' לתצהיר הנתבעת). לתצהיר צורפה (כנספח 25) חוות דעת מיום 1.9.2010 מאת ד"ר סולה אלכסנדר, רופא גריאטר, שניתנה ביוזמת התובעת, לצורך הליך מינויה כאפוטרופוס על המנוחה, ממנה עולה, בין היתר, כי חלה ירידה במצבה הקוגניטיבי של המנוחה וכי היא אינה מתמצית במקום ובזמן, זאת בעוד שבהתנגדות שהגישה הנתבעת למינוי התובעת כאפוטרופוס על המנוחה היא טענה ביחס לביקור של ד"ר אלכסנדר: "לא ברור מדוע הזמינה המשיבה את הרופא הגריאטרי שכן הגב' ארנה צלולה בדעתה, מפוכחת, ממשיכה לנהל את ענייניה הכספיים והאחרים לבדה, מבינה כל עניין ועניין" (סעיף 57 לנספח 27 לתצהיר הנתבעת; ההדגשה במקור).

כך, כדוגמה נוספת, הטיעון המתייחס למצבם הכלכלי של הנתבעים: בעוד שבתצהיריהם הם טענו כי מצבם הכלכלי קשה והמנוחה הייתה מודעת לכך ("המנוחה ידעה על המצב הכלכלי הקשה של בן זוגי ושלי" (פרק ג(1) לתצהיר הנתבעת)), בעדות הנתבע בלט ניסיונו להציג את הדברים באופן שונה. ביחס למצבם הכלכלי של הנתבעים בשנת 2008 העיד הנתבע: הוא "לא לא טוב" (עמ' 62, ש' 20) ואף "בסדר גמור" (עמ' 62, ש' 24) (ראו גם עדות הנתבעת בעמ' 104, ש' 10-1). מדובר בדוגמאות.

לא מצאתי כי עדות מי מהצדדים עדיפה או מהימנה על פני האחרת. בנוסף, וכפי שיובהר להלן, עדים חיוניים, שעדותם הייתה נדרשת להבהרת התמונה העובדתית, לא הובאו לעדות, על כל הכרוך והמשתמע מכך.

בהחלטות מיום 30.3.2014 ומיום 2.2.2020 נקבע כי טענות הנתבעים בהליך עולות כדי הודאה והדחה, שכן כל שנדרש מהתובעת הוא להוכיח בעלות בדירה (בעלות או זכאות להירשם כבעלים, מכוח צו קיום הצוואה; עובדה שאינה במחלוקת). הנתבעים לא חלקו על הטענה כי הם לא שילמו דמי שכירות ו/או דמי שימוש בגין החזקתם בדירה. הם טענו כי הם מחזיקים בדירה כדין, מכוח רישיון בלתי הדיר שהעניקה להם המנוחה. ציינתי בהחלטה מיום 20.2.2020 כי "בכתב הסיכומים יהיו רשאים הצדדים להוסיף ולהתייחס לשאלת נטל השכנוע". התובעת התייחסה לסוגיה זו באופן נרחב בסיכומיה (פרק ב' לסיכומי התובעת). היא טענה כי "מוטל על הנתבעים להוכיח כי בעלותה של התובעת בדירה כפופה לזכותם להתגורר בדירה [...]" (סעיף 7 לסיכומי התובעת). הנתבעים לא התייחסו לסוגיה בסיכומיהם ולמעשה הם לא חלקו על הטענה. במצב דברים זה, אני מקבל את טענת התובעת כי נטל השכנוע להוכחת הטענה כי הם מחזיקים בדירה מכוח רישיון כאמור מוטל על כתפי הנתבעים. נפסק בהקשר זה כי "כדי להעביר את נטל השכנוע באמצעות דוקטרינת ההודאה והדחה יש להראות כי הצד שכנגד "הודה" בעובדות המבססות את עילת התביעה של התובע, אך טען טענות "מדיחות" בדבר קיומן של עובדות בעטיין אין התובע זכאי לסעד המבוקש על ידו" (ראו ע"א 3173/12 עזרא נ' גאריביאן (4.9.2014)). דברים אלו יפים לענייננו. על הנתבעים הנטל להראות כי בחייה ביקשה המנוחה להעניק להם רישיון בלתי הדיר להתגורר בדירה. אבחן סוגיה זו להלן. על הנתבעים מוטל הנטל כאמור גם בהינתן אופי הטיעון עליו הם מבקשים להסתמך, ולמעשה – מכוח הנסיבות, ניסיון החיים והשכל הישר. בנסיבות העניין, אין להטיל על התובעת (הבעלים או מי שזכאים להירשם כבעלים של הדירה) להוכיח עובדה שלילית – שהמנוחה לא העניקה לנתבעים רישיון בלתי הדיר להתגורר בדירה.

הנתבעים טוענים ל"חזקה שיש עמה טענה". הם טוענים לקיומה של עובדה חיובית – הענקת רישיון בלתי הדיר לטובתם. עליהם הנטל (רע"א 296/11 נג'אר נ' עליהן (23.2.2012)). הם לא עמדו בנטל המוטל עליהם. למעשה, גם אם הנטל כולו על התובעת – היא עמדה בנטל.

אני מקבל את טענת הנתבעים לפיה הם טיפלו במנוחה במשך השנים שקדמו לעריכת מסמך האישור ואף לאחריו. למעשה, טענה זו אינה במחלוקת. בעדותה כפרה התובעת במניעים שעמדו בבסיס הטיפול שהעניקו הנתבעים למנוחה, אך לא בעצם הטיפול. היא העידה כי הנתבעים טיפלו במנוחה ועזרו לה, טרם שהיא עצמה החלה לסייע לה: "עכשיו, הם עזרו לה, זה נכון שהם עזרו לה, אני לא אומרת שלא אבל ברגע שהם באו אליה והם אמרו לה 'ארנה, תפטרי את המטפלת, תפטרי את רחל, אל תגידי לה, אנחנו נבוא לגור איתך ואנחנו נטפל בך" (עמ' 142 ש' 24-30). התובעת חזרה על הדברים בהמשך עדותה ("קודם הם באמת עזרו לה, אני לא אומרת שלא'" (עמ' 144, ש' 3-2); וכן בעמ' 144, ש' 9)). הנתבעים אפוא היו בקרבת המנוחה וסייעו לה. מניעיהם, כמו גם מניעי התובעת (גם הנתבעים העלו תהיות באשר למניעי התובעת) – אלו אינם הכרחיים להכרעה במחלוקת שלפניי. כאמור בפסק הדין, מצאתי כי מסמך האישור אינו עולה כדי רישיון בלתי הדיר. סעד הפינוי – שמוביל למסירת הדירה לחזקת התובעת – נעוץ בעצם היותה יורשת עיזבון המנוחה, ולא על רק ע של מתן בכורה למניעיה על פני מניעי הנתבעים.

מצבה הקוגניטיבי של המנוחה בעת חתימתה על מסמך האישור: אין בפי התובעת טענה כי המנוחה לא הייתה כשירה להתחייב במסמך האישור במועד חתימתו (בשנת 2008). ממילא, לא הוצגה תמיכה ראייתית לכך. מחומר הראיות שהוגש עולה כי בשנת 2010 חלה ירידה במצבה הקוגניטיבי של המנוחה. הנתבעת צירפה לתצהירה המשלים אישור רפואי מיום 29.7.2010 המתייחס למנוחה, במסגרתו ציינה הרופאה הגריאטרית כי "לאחרונה חלה התדרדרות ניכרת במצבה של החולה. מצבי בילבול – צעקות, נכנסת לחרדות, ממציאה דברים. בבדיקה קוגניטיבית אשר נערכה ב06.2010 – פגיעה קשה בזיכרון עבודה, פגיעה בקשב וריכוז. פגיעה ביכולת אקזקוטיבית. שיפוט פגוע החולה זקוקה למינוי אפוטרופוס" (נספח א' לתצהיר המשלים של הנתבעת). כך עלה גם מחוות הדעת של ד"ר אלכסנדר מיום 1.9.2010 (נספח 27 לתצהיר הנתבעת). נתתי דעתי לתצהירו של עו"ד גוטליב המנוח, שם צוין כי הוא שוחח עם המנוחה טלפונית "בשנת 2010" והם ניהלו שיחה רגילה במסגרתה הוא לא מצא דבר חריג בהתנהגות המנוחה. אין בכך לשנות את המסקנה בדבר ירידה במצב הקוגניטיבי של המנוחה במהלך שנת 2010, כך כעולה מעמדת גורמי הרפואה.

אין די בטענות התובעת לפיהן המנוחה חששה מפני הנתבעים. התובעת עצמה העידה כי בשנה האחרונה היא ראתה את הנתבעים בבית המנוחה (עמ' 162, ש' 33-30). לטענתה, בשנה האחרונה המנוחה לא רצתה שהנתבעים יבואו בכלל (עמ' 163, ש' 9). מעדות התובעת עלה כי המנוחה ביקשה להימנע ממפגש עם הנתבעים בשנה האחרונה לחייה. בתקופה זו, על פי התיעוד הרפואי שהוצג, המנוחה סבלה מחרדות ואף המציאה דברים. עם זאת, התובעת ציינה כי קודם לכן "היחסים ביניהם היו בסדר עד שהתחילה" (עמ' 163, ש' 7-6). משמעות הדבר כי אף אם בערוב ימיה הביעה המנוחה חשש מפני הנתבעים, אין בכך להעיד על טיב יחסיה עם הנתבעים במועד עריכת מסמך האישור, אשר התובעת בעצמה העידה כי "היו בסדר".

קיים בסיס לטענת הנתבעים כי במועד החתימה על מסמך האישור ביקשה המנוחה להעניק להם רישיון להתגורר בדירה "כאות תודה" על סיוע שהעניקו לה. עם זאת, לא שוכנעתי, כלל ועיקר, כי מדובר ברישיון בלתי הדיר. על כך להלן.

רישיון בלתי הדיר – הדין החל
לא בנקל יכיר בית המשפט ברישיון בלתי הדיר במקרקעין, באשר הוא חותר תחת זכות הקניין של נותן הרישיון. הכרה זו שמורה למקרים חריגים בהם עקרונות הצדק ותום הלב דורשים למנוע מנותן הרישיון לבטלו וכאשר הנסיבות יצרו הסתמכות צפויה, לגיטימית והגיונית של מקבל הרשות, לפיה מדובר ברשות לצמיתות (ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש – חברה ממשלתית-עירונית לדיור ושיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ (3.10.2017); עמ"ש (מחוזי מרכז) 5174-09-15‏ ‏ א.ג. נ' א.מ. (19.2.2017)). בבואו לבחון את שאלת ביטול הרישיון על בית-המשפט להתחשב, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון ובתנאיו, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל מקבל הרישיון, במידת הסתמכותו על הרישיון ובנזק שנגרם לו עקב כך (עניין יהודאי; רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 170 (1999)). נפסק כי יש לבחון בנוסף גם את "[...] משך הזמן בו החזיק בעל הרישיון בקרקע בלי שפעל בעליה לסילוקו; כמו כן תבחן השאלה האם בהסתמך על ציפייה זו השקיע בעל הרישיון השקעות בנכס, כגון הקמת מבנה או שיפור מבנה קיים, ומה היקף ההשקעות; האם ההשקעות היו על דעת בעל המקרקעין ובשיתוף פעולה עמו וכיוצ"ב" (ראו עניין א.ג נ' א.מ לעיל, פסקה 40 והאסמכתאות שם).

סיווג הרישיון כהדיר או בלתי הדיר תלוי, אפוא, בנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. בהקשר זה נפסק כי "רשות רשות ונסיבותיה ותנאיה שלה: יש רשות ואין בה תמורה, ואי-אפשר לבטלה; ויש רשות ויש בה תמורה, ומותר לבטלה" (ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ פ"ד מ(1) 321, 325 (1986). הכרה ברישיון כבלתי הדיר מחייבת תשתית ראייתית מבוססת ומוצקה.

רישיון בלתי הדיר – יישום הדין על נסיבות העניין
התובעת ניסתה לבסס את טענתה בדבר היעדר כוונה של המנוחה להעניק לנתבעים רישיון בלתי הדיר להתגורר בדירה על שתי שיחות מוקלטות בינה למנוחה, שהתקיימו והוקלטו בעת ביקור התובעת את המנוחה: אחת מחודש מאי 2010; שנייה מחודש יולי 2010 (ראו סעיף 47 לתצהיר התובעת והתמלילים המצורפים כנספחים 9 ו-10). היא טענה כי עולה מהתמלילים שהמנוחה לא העניקה לנתבעים רשות להתגורר בדירה ואף דרשה כי הם ישלמו שכר דירה (סעיפים 55-53 לתצהיר התובעת). כן נסמכה התובעת על תצהירו של עו"ד גוטליב המנוח, ממנו עולה כי המנוחה פנתה אליו בשנת 2010 על מנת שיערוך הסכם שכירות עבור הנתבעים.

תמלילי השיחות: אין ליתן משקל ראייתי לתמלילים אלו: מדובר בהקלטות מתוכננות ויזומות על ידי התובעת (עמ' 145, ש' 20). היא טענה כי היא הקליטה את המנוחה "למה שהיא כל כך פחדה מהם וכל כך היתה בטראומה מהם שהייתי חייבת לעשות את זה שיראו מה, היא לא רצתה לתת להם את הדירה בשום אופן" (עמ' 145, ש' 16-15). איני מקבל את הטענה. מעדות התובעת עלה כי היא לא ביצעה פעולות כלשהן להגן על החשש הנטען שהביעה המנוחה, כדוגמת פנייה לאפוטרופוס (לאחר המינוי; המינוי היה במועד מאוחר יותר) , לגורמי רווחה או למשטרה. לא ברור כיצד הקלטת המנוחה אמורה הייתה ליתן מענה לחשש שהעלתה המנוחה (במיוחד כשהתובעת החזיקה בידיה את ההקלטות במשך שנים עד לתביעה, מבלי לחשוף אותן). התרשמתי כי ההקלטה נבעה בעיקר מדאגת התובעת לגורל הדירה. ההקלטות בוצעו בטייפ מנהלים עם קלטת עם סליל הקלטה (עמ' 150, ש' 22-17). לא מדובר בקובץ דיגיטלי שמאפשר לבחון את מועד ביצוע ההקלטות. התובעת אישרה כי קיימת אפשרות לעצירת ההקלטה וכי ההקלטה הראשונה (נספח 9) לא החלה בתחילת השיחה: היא ציינה: "כנראה שזה לא הקליט לי, מה לעשות" (עמ' 152, ש' 33). קיימות "קפיצות" רבות בהקלטות. ההסבר שנתנה התובעת לאותן "קפיצות" – "אני לא יודעת, לא ידעתי כל כך טוב להפעיל את זה כל פעם ברח לי, זה הכל. לא היה לי שום דבר להסתיר [...]" (עמ' 157, ש' 29-28) – אינו מסייע לה. בין אם מקור הניתוקים בתקלה במכשיר ההקלטה או בחוסר מיומנות התובעת בהפעלת המכשיר ובין אם מקורן במניפולציה שעשתה על מנת לערוך את השיחה (לא הונחה תשתית מספקת לקבוע זאת) – התוצאה זהה. התמלילים אינם משקפים את מלוא הדברים שהוחלפו ומוצגת בהם תמונה חלקית בלבד.

קיים קושי להסתמך עליהם. מעבר לכך, השיחות נערכו בחודשים מאי ויולי 2010, כשעל פי התיעוד הרפואי חלה הידרדרות במצבה הקוגניטיבי של המנוחה בתקופה זו. סימני שאלה בדבר מצבה הקוגניטיבי של המנוחה במועדים אלו עולים גם מתוכן דבריה בשיחה. המנוחה ציינה בשיחה שיש אנשים שרוצים לרצוח אותה ואף ביקשה מהתובעת ובנה לרצוח את האנשים שמאיימים עליה (עמ' 11-10 לנספח 9). התובעת אישרה שהיא לא פנתה למשטרה בעניין זה ("ידעתי שהם לא הולכים להרוג אותה" (עמ' 161, ש' 11)). היא אישרה כי המנוחה הייתה באשליה שמישהו רוצה לרצוח אותה והעריכה שיש חסר בתפיסת המציאות שלה. היא אישרה כי המנוחה נטלה כדורים באותו המועד (היא לא זכרה אילו כדורים) (עמ' 161, ש' 24-23). לכל זאת יש להוסיף כי בשיחות נכחו בנה של התובעת, ליאור, ומטפלת בשם תמרה, שהתובעת לא העידה בהליך. עניין זה נזקף לחובתה.

תצהירו של עו"ד גוטליב המנוח: עו"ד גוטליב הלך לבית עולמו טרם שהחל שלב ההוכחות בתיק. חקירתו הנגדית אפוא לא התאפשרה. הצדדים הסכימו לקבל את תצהירו כאמרת עד שנפטר (עמ' 34, ש' 7-6). עו"ד גוטליב המנוח לא ציין בתצהירו באיזה מועד בדיוק פנתה אליו המנוחה בבקשה כאמור. אף אם אניח כי מדובר בבקשה שהמנוחה הפנתה אליו בשלהי שנת 2010 (יש תימוכין לכך: נספחים 35 ו-36 לתצהיר הנתבעת, מחודש נובמבר 2010; מנספח 36 עולה כי אותה פנייה של המנוחה נעשתה "שבועות" לפני יום 16.11.2010)), הרי שיש בכך כדי לתמוך במסקנה כי מסמך האישור לא היווה רישיון בלתי הדיר, שהרי המנוחה – בחייה – לא ראתה אותו ככזה. לא הובאו נתונים רפואיים ברורים, שיש בהם כדי לשלול את האפשרות, כי על אף מצבה הקשה של המנוחה בשלהי שנת 2010, לא היו באותם ימים גם רגעים של צלילות הדעת, שאפשרו לה ליצור קשר טלפוני עם עורך-דינה ולפנות אליו בבקשה לחייב את הנתבעים בתשלום של דמי שכירות. עדותה של המטפלת עשויה הייתה לסייע, אלא שהיא לא הובאה להעיד. עו"ד פרי, ב"כ הנתבעת באותם הימים, ערך תרשומת של שיחתו עם עו"ד גוטליב המנוח (נספח 36 לתצהיר הנתבעת), שלפיה באותה השיחה נדהם עו"ד גוטליב לשמוע כי המנוחה הייתה במצב של דמנציה. ביחס לאפשרות כי באותו המועד ("שבועות" לפני חודש נובמבר 2010) היו רגעי צלילות בחייה של המנוחה, קיימת הודאת בעל דין מצד הנתבעת. כך ציינה הנתבעת בבקשתה מיום 7.11.2010 להתמנות לאפוטרופוס על המנוחה (נספח 34 לתצהיר הנתבעת): " נראה כי החסויה מצויה כיום במצב של תנודתי בין צלילות דעת לבין דמנטיות, ולא מן הנמנע שמצבה ילך ויחמיר בימים הקרובים" (סעיף 73 לבקשה; ההדגשה במקור). האמור בתצהירו של עו"ד גוטליב המנוח תומך אף הוא במסקנה כי המנוחה לא העניקה לנתבעים רישיון בלתי הדיר למגורים בדירה.

אין בחומר הראיות בסיס איתן לקביעה כי המנוחה ביקשה להעניק לנתבעים רישיון בלתי הדיר ביחס לדירה. ההיפך נכון. מתוך נסיבות העניין עולות שלל אינדיקציות לכך כי המנוחה ביקשה לשמר לעצמה זיקה לדירה במהלך חייה וכי לא עמדה לה כוונה להקנות לנתבעים רישיון בלתי הדיר בדירה בתקופה זו. ממילא, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת המאפשרת לקבוע אחרת. על כך להלן.

הנתבעים הציגו שלל מסמכים ועדויות (מצד גב' זעירא; מצד הנתבעים וילדיהם) על מנת להראות כי הם טיפלו במנוחה וסייעו לה במסירות במשך שנים. הטענה כי הם סייעו למנוחה התקבלה. אולם אין די בעצם מתן עזרה וסיוע למנוחה (אף אם הסיוע נמשך תקופה ממושכת) כדי לבסס כוונה להעניק לנתבעים את החזקה בדירה למשך כל ימי חייהם. מדובר בנכס יקר ערך – דירת מגורים. אין מדובר בעניין של מה בכך. הכרת תודה מצד המנוחה יכולה הייתה להיות גם בדמות של מתן רישיון להתגורר בדירה, שניתן לביטול ככל שהמנוחה תחפוץ בכך.

נתונים נוספים מעידים על כך שגם הנתבעים – במהלך חייה של המנוחה – לא ראו במסמך האישור משום רישיון בלתי הדירה לגור בדירה, אלא הסכמה של המנוחה כי הם יתגוררו בדירה, ללא אותו יסוד נטען ( "בלתי הדיר") ש מונע מהמנוחה מלחזור בה מהסכמתה:

תסקיר פקידת הסעד מיום 25.10.2010 (נספח 33 לתצהיר הנתבעת) נערך בהסתמך על דברים אותם מסרו הן התובעת הן הנתבעת לפקידת הסעד. כך ציינה פקידת הסעד, ביחס לאותם דברים שמסרה לה הנתבעת עצמה:

"גב' סימה אלון סיפקה בפגישה במחלקה לשירותים חברתיים כי מאז שהיא מכירה את גב' אולגנבלום, היא זו שטיפלה בה ודאגה לכל צריכה. כן סיפרה גב' אלון שאין לה דירה משלה. לדבריה, החסויה נתנה לה להתגורר בדירת אחותה המנוחה בתנאי שכירות ללא תמורה כהבעת תודה על טיפולה המסור בחסויה [...]". תנאי שכירות – אלו היו דברי הנתבעת. כך תפסה הנתבעת עצמה את אותו רישיון שהעניקה לה המנוחה. "שכירות" אינה אלא מעמד ארעי. נתון זה תומך באופן ממשי במסקנה כי מדובר ברישיון בלתי הדיר;

נתון נוסף, אף הוא ראיה שקשורה לנתבעת עצמה: ביום 7.11.2010 עתרה הנתבעת בבקשה להתמנות לאפוטרופסית על המנוחה. המטרה שעמדה ביסוד הבקשה – אף שהיא הוגשה על-ידי מי שאינו בן משפחה של המנוחה (כאמור, הנתבעת היא אחיינית של הידוע בציבור המנוח של המנוחה; הדבר לא מנע ממנה לציין: "המבקשת הינה אחייניתה של הגב' ארנה אולגנבלום (להלן: "החסויה"), מצד הידוע בציבור של החסויה [...]"), הייתה "מחשש כבד כי המשיבה (הנתבעת – י.נ.) והמטפלת הצמודה לחסויה, מנסות להשתלט על כספה ורכושה של החסויה". גורם זר (במובן שהוא נעדר קשר משפחתי) שמבקש להתמנות לאפוטרופוס מחויב להצביע, בין היתר, על היעדר אינטרס אישי ברכושו על החסוי. עליו ליתן פירוט מלא ומקיף על אודות טיב הקשר והזיקות הכלכליות אל אותו חסוי. הנתבעת לא הסתירה את מגוריה בדירה. אלו היו הפרטים שהיא מסרה על אודות מגוריה בדירה:

"בשנת 2008 הציעה החסויה, מתוך הערכה והוקרה למבקשת ולבעלה, לעבור להתגורר בדירה הרשומה על שמה, ברחוב ישעיהו 15 בתל אביב, אותה קיבלה בירושה מאחותה לילי טפליצקי ז"ל. המבקשת קיבלה את מפתח הדירה מידי המטפלת של החסויה, ורה, זאת בהתאם להוראתה של החסויה והסכמתה המלאה המבקשת ובעלה עבור להתגורר בדירה זו, לאחר ששיפצו אותה מן היסוד ומתגוררים בה עד היום" (סעיף 34 לבקשה).

הטענה כי "החסויה" העניקה ל"מבקשת" ובעלה רשות בלתי הדירה להתגורר בדירה במהלך כל ימי חייהם, לא צוינה בבקשה. מסמך האישור לא צורף לאותה בקשה ולא נזכר בו . אין זו אלא שגם הנתבעים לא הכירו באותו מסמך אישור כמבסס זכות בלתי הדירה של מגורים בדירה. טענה זו עלתה במועד מאוחר יותר, לאחר שהסתבר לנתבעים כי המנוחה לא הותירה צוואה לטובת ם.

אדגיש: אילו ידעו הנתבעים באותה העת – כשהמנוחה הייתה בחיים – כי עומדת להם זכות בלתי הדירה למגורים בדירה גם לאחר פטירת המנוחה, משמעות הדבר היא כי אותה דירה נגרעה ממצבת זכויותיה של המנוחה (אז אדם שמונה לו אפוטרופוס), לפחות למשך שנים ארוכות. נתון זה רלוונטי לבקשה למינוי אפוטרופוס שהגישה הנתבעת , אולם הוא לא צוין בה . למעשה, צוין אחרת. הנתבעת ציינה באותה בקשה כי למנוחה (אז אדם שמונה לו אפוטרופוס" "רכוש רב הכולל שלש דירות וכספים רבים" (סעיף 12 לבקשה). לא צוין כי על אחת מהדירות (הדירה בה מתגוררים הנתבעים) קיימת אותה מגבלה שלפיה כבר אז – במועד הגשת הבקשה למינוי אפוטרופוס – מנעה מהמנוחה כל אפשרות לבטל את הרשות שניתנה לנתבעים להתגורר בדירה ;

הנתבעים ציינו כי הם מסרו את מספרי תעודות הזהות שלהם למנוחה. מהלך זה אירע לאחר עריכת מסמך האישור ("בערך שנה לפני האשפוז הזה, בקשה שניתן לה את מספרי הזהות שלי ושל אשתי וכל עשינו. ידענו שזה כדי להכין צוואה"; "זיכרון דברים" שערך הנתבע, מוצג ת/6); באופן תמוה, מסמך האישור לא נזכר בזיכרון הדברים שהנתבע ערך; הוא מציין שם גם: "תמיד אמרה לנו שכל רכושה היא תתן לנו"; כאמור, הדבר לא צוין בבקשה למינוי הנתבעת כאפוטרופוס למנוחה; ראו גם ת/ 9 (בקשה שהגישה הנתבעת לביטול צו הירושה לטובת התובעת), סעיף 19: "זמן לא רב לפני פטירתה, אף ביקשה המנוחה את מספרי הזהות של המבקשת ובעלה, תוך שהיא מסבירה כי היא צריכה אותם לשם הכנת צוואתה"). אין מחלוקת כי המנוחה לא הותירה אחריה צוואה בכתב, אף שהייתה לה הזדמנות לעשות כן והשירות המשפטי היה נגיש עבורה. לאחר שלא נערכה צוואה בכתב, הם טענו כי קיימת צוואה בעל-פה לטובתם. הם טענו כן בידיעה כי מסמך האישור אינו אלא רישיון הדיר, ולאחר שהסתבר להם כי מבחינה משפטית המסמך כאמור אינו בבחינת "מתנה" (בסעיף 20 לתצהירה בבקשה למתן רשות להתגונן, בתביעה הקודמת – 46336-05-11, ת/11, טענה הנתבעת כי מדובר במתנה; היום הנתבעים אינם טוענים כן (פרק ב' לסיכומי התשובה מטעם הנתבעים : "חוק המתנה וחוק השכירות אינם רלוונטיים – הנתבעים לא טענו לזכויות במובנים אלה") ;

המנוחה נהגה לערוך הסכמי שכירות בכתב באמצעות עורכי-דין (ראו, לדוגמה, נספח 18 לתצהיר הנתבע). בלתי סביר כי כתב רישיון בלתי הדיר – להבדיל מרשות שנית נת להפסקה בכל עת – ייערך ב"פתק" בכתב היד של הנתבעת. נתון זה מהווה אינדיקציה נוספת לכך שהמנוחה לא ראתה עצמה כמי שהעניקה לנתבעים רשות בלתי הדירה לגור בדירה.

ככל שמצבם הכלכלי של הנתבעים הוא נתון רלוונטי לקביעה האם מדובר ברישיון הדיר או בלתי הדיר – חשוב להדגיש כי הצגת הדברים באשר למצבם הכלכלי אינה מהימנה. תיקים בלשכת ההוצאה לפועל או הליכי פשיטת רגל אינם חזות הכל. הנתבעת קיבלה בירושה זכויות (50%) בדירה (דירה שהייתה שייכת קודם לכן לדני) . לא נמסר הסבר מניח את הדעת, כיצד – על אף הטענות – בחרה הנתבעת להעניק את זכויותיה בדירה לבנה (עמ' 78-77).

לא שוכנעתי כי נוסחו של מסמך האישור מלמד כי המנוחה ביקשה להעניק לנתבעים רשות בלתי הדירה להתגורר בדירה. מסמך האישור אינו מציין כי מדובר ברשות בלתי הדירה, אלא שהמנוחה מרשה לנתבעים להתגורר בדירה של אחותה. היא אף מציינת כי הרשות ניתנת מכוח היותה אפוטרופוס על אחותה, אף שבמועד זה האחות לילי כבר נפטרה.

כפי שציינתי, המנוחה לא העבירה את הדירה במתנה לנתבעים ואף לא ערכה צוואה בכתב במסגרתה היא הורישה להם את הדירה (לטענתם, "המנוחה לא הספיקה לערוך צוואה שתגשים את רצונה להעניק לנו את הדירה" (סעיפים 91-89 לתצהיר הנתבעת)). הנתבעים, שניהם, טענו כי המנוחה פנתה אליהם כי יעבירו לה את מספרי הזהות שלהם לצורך עריכת צוואה (עמ' 97, ש' 6-5; ת/6). אלא שהיא לא ערכה צוואה בסופו של יום. מסמך האישור נערך בשנת 2008. הנתבעים עצמם טענו כי מצבה הקוגניטיבי של המנוחה החל להידרדר רק בשנת 2010. מדובר בתקופת זמן מספקת במסגרתה הייתה יכולה המנוחה לערוך צוואה, אילו חפצה בכך. בבעלות המנוחה היו שתי דירות (נוסף לדירה שבענייננו) וכספים רבים. את אחת הדירות היא השכירה. היא הייתה מלווה ביועצים משפטיים והיה באפשרותה לטפל בהסדרת זכויות הנתבעים בדירה, אילו רצתה בכך.

בנוסף, חלוקת מסמך האישור לשתי תקופות – במהלך חיי המנוחה ולאחר מותה – תומכת, אף היא, במסקנה כי המנוחה לא התכוונה במהלך חייה להקנות לנתבעים רישיון בלתי הדיר בדירה. העובדה כי ממסמך האישור עולה, באופן מפורש, כי המנוחה ביקשה להקנות לנתבעים את הבעלות בדירה רק לאחר מותה, מעידה כי במהלך חייה לא הייתה לה כוונה לנתק את זיקתה לדירה.

הנתבעים טענו כי מדובר ברשות שניתנה להם למשך כל ימי חייהם. אם אכן – כטענת הנתבעים – המנוחה לא ראתה בדירה חלק ממאגר נכסיה ולא ביקשה לשייר לעצמה זכות בדירה – מדוע לא העבירה לנתבעים את זכות הבעלות באופן מיידי? מדוע היה צורך ב"תחנת ביניים", בדמות רישיון בלתי הדיר אשר "ישתכלל" לאחר מותה? נתתי דעתי לטענת הנתבעים כי באופן אופרטיבי היה צורך להעביר תחילה את הדירה משם האחות המנוחה (לילי) לשם המנוחה, ורק לאחר מכן להעבירה על שם הנתבעים (סעיף 4 לסיכומי התשובה), אולם אין בכך משום הסבר משכנע לכך שמסמך האישור נוסח באופן שאינו מעביר את הזכויות בדירה בו במועד, במיוחד כשהמסמך נערך ללא ליווי משפטי וספק אם הנתבעים והמנוחה נתנו דעתם לקושי הרישומי במועד עריכת מסמך האישור.

נתתי דעתי לטענת הנתבעים בסיכומיהם לפיה "כשהוכח שהיתה כוונה של בעל הזכויות להקנות למשתמש רשות לצמיתות או התחייבות כי הנכס יועבר במתנה, ובעל הרישיון הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, אך ההתחייבות לא הסתיימה ברישום, יהווה הדבר חיזוק מובהק לכך שיתנה לו לכל הפחות זכות בלתי הדירה" (סעיף 9 לסיכומי הנתבעים). הפסיקה אליה הפנו הנתבעים בסיכומיהם בהקשר זה אינה מסייעת להם. בענייננו, לא מדובר במקרה בו הוכח כי מראש הייתה כוונה להקנות בעלות, שלא השתכללה (כמו, לדוגמה, בעניין ציזיק (ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1) 321 (1986)), אליו מפנים הנתבעים (מס' 18 לרשימת האסמכתאות), בו הוצג מסמך ממנו עלתה כוונה להקנות את המקרקעין במתנה באופן מיידי). בענייננו, ממסמך האישור עולה, מפורשות, כי במהלך חייה לא התכוונה המנוחה להקנות לנתבעים בעלות בדירה. אף לא שוכנעתי כי באותה העת המנוחה התכוונה להרשות לנתבעים להתגורר בדירה לצמיתות.

כפי שטענה התובעת, גם ההסכם שנערך בין המנוחה לדני, ביחס לחלוקת רכושם (נספח 11 לתצהיר התובעת), הצביע על כך שהמנוחה ביקשה לשמור על נכסי המקרקעין שבבעלותה, אפילו מפני בן זוגה. כך, בסעיף 8 להסכם האמור נקבע כי במקרה והמנוחה תלך לעולמה לפני דני, הוא יידרש לפנות את דירתה ולמסור את החזקה ליורשיה על פי דין או על פי צוואה. בהתאם, גם סעיף 2 להסכם האמור קובע כי נכסי הצדדים, עד לחתימת ההסכם, יוותרו בבעלותם. יש בכך להצביע על הלך הרוח של המנוחה בכל הקשור לנכסים שבבעלותה. האמור אינו עולה בקנה אחד עם האופן בו מבקשים הנתבעים לצייר את דמותה של המנוחה, כמי שלא ראתה בדירה חלק ממאגר נכסיה והייתה נכונה להעניק להם, בקלות יחסית – על גבי פתק שנערך ללא ליווי משפטי (שהיה זמין עבורה כל אותה העת) – זכויות למשך כל החיים בדירה, כאות תודה על סיוע שהעניקו לה. זכויות כאמור היא נמנעה מלהעניק אפילו לבן זוגה, ואף דאגה לעגן את הדברים בהסכם משפטי שנערך בידי עורך דין (נספח 11 לתצהיר התובעת).

ניסיונם המאוחר של הנתבעים – באמצעות הנתבעת – לבטל את צו קיום הצוואה שהוצא למנוחה, תוך שהם טוענים כי המנוחה התחייבה להעניק לנתבעת את כל רכושה (לא רק את הדירה), מעורר סימני שאלה ותמיהות. הנתבעת הגישה, בתקופת ניהול ההליך דנן, בקשה לבית המשפט לענייני משפחה לביטול צו קיום הצוואה שהוצא לטובת התובעת (ת/9), תוך שהיא טוענת כי המנוחה העניקה לנתבעת, בעל-פה, את כל רכושה (הטיעון אינו ברור: מצד אחד נטען כי הכוונה הייתה להוריש את הרכוש לנתבעים, שניהם; מצד שני, הנתבעת – לבדה – היא שביקשה להביא לביטול צו קיום הצוואה לטובת התובעת, ושם היא טענה, בחלק מהסעיפים, כי המנוחה התכוונה להוריש לה את כל רכושה. הנתבע אינו נזכר בכל הסעיפים , אלא רק בחלקם).

הנתבעת אף הביעה סברה בהליך שם כי המנוחה ערכה צוואה בכתב וכי "בסופו של יום צוואתה הכתובה של המנוחה לא נמצאה ולמבקשת חשש, כי היא הועלמה עקב מה שנמצא כתוב בה וכדי לפגוע בזכויות המבקשת ובעלה [...]" (סעיף 20 למוצג ת/9). בעוד שבהליך זה הם טענו כי המנוחה ביקשה להעביר להם זכויות בדירה בלבד, הם העלו שם טענה מאוחרת כי היא ביקשה להוריש להם את כל רכושה. בהליך הנוכחי הם לא ציינו דבר בנוגע לצוואה בעל-פה לטובתם ואף לא העלו את טענתם כי המנוחה ערכה צוואה בכתב שמקומה אינו ידוע. הדבר מעורר תהיות מהותיות סביב גרסת הנתבעים בכל הקשור לאשר הבטיחה להם המנוחה.

המטפלת הצמודה של המנוחה, שעדותה הייתה בוודאי יכולה לשפוך אור על האופן בו תפסה המנוחה את הסיוע שהנתבעים העניקו לה וכן על כוונותיה בכל הקשור להחזקת הנתבעים בדירה – לא הובאה לעדות (התובעת ציינה שהמטפלת שמעה את דברי המנוחה ביחס לנתבעים "אני יכולה להביא אותה, אפשר" (עמ' 144, ש' 31-29)). הנתבעים לא זימנו אותה למסור עדות מטעמם. אי הבאתה לעדות עומדת להם לרועץ.

עקרונות הצדק, ובכללם שיקול ההסתמכות של בר הרשות והשבחתו של הנכס, אינם מצדיקים הכרה ברשות בלתי הדירה בענייננו. על כך להלן.

מלשון מסמך האישור עולה, באופן ברור, כי המנוחה התירה לנתבעים "לגור ולשפץ על חשבוני, את הדירה הנ"ל [...]" – קרי, על חשבון המנוחה. עובדה זו מהווה, כשלעצמה, תימוכין לכך כי המנוחה ביקשה לשמר את זיקתה לדירה, שאם לא כן אין הגיון בכך שהיא ניאותה לשפץ על חשבונה דירה שהיא אינה מתכוונת להחזיק בה במהלך חייה ושהנתבעים טוענים כי היא לא ראתה בה חלק ממאגר נכסיה.

הדברים אינם מתמצים בזאת. הנתבעים ציטטו – לאורך כתבי טענותיהם – את מסמך האישור באופן שגוי, וזאת – באופן עקבי, מגמתי ומטעה, תוך שהם טוענים כי נכתב בו שהמנוחה נתנה להם היתר "לגור ולשפץ על חשבונם, את הדירה הנ"ל [...]" (סעיף 25 לבקשת רשות להתגונן; סעיף 44 לתצהיר הנתבעת; סעיף 29 לתצהיר הנתבע; סעיף 15 לסיכומי הנתבעים). בהתאם, הם הוסיפו וטענו, לאורך ההליך, כי הם אלו ששיפצו את הדירה – על חשבונם; המנוחה לא שילמה בגין השיפוץ; הם הוציאו כספים רבים ונטלו הלוואות לצורך ביצוע השיפוץ ולמעשה – השיפוץ בוצע על ידם נוכח הסתמכותם על הרישיון. הם טענו כי אלמלא ידעו שהדירה מיועדת עבורם לצמיתות – הם לא היו משפצים אותה על חשבונם.

העובדה כי הנתבעים ציטטו באופן שגוי את מסמך האישור עלתה בדיון הראשון (ביום 30.3.2014) (עמ' 1, ש' 14-10). אז ציין ב"כ הנתבעים: "המסמך המקורי של נספח 6 [מסמך האישור – י.נ.] לא נמצא כאן. ככל הנראה הוא נמצא במשרד ואנחנו נציג אותו" (יצוין כי מחוות דעת המומחה עולה כי מסמך האישור נבדק במקור; לא הועלתה טענה לפיה המקור אינו תואם את ההעתק שהגישו הנתבעים לתיק בית המשפט). הנתבעים צירפו לתצהירם העתק ממסמך האישור (נספח 19 לתצהיר הנתבעת), תוך שהם מצטטים אותו פעם נוספת באופן שגוי (סעיף 44 לתצהיר הנתבעת; סעיף 39 לתצהיר הנתבע) ומוסיפים לטעון כי ההיתר שהעניקה להם המנוחה הוא לשפץ את הדירה על חשבונם. הם הוסיפו לצטט את המסמך באופן שגוי גם בסיכומיהם (סעיף 15 לסיכומי הנתבעים). משהעלתה התובעת בסיכומיה את הטענה כי מדובר בציטוט שגוי, פטרו עצמם הנתבעים בסיכומי התשובה מעניין זה, תוך שהם מציינים כי המנוחה לא שילמה בגין השיפוץ וכי "אין כל נפקות להתפלפלות המיותרת ביחס לנוסח כתב הרישיון" (סעיף 4 לסיכומי התשובה). אני מייחס חומרה יתירה לאופן הציטוט השגוי, לשיטתיות והמגמתיות של התנהלותם. מדובר בהתנהלות שיש בה דופי רב, הן במישור הדיוני, הן במישור המהותי. הדבר מעיד, בין היתר, כי גם לשיטתם – ללא סילוף הכתוב (שנועד להעמיד להם טענה לגיטימית בדבר "השקעה" בדירה ו"הסתמכות" על הרישיון), מדובר ברישיון הדיר .

אופן הציטוט, כמו גם השינוי המהותי הנובע מכך, אינם מעידים על טעות סופר. מדובר ב"ציטוט" שאינו נאמן למקור. חרף העמדת הנתבעים על הטעות – אשר תוצאתה הטיה ברורה של הדברים אל עבר עמדתם, טענו הנתבעים כי מדובר ב"התפלפלות מיותרת ביחס לנוסח כתב הרישיון" (סעיף 4 לסיכומי התשובה). עמדה זו תמוהה ומקוממת. נוסח הרישיון חשוב ביותו. הוא מלמד על כוונת הצדדים בעת עריכת מסמך האישור והוא משליך באופן ישיר על השאלה האם בנסיבות העניין היה מקום להסתמכות של הנתבעים על הרישיון. מדובר בנדבכים יסודיים וקריטיים בבחינת סיווג הרישיון. ניסיונם של הנתבעים להציג התחייבות שונה מזו שניתנה להם בפועל – מעורר סימני שאלה כבדים ביחס לגרסתם בכל הקשור לאשר הבטיחה להם המנוחה.

הנתבעים לא קיבלו היתר לשפץ את הדירה על חשבונם. הוסכם כי הדירה תשופץ על חשבון המנוחה. יש בכך לשמוט את הקרקע תחת טענת ההסתמכות של הנתבעים. בנסיבות אלו, לא היה יסוד להסתמכות הנתבעים, שבאה לידי ביטוי, לטענתם, בהוצאת כספי השיפוץ. הנתבעים לא סיפקו הסבר להתנהלותם בעניין זה. משסוכם כי השיפוץ יבוצע על חשבון המנוחה, יש לתמוה מדוע התנדבו הנתבעים לבצע שיפוץ על חשבונם, תוך שהם נדרשים, לטענתם, להוציא כספים רבים וללוות כספים מילדיהם, כל זאת כשמצבם הכלכלי אינו שפיר. בנסיבות אלו, אם אכן ביצעו הנתבעים את השיפוץ על חשבונם – אין להם להלין אלא על עצמם. הטענה כי הם השקיעו כספים בשיפוץ על יסוד הרישיון אינה מתקבלת, באשר נוסח כתב הרישיון אינו תומך בטענתם כי סוכם שהשיפוץ יבוצע על חשבונם.

יתרה מזאת, לא מדובר במקרה בו מקבל הרישיון התגורר במשך שנים בדירה וכתוצאה מכך השקיע בה. אחות המנוחה נפטרה ביום 22.5.2008. מסמך האישור נערך פחות משלושה חודשים לאחר מכן (ביום 15.8.2008). הנתבעים טענו כי הם החלו לשפץ את הדירה עוד קודם לעריכת מסמך האישור (הם טענו כי המסמך נערך בעקבות תמיהות השכנים ביחס לשיפוץ) ועוד קודם לכניסתם לדירה. הנתבעים מיהרו להיכנס להתחייבויות כספיות גבוהות (כך לטענתם) על יסוד התחייבות נטענת בעל-פה ומסמך בן מספר שורות שאת תוקפו המשפטי הם לא בחנו קודם לתחילת השיפוץ ואשר נוסחו – כך מתברר – אינו תומך בביצוע השיפוץ על חשבונם, והכל תוך פחות משלושה חודשים ממועד פטירת אחותה של המנוחה.

אדגיש כי למעט בסוגיית השיפוץ, לא נטענה טענה להסתמכות נוספת על הרישיון. הנתבעים התגוררו בשכירות קודם לכניסתם לדירה. הם לא מכרו נכס על מנת לעבור לדירה. הם לא שינו את מצבם לרעה על יסוד הרישיון – נהפוך הוא.

אף אם היה בסיס להסתמכות הנתבעים על הרישיון לצורך ביצוע השיפוץ, מצאתי כי עצם ההסתמכות והיקפה לא הוכחו די הצורך. הנתבעים טענו כי הם השקיעו סך של 157,200 ש"ח בביצוע השיפוץ אשר נמשך למעלה מחודש ימים (סעיף 19 לסיכומי הנתבעים). הם טענו כי הם לוו עשרות אלפי שקלים מילדיהם, נטלו הלוואות והפעילו בעלי מקצוע. הטענות לא הוכחו. הם לא הציגו תמונות של השיפוץ, הם לא הציגו אסמכתאות לתשלומים ששילמו לבעלי מקצוע (רשימה בכתב ידו של הנתבע המפרטת את השיפוצים שנעשו בדירה ואת רשימת הקבלנים המבצעים אינה מהווה ראייה מספקת (נספחים 24-23 לתצהיר הנתבעת)). בעלי מקצוע שלטענתם ביצעו את השיפוץ לא העידו, זאת אף שבא כוח הנתבעים ציין: "ננסה לשחזר את ההוצאות ונביא את אנשי המקצוע" (עמ' 2, ש' 8). הנתבעת נשאלה מדוע לא הציגו קבלות ביחס לשיפוץ והשיבה: "יש חלק שהביאו קבלה ויש חלק ששילמתי" (עמ' 120, ש' 24), ולאחר מכן הוסיפה: "בעלי מקצוע אמרו "את רוצה את זה בלי קבלה, לא יהיה לך לשלם מע"מ [...] אמרתי כן, אם אני לא צריכה לשלם מע"מ אז כן" (עמ' 121, ש' 33-31). תשובתה אינה מהווה הסבר לגבי חלק מבעלי המקצוע שסיפקו קבלות. יוצא כי גם אם הוציאו הנתבעים כספים לשיפוץ הדירה, הוצאת הכספים והיקפם לא הוכחו באופן מספק.

הנתבעים הביאו לעדות שלושה מתוך ארבעת ילדיהם. מדובר בעדות של בעלי עניין. ניסיון הילדים להעיד לטובת הוריהם בלט במהלך העדויות. תשובות הבת אורטל אלון היו מתחמקות ובלתי מספקות, גם ביחס לעניינים טריוויאליים, כגון מתי הוריה התגרשו (עמ' 41, ש' 26-25). גם כשנשאלה האם הנתבע מתגורר אצל אחיה (האח היחיד שלא מסר עדות בתיק), תשובתה הייתה מתחמקת: "עד כמה שאני יודעת לא" (עמ' 44, ש' 29). מצאתי קושי להסתמך גם על עדות הבת שגית אלון גול. גב' אלון גול העידה: "ארנה תמיד אמרה שהיא תיתן להם את הדירה הזאת" ובהמשך הוסיפה "שמעתי את זה בעצמי בוודאות, שמעתי את זה לא פעם ולא פעמיים עוד כשדני היה בחיים גם [...]" (עמ' 57, ש' 28-25). טענתה כי המנוחה התחייבה להעניק לנתבעים את הדירה עוד בימי חייו של דני תמוהה, נוכח העובדה שדני נפטר בשנת 2002 (עמ' 66, ש' 28-25), כחמש שנים קודם לפטירת אחות המנוחה, לילי, בשנת 2008 (סעיף 14 לסיכומי הנתבעים), כאשר ירושת המנוחה את אחותה טרם נראתה באופק.

עדות הגב' זעירא: אף שמדובר בעדות של צד שלישי שאינו בעל עניין, הרי שגב' זעירא העידה כי היא הכירה את המנוחה לראשונה במהלך אשפוזן המשותף בחודש אוגוסט 2008 (סעיף 2 לתצהיר גב' זעירא). היינו, ימים ספורים קודם לעריכת מסמך האישור. לפיכך, ספק אם בנסיבות אלו עדותה יכולה להוות תמיכה מספקת לטענות הנתבעים ביחס לנסיבות עריכת מסמך האישור ולכוונת הצדדים בקשר אליו. ממילא, עדותה הובאה בעיקר להוכחת טיפול הנתבעים במנוחה – טיפול שלגביו אין מחלוקת.

הנתבעים השקיעו מאמץ רב על מנת לבסס את טענתם כי התובעת היא שביקשה לנצל את מצבה של המנוחה והיא חיזקה את הקשר עמה רק בעת שקדמה לפטירתה, ממניעים פסולים. הם כפרו בצו קיום הצוואה שניתן לטובתה. אין מקומן של טענות אלו להתברר בהליך זה, במיוחד כשהנתבעים מנהלים הליך לתקיפת צו קיום הצוואה.

אכן, במהלך ההליך עלו תהיות בכל הנוגע להתנהלות התובעת ולמניעיה – במיוחד בקשר עם תמלילי השיחות שהוקלטו ושהיא בחרה שלא לחשוף אותם בפני כל גורם שהוא, אף לא בשלב בו הנתבעת עצמה ביקשה להתמנות כאפוטרופוס על המנוחה. גם גרסאותיה ביחס למועד חידוש הקשר עם המנוחה ותחילת הטיפול בה אינן מניחות את הדעת. אף על פי כן, מערכת היחסים העומדת למבחן בלב הליך זה היא מערכת היחסים שבין הנתבעים למנוחה, שהרי היא זו שיש בטיבה להשליך על שאלת סיווג הרישיון שניתן להם.

סיכומו של דבר: המנוחה העניקה במהלך חייה לנתבעים רישיון להתגורר בדירה. מדובר ברישיון הניתן לביטול; לא מדובר ברישיון בלתי הדיר. על כן, המנוחה הייתה זכאית להודיע על ביטול הרישיון, והיא הודיעה כן עוד במהלך חייה, באמצעות האפוטרופוס. ממילא, היורשת – התובעת – זכאית הייתה לבטל את הרישיון. מתייתר אפוא הצורך לדון בשאלת תוקפו של הרישיון לאחר פטירת המנוחה. גם אין צורך לדון בטענות התובעת בסיכומיה בכל הקשור לשאלה האם נעשה ניסיון להקניית הדירה במתנה לנתבעים (פרק ג1 לסיכומי התובעת; הנתבעים ממילא אינם טוענים כיום לזכויות בדירה מכוח מתנה).

ביטול הרישיון: רשות הדירה באה על סיומה עם מסירת הודעה של הבעלים על דרישתם לקבל חזקה במקרקעין. הגשת תביעה עולה כדי מסירת הודעה כדין. עם מסירת הודעה בדבר סיום הרשאה ממילא לא יכולה לעמוד לבני רשות הגנה מפני פינוים מנכס בו הם מחזיקים (ראו גם רע"א 10346/06 ארז נ' מדינת ישראל (12.6.2007); רע"א 7607/16 שלום נ' מנהל מקרקעי ישראל (30.10.2016); ע"א (מחוזי ת"א) 43018-10-15 עיריית תל-אביב נ' שובלי (8.3.2017); ע"א (מחוזי ת"א) 24660-07-17 שטיינפלד נ' עיריית בני ברק (13.5.2018)).

רשות "רגילה" (רשות שאינה בלתי הדירה) לא תוכל להעניק לנתבעים הגנה מפני תביעת הפינוי. איני מקבל את טענת התובעת לפיה יש לראות ברשות כבאה לידי סיום עוד בעת פנייתו של עו"ד גוטליב המנוח אל הנתבעת בבקשה כי תחתום על הסכם שכירות. אין בפנייה זו משום דרישה ברורה לסיום הרישיון, אלא רק ראשיתו של הליך ביטול.

המנוחה הגישה תביעה לפינוי הנתבעים מהדירה עוד בחייה, באמצעות אפוטרופוס שמונה לה (תא"ק 46336-05-11). היא נפטרה מספר חודשים לאחר הגשתה ובית המשפט קבע כי עם פטירתה פקע המינוי של האפוטרופוס ולפיכך הורה על מחיקת התביעה (נספח 18 לתצהיר התובעת). בנסיבות אלו, ניתן לראות בתביעת הפינוי שהגישה המנוחה בחודש מאי 2011 כמי שהביאה את הרשות לידי סיום במועד זה –עוד במהלך חיי המנוחה. ממילא, תביעה זו שהגישה מנהלת העיזבון ועתה מנוהלת על-ידי היורשת עולה כדי הודעה על אודות הפסקת הרשות.
בהקשר זה טענו הנתבעים בסיכומיהם כי כניסתם לדירה הייתה ברישיון ולאחר מכן המנוחה לא הייתה כשירה לבטל את הרישיון, נוכח מצבה הקוגניטיבי. הם טענו כי "אלמלא מונה למנוחה אפוטרופוס, תביעתה לא היתה באה לעולם" (סעיף 27 לסיכומי התשובה). איני מקבל את הטענה. בית המשפט מינה למנוחה אפוטרופוס עוד בחייה. הנתבעת עצמה ביקשה להתמנות כאפוטרופוס על המנוחה. האפוטרופוס נכנס בנעלי המנוחה ופעל בשמה. משמונה למנוחה אפוטרופוס, אין רלוונטיות למידת כשירותה בעת הגשת תביעת הפינוי הקודמת. לא הייתה כל מניעה משפטית כי האפוטרופוס יפעל לביטול הרישיון. פעולת האפוטרופוס כמוה כפעולת המנוחה. מדובר בפעולה לגיטימית, ובנסיבות העניין – מתחייבת ובלתי נמנעת.
לא נעלמו מעיני טענות הצדדים, שניהם, בשאלה האם הרישיון שניתן לנתבעים הוא רישיון בתמורה, אם לאו. לא ראיתי צורך להידרש לסוגיה זו. אף אם הרישיון הנ"ל הינו רישיון בתמורה (כאמור, איני נדרש לכך), לא מצאתי כי יש בכך משום מניעה לביטול הרישיון, בנסיבות העניין, כפי שנסקרו לאורך פסק הדין.

משבוטל הרישיון, הנתבעים אינם רשאים להוסיף ולהחזיק בדירה. יובהר כי אין מקומה של דרישה לתשלום פיצוי בגין השקעות להתברר במסגרת תביעת הפינוי (ראו רע"א 7924/06 אביטן נ' באום (3.10.2006). בענייננו, קבעתי כי ההוצאות שהוצאו על ידי הנתבעים בגין שיפוץ הדירה הוצאו שלא בהסתמך על נוסח כתב האישור. ממילא, ביצוע ההשקעות והיקפן לא הוכחו באופן מספק. למעלה מהדרוש אציין, כי ממילא – שיעור ההוצאות הנטען נופל עשרות מונים מהשווי הכלכלי של מגורי הנתבעים בדירה כ-9 שנים לאחר פטירת המנוח ה.

סיכום
לא הונחה תשתית עובדתית וראייתית מספקת על מנת לקבוע כי ניתן לנתבעים רישיון בלתי הדיר להחזיק בדירה עד אריכות ימיהם. המנוחה העניקה לנתבעים רישיון הדיר להתגורר בדירה. רישיון זה בוטל עם הגשת תביעת הפינוי הקודמת.

על הנתבעים, הם וכל מי מטעמם, לפנות את הדירה (כהגדרתה לעיל) ולמסור את החזקה בה לתובעת, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ השייך להם, עד ליום 18.9.2020 בשעה 14:00.

הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הוצאות המשפט, על-סך של 10,000 ₪, וכן שכר טרחת עורך-דין, על סך של 35,000 ₪, וזאת בתוך 60 ימים, שאם לא כן הוא יישא ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין ועד למועד תשלומו המלא בפועל.

ניתנה היום, כ"ט סיוון תש"פ, 21 יוני 2020, בהעדר הצדדים.