הדפסה

בית משפט השלום בבת ים ת"א 25190-09-16

בפני
כבוד ה שופט יאיר חסדיאל

תובעת

תמר נחתומי

נגד

נתבע
אמיר גהגאה

פסק דין

התובעת היא אשתו של מר רחמים נחתומי [להלן: "רחמים"]. על פי כתב התביעה מ תגורר רחמים עם התובעת בבית ברחוב החשמונאים 19 ברמת גן [להלן – "בית המגורים"]. משהשתמט רחמים מתשלום חוב פסוק בהתאם לפסק דין חלוט שניתן נגדו ביום 12.3.15, ננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל .

הנתבע הוא בעל תפקיד על פי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 [להלן: "חוק ההוצאה לפועל"].

קיצור תולדות התביעה: בהתאם להוראה לביצוע הליך שנחתמה על ידי לשכת ההוצאה לפועל הודבקה ביום 21.6.15 על דלת בית המגורים הודעה בדבר רישום עיקול מיטלטלין לטובת הנושה על פי פסק הדין האמור, זאת משנמצא הבית סגור. רחמים הוזהר במסגרת ההודעה כי עליו להסדיר תשלום חובו בתוך עשרה ימים כדי למנוע שימוש בכוח. ביום 14.7.15 הגיע הנתבע לבית המגורים על מנת לבצע הוראה נוספת של לשכת ההוצאה לפועל שעניינה הוצאת מעוקלים. הנתבע מצא בבית המגורים את בתם הבגירה של בני הזוג נחתומי. זו ביקשה כי הנתבע ישוחח עם אביה ואמה. בתום שיחות טלפון שנוהלו, בין היתר עם בא כוח התובעת, ובהן נטען כי בידי התובעת מסמכים שיש בהם על מנת לשלול את העיקול ובראשם פסק דין הצהרתי המורה כי הבעלות במעוקלים שייכת לתובעת לבדה , הגיע רחמים עצמו, אך לא הציג לנתבע אלא הסכם ממון משנת 1997. משלא סופק לנתבע פסק דין הצהרתי, ה שלים הנתבע את הליך ה וצאת המעוקלים. אזי הגישה התובעת בקשה לכב' ראש ההוצאה לפועל להשבת המיטלטלין אליה צורף פסק דין הצהרתי משנת 2013, והיא התקבלה. ערעור שהוגש על החלטה זו נדחה.

בכתב התביעה נדרש הנתבע לפצות את התובעת בסך של 62,150 ₪. 50,000 ₪ מתוכם יוחסו ל"לשון הרע ללא הוכחת נזק", 6,500 ₪ נוספים ל" הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין שחרור המעוקלים", 650 ₪ בגין "דמי אחסנה ושחרור מעוקלים", 2,500 ₪ בגין "אובדן ימי עבודה", ו-2,500 ₪ בגין "עוגמת נפש".

סדן התביעה מצוי בסעיף 20 לה, לפיו "אין חולק כי שמה הטוב של התובעת נפגע קשה בעקבות העיקול הלא חוקי וממילא הרי שדי בכך שהנתבע ביצוע עיקול לא חוקי, בכדי להקים עילת תביעה בגין פרסום לשון הרע".

אחר שמיעת הראיות, עיון במוצגים ושקילת סיכומי טענות הצדדים, סבורני כי אין מנוס מן המסקנה כי סדן התביעה אינו יצוק מחומר קשיח דיו, ואין בכוחו לעצב עבור התובעת גמול כלשהו, וכפי שאשרטט להלן ב מכחול הדק הנדרש ב הכרעה בתביעה בסדר דין מהיר.

ראשית, השאלה האם הטלת עיקול באה בגדר לשון הרע בהתאם לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 [להלן: חוק איסור לשון הרע] טרם הוכרעה בבית המשפט העליון [ראו רע"א 7765/11 זידאן סלפיתי נ' עיריית נצרת (פורסם בנבו, 18.01.2012) וכן רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (פורסם בנבו, 11.06.2013]. בד בבד ניתן לזהות בפסיקת בתי המשפט המחוזיים, ובאופן נרחב אף יותר בפסיקת בתי משפט השלום, את התחזקותה של ההשקפה הגורסת כי מן הפן הרעיוני לא מן הנמנע לראות בהפעלת הליכי עיקול כפרסום לשון הרע, המסוגל לזכות את הנפגע בפיצוי ללא הוכחת נזק [ראו ע"א (מחוזי י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים (פורסם בנבו, 24.03.2011), ע"א (מחוזי י-ם) 33073-07-12 עיריית ירושלים נ' עמית אליהו שגב (פורסם בנבו, 06.01.2013) וכן ראו ספרו של עו"ד יוסף וייצמן "הוצאה לפועל-מעשה והלכה", תשע"ו- 2016, הוצאת לשכת עורכי הדין, עמ' 308 – להלן –"וייצמן"].

הפסיקה העדכנית מבדילה בין הליכי עיקול מכוחה של פקודת המסים (גביה) המעניקה לרשות ארסנל אמצעי גבייה מקוצרים ועודפים, ללא מסננת שיפוטית, ובכללם גם אמצעים שהוגדרו על ידי בית המשפט העליון כ"דרקוניים" [ ראו עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (פורסם בנבו, 15.04.2015)], שעליהם פועל מתח מנהלי וחוקתי העשוי להצדיק שימוש בחוק איסור לשון הרע על מנת להרתיע את הרשות משימוש מופרז ובלתי מרוסן בכוחה העודף, ובין הליכים בהתאם לחוק ההוצאה לפועל, עליהם יש להשקיף כ"פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור", באופן הפורש על פעולת העיקול את כנפי הגנת סעיף 1 3(5) לחוק איסור לשון הרע . אבחנה כאמור עוגנה במפורש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ברת"ק 50190-09-16 דוד נ' הוכמן (2017), תוך שימוש במסמרות פסק דינו של בית המשפט העליון רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, סג(2) 511 (2009) לעניין תכלית ההגנה המוחלטת האמורה. [וראו גם ת"א (שלום נצ') 3342-06-16 יעקב קנטרוביץ נ' מי-רם מים ותשתיות בע"מ (פורסם בנבו, 24.05.2018) , ת"א (שלום ראשל"צ) 36501-03-17 עו"ד ניר ליסטר נ' נוה ברדוגו (פורסם בנבו, 19.06.2020), וכן וייצמן, עמ' 312].

זאת גם זאת - הסמכות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7(א) לחוק איסור לשון הרע הינה סמכות שבשיקול דעת [ראו פרשת כרם המאוזכרת לעיל ], ואף מבלי להידרש להגנה סעיף 13(5) לחוק האמור המפורטת לעיל, ולהגנה האפשרית הנוספת מכוח סעיף 13(9) לאותו חוק, עשויים לחלוש על הדיון בתביעות כאמור שיקולי מדיניות משפטית הנובעים מזיהויה של התביעה כתבי עה להשתקת הליכי ההוצאה לפועל של פסק דין בדרך של הפיכת נושה לחייב וחייב לנושה תוך איום ל איון החוב הפסוק על ידי קיזוזו אל מול תביעת לשון הרע, ושעה שספסלי בית המשפט משמשים כמושבי נדנדת משחק שתכליתה השגת שיווי דיוני של "שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים בַּמֹּאזְנַיִם, בֵּין הָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם" [מתוך "נדנדה", ח.נ. ביאליק, שירים ופזמונאות לילדים , הוצאת דביר, 1933].
על משקל תביעת ההשתקה הקרויה SLAPP ניתן לכנות ת ביעה שכזו SLAEP.
[ Strategic Lawsuit Against Execution Proceeding]

דומני כי אותה בינה שהדריכה את השקפת המלומד אורי שנהר [בספרו "דיני לשון הרע" (1997)] ביחס להתבטאות במהלך דיון משפטי ו לפיה: "התרת הגשה של תביעות לשון הרע בגין התבטאויות שנעשו במהלך הליכים משפטיים, עלולה לאפשר ל"מתדיינים תאבי משפט" להפוך כל התבטאות במשפט בו היו מעורבים לעילה למשפט נוסף ובכך ליצור שרשרת בלתי נפסקת של התדיינויות".[עמ' 197], תקפה גם ביחס להוצאתו לפועל של פסק דין, וזאת משברוח עקבות משיחא של ימינו מתקיים בצד החשש מפני "מתדיינים תאבי משפט", גם החשש מפני "מתדיינים אסטרטגיים" המגישים תביעות לשון הרע על מנת לנסות ולאיין סעד שזכה בו בעל ריבם בהליך אחר .

שנית, התובעת אפילו לא טרחה לבסס כדבעי את יסוד הפירסום בהתאם לסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. בכתב התביעה נטען בסתמיות כי הפרסום הגיע ל"שכניה", "בני משפחתה" ו "מקום עבודתה" של התובעת ומעבר לכך לא פורט דבר, לרבות בנוגע ל אופן שבו הגיע הפרסום האמור אל אותם אייקונים אנושיים גנריים, או ביחס לזהותם המדוייקת . אם לא די בכך לא הובאה עדות או ראייה כלשהי לעניין זה, ו אדרבא בשלושת תצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעם התובעת, לרבות תצהירה שלה, נמנעו המצהירים במופגן מלהתייחס ליסוד העובדתי של הפרסום, ואף סיכומי התובעת מחרישים לעניין זה.

שלישית, ההנחה כי בוצע עיקול שלא כדין אינה יכולה להישען על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 21.7.15, ועל פסק דינו של בית המשפט השלום בתל-אביב מיום 26.11.15 ברע"צ 51918-07-15. זאת משהכרעות אלה, כמצויין באותו פסק דין, מתוחמות לבירור הנדרש בגדרו של הליך לפי סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל לעניין ספק בבעלות לאחר שכבר בוצע עיקול של מטלטלין, וטרם מכירתם. קביעת רשם ההוצאה לפועל לעניין זה אינה מכריעה וקובעת זכויות מהותיות אלא היא קביעה לכאורית בלבד הנעשית לצרכי ההוצאה לפועל בלבד [ ראו ה"פ (ת"א) 200790/08 דסה נ' בנק דיסקונט סניף יד אליהו (2008)] , וכאן היא ניתנה לאחר שהוצג לראשונה לכב' רשמת ההוצאה לפועל פסק הדין ההצהרתי. ודוקו, עיון בהחלטות כב' רשמת ההוצאה לפועל מלמד על כך שמלכתחילה הניחה התובעת אפילו בפניה מסמכים בלתי מספקים וזאת משנמנעה מצירוף רשימת המטלטלין שפסק הדין ההצהרתי חל עליהם.

אצביע גם על כך שהחלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל לחייב את התובעת בהוצאות איחסון המטלטלין עד ליום מתן ההחלטה תומכת דווקא במסקנה שלא מצאה פגם בהתנהלות הנתבע בעת ביצוע העיקול.

מבלי לקבוע מסמרות אגיה כי בשים לב למלאכה העדינה והמורכבת הכרוכה במיקום פסק דין הצהרתי על בעלות במטלטלין על חווקי הס ולם שבין גברא, מעין חפצא [Quasi in rem] וחפצא [ ראו רע"א 340/94 חברת חלקה 41 בגוש 6415 נ' מרקו בסן, נ(1) 636 (1996) וכן ה"פ (שלום תל אביב-יפו) 176709/01 זיתוני בתיה נ' ירקון פלסטיקה בע"מ (2002)], יקשה עוד יותר לבסס טענה כי היה על הנתבע להימנע מביצוע העיקול, כל זאת, עת נוהל בעלי תפקיד של רשות האכיפה והגבייה עצמה אשר הוצג על ידי הנתבע, ק ובע במפורש ביחס לפסק דין הצהרתי: "יש לוודא כי הזוכה רשום כאחד המשיבים בפסק הדין לענין תיק ההוצאה לפועל הרלוונטי", וביחס לחלוקת רכוש בין בני זוג הוא מורה להסתמך רק על "תעודת גירושין ופסק דין מאושר של בית המשפט המוסמך בדבר חלוקת הרכוש בו מצוין במפורש כי חלוקת הרכוש נוסעת מגירושי בני הזוג, בצירוף הסכם ממון. הסכם ממון בלבד אינו מהווה עילה לאי ביצוע ההליך, גם אם ניתן לו תוקף של פס"ד". המסמכים שהציגה התובעת לבית המשפט, ואשר נטען כי רצתה להצי גם לנתבע בעת ביצוע העיקול, אינם מקיימים אחר דרישות הללו.

ככלל התקשיתי לייחס מהימנות בעל משקל ראייתי מספק לגרסת התובעת והעדים מטעמה . זאת בין היתר משכבר במהלך הדיון מיום 18.3.19 לא זכרה התובעת כי רחמים נכח באירוע ותירצה זאת בכך ש"זה היה לפני חמש שש שנים", ומ שבמהלך עדותן סתרו הן התובעת והן בתה את כתב התביעה בעניין מהותי, שכן בסעיף 5 לכתב התביעה נטען כי התובעת "מתגוררת ברחוב החשמונאים 19 ברמת גן עם בן זוג בשם רחמים נחתומי", ואילו בחקירתה השתמטה התובעת ממתן תשובה ברורה לעניין מגורי רחמים בבית המגורים, ובתה הכחישה אותם. גם הימלטותם של העדים מטעם התובעת מ מתן מענה צלול לשאלות בדבר חובותיו של רחמים ובדבר הליכי הוצאה לפועל אחרים שנוהלו כנגד רחמים, לרבות עיקולים שבוצעו בבית המגורים, זאת שעה שנהיר כי לעובדות אלה השפעה על שאלת הנזק הנטען בכתב התביעה לשמה של התובעת ואל מול תמונה של התמודדות משפחתית רבת שנים עם הליכי גבייה המצטיירת הן מהסכם הממון והן מפסק הדין ההצהרתי, לא סייעו למתן אמון בגרסאותיהם.

על כך אוסיף – הסתירה בין המפורט בסעיף 8 ל תצהיר שתמך בבקשת התובעת מכב' ר שמת ההוצאה לפועל , תצהיר שעל יסודו הושבו לה המטלטלין, ובו טענה כי בתה הציגה לנתבע את המסמכים "המוכיחים זאת" ובמשתמע את הסכם יחסי הממון ופ סק הדין ההצהרתי המאוזכרים באותו סעיף, ובין הודאתה בחקירתה הנגדית במהלך דיון ההוכחות כי בתה לא הציגה לנתבע מסמכים כלשהם, חושפת שורש מר כלענה של שימוש לרעה בהליכי משפט [וראו גם הסבריה התפלים של התובעת בעמ' 21 לפרוטוקול מיום 12.5.20 , שורות 8-13].

להשלמת התמונה - התובעת, מסיבה אשר פורטה בסעיף 4 לתצהיר העדות הראשית מטעמה ברם אינה מועילה מבחינת דיני הראיות, אף נמנעה מלהעיד את בא כוחה שהיה מעורב בארוע.

בראי המפורט לעיל ומשהנתבע הכחיש זאת נמרצות בחקירתו אף לא בוססה הטענה כי הנתבע ידע על פסק הדין ההצהרתי מפיו של הזוכה [וראו גם תשובות רחמים הנוגעות לעניין זה בעמ' 17, שורות 36-38, עמ' 18 שורות 1-5, לפרוטוקול מיום 12.5.20], או כי ההליך שנועד לגבות חוב פסוק שרחמים השתמט מלשלמו, בוצע מתוך "נקמנות" אישית , ותוך "גסות רוח ובריונות".

מנגד, החוטר העיקרי של הקטגוריה הכלולה בסיכומי התובעת על מהימנות הנתבע, שם הואשם הנתבע כי כאשר תיאר את בתה של התובעת כחיילת במדים, "שיקר במצח נחושה אודות הבת מול ביהמ"ש הנכבד ובדה את סיפור המדים", וזאת משהיתה בת 26 בזמן האירוע, מתבקע תוך שהוא מותיר אחריו ריח רע כאשר מעיינים בעדות התובעת בדיון מיום 18.3.19 לפיה: "כשהוא בא המעקל, הבת שלי היתה חיילת, היא היתה בבית או בתיכון , אני לא זוכרת", [עמ' 1, שורות 14-15]

כאמור, בסעיף 5 לכתב התביעה הצהירה התובעת כי רחמים מתגורר עמה, ובחקירתה הודתה כי שמו מופיע על דלת בית המגורים. אשר על כן יפים גם כאן אותם דברים שנכתבו על ידי כב' השופטת מ' עמית-אניסמן בת"א ( ראשל"צ) 215/05 גמזו מאיר נ' גמזו יעקב (2005) לפיהם: "הנתבע רשאי היה להסתמך, באופן סביר, על ההנחה שחצרי התובעים הינם אף חצרי החייב לצורך החזקה הקבועה בהוראות סעיף 28 (א) לחוק ההוצל"פ. חזקה זו קובעת כי מיטלטלין שעוקלו בחצריו של החייב שייכים לחייב, ועל הטוען אחרת מוטלת חובת ההוכחה" [להלן" "עניין גמזו"] .

הסולת הנקייה היא כי בשים לב לכך שלא הוצגו לנתבע אותם מסמכים אשר רק בכוחם בהתאם לנהלי רשות האכיפה והגבייה המצוטטים לעיל לעצור את ביצוע ההליך, ואף פסק הדין ההצהרתי שהובטח לא הוצג לו, ומשמעדות בתה של התובעת עצמה עולה כי בניגוד לנטען הנתבע לא נחפז טרם השלים את הליך הוצאת המעוקלים בנסיבות שפורטו לעיל [ראו עמ' 11 לפרוטוקול מיום 12.5.20, שורות 7-8] ונכח שם עד שהספיק רחמים להגיע, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת במהימנותה לטענה שהיה על הנתבע, אשר תפקידו לבצע הליכי גבייה כלפי מי שמשתמט מתשלום חוב פסוק, להיעתר לטענות התובעת ומי ומטעמה ב עת ביצוע ההליך בבית המגורים , או כי התנהג שם שלא כשורה.

למען הזהירות בלבד, משעילה זו לא פורטה כדבעי בכתב התביעה, אציין כי די במתואר לעיל גם על מנת לדחות את התביעה אף לו היתה מתבססת על עילה מכוח עוולת הרשלנות, וכי כך או אחרת, נוכח ה מעוגן בסעיף 10 לעיל לא אושש נזקה הנטען של התובעת לשמה הטוב. אף ביחס ליתר הנזקים לא צורפו תימוכין מספקים, ולגבי הוצאות האיחסון והוצאות ההליכים הקודמים קם מעשה בית דין שאינו מאפשר דרישתן בתביעה ח דשה נפרדת [ראו החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל לעניין הטצאות האיחסון , ההוצאות שנפסקו לטובת התובעת בפסק הדין בערעור עליה, וכן - בין היתר - בע"מ 3241/09 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 02.10.2009) , ע"א (מחוזי חיפה) 3374/06 בירן עודד נ' קבוץ סער אגודה שיתופית חקלאית (פורסם בנבו, 20.06.2007) ת"א (שלום נצ') 57179-04-13 יוסי חטיאל נ' שרית טישלר (פורסם בנבו, 04.01.2018)].

מבלי להרחיב יתר על המידה, משדי באמור לעיל לטעמי על מנת לדחות את התביעה, ומפאת קוצר היריעה, אפנה גם לכך ששלחובת התובעת עומדות גם הוראות סעיף 65 ו/או סעיף 68 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. זאת משבדיון מיום 18.3.19 לא הכחישה התובעת באופן חד משמעי את קבלת ההודעה על עיקול ברישום כבר ביום 21.6.15, על גרסה מגומגמת זו חזרה בדיון ההוכחות [ודוק, זהו מועד האירוע שרשמה מלכתחילה בכתב התביעה, וטעות זו כשלעצמה מחזקת את המוסק לעיל], ואף הודתה בחצי פה כי ידעה על עצם הליכי הגבייה הצפויים, להבדיל מעיתוים המדוייק:
"ש. את עושה רושם של אשה שמבינה ענין, ואני מאוד מופתעת ממה שאת אומרת, כאשר בא מעקל עם צו של לשכת ההוצל''פ צריך להציג לו מסמכים, ואת מבינה שכשלא מציגים לו מסמכים הוא רשאי לבצע את הפעולה?
ת. ברור, אבל לא ידעתי שהוא יגיע היום או מחר, אז מה אני צריכה לשים את זה על המקרר, הוא לא הודיע לי שהוא בא, הוא רק גרם עוול לילדה ולי."
[עמ' 21, שורות 24-28, לפרוטוקול מיום 12.5.20],
בהודעה על רישום עיקול נכללה ההוראה הבאה:
"הטוען לבעלות על המיטלטלין שנרשם עליהם עיקול, עליו ההוכחה. עליו לפנות תוך 3 ימים ללשכת ההוצאה לפועל הנ"ל בבקשה בכתב כחוק. אם ברשותו מסמכים המאמתים טענותיו עליו לצרפם."
דא עקא, חרף האמור לעיל לא טרחה התובעת להגיש בקשה כאמור, ואת השלכות התנהלות רשלנית כאמור ראו בעניין גמזו הנזכר לעיך וכן בדברי כב' השופט ד' מינץ בת"א (י-ם) 7493/04 גל אברהם נ' ורשה שמואל (2004)]

במכלול האמור לעיל, נדחית התביעה. עם זאת, משנדמה כי היה בידי הנתבע, אם לא לחסוך את הסכסוך לפחות לצמקו, וזאת לו נמנע מנטילת תפקיד בביצוע הליך כלפי חייב הנוטר לו טינה, יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתנה היום, כ"ג אב תש"פ, 13 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.