בית משפט השלום בבת ים ת"א 22596-09-18

בפני
כבוד ה שופט יגאל נמרודי

תובעת

מאי אדן יזמות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דוד הנדל

נגד

נתבעים
מרדכי בן בסט
ע"י ב"כ עו"ד אבי גביש
נסים בן בסט (ניתן פסק דין)

פסק דין
(הנתבע 1)

התובעת היא הבעלים של הזכויות בבניין ברחוב מנשה בן ישראל 24, בתל-אביב (כך על פי הנטען (נסח לא הוצג, אף שנטען כי הוא צורף לתצהיר עד התביעה). הסוגיה אינה במחלוקת; צוין כי בעת הגשת התביעה הייתה התובעת הבעלים של רוב הזכויות בבניין). התביעה הוגשה כנגד שני נתבעים – אחים. אמם המנוחה, רחל בן בסט ז"ל, שכרה ביום 18.6.1996 מהבעלים הקודמים – בשכירות מוגנת וכנגד תשלום של דמי מפתח – דירה בת 2 חדרים (להלן – הדירה ו- הסכם השכירות, בהתאמה; הסכם השכירות צורף לתצהיר עד התביעה; מהעדויות עולה כי הדירה בת שניים וחצי חדרים). בסעיף 22 להסכם השכירות נקבעה ההוראה הבאה: "על אף האמור בסעיף 5 דלעיל, שני בניה של השוכרת רשאים לגור בדירה יחד עם השוכרת כל עוד לא יהיה להם דירה אחרת ******** למגוריהם". ביום 3.11.1998 הלכה לעולמה אמם של הנתבעים. התובעת טענה כי לאחר לכתה התגורר הנתבע 2 בדירה, אלא ששנה לפני הגשת התביעה הוא עבר עם משפחתו לדירה אחרת – ולמעשה נטש את הדירה, וכי "עם נטישתו של נתבע מס' 2 את המושכר תפס נתבע מס' 1 את החזקה שלא כדין" (סעיף 7 לכתב התביעה). היא הוסיפה וטענה כי הנתבע 1 מתגורר בדירה אחרת, בעיר חולון (בהמשך הסתבר כי בדירה בחולון גרה חברתו), וכי "מדי פעם הוא מגיע למושכר לפרק זמן מאוד קצר בד"כ של דקות ספורות, וזאת מטעמי נוחות וכורח תחבורתי" (סעיף 8 לכתב התביעה).

הנתבע 2 לא התגונן בפני התביעה וביום 28.4.2019 ניתן פסק-דין המורה על פינויו מהדירה. הנתבע 1 הגיש כתב הגנה. כך טען הנתבע 1: "הנתבעים גרו עם אימם טרם פטירתה" (סעיף 11 לכתב ההגנה); "מאז גרים שני הנתבעים בנכס" (סעיף 13 לכתב ההגנה); "הנתבע 1 לא עזב את הדירה מעולם והוא ממשיך והיא מהווה את מרכז חייו" (סעיף 14 לכתב ההגנה). "חברתו של הנתבע גרה ברחוב אילונה פהר 11 בחולון. לעיתים מגיע הנתבע לבקר אותה" (סעיף 15 לכתב ההגנה); "אולם אין התובע (צ"ל הנתבע 1) גר בכתובת זו ולא הוא שוכר את הדירה בחולון") (סעיף 16 לכתב ההגנה); בהמשך כתב ההגנה הוא הוסיף: "חברתו שוכרת דירה ברחוב אילונה פהר 11 בחולון ולעיתים הוא מגיע לבקרה. אולם אין זה מקום מגוריו והוא אינו השוכר של הדירה בחולון ואין לו כל זכויות בדירה זו" (סעיף 60 לכתב ההגנה)

מטעם התובעת העידו מר מיקי חירות (מבעלי התובעת) ומר עודד נגר – חוקר פרטי; הנתבע 1 העיד בהליך. כן העידו מטעמו מר עודד דרור (שכן); הגב' שולה חופית בר לב (בת הזוג); מר אורי סולימאן (שכן); תצהירו של עד הגנה נוסף, מר בנימין יעקובוביץ, נמשך מהתיק. הנתבע 1 לא זימן לעדות את הנתבע 2, אחיו. חסרונו של העד ניכר. אדרש למחדל זה בהמשך.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הראיות והדין החל, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות. טענות אשר לא נדונו נמצאו על ידי בלתי רלוונטיות להכרעה.

הנחת המוצא היא כי הנתבע 1 התגורר עם אמו לפני לכתה. כך הוא טען. התובעת לא טענה אחרת, ממילא – לא הביאה עד רלוונטי שטען כן (היא עצמה רכשה את הזכויות בבניין שנים רבות לאחר מועד הפטירה). מסקנה זו מתיישבת עם ההוראה בסעיף 22 להסכם השכירות, שנחתם כשנתיים בלבד לפני פטירת האם. עמדת התובעת היא כי עד כשנה לפני מועד הגשת התביעה היה הנתבע 2 – הוא היחיד מבין האחים – גר בדירה (ביחד עם אשתו וילדיו), כאשר הנתבע 1 שב לדירה "עם נטישתו של נתבע מס' 2 את המושכר" (סעיף 7 לכתב התביעה). היינו, התובעת טוענת כי הנתבע 1 נטש את הדירה, ועל-כן חזרתו לדירה לאחר עזיבת אחיו אינה מזכה אותו בהכרה כדייר מוגן.

נטישה – הדין החל

סעיף 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן – חוק הגנת הדייר) פורט את רשימת העילות לפינוי דייר מוגן. מלשון החוק עולה כי מדובר ב"רשימה סגורה". אף על פי כן הוסיפה הפסיקה עילת פינוי – עילת הנטישה – אשר אינה באה בגדרו של החוק. הרציונל בבסיס עילת הנטישה מושתת על ההנחה כי מי שנטש את המושכר, והמושכר הפסיק לשמש לו מקום מגורים או בית עסק, אינו נזקק עוד לחסות תחת הגנת החוק ולא צודק כי הוא ימשיך להחזיק במושכר אותו נטש (ע"א 477/67 רבינוביץ נ' ארגש, פ"ד כ"ב(1) 309, 312 (1968); ע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מו(5) 758 (1992); ע"א (מחוזי ת"א) 2336-07-11 עזבון המנוח יצחק גואל ז"ל נ' גינר (30.8.2012)). בעל בית המבקש לפנות דייר מכוח עילת הנטישה נדרש להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, היבט "פיזי" של נטישה – דהיינו, הדייר אינו מחזיק עוד במושכר; השני – היבט "נפשי" – אין בכוונת הדייר לשוב ולהחזיק במושכר. ההיבט הנפשי כולל שני יסודות: הראשון – נעוץ ברצון הדייר לחזור למושכר; השני – בוחן אם קיים סיכוי ממשי כי חזרת הדייר למושכר תתממש בפועל. נפסק כי "לא די ברצון ערטילאי לחזור לנכס ביום מן הימים, אלא שיש צורך ברצון ממשי, המלווה במעשים גלויים" (עניין נוסייבה, סעיף 7 לפסק דינו של כב' השופט שמגר).

נטל השכנוע בעניין קיומה של נטישה מונח על כתפי התובע מתחילת ההליך ועד סופו. "ספק שנשאר בלבו של השופט, אם נטש הדייר או לא, ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק" (ע"א 170/63 פפסימידוף נ' חיזק, פ"ד י"ז 2493, 2501 (1963); יעקב שקד פינוי מקרקעין - הליכים והלכות 303-302 (2017)).

האם נטש הנתבע 1 את הדירה? התובעת לא טענה מתי, לטענתה, עזב הנתבע 1 את הדירה ולאן הוא עזב. היא לא הביאה ראיה המתייחסת לתקופה שקדמה לנישואי האח, הנתבע 2 (מועד נישואיו המדויק לא צוין. הנתבע 1 התייחס באופן כללי למועד זה בעדותו (בעמ' 15, ש' 23-22)). היא התייחסה רק לתקופת הקשר של הנתבע 1 עם בת הזוג, הגב' חופית בר לב, וגם ביחס לתקופה זו – שמשכה כ-7 שנים בלבד (עמ' 15, ש' 14-13) – לא הובאו ראיות המתייחסות למועד תחילת הקשר, אלא רק להתנהלות במועד הסמוך להגשת התביעה.

עד התביעה, מר חירות, העיד: "לשאלת ביהמ"ש האם ידוע לי ממה שבדקתי, איפה הוא גר לפני שניסים עזב את הדירה, אני משיב כי לא ידוע לי. אני רק מניח. לא עשינו בדיקה" (עמ' 11, ש' 25-24). התובעת מסיקה כי הנתבע 1 לא גר בדירה בעת שאחיו, הנתבע 2, עזב את הדירה ועבר עם משפחתו לגור בדירה אחרת. סברה זו נסמכת על שניים: (א) הדירה קטנה והיא אינה מתאימה למגורי משפחה (אב (הנתבע 2), אם, שלושה ילדים) וגבר נוסף (הנתבע 1); (ב) הנתבע 1 גר בדירת בת הזוג, בחולון. סברה זו – על שני ראשיה – לא הוכחה. השערה, הערכה, הנחת מוצא – אין די באלו כדי לבסס עילת פינוי. כאמור, על בעל הבית שטוען לנטישה להביא ראיות משכנעות המבססות נטישה (כאמור, נטישה במובן הפיזי ובמובן הנפשי). לא עלה בידי התובעת להניח תשתית עובדתית ומשפטית כאמור.

בהסכם הרכישה (הוצג במחשב הנייד; עמ' 17, ש' 12-7) צוין כי הדירה מושכרת בשכירות מוגנת. לא צוין כמה דיירים גרים בדירה ומה השמות הפרטיים של הדיירים. מר חירות העיד כי בעת הרכישה "גרו אנשים", הוא ביקר בכל הדירות ושוחח עם כל השוכרים (עמ' 9, ש' 33-32). לשאלה אם נוסף על האח, הנתבע 2, במועד הרכישה גר בדירה גם הנתבע 1, השיב מר חירות: "אני לא ראיתי אותו שם, ביקרתי בדירה מספר רב של פעמים, מעולם לא ראיתי אותו שם, ממבט סובייקטיבי לא ראיתי מקום שהוא שלו, ראיתי 2 חדרי ילדים + חדר הורים עם מיטה זוגית" (עמ' 10, ש' 7-4). הוא הוסיף: "לשאלת ביהמ"ש האם תחקרתי את אח שלו – לא זכור לי תחקור מיוחד" (עמ' 10, ש' 9). עדים לא הובאו. שכן – "בחור אריתראי צמוד לדלת" – עזב (עמ' 10, ש' 15-13).

מר חירות הוסיף: "דיברתי עם אדם בשם עמוס שממנו קניתי את הנכס. הוא אמר לי במפורש שמוטי לא גר שם, רק ניסים ואשתו, לצערי לא יכולתי להביא אותו לעדות כי הוא פחד ממוטי" (עמ' 10, ש' 20-17). עמוס הוא גורם מרכזי. הוא נמנה על הבעלים הקודמים. הוא אמור להכיר את הדיירים המוגנים שלו. שמו נזכר בהסכם השכירות (בנוסח שצורף לתצהיר עד התביעה; נוסח שנמסר לתובעת כחלק ממסמכי הרכישה). היה על התובעת לזמנו לעדות. היא לא עשתה כן. מחדל זה נזקף לחובתה (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)).

הנחת המוצא, כאילו בדירה קטנה (2 חדרים – כך לפי המצוין בהסכם השכירות; 2.5 חדרים – כך בהתאם לחלוקה בפועל (ראו עדות עד התביעה, מר חירות, בעמ' 10, ש' 7)) לא יכולה להתגורר משפחה מורחבת – נדחית. כאמור – אין די בהשערה. נדרשת הוכחה ברורה לכך. בהחלט ייתכנו מקרים שבהם בדירה קטנה, בת שניים או שניים וחצי חדרים, גרים שישה אנשים, גם אם מדובר בשני תאים משפחתיים (בענייננו: תא משפחתי אחד – הנתבע 2 ובני ביתו (תא משפחתי שכולל שני בוגרים ושלושה ילדים); תא משפחתי שני – הנתבע 1). נזכיר כי גם בעבר גרו בדירה מספר בני משפחה בוגרים: אמם המנוחה של הנתבעים; הנתבע 1 (במועד פטירת האם הוא היה בן 35); הנתבע 2 (צעיר מהנתבע 1).

קיימים נתונים שמחזקים באופן ממשי את הטענה כי הנתבע 1 גר בדירה במועדים הרלוונטיים, ולא עבר להתגורר בדירה רק לאחר נטישת אחיו את הדירה. שני תיקי פשיטת רגל התנהלו בעניינו של הנתבע. תיק אחד נפתח בשנת 2012 ונסגר ביום 11.11.2015 – מועד שהוא מוקדם למועד עזיבת האח, הנתבע 2, את הדירה (לשיטת עד התביעה, מר חירות, המועד שבו עזב הנתבע 2 את הדירה "זה היה ב-2017" (עמ' 11, ש' 2)). בתדפיס פרטים המתייחס לתיק פשיטת הרגל מצוין כי מענו של הנתבע 1 הוא ברחוב שיבת ציון 24, בתל-אביב (הדירה ממוקמת בבניין פינתי; מדובר למעשה בכתובת הדירה); בתיק פשיטת הרגל המאוחר יותר (תיק פתוח), שנפתח בשנת 2017, מועד שהוא מוקדם למועד הגשת התביעה (התביעה הוגשה בחודש אוגוסט 2018), מצוין כי הנתבע 1 גר ברחוב מנשה בן ישראל 24, בתל-אביב. מדובר בראיות שהתובעת עצמה הציגה (התדפיסים צורפו לתצהיר החוקר הפרטי, מר עודד נגר). היינו, בשני מסמכים שונים, שמתייחסים הן לתקופה שקדמה למועד עזיבתו של האח את הדירה והן למועד שקדם למועד הגשת התביעה – מצוין כי הנתבע גר בדירה. עובדה זו תומכת באופן מובהק בעמדת הנתבע 1.

תלושי שכר של הנתבע 1 הוגשו רק בדיון (למעשה, הם הוצגו בדיון, במכשיר הטלפון הנייד, והוגשו מאוחר יותר). בשני תלושים שהוצגו, עבור חודש ינואר 2017 – קודם למועד שבו עזב הנתבע 2 את הדירה – ועבור חודש מאי 2020, צוין כי מען הנתבע הוא רחוב מנשה בן ישראל 24, בתל-אביב, היינו – בדירה. כלומר, עוד קודם למועד עזיבת הנתבע 2 את הדירה היה הנתבע 1 רשום אצל מעסיקו כמי שמתגורר בדירה. גם עובדה זו תומכת באופן משמעותי בעמדתו.

הנתבע 1 השיב, במענה לשאלת בית המשפט, כי קופת החולים שלו מצויה "ברחוב פלוטקין, ליד הבית שלי" (עמ' 16, ש' 31-30). תשובה זו תומכת אף היא בעמדת הנתבע 1.

כאמור, שני תיקי פשיטת רגל קיימים בעניינו של הנתבע. אחד סגור, שני פתוח. יש להניח כי בתיקים אלו קיימים פרטים עובדתיים רבים, המגובים במסמכים רבים (לרבות מתיקי הוצאה לפועל שהתנהלו כנגד הנתבע 1), ועשויים להעיד על מענו של הנתבע 1 (להליכי פשיטת רגל קודמים הליכי הוצאה לפועל, בהם ננקטים, על-פי רוב, הליכי עיקול מיטלטלין בדירת המגורים). אכן, מדובר בראיות שמצויות ברשות הנתבע 1. עם זאת, גם התובעת – עליה הנטל להוכיח ולבסס את עילת הנטישה – יכולה הייתה להביאן, הן לאחר מיצוי של הליכים מקדמיים, הן לאחר פנייה מתאימה אל בית המשפט המחוזי, בבקשה לעיון בתיקי פשיטת הרגל. היא לא עשתה כן, והדבר נזקף לחובתה.

הנתבע 2 לא העיד בהליך. אין ספק, כי ככלל הנתבע 1 הוא שאמור היה להזמין אותו – בהיותו עד רלוונטי, בן משפחה של הנתבע 1, כאשר היחסים בין הנתבעים (האחים) הם "יחסים טובים" (עמ' 14, ש' 7-6). היה עליו לעשות כן, במיוחד כאשר היו לו שתי הזדמנויות להגיש ראיות: הן במועד המקורי שהיה קבוע להגשת הראיות; הן במועד הנוסף, שאפשר לו להגיש ראיות משלימות (הוא אכן הגיש ראיות משלימות, אולם תצהיר הנתבע 2 נעדר מקובץ הראיות המשלימות). על אף האמור, לא שוכנעתי, כי הימנעות הנתבע 1 מלהזמין את אחיו, הנתבע 2, להעיד בהליך, נעוצה בניסיון להסתיר מידע. הנתבע 2 הוא גם בעל דין. התביעה הוגשה גם כנגדו, והיה עליו להתגונן מפני התביעה. הוא לא הגיש כתב הגנה, אף שהוא לא התנגד לסעד כנגדו – שהרי הוא אינו גר בדירה – והוא למעשה חשף עצמו לסיכון כי ייפסקו כנגדו הוצאות משפט. נטילת סיכון כאמור מעידה על התנהלות בלתי סבירה מצד הנתבע 2 – אולם לא התנהלות שיש בה משום הסתרה. בסופו של יום לא נפסקו לחובת הנתבע 2 הוצאות, לרבות לאחר שהתובעת לא עמדה על פסיקת הוצאות (עמ' 2, ש' 13-12). אלא שהנתבע 2 לא ידע ולא יכול היה לדעת, כי אם הוא לא יתגונן לא ייפסקו לחובתו הוצאות. התנהלות בלתי סבירה כאמור אפיינה את הנתבע 2 בהליך – בכובעו כבעל דין. היא אפיינה גם את הנתבע 1 – שללא ספק יכול היה להביא ראיות שונות שתומכות בעמדתו, והן לא הובאו על-ידו באופן יזום, אף שמדובר בראיות שעשויות היו לסייע לו. כך לעניין תדפיסי תיקי פשיטת הרגל, שהוגשו על-ידי הצד שכנגד, כנספחים לתצהירו של החוקר הפרטי. כך גם ביחס לתלושי השכר, שלא הייתה כל סיבה לא להגישם, והם הוצגו לבסוף רק בדיון ההוכחות, לאחר שבית המשפט עמד על חשיבות הצגתם.

גם התובעת – עליה הנטל להוכיח ולבסס עילת נטישה – יכולה הייתה לעתור לזימונו של הנתבע 2 להעיד מטעמה, ואם היה העד מעיד כנגדה, ניתן היה לשקול להכריז עליו כעד שעוין את הצד שקרא לו להעיד, ובהתאם – לאפשר לתובעת לחקור אותו בחקירה שכנגד. התובעת לא עשתה כן.

יצוין כי בחקירתו הבהיר הנתבע 1 כי אם הדבר נדרש הוא יוכל להזמין את הנתבע 2 ואשתו להעיד בהליך (עמ' 14, ש' 9-4).

חשבונות החשמל והמים בדירה נמוכים מאוד (חשבונות החשמל צורפו לתצהיר החוקר הפרטי וכן לתצהיר המשלים של הנתבע 1. הם מעידים על צריכה דו חודשית ממוצעת של 108 ₪; את חשבונות המים הגישה התובעת בדיון ההוכחות (ת/3)). חשבונות החשמל מעידים של שימוש בחשמל, אף אם מדובר בשימוש לא גבוה. אשר לחשבונות המים – הם אכן מעידים על שימוש נמוך ביותר. הקושי איתם נעוץ לא רק בתקופות החיוב בתקופה שבה הנתבע 1 גר לבדו בדירה (בשנים 2018-2017; אלו השנים לגביהם הוצגו החשבונות), אלא גם בתקופת חיוב אחרונה לשנת 2016 (אף היא מוצגת במסמכים), שמתייחסת לתקופה שבה התגוררה בדירה משפחת האח, הנתבע 2 (שני מבוגרים ושלושה ילדים) (עם הנתבע 1 – לטענתו; ללא הנתבע 1 – לטענת התובעת). החיוב עבור תקופה זו גבוה יותר מהחיובים האחרים – המתייחסים לתקופה שהנתבע 2 כבר עזב את הדירה – אולם גם הוא נמוך באופן משמעותי ביותר מצריכה שניתן לראות אותה כסבירה (60.2 ₪ בלבד). בהיעדר ראיה של בעל מקצוע מוסמך – אין מקום להסיק, באופן קטיגורי, כי החשבונות אינם יכולים להעיד על צריכה סבירה של אדם שגר בדירה בגפו, נמצא מרבית שעות היום מחוץ לדירה (בשל העבודה), בערבים מעביר את זמנו במקום אחר (אצל דירת בת הזוג) וישן בדירה בלילה במרבית ימי השבוע (בימים אחרים – בדירת בת הזוג). אשר לחשבונות המים – התייחסות של בעל מקצוע הכרחית, במיוחד כשמביאים בחשבון את הצריכה – שהיא נמוכה באופן משמעותי – בתקופת מגוריו של הנתבע 2 ובני ביתו בדירה. סיכומו של דבר – אין בחשבונות החשמל והמים שהוצגו כדי לשמש ראיה מכריעה בהליך.

על תיבת הדואר בדירתה השכורה של בת הזוג מצוין "בן בסט". זהו גם הכיתוב שמופיע במערכת האינטרקום (ת/2). מדובר בנתון מהותי לחובת הנתבע 1. הגב' בר לב העידה כי "הדיירים הקודמים קראו להם בן בסט". היא ציינה: "כתבתי, הוספנו בר לב. אני חושבת שיש מעליי יש גם משפחת בן בסט, אין לי מושג. בהתייחס למוצג ת/2, השכן שהיה לפניי, אני שכרתי דירה מבן אדם שקראו לו בן בסט ושם נשאר בן בסט ואנחנו הוספנו בר לב. אנחנו לא חשבנו על מוטי בכלל. הקודם היה בן בסט. אתה רוצה שאני אביא לך הודאה מבעלת הבית שלי?" (עמ' 23, ש' 10-6). הנתבע 1 העיד: "מה שמצולם פה בתיבות דואר בן בסט, יש דייר בקומה 2 או 3 וקוראים לו בן בסט. [...] מספר 3 זה חופית ולא בן בסט. בהתייחס למוצג – אני לא מופיע, למה רשמו בן בסט? (עמ' 16, ש' 16-14).

הכיתוב על תיבת הדואר הוא ללא ספק ראיה שיש בה כדי לתמוך בעמדת התובעת. עם זאת, אין מדובר בראיה מכרעת. צירוף ראיה זו, ביחד עם ראיות אחרות – נתוני צריכת החשמל והמים בדירה, אף הוא אינו מהווה תשתית ראייתית מספקת לביסוס נטישה. אין מקום לומר כי גרסת העדה, הגב' בר לב, אינה אפשרית. היא לא נסתרה (נתתי דעתי לעובדה כי גרסת הנתבע 1 שונה, אלא שאם מקבלים את גרסת הגב' בר לב – אין לומר כי הנתבע 1 אמור היה להכיר את השוכר הקודם בדירה בחולון), ובנוסף – כשבוחנים עם זכוכית מגדלת את הכיתוב על גבי תיבת דואר מס' 3 במוצב ת/2, ניכר כי קיים רישום בכתב יד. איכות המוצג אינה מאפשרת להבין האם אכן רשום שם "בר לב".

מתצהיר החוקר הפרטי (שעדותה מהימנה) – שמבוסס על דין וחשבון שנערך לפני המועד שבו הוגשה התביעה ונמסרה לנתבע 1 – עולה כי "הנדון פוקד את הדירה כמעט ע"ב יומי לעיתים למספ' דק' ולעיתים למספ' שע'". ממצאי החקירה הפרטית מעידים על קשר של הנתבע 1 עם הגב' בר לב, שהוא עמוק יותר מהקשר שהוצג על ידם, ושכולל גם לינה בדירה השכורה. עם זאת, אין לומר שהחקירה – על היקפה ומשכה (ראו לדוגמה, עמ' 9, ש' 12-7) – העידה על נטישה – במובן הפיזי והנפשי – של הדירה (ראו גם תשובת העד בחקירה הנגדית, בעמ' 7, ש' 3-1).

עדויות עדי הנתבע תומכות אף הן בעמדת הנתבע 1. ראו עדות מר עודד דרור (לדוגמה, בעמ' 19, ש' 5: "הוא גר ברחוב, שכן שלי"; בעמ' 19, ש' 15-14: "הוא גר שם כל התקופה שאני נמצא שם"; בעמ' 19, ש' 21: "נפגשים ברחוב, אצל השכן אורי"; בעמ' 20, ש' 9-8: "הוא היה גר שם בזמן שאח שלו היה גר שם, בפירוש. אשתו של אחיו בישלה ועשתה כביסה והוא היה גר איתם ביחד"); עדות מר אורי סולימאן (לדוגמה, בעמ' 25, ש' 4: "הוא היה גר עם אחיו"; בעמ' 25, ש' 11-9: "הוא עבד אצלי בתור נהג משאית לפני 12-10 שנים. הוא היה שכיר. בתלושי שכר הכתובת שלו הייתה איפה שהוא גר עכשיו – מנשה בן ישראל 23 או 24"; בעמ' 25, ש' 24: "אני בטוח שהוא גר בדירה. הוא אדם לבד בדירה. הוא עובד גם ביום ובא רק בלילה לישון"). אציין כי עדויות אלו הותירו רושם חיובי.

שוכנעתי כי הנתבע, כמו גם העדה מטעמו – בת הזוג, הגב' בר לב, המעיטו מעוצמת הקשר ביניהם. אין לי ספק, כי מסגרת המפגשים ביניהם רחבה יותר מהעולה מהטיעון שהובא על ידם. עם זאת, לא עולה מעדויותיהם, כמו גם מהעדויות הנוספות בהליך, כי הקשר בין בני הזוג כולל מגורים משותפים ורצופים בדירתה השכורה של בת הזוג, באופן העולה כדי נטישה – הן במובן הפיזי, הן במובן הנפשי – של הדירה. הנתבע והגב' בר לב חברים מזה כשש או שבע שנים. הם לא נשואים. שניהם אנשים בוגרים. הגב' בר לב היא אימא לילדים גדולים וסבתא לנכדים. היא עצמה גרה כאמור בדירה שכורה. בנה, בן ה-37 (עמ' 22, ש' 22), שוכר עמה את הדירה בחולון. אין לומר כי לנתבע 1 יש זכות חוקית להתגורר בדירה כאמור (הוא אינו השוכר) (ראו ע"א (מחוזי ת"א) 28830-12-11 זינגר נ' קוטלר (31.12.2013)). גם אם הוא לן בדירה מעת לעת – ואף אם סידורי הלינה תכופים יותר משטענו הנתבע 1 והגב' בר לב – אין לומר, כלל ועיקר, כי הנתבע נטש את הדירה.

סיכומו של דבר: התובעת לא הניחה תשתית עובדתית ומשפטית מספקת לקבוע כי הנתבע נטש את הדירה. ספק מסוים אם נותר (בהינתן חשבונות החשמל והמים, התיעוד על תיבת הדואר ובאינטרקום של דירתה השכורה של בת הזוג, וההימנעות משמיעת הנתבע 2) אינו מספיק כדי להניח תשתית בדבר קיומה של נטישה פיזית. ממילא, שוכנעתי כי הנתבע לא התכוון לנטוש את המושכר.

סיכום
התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין על סך כולל של 20,000 ₪. התשלום ייעשה בתוך 30 יום, שאם לא כן הוא יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום פסק-הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק-הדין אל ב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ד אלול תש"פ, 13 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.