הדפסה

בית משפט השלום בבת ים ת"א 16933-11-17

בפני
כבוד ה שופטת אידית קליימן-בלק

תובע:

אורן סימון
ע"י ב"כ עו"ד יובל יועז ו/או עו"ד דניאל חקלאי

-נ ג ד-

נתבעות:

  1. משטרת פתח תקווה
  2. מדינת ישראל

ע"י עו"ד ליאת גור ו/או עו"ד ניר גנצ'רסקי
פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)

פסק דין

במסגרת מחאת יחיד, עומד אזרח ישראלי עם שלט מונף בידו בקרבת ביתו של היועץ המשפטי לממשלה. הימים הם ימי מחאות והפגנות שנערכו בקרבת ביתו של היועץ המשפטי לממשלה בכיכר גורן בפתח תקווה, בשנת 2017. לבקשת המשטרה המפגין מתבקש להתפנות מהמקום ומשהלה מסרב, הוא מעוכב על ידי שוטר לחקירה בתחנת משטרת פתח תקווה. בתום העיכוב הורה מפקד התחנה התורן על מעצרו של התובע והלה נשלח לבית המעצר ו מובא למחרת היום לדיון בפני שופט אשר משחרר את המפגין בתנאים מגבילים בו ביום. אירוע המעצר, מרגע העיכוב ועד שיחרורו בתנאים, ארך 18 שעות (להלן: "אירוע המעצר").

האם המעצר נעשה כדין תוך הפעלה סבירה של סמכות האכיפה השלטונית של משטרת ישראל, או שמא עוולה משטרת ישראל כלפי האזרח, בעת קבלת ההחלטה על ביצוע המעצר?

זו השאלה שבמוקד הדיון בתובענה זו;

רקע כללי והצגת הצדדים:

התובע, מר אורן סימון, תושב רמת גן, יליד 17.12.1960, מהנדס אווירונאוטיקה בהשכ לתו.

נתבעת 1 הנה משטרת ישראל (תחנת פתח תקווה), אשר עיכבה ו עצרה את התובע ביום 22.5.2017 בשעות הערב עד לשחרורו בבית משפט השלום בפתח תקווה למחרת היום בשעות הצהריים. נתבעת 2 הנה מדינת ישראל הנושאת באחריות שילוחית לפועלה של המשטרה כזרוע השלטונית המבצעת מטעמה. (להלן: "המשטרה" או "משטרת ישראל").

התביעה הוגשה במקור גם כנגד פקד ד.ק (להלן: "הפקד") אשר שימש במועדים הרלוונטים כמפקד התורן של תחנת משטרת פתח תקווה ואשר היה מי שהורה על מעצרו של התובע. עם הגשת כתב ההגנה בשם כלל הנתבעים, הגישה המדינה תעודת הכרה בחסינות של עובד ציבור ובה הצהירה כי הינה מכירה בחסינותו של הפקד וכפועל יוצא, נוטלת על עצמה לשאת בכל חבות שתוטל עליו, אם וככל שתוטל, וזאת מכוח סעיף 7ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").

התובע הגיש השגה מפורטת להודעת החסינות וזאת בהתאם לסעיף 7ב(ג) לפקודה, במסגרתה טען כי יש לבטל את החלטת המדינה להכיר בחסינות כלפי הפקד, בנימוק כי בהליך בחינת החסינות שערכה הפרקליטות, נפלו פגמים מנהליים מהותיים הנוגעים להיעדר בירור ישיר ובלתי אמצעי בין פרקליטת המחוז לבין הפקד והיעדר הנמקה . במענה על ההשגה, טענה המדינה כי קויים בירור עובדתי עצמאי ובלתי אמצעי מול הפקד בטרם קבלת ההחלטה על מתן החסינות , אשר העלה כי הפקד פעל בהתאם להוראות הממונים עליו ובהתאם להנחיות שהוציא המטה הכללי של המשטרה לשוטרי מחוז ת"א והמרכז האוסרות לאפשר קיום הפגנות מחאה בסמוך למעונו הפרטי של היועץ המשפטי לממשלה. כפועל יוצא מהנחיה כללית זו, התקבל בפרקליטות אישור מטעמו של היועץ המשפטי של משטרת ישראל , לפיו הפקד פעל על פי הנחיות מפקדיו במשטרה ולא על דעת עצמו ומכאן מתבקשת מאליה המסקנה כי הפקד פעל במסגרת מילוי תפקידו. בהחלטה מפורטת מיום 25.11.18. נדחתה ההשגה וכפועל יוצא, התביעה האישית כנגד הפקד נדחתה אף היא, בהתאם לסעיף 7ב(ב) לפקודה. (ראה הנמקה שם עמ' 5-10).

האירועים שקדמו לאירוע המעצר והאווירה המתוחה ששררה בין משטרת ישראל לבין המפגינים, בכללם התובע דנן, סביב ההפגנות בסמיכות ל ביתו של היועהמ"ש
כאמור בפתיח לעיל, הימים הם ימי מחאות והפגנות שנערכו בקרבת ביתו של היועץ המשפטי לממשלה (מר אביחי מנדלבליט, להלן: "היועמ"ש") בכיכר גורן בפתח תקווה, כאשר ענייננו מתמקד באירועי חודש מאי שנת 2017. במסגרת זו, במהלך כל ימ ות השבוע התקיימו במקום מחאות יחיד או בודדים שהתחלפו במשמרות, ואילו מידי מוצאי שבת התקיימה הפגנה שבועית, בה נטלו חלק מפגינים רבים במסגרתה נ עשה שימוש במגפונים ואמצעי הגברה וכן נחסמו כבישים.

התובע נמנה עם ציבור המפגינים והמוחים הקבועים מול ביתו של היועהמ"ש, עת החל מינואר 2017 נהג לעמוד מידי יום ביומו במסגרת מחאת יחיד או בזוג (" אני במשך 120 ימי חול עמדתי יחד עם עוד בחור עם שלט שקורא ליועהמ"ש לעשות עבודתו. זה היה בימות השבוע מיום א' עד ה' שעתיים כל ערב"- עמ', 14 לפרוטוקול). אין חולק כ י התובע נעצר בעבר בקשר לאירועי הפגנות אלו, כאשר מעצרו הראשון, אשר לטענתו היה מעצר אלים, ארע בהפגנת מוצ"ש ביום 28/1/17, אז סירב לחתום על שחרור בתנאים מגבילים כפי שהוצע לו על ידי משטרת ישראל בתחנה, והתובע שוחרר רק למחרת בבית המשפט עם תנאים מגבילים הכוללים הרחקה מביתו של היועהמ"ש מרחק של 1 ק"מ למשך 15 ימים . גם בגין מעצר קודם זה הגיש התובע תביעה אזרחית ברם זו טרם התבררה (עמ' 16, 31 לפרוטוקול וכן ראה נ/2 פרוטוקול דיון המעצר הקודם בעניינו של התובע בפני כב' השופטת קמיר-וייס מיום 29/1/17 מ"י 63343-01-1 7).

במוצאי שבת של ה-20/5/17, יומיים לפני אירוע המעצר מושא התביעה דנן, כמידי שבוע התקיימה ההפגנה השבועית. לגרסת התובע , ההפגנה כללה כמה עשרות מפגינים ("היינו 30 ומשהו איש או 40 איש. אולי 100. לא יודע את המספר"), בעוד שלטענת המשטרה הפגנות שנערכו במוצ"ש היו ככלל המוניות ואף היו מקרים בהם הפגנות מוצ"ש הגיעו גם עד 4,000 משתתפים (עמ' 36 לפרוטוקול). מכל מקום, אין חולק כי ההפגנה באותו מוצ"ש היתה סוערת מן הרגיל והייתה כרוכה בעימותים פיזיים בין המפגינים לשוטרים ובחסימת כבישים . לטענת התובע ההפגנה אף גלשה לאלימות משטרתית כנגד המפגינים ולטענתו הוא עצמו "חטף מכות" (עמ' 17, 21 לפרוטוקול) . טענה זו בדבר אלימות משטרתית במהלך ההפגנה, מוכחשת על ידי המשטרה אשר טענה כי המפגינים הם אלו שנהגו באלימות כלפי המשטרה ואף השחיתו רכוש ופגעו בניידת משטרה. בסופו של יום מר ונמהר זה, נעצרו מספר מפגינים . (להתרשמות מהרוח הסו ערת של ההפגנה שהייתה קרובה לצאת משליטה ראה נ/2- פרוטוקול ישיבה מיום 21/5/17 בעניינם של העצורים בפני כב' השופט מורנו במ"י 43190-05-17. התובע דנן אינו נמנה עם העצורים אז).

על רקע מתיחות זו, למחרת היום ב-21/5/17 קיבל התובע, בדומה ליתר מארגני או משתתפי ההפגנות, שיחת טלפון מקצין משטרת תחנת פ"ת המזהירה אותו מפני קיום הפגנה או מחאה מול ביתו של היועהמ"ש מאחר וזו תהא הפגנה אסורה (עמ' 10, 26 ו- 36 לפרוטוקול). מעדותו של רפ"ק ועו"ד וייסבורד אשר היה קצין חקירות ומשפטן של תחנת משטרת פ"ת במועדים הרלוונטים, עולה כי הוא קיבל הנחיה ממפקד התחנה: " להעביר מסר לתובע לפיו נוכח החלטות בג"צ ואירועים אחרונים הוחלט שלא לאפשר מחאה בסמוך לביתו של היועמ"ש לרבות בכיכר גורן , לכן הנחתי את אחד החוקרים לעשות שיחת טלפון לתובע וכך נעשה" (עמ' 48 לפרוטוקול). במאמר מוסגר יצויין כי במעמד חקירת התובע התברר כי שיחה זו הוקלטה על ידו, הושמעה במעמד הדיון באולם , וב אי כח הצדדים אף הסכימו כי התמלול שלה יוגש כראיה לתיק, ברם התמלול, כמו גם ההקלטה עצמה, לא הוגשו עד היום . מכל מקום, קיומה של שיחה זו אינו מוכחש. (ראה עמ' 19-20 לפרוטוקול). (להלן: " שיחת האזהרה").

התובע, אשר הרצון להביע מחאתו בער בעצמותיו, לא הסכין עם רוע הגזירה אשר היוותה מבחינתו סתימת פיות במדינה דמוקרטית ( "לא ישנתי כל הלילה והחלטתי שלא יכול להיות שיסתמו לי את הפה. אני אזרח במדינה חופשית..אין סיבה בעולם שימנעו ממני לעמוד בשקט במקום ציבורי אני לא הפרעה ואני לא כלום"-עמ' 10 לפרוטוקול), החליט חרף שיחת אזהרה זו ולאחר שדילג על משמרתו ביום ראשון, לצאת למשמרת המחאה שלו ביום שני ה- 22/5/17 ואף פירסם בבוקרו של אותו היום פוסט ברשת החברתית "פייסבוק" על כוונתו לעשות כן.

אירוע המעצר כפי שעולה מהמסכת הראייתית
ואכן, ביום 22.5.17 בשעות הערב, התייצב התובע ברחוב העצמאות בכיכר גורן בפתח תקווה, במסגרת מחאת יחיד, אוחז בידו שלט מחאה שעליו כתוב פסוק מהמקרא (מתוך ספר ישעיהו, פסוקים כ"א-כ"ג), העוסק, בהתאם לפרשנות המקובלת , בשחיתות שלטונית. תוכן הציטוט המוטבע על הכרזה הנו כדלקמן:
" איכה הייתה לזונה, קריה נאמנה, מלאתי משפט, צדק ילין בה-ועתה מרצחים. כספך, היה לסיגים, סבאך, מהול במים. שריך סוררים, וחברי גנבים-כלו אוהב שוחד, ורודף שלמונים, יתום לא ישפטו, וריב אלמנה לא-יבוא אליהם".

בחקירתו אישר התובע כי התלוו אליו למקום על פי בקשתו שני עדים, חבריו למחאה, על מנת שיתעדו את האירוע , למקרה שהמשטרה תבחר להתנכל לו ולעצרו , כפי שלטענתו אכן ארע. לטענתו, העדים שהגיעו לכיכר לצרכי תיעוד, ישבו בקרבת מקום בבית קפה סמוך ולא נטלו כל חלק פעיל במחאה. המעצר אכן תועד בסרטון אשר בהמשך פורסם אף הוא על ידי התובע בפייסבוק. אחת העדות שתיעדה את המעצר ממרחק, הינה גב' סמרה גורן שאף הגיעה כעדת תביעה והעידה כי ברגע שהתובע החליט לקיים את משמרת המחאה של אותו היום חרף שיחת האזהרה שקיבל ממשטרת פ"ת, הוא לקח בכלל חשבון את האפשרות כי הוא עלול להיעצר (עמ' 27 לפרוטוקול). העד השני אותו זימן התובע לצרכי תיעוד ואף הגיע להעיד מטעמו בתובענה זו, הינו מר ישי הדס אשר העיד כי הגיע לכיכר למקרה שמחאת היחיד של התובע תסתיים במעצר, אם כי המעצר אשר את ייתכנותו צפו כל השלושה, הפתיע אף אותם (" הגיעה משטרה והם עשו את הבלתי ייאמן הם אכן עצרו אותו", "שלקחו אותו למעצר לילה, זה היה הלם מוחלט לחלוטין"- עמ' 27 ו- 30 לפרוטוקול ). עוד אישר כי צילם את העיכוב של התובע במקום מקרוב וכי ייתכן והסרטון הופיע במספר כלי תקשורת (עמ' 33 לפרוטוקול). בדומה לקלטת שיחת האזהרה, וחרף הסכמת הצדדים להגיש את הסרטון כראיה לתיק בית המשפט, הסרטון לא הוגש עד היום ולא נותר אלא להניח כי לא היה בו, כמו גם בקלטת השיחה , כל צורך ראייתי, שהרי שרשרת האירועים המתועדת שם אינה מוכחשת ואינה שנויה במחלוקת בין הצדדים (עמ' 30 לפרוטוקול).

כאמור, בשעה 21:00 לערך, ניגש אל התובע שוטר אשר מבקש ממנו להתפנות מהמקום בנימוק כי הינו מהווה מטרד לציבור. התובע מסרב להוראת השוטר להתפנות מהמקום ומשיב כי הוא טרם סיים להעביר את "השיעור לציבור" כפי שפ רסם בפייסבוק. בתגובה, מבקש השוטר לעכב את התובע בנימוק כי התובע בסירובו להתפנות מהמקום, מפריע לשוטר במילוי תפקידו. במסגרת העיכוב, נוטל השוטר את השלט מידי התובע ו מבקש ממנו להתלוות אליו לתחנת המשטרה. אין מחלוקת כי כל ארוע העיכוב וליווי לתחנה נעשה בהסכמה, בנועם וללא הפעלת כל אלימות ("לקח אותי לניידת בכבוד רב. אין לי טענה להתנהגות לא הולמת"-עמ' 11 לפרוטוקול).

כאמור, התובע משתף פעולה וללא כל התנגדות מתלווה אל השוטר לתחנת משטרת פתח תקווה. וכך נרשם בדו"ח הפעולה מיום 22/5/04 בפרטי הטיפול באירוע ע"י השוטר המעכב:
"... במהלך סיור בכפר גנים ג' הבחנתי באדם העומד עם שלט. לאחר זיהוי מדובר בחשוד העונה לשם אורן סימון. ניגשתי אליו מאחר ואני יודע כי אסרו עליו לעמוד שם עם שלט. ביקשתי ממנו לעזוב את המקום עם השלט בצורה יפה. החשוד סרב בתוקף. הזהרתי אותו כי במידה ולא ישמע להוראותיי אעכב אותו לתחנה בגין הפרעה לשוטר. החשוד טען בפניי כי הוא לא מתכוון לעזוב ושאין לי שום סמכות לעכב אותו. הסברתי לו כי אני נותן לו 5 דק' לעזוב את המקום, והוא ענה לי שהחמש דק' מיותרות כי והוא אינו מתכוון לעזוב, המתנתי כחמש ד' לאחר מכן ביקשתי ממנו להתלוות אליי. הסברתי לו כי הוא מעוכב בגין הפרעה לשוטר. כמו כן ,לקחתי את השלט שהיה בידו עימי לתחנה. לציין כי החשוד התלווה ללא התנגדות פיסית כמו כן לא היה שימוש בכוח מרגע העיכוב ועד הבאתו לתחנה כולל , לא נגרם לו כל נזק ולא נתפס דבר למעט השלט..." (סומן נ/8 בתיק בית המשפט).

בתום עיכוב של שלוש שעות, בשעה 23:00 לערך, מחליט המפקד התורן של תחנת משטרת פ"ת באותו הלילה בהתאם להוראות מפקדיו, להורות על מעצרו של התובע בחשד להפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ומטרד לציבור. התובע נעצר ללילה אחד שבין 22.5.17 ל- 23.5.17. לגרסת התובע, אשר להלן יבואר כי אינה מוכחשת ע"י המשטרה, בשלב זה לא הוצעה לו כל חלופת מעצר מלבד מעצר בפועל בכלא הדרים, אליו נשלח "לבלות" את הלילה. למחרת היום ב- 23/5/17 מובא התובע לבית המשפט השלום לדיון בעניינו בפני כב' השופט עודד מורנו בבית משפט השלום בפתח תקווה. כאן המקום לציין כי בבקשה שהגישה המשטרה לבית המשפט, לא עתרה המשטרה להארכת מעצרו, אלא הבקשה שהוגשה נשאה כותרת: "בקשה להוצאת צו לשחרור בערובה". בהחלטה מ"י 47991-05-17 מ"י נ' סימון, קיבל בית המשפט את בקשת המשטרה והורה על שחרור התובע בתנאים (חתימה על כתב ערבות והפקדת מזומן וכן הרחקה של התובע למשך 15 יום מהעיר פתח-תקווה). על החלטה זו לא הוגש ערר על ידי מי מהצדדים.

במסגרת החלטת השחרור, ציין בית המשפט כי ההחלטה על הארכת המעצר התקבלה בתחנה מבלי שנבחנה תחילה האפשרות להסתפק בחלופת מעצר. וכך צויין בעמ' 6 לפרוטוקול ישיבת המעצר:
"... עין בתיק החקירה מעלה גם כי התקבלה החלטה על מעצרו של החשוד למשך 24 שעות וזאת ללא בחינת האפשרות של הסתפקות בחלופת מעצר בהתאם לחוק המעצרים, אשר מורה כי ככל שניתן להסתפק בדרך אשר פגיעתה בחירותו תהיה פחותה יש לעשות כן. היה מקום בתיק זה להסתפק בסמכות העיכוב תחילה, שכן לא קיימת בתיק אינדיקציה לפיה החשוד התנגד לעיכוב. ככל והחשוד לא היה עומד בתנאים אותם קבע הקצין בתחנת המשטרה לעניין גובה הערבויות, הרי שניתן היה לשקול הפעלת דרך פעולה שונה, גם מצידו של החשוד אשר יכול להגיש ערר לבית המשפט בהקשר זה.. ." ( הדגשה שלי- א.ב)

בתקופת ההרחקה, ועל מנת לא להפר את התנאים שקבע בית המשפט, הפגין התובע על מחלף קרית אונו שנמצא על הגבול בין העיר פתח תקווה לקרית אונו. הפגנות אלו עברו ללא כל התערבות של המשטרה או דרישה לפנות את המקום. בתום תקופת ההרחקה מהעיר פתח תקווה, חזר התובע להפגין בכיכר גורן. ("מיד לאחר שנגמרו התנאים המגבילים חזרתי להפגין שם. בזמן של התנאים המגבילים במחלף קרית אונו יש רחבה גדולה וזה כי אסור היה עלי להכנס לשטח המוניציפלי של פ"ת. לשוטרי ק. אונו ההפגנה לא הפריעה"- עמ' 24 לפרוטוקול).

כאשר נשאל התובע האם אין הדבר מעיד על כך כי למשטרה לא הייתה כל בעיה עם פעולת המחאה עצמה אלא רק עם המיקום שלה, השיב בזו הלשון: " אני מקיים את ההפגנה הזו במשך 3 שנים. במקום הזה מול אדם ספציפי שתפקידו לנהל את שלטון החוק במדינה. לדעתי הוא כשל. אין שום משמעות לקיים הפגנה מולו שהיא נעשית בבלומפילד ביפו. לא רק זה. זה עלה לבג"ץ. אני כל עוד אני לא עובר על החוק אסור להם לגעת בי ולמנוע ממני... היתה כוונה חד משמעית של משטרת פ"ת להעיף אותי מהפרצוף של מנדלבליט. והמשמעות של זה היא למנוע ממני את המחאה " (עמ' 24-25 לפרוטוקול).

מן המסכת הראייתית כפי שתוארה לעיל עולה , אפוא, כי אין המדובר במפגין מזדמן אשר נקרה למקום באקראי , אלא באזרח אשר היה חלק מגרעין עקבי וקבוע של מפגינים מול ביתו של היועהמ"ש במהלך שנת 2017, בין אם במשמרות יחיד ובין אם בהפגנות המונים, ומבחינה זו היה "מוכר למשטרה", לא במובן המקובל והשגור של הביטוי חלילה , שהרי אין חולק כי מדובר באדם נורמטיבי שומר חוק העומד על מימוש זכותו לחופש הביטוי , אלא במובן זה שהוא היווה חלק מהרוח החיה ומהליבה של המחאות וההפגנות שהתקיימו באותה עת בכיכר גורן בפ"ת, וככזה זהותו הייתה מוכרת לתחנת משטרת פ"ת וב של כך אף קיבל את שיחת האזהרה ערב המעצר. ראה דבריה של גב' גורן , העדה מטעמו של התובע, בעמ' 27-28 לפרוטוקול: " הערכתי שאת התובע כן יעצרו כי הוא היווה את הסמל של המחאה הזו ואני לא... הוא היה סמל של המשמרת. המחאה עצמה כללה: כל יום שבת הפגנה ובמהלך השבוע יום יום משמרת מחאה. אורן אני חייבת להוריד בפניו את הכובע בפניו על כך שהתמיד 120 יום במשמרת המחאה. המשמרת הזאת היא בין משמרת יחיד עד 3 אנשים ..."

העתירות לבג"צ סביב אירועי ההפגנות לצורך הסדרת הסוגיה
כפי שמצינו לעיל, החל משלהי שנת 2016 ובמהלך שנת 2017 התקיימו הפגנות, חלקן סוערות, מול ביתו של היועמ"ש בפתח תקווה. מרבית ההפגנות מרובות המשתתפים נערכו במוצאי שבת, בעוד שמחאות היחיד במשמרות נעשו במהלך ימי החול. מפקד תחנה משטרת פ"ת במועדים הרלוונטים, סנ"צ ברק מרדכי, תיאר זאת בעדותו בעמ' 34-35 לפרוטוקול בזו הלשון:
"...מחאות אלו היו בעצימות מאד גבוהה גם תקשורתית, גם אירועים לא פשוטים. הם התחילו במוצ"ש, כל שבוע בכל מוצ"ש עם אירועים כאלה ואחרים לפעמים באמצע שבוע, בימי שישי ובעצם לכל אורך התקופה עד לאירוע המדובר שאנו נמצאים פה היינו עם מס' לא קטן של אירועים שחלקם נסתיימו באופן שקט ובחלקם הסתיימו עם עצורים ואלימות וזה פחות או יותר המסגרת ומאד חשוב להבין את המסגרת הזו כי היא נשענת על רצף האירועים שבעצם היו בפוקוס ובעצימות גבוהה ותחת פיקוח מאד הדוק שלי כי הבנו את הרגישות... מדובר היה באירועים קולניים עם הפרעה משמעותית לתושבים. המון תלונות שקיבלתי מהתושבים של הרחוב והשכונה. במסגרת הזאת ואני מדבר על מיקרופונים, מגפונים, בידוריות, משרוקיות, כלי הקשה, אירועים שיצרו המון מתח בין המפגינים לתושבים שגרים שם וזאת במנותק מהיועמ"ש וגרר לא מעט אירועי אלימות בין התושבים למפגינים...חסמנו צירים או שהמפגינים חסמו צירים והשכונה הפכה למעין עוצר במוצ"ש..."

תיאור דומה ניתן למצוא בסעיף 9 למכתבו של תנ"צ שאול גורדון, מיום 1/6/17, היועץ המשפטי של משטרת ישראל וכן בסעיפים ה'-ו' למכתבו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד רז נזרי, אף הוא מיום מיום 1/6/17, שם הדגיש את הפגיעה בשגרת החיים של היועהמ"ש, בני משפחתו, שכניו ובעלי עסקים באזור, בשל ההפגנות החוזרות ונשנות המתנהלות בקרבת ביתו מזה חודשים רבים. (מכתבים אלו צורפו כראיה למוצגי התביעה וסומנו ת/17-ת/18). אדרבא, התובע בעדותו אישר כי ידוע לו כי תושבי השכונה הגישו עתירות לבג"צ כנגד המשטרה אשר מאפשרת את קיום ההפגנות, וזאת בשל תלונות על רעש והפרעה למהלך החיים התקין של תושבי האזור (עמ' 17 לפרוטוקול).

על רקע הפגנות אלו נוצרו עימותים חוזרים ונשנים בין המפגינים ובין משטרת ישראל, כאשר מחד גיסא, עומדת למפגינים זכות ההפגנה והמחאה שהינה פועל יוצא של הזכות ל חופש ביטוי, אשר אין חולק כי הנה זכות חוקתית במשטר דמוקרטי, ומ אידך גיסא, עומדת הזכות לפרטיות של עובד הציבור (במקרה דנן היועמ"ש), אשר מול או בקירבת ביתו מפגינים והזכות ל שמירה על הסדר הציבור י של תושבי האזור. כידוע, על קיומן ואכיפתן של שתי זכויות אלו, מופקדת, משטרת ישראל מה ששם אותה במתח מובנה בשל בצורך לאזן בין השתיים.

את התפקיד הדואלי והמורכב הנ"ל המוטל על משטרת ישראל באיזון שבין הזכויות, הדגיש המשנה ליועץ המשפטי לממשלה במכתב ת/17, סעיפים א'-ב'. בעניין זה נפנה גם לעדותו של סנ"צ מרדכי בעמ' 40-41 לפרוטוקול:
"...משטרת ישראל אמונה על שילטון החוק בקיום הדמוקרטיה וחלק מזה אנחנו צריכים לאפשר לקיים מחאות. אנחנו צריכים לקיים איזונים שאנחנו קיימנו אותם לאורך כל הדרך גם באירועים הללו בין החופש למחות לבין להפר את הסדר לבין להפוך את האירועים שפוגעים באנשים מסויימים וכל הזמן לייצר איזונים. כל אירוע שונה מאירוע אחר...אנחנו ראינו בתפקיד שלנו לשמור על המפגינים שלא לפגוע בהם, ראינו גם את הצד שכנגד כשתקף את המפגינים שניסה להפריע להם לקיים את המחאה ואנחנו מנענו ואפשרנו למחאות האלה להתקיים. טענות כאלו קיבלנו מכל מיני גורמים גם התושבים באו אלינו בטענות למה אנחנו מאפשרים, הקניון בא בטענה למה מאפשרים להפגין, דוגמת מחאות הימין כשבאו בטענות שאנו לא מאפשרים וכל הזמן אנחנו ביקשנו לייצר את האיזונים..." (הדגשה שלי- א.ב)

התנגשות בין זכויות אלו , לרבות השאלה באילו תנאים ניתן להפגין מול מעונו הפרטי של עובד ציבור הנושא תפקיד ממלכתי כגון היועהמ"ש, התגלגלה לפתחו של בהמ"ש העליון בעניין בג"צ 1983/17 , 2364/17 מני נפתלי ואח' ויאיר סדקה נ' היועץ המשפטי לממשלה ( 27.4.17)) (להלן: " בג"צ מני נפתלי"). העתירה נדחתה ברב דעות על רקע המתווה שהוצע על ידי המשטרה עצמה בעקבות סיור מוסכם בשטח שנערך בין נציג המשטרה לבין ב"כ העותרים במהלך חודש אפריל 2017 ואשר צויין בתגובה המקדמית שהגישה המשטרה לעתירה (פורט בסעיף 15 לתגובת המשטרה ובתמצית בסעיף 4 לפסק הדין בעניין בג"צ מני נפתלי ). המתווה למעשה אושר על ידי שופט י הבג"צ כמתווה: " אשר מנסה למצוא פיתרונות שיש בהם משום איזון בין ה אינטרסים השונים בעיקר במימד הזמן והמקום של קיום פעולות המחאה, כמו גם פעולות שנועדו לצמצם את ההפרעה והמטרד- לאיש הציבור כמו גם למשפחתו כמו גם לשכניו- מקיומה " (סעיף 22 לבג"צ מני נפתלי וראה גם דבריו של כב' השופט פוגלמן אשר מציין כי על רקע המתווה המפורט בתגובה המקדמית של מ"י, אין להשקפתו עילה להיעתר למבוקש בעתירה ודינה להידחות).

כאמור, העיקרון המנחה של המתווה שהציעה המשטרה למפגינים, הוא קציבת זמנים וקביעת מרחקים גיאוגרפיים שבין המעון של עובד הציבור לבין המפגינים , תוך אבחנה אימתי מדובר בהפגנת רבים אל מול מחאות יחיד ב משמרות, כאשר מן הסתם, היחס בין המרחק הגיאוגרפי לבין מספר המפגינים, הינו יחס הפוך . (להלן: "המתווה").

ואולם, בהמשך הסתבר כי גם על פרשנותו ויישומו בשטח של מתווה זה נחלקו הצדדים. על רקע זה, טען אחד העותרים בבג"צ (סדקה) כי המתווה הופר על ידי המשטרה וכפועל יוצא ה גיש בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, במסגרתה נדרש בית המשפט העליון להתייחס בשנית לסוגיה , תוך הבעת מורת רוחו מסטיית המשטרה מ ן המתווה אותו הציעה בעצמה. ראה דבריו של כב' השופט מזוז בסעיף 4 בהחלטה מ- 18/6/17 בבג"צ 2364/17 : " אנו רואים קושי בדרך בה נקטה המשטרה אשר לאחר שהציגה לבית המשפט מתווה מסויים, אשר אושר על ידנו, היא שינתה מטעמה בסמוך לאחר מכן והציבה דרישות חדשות ומחמירות יותר, ללא שחל כל שינוי בנוגע למשמרת המחאה של העותר. בהמשך לכך ביקשנו כי המשטרה תודיע לנו את עמדתה באשר לכך שהיא תשוב ותפעל בהתאם למתווה שהוצג מטעמה לבית המשפט ביחס למשמרת המחאה של העותר. ביום 15/6/17 נמסרה לנו הודעה מטעם המשיבים לפיה משטרת ישראל מקבלת עליה לפעול בהתאם למתווה שהוצג לבית המשפט בנוגע למשמרת המחאה של העותר להבדיל מאשר בנוגע להפגנות..." (הדגשה שלי- א.ב).

באותה החלטת המשך של הבג"צ, חודדה גם האבחנה בין קיום מחאה ליד מעון עובד ציבור לבין מחאה שאינה ליד מעון כאמור. ראה דבריו של כב' השופט מזוז בסעיף 7 שם מחדד האבחנה באומרו: " ככל שמדובר בפעילות מחאה שאינה ליד המעון, גם אם בסמיכות מסוימת אליו, חלים העקרונות הרגילים של איזון בין השיקולים הנוגדים, בין הזכות לחופש ביטוי ולפעילות מחאה לבין השיקולים הנוגדים של שמירת הסדר הציבור, פגיעה ברווחת חייהם ופרטיותם של תושבי האזורי וכיו"ב. במסגרת איזון זה רשאית המשטרה לקבוע הגבלות סבירות של זמן, מקום ואופן ..." (הדגשה במקור-א.ב). ראה החלטה בג"ץ 2364/17 יאיר סדקה נ' מפקד מחוז מרכז במשטרה מיום 18.6.17, להלן: " החלטת ההמשך").

רצה הגורל, ואירוע המעצר מושא תובענה זו, אשר ארע כאמור בחודש מאי 2017, ארע בפער הזמנים שבין פסק הדין המקיף שניתן בבג"צ מני נפתלי ב -4/17 לבין החלטת ההמשך שניתנה במסגרת אותו בג"צ חודשיים לאחר מכן ב- 6/17, המורה למשטרה לפעול בהתאם למתווה אותו היא עצמה הציעה ואשר על בסיסו נדחתה העתירה. ביני לביני, הצדדים לא ראו עין בעין את אופן היישום הנכון בשטח של המתווה כמות שאושר בבג"צ מני נפתלי: בעוד שמשטרת ישראל סברה כי יש לראות בעמידתו של התובע, או מוחים אחרים כמותו במסגרת מחאת יחיד בכיכר גורן, כחלק בלתי נפרד מהפגנה אסורה וככזו הפרה של המתווה (" המחאה שלו שם היא הייתה לתפיסתנו עבירה על החוק בהיקש לבג"צ"-עמ' 45 לפרוטוקול), התובע סבר ההיפך, כי קיימת לו זכות בדין לקיים מחאת יחיד בכיכר גורן בהתאם לכללים שקבעה המשטרה עצמה וכפועל יוצא, לא היה למשטרה כל זכות חוקית לאסור עליו מבעוד מועד להגיע למקום באמצעות אותה שיחה אזהרה וכאשר כבר התייצב שם- לא היה למשטרה כל זכות חוקית להורות לו להתפנות מהמקום. ("אני אזרח במדינה חופשית עומד במקום ציבורי אין סיבה בעולם שימנעו ממני לעמוד בשקט במקום ציבורי ואני לא הפרעה ולא כלום" -עמ' 10 לפרוטוקול).

סוגיה זו, בקשר לחילוקי הדעות בין המפגינים לבין המשטרה סביב יישום המתווה הלכה למעשה, אף עלתה ואושרה במהלך חקירתו של סנ"צ ברק מרדכי בעמ' 34-35 לפרוטוקול:
"באיזשהו שלב לאורך ציר הזמן הזה הגענו להבנות עם המפגינים שבמסגרתם לא אישרנו להם להפגין ממש מול בית היועמ"ש ברחוב שלו והעברנו את ההפגנות לכיכר גורן.... ב-02/17 נוצר סוג של הבנות בע"פ שבהן המחאות עוברות לכיכר וגם שם התחלנו את המחאות בכיכר למעט חריגים שניסו להפר את ההבנות ולהגיע לבית היועמ"ש. בין לבין היה בג"צ שהוגש ב- 3/17 ע"י מני נפתלי. זה קשור גם כי לאחר שהתקבלה ההכרעה בבג"צ ב-04/17 המשכנו לאפשר את קיום המחאה על אף שפרשנות שלנו לבג"צ היתה שונה מהמפגינים. היו חילוקי דעות בין כולם, גם בינינו, בסופו של ד בר גם בין העותרים, על כך שאנו לא ממלאים אחר הוראות הבג"צ... במקביל, החלו מחאות היחיד של התובע ביחד עם סדקה וגם פה.. הנוכחות שלהם, העמידה שלהם, לא ראינו אותו מנותקת מהמחאות של מוצ"ש כי גם הם היו חלק מהקבוצה המוחה של מוצ"ש ואפילו התובע נעצר באחת ההפגנות האלו במוצ"ש...". (הדגשה שלי -א.ב).

ראה גם עדותו של רפ"ק עו"ד וייסבורד בעמ' 49 לפרוטוקול עת נשאל מה היה הבסיס לפרשנות שנתנה המשטרה לבג"צ מני נפתלי בנוגע למחאת יחיד בכיכר גורן:
"... נוכח ההחלטות של בג"צ ונוכח העובדה שהעותרים סירבו למתווה סברה משטרת ישראל, ולא אני כפי שכתב היועץ המשפטי של המשטרה עו"ד גורן , שחל שינו במצב המשפטי ביחס להלכות קודמות שאין לאפשר הפגנו ת שסמוך לביתו , כולל כיכר גורן... אני מאשר שהמשטרה אכן פירשה את נושא מתווה לא כפי שראה את זה כב' השופט פוגלמן בבג"צ נפתלי . אבל זה התברר בדיון בנושא העתירה ואם סבר התובע שהמשטרה כרשות מנהלית טועה בפרשנות היתה פנויה בפניו הדרך לעתור לבג"צ..." (הדגשה שלי-א.ב).

מכל מקום, בעקבות החלטת ההמשך בעניין העותר סדקה, כבר ברור וידוע לכל כי בדיעבד, שגתה המשטרה עת לא ראתה עצמה מחוייבת למתווה שהוצע על ידה כמענה לעתירה בעניין מני נפתלי, במסגרתו לא היה כל פסול בקיום מחאת יחיד בכיכר גורן כפי שעשה התובע דנן וכפועל יוצא , לא היה מקום להורות לו להתפנות מהמקום וכאשר סירב- לעכבו. ואולם בזמן אמת, ב עת ביצוע העיכוב והמעצר, המשטרה- באמצעות השוטר שביקש מהתובע להתפנות מהמקום בהתאם להנחיות שקיבל ממפקדיו הישירים אותן קיבלו מהמטה הארצי- סברה (בשוגג) כי המתווה לא אושר בבג"צ ועל כן אינו מחייב אותה ומסיבה זו, ראתה עצמה רשאית להורות לתובע להתפנות מהמקום (במסגרת רצונה להרגיע את הרוחות לאחר ההפגנה הסוערת של מוצ"ש קודם כפי שידון בהמשך).
מסקנה זו, מוצאת תימוכין ב שני מכתבים מטעם הנתבעות, אשר נשלחו ביום 1/6/17 בעקבות מעצרו של התובע, לאגודה לזכויות האזרח בישראל. הראשון, מאת המשנה ליועמ"ש לממשלה , עו"ד רז נזרי שם ציין בסעיף ח' סייפה : " לא למותר לציין, כי משמרות מחאה שאינן טעונות היתר, המתנהלות ללא הפרעה לסדר הציבורי, יוכלו להתנהל כמקובל. ביחס למקרה שהוזכר במכתבכם בדבר מעצרו של אדם שמחזיק בידו שלט בלבד- אציין, כי בעקבות פרסום הדברים פניתי כבר בשבוע שעבר ליועמ"ש המשטרה, והוסכם כי אין כל מקום לנקיטת הליכים כלפי פעולות מעין אלו". המכתב השני אף הוא מה- 1/6/17 הינו של יוע המ"ש משטרת ישראל, עו"ד שאול גורדון, שם ציין בסעיף 13:" כך או אחרת, ככל שאין במחאת יחיד זו המתקיימת בכיכר גורן משום הפרת הסדר, הרי שאין כל הצדקה לשלול זכות זו והדבר הובהר על ידי לכל הנוגעים בדבר". (נספחים ת /17- ת/18 ההדגשות אינן במקור).

לאור עמדה בלתי משתמעת זו, אותה הביעה המשטרה והמדינה כשבוע לאחר אירוע מעצרו של התובע, ממנה עולה כי המשטרה מודה בדיעבד כי כל אירוע העיכוב והמעצר של התובע- בטעות יסודו, ממילא אין עוד כל טעם לב חון ה אם החלטת המשטרה תאמה את המתווה שאושר ב מסגרת בג"צ "מני נפתלי", שהרי לאורה של החלטת ההמשך ובהצטרף לעמדת הנתבעות כעולה מהמכתבים מיום 1/6/17, ברור כיום כי המשטרה שגתה בפרשנות בג"צ מני נפתלי וכפועל יוצא שגתה עת הורתה לתובע להתפנות מכיכר גורן שם הפגין במסגרת מחאת יחיד.

על רקע הסקירה המפורטת לעיל, נציג להלן ובתמצית את טענות הצדדים בתובענה זו;

טענות הצדדים
טוען התובע כי שיחת האזהרה שקיבל ערב המעצר מהמשטרה פן יגיע לכיכר גורן, בהצטרף לדרישת השוטר ממנו להתפנות מהכיכר, אשר החלו את מסכת האירועים שהובילו למעצר השווא מושא התביעה, היו מלכתחילה משולל ות תוקף חוקי ומנוגדות להבנות שהושגו בין המשטרה לקבוצת המפגינים בהתאם למתווה אותו הציעה המשטרה עצמה אשר אומץ על ידי בג"צ. על כן, בשל מסכת אירועים זו, הגיש התובע כנגד משטרת ישראל תביעה פיצ ויים בגין שלילת חירות בשל ביצוע מעצר שווא שנעשה שלא כדין וללא צידוק, כך לטענתו. לשיטת התובע, מסכת אירועים זו מהווה עוולה אזרחית נזיקית כאשר עילת התביעה נסמכת הן על עוולות מסגרת: עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה {בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים) (תשנ"ו- 1996) ולפי פקודת המשטרה [נוסח חדש]} והן על עוולות פרטיקולריות ביניהן: כליאת שווא, נגישה. בנוסף, מעלה התובע טענה "לעוולות חוקתיות" , בין היתר, הפרת זכויות יסוד בהתאם לחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו. לטענת התובע, המשטרה: " השתמשה בסמכותה האלימה ביותר והפוגענית ביותר שעמדה לרשותה" ושללה חירותו שלא כדין, עת הורתה על מעצרו על לא עוול בכפו, כאשר כל "חטאו", כך על פי הנטען, היה במימוש זכותו הדמוקרטית להפגין, וזאת מבלי שהפריע לאיש.
מנגד, דוחה משטרת ישראל כל טענה לקיומה של חבות נזיקית בקשר לאירוע המעצר, בנימוק כי הן העיכוב והן המעצר נעשו כדין וזאת בשים לב לעובדה כי התובע, אשר בחר לקיים משמרת מחאת יחיד מול ביתו של היועמ"ש בכיכר גורן בפ"ת, הפר את ההבנות שהושגו אותה עת בין המשטרה לקבוצת המפגינים מול ביתו של היועמ"ש, וכן הפר את ההנחיה המפורשת של המטה הארצי של משטרת ישראל אשר הועברה לשוטרי מחוז מרכז ליישום בשטח, שלא לאשר המשך מחאות בסמוך לביתו של היועהמ"ש וזאת בעקבות אירועי ההפגנה הסוערת של מוצ"ש קודם לכן. על פי הנטען, הנחיות אלו, אותן הפר התובע ברגל גסה, נועדו לאזן בין זכות המחאה וההפגנה לבין זכותם של תושבי האזור לפרטיות ומניעת מטרד לציבור . לטענת המשטרה, כלל פעולות השוטרים אשר היו מעורבים בביצוע המעצר מושא תביעה זו , בוצעו כדין ובמסגרת מימוש סמכותה וחובתה של המשטרה לשמירה על הסדר הציבורי וביטחון הציבור. משכך, טוענת משטרת ישראל כי התקיימה עילה כדין לעיכובו ומעצרו של התובע ו על כן דין תביעתו בגין עוולת נגישה, כליאת שווא ורשלנות להידחות, שכן המדינה אינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרש אתה החוקית. לחילופין ועל רקע האמור לעיל, גורסת המשטרה כי יש להעמיד את השאלה שבמחלוקת אך ורק על פעולות העיכוב ובצוע המעצר בתחנה, וזאת להבדיל מכל האירועים שקדמו להם, אשר ככל ויש לתובע טענות ביחס אליהם, הרי שאין מקומם לידון במסגרת תובענה זו מאחר והמסגרת הנורמטיבית לבירורם מצויה בתחום המשפט הציבורי-מינהלי-חוקתי, ואין לכרוך אותם בצוותא חדא עם הטענות לקיומה של עוולה נזיקית. לדידה של המשטרה, אם לא תאמר כן, יהא בכך משום תקיפה ישירה של החלטת רשות מנהלית במסגרת תביעה לפיצויים בניגוד להלכה שנקבעה בעניין רע"א 2063/16 יהודה גליק נ' משטרת ישראל מיום 19/1/17. (להלן: " הלכת גליק").

דיון והכרעה
האם דרישות המשטרה מן התובע שלא להתייצב למשמרת מחאה, להתפנות מהמקום לאחר שהתייצב וכפועל יוצא ההחלטה על עיכוב ו בשל סירובו להתפנות מהוות עוולה נזיקית ?
טוען התובע בסיכומיו כי "יסודותיה של העוולה הנזיקית" כלפיו "נוצקו" עם קבלת שיחת האזהרה יום קודם לעיכוב ולמעצר והעוולה נמשכה עד לשחרורו באולם המעצרים למחרת ובצהרי היום. לדידו, יש לראות בכלל מסכת האירועים שפורטה בהרחבה לעיל, כמקשה אחת החוסה תחת ההגדרה המשפטית של עוולה נזיקית שבוצעה כלפיו אשר דינה לידון בתביעה אזרחית. מנגד, גורסת הנתבעת כי יריעת המחלוקת הדורשת הכרעה במסגרת תובענה זו צריכה, לכל היותר, להתייחס אך ורק לאירוע העיכוב והמעצר ובהתאם למידע שהיה ברשות המשטרה בזמן אמת וכל טענה אחרת העוסקת באירועים קודמים ואשר חורגת מהאירוע הקונקרטי של המעצר עצמו, תהא בבחינת תקיפה ישירה של שיקול הדעת המנהלי ואין מקומה לידון בתובענה זו.

כתימוכין לטענתו, מפנה התובע לתשובת משטרת ישראל לפניית העותר סדקה לפי פקודת בזיון בהמ"ש, אז הציעה המשטרה מתווה חדש אשר החלק הרלוונטי לענייננו, העוסק במשמרת מחאת יחיד/בודדים, הוא כי המשטרה תאפשר : " קיומה של משמרת מחאה של בודדים בקו ראיה מהבית, כאשר במידה ומדובר במחאה של אדם אחד או שניים, מדובר במרחק של כ- 70 מטר מהבית" (ת/3- סעיף 23 לתשובת המשטרה שהוגשה ביום 23/4/17 כחודש לפני אירוע המעצר מושא תובענה זו). במקרה דנן, אין מחלוקת כי התובע עמד בכיכר גורן המרוחקת מבית היועהמ"ש כ- 400 מטרים ומבחינה זו עמד בתנאי המתווה אותו הציעה המשטרה בעצמה. (ראה עדותו בעמ' 25 לפרוטוקול). משכך, גורס התובע כי דרישת המשטרה ממנו שלא להגיע למקום, ומשהגיע למקום- להתפנות מהמקום, הגם שעל פניו לא הפר את תנאי המתווה גם לש יטתה של המשטרה עצמה, מהווה עוולה נזיקית.

סנ"צ מרדכי, אשר מטבע הדברים נחקר לפשר הדבר, השיב בחקירתו בעמ' 36 לפרוטוקול :
"...התקבלה החלטה בעקבות המחאה שציינתי קודם במוצ"ש, על אף שהבנו את פסה"ד של בג"צ שמאפשר לנו לא לקיים שם את המחאה אלא להעתיקה למשרדי היועמ"ש, המשרדים הרשמיים בירושלים, אנו המשכנו לקיים את הסטטוס קוו של המחאות בכיכר גורן, אבל אחרי האירועים של אותו מוצ"ש התקבלה החלטה במשטרה שלא לאפשר יותר את המחאות ולהיצמד לפסה"ד כפי שאנחנו הבנו אותו אז . .. אני הבנתי שהוא הגיע לכיכר על אף שאנו יודעים שהיו לו כוונות להגיע, ביקשתי ממי שהיה אז קצין תורן או קצין משמרת להגיע לכיכר ולפנותו. הוא הגיע לשם... אנו קיבלנו החלטה לא לאפשר שם יותר את המחאה. עצם קיום המחאה שם, יש לו פוטנציאל להסלים את הארועים, כפי שראינו שקרה במוצ"ש. שאנו מבינים שהתושבים טעונים כי יש אוירה לא טובה שעלולה לייצר אירוע ואגב זה שגם הוא ייפגע מזה... אנו יצרנו מתווה אשר נדחה ע"י העותרים ובפסה"ד של בגצ עצמו לא היתה התייחסות למתווה. אז גם אנחנו וגם היועמ"ש של המשטרה הבנו שהעתירה נדחתה כולל המתווה... המפכ"ל הנחה להצמד לבג"צ ככתבו וכלשונו ולא לאפשר מחאות בסביבת הבית אלא אך ורק מול המשרדים שזה בירושלים..." (הדגשה שלי- א.ב)

באשר לאותה שיחת אזהרה אשר נועדה למנוע הגעתו למשמרת המחאה, העיד סנ"צ מרדכי בעמ' 37 לפרוטוקול בזו הלשון: "... כשמדובר באדם נורמטיבי שהולך לעבור עבירה אני רוצה למנוע ממנו לעבור עבירה, ואנחנו רצינו (למנוע מצב של) של הפרת הסדר הציבורי וכדי למנוע את החיכוך המיותר הזה אנחנו התקשרנו ואמרנו שלא להגיע, וראינו שהוא מפרסם ברשתות החברתיות שיש לו כוונה להגיע. גם אם הוא סבר שהחלטה שלנו לא נכונה בדיוק כמו שהוא ידע לעשות במקרים קודמים היתה פתוחה בפניו דלת ביהמ"ש. המחאה שלו היתה יום יומית והוא יכל לחכות יום אחד ולבקש עתירה...". (הדגשה שלי- א.ב). בהמשך דבריו בעמ' 44 לפרוטוקול אישר כי המשטרה לא ראתה בפעולת מחאת היחיד/זוגות כמנותקת מההפגנות הסוערות של מוצ"ש .
לשון אחר, לשיטתו של סנ"צ מרדכי, המשטרה ראתה אותה עת את ההפגנות ההמוניות ומשמרות המחאה של יחידים כמ קשה אחת, מבלי שערכה כל אבחנה בין השתיים, וזאת בשל פוטנציאל ההסלמה המהיר בין מחאת יחיד להפגנה אסורה, והחילה עליהן דין דומה בכל הנוגע לאכיפה המחמירה בה החליטה המשטרה לנקוט אותה עת , על רקע ההפגנה הסוערת במוצ"ש שקדמה למעצרו של התובע. טעם נוסף לכך מבחינת המשטרה, הוא מא חר והתובע עצמו היה שותף פעיל הן בהפגנות ההמוניות שהתקיימו כדרך קבע במוצ"ש, לרבות במוצ"ש עובר למעצרו ו הן במשמרות היחיד בהן התמיד חודשים רבים . מכאן, שלשיטתו, אין לנתק את האירוע דנן מאירוע ההפגנה ההמוני שהתקיים במוצ"ש, כיומיים לפני האירוע, ואשר גרם, לטענתו, להפרעה לסדר הציבורי. עוד עולה מהעדות של סנ"צ מרדכי כי מבחינה משפטית, המשטרה לא ראתה עצמה כבולה למתווה שהיא עצמה הציעה בתשובתה לבג"צ, מאחר והוא נדחה על ידי העותרים עצמם ולא נזכר בפסק הדין. (" יועמ"ש של המשטרה ליווה אותנו באופן הדוק וצמוד ונתן לנו את הלגטימציה המשפטית ועמד מאחורי ההחלטה שם"- עמ' 37 ו- 44 לפרוטוקול). כאמור לעיל, אין עוד ספק כיום בדבר פרשנות שגויה זו של המשטרה את ההבנות שהושגו במסגרת הבג"צ על בסיסן נדחתה העתירה ועל כן ההסבר שסיפק סנ"צ מרדכי אינו מספק ולא יכול לעמוד . ברם, האם שגגה זו עולה לכדי עוולה נזיקית שצריכה להתברר בהליך אזרחי, או שמא מדובר בהפעלה שגויה של סמכות האכיפה המשטרתית וככזו הייתה צריכה להתברר במועדים הרלוונטים בערוצים המנהליים?

לאחר ששקלתי בדבר, באתי לכלל מסקנה כי כל מסכת האירועים: החל משיחת האזהרה ה מקדימה לתובע שלא להגיע למשמרת מחאת היחיד שנהג לקיים מידי יום ביומו, כמו גם הדרישה להתפנות מהכיכר והחלטת העיכוב בשל סירובו לעשות כן- מקומן של טענות אלו להיות מועל ות במישור המנהלי בין אם במיצוי הליכים טרום משפטיים, פעולות שיכלו אולי לשנות את ההנחיה של המשטרה ולמנוע את הנזק שטרם התגבש (למשל הגשת ערר או השגה על הוראת המשטרה לפרקליטות במועד בו קיבל התובע את שיחת האזהרה מהמשטרה שלא להתייצב למשמרת המחאה), ובין אם באמצעות עתירה לבג"צ (כפי שעשה העותר סדקה באותו הנימוק בדיוק) במסגרת תקיפה ישירה של החלטה מנהלית, במקרה דנן, החלטה של המשטרה שהינה אחת מזרועותיה של הרשות המבצעת . הטעם לכך הוא כי עילת התביעה, ככל שנוגעת לאיסור הגעה והדרישה להתפנות מהמקום, מתאפיינת בכך שהיא מהווה "כסות בלבד לתקיפה ישירה של המעשה המינהלי" (כדברי כב' השופט זילברטל בהלכת גליק) שכן הטענה במהותה הינה אי סבירות קיצונית בהפעלת שיקול דעת שלטוני בעת נקיטת ויישום מדיניות אכיפה משטרתית וככזו, אין מקומה בתביעת נזיקין דנן, כפי שנקבע בהלכת גליק.

בעניין זה אפנה למקבץ דבריו של כב' השופט עמית בעמ' 39 להלכת גליק:
"...בנסיבות המקרה שבפנינו, ניתן לומר כי המערער עורר את שאלת חוקיותה של החלטת המשטרה לא באופן עקיף, אלא באופן עוקף, בתקיפה ישירה במסגרת בקשה לצו עשה בצירוף תקיפה עקיפה במסגרת התביעה לפיצויים...המבקש תקף את החלטת המשיבה להפעיל את סמכותה מכוח סעיפים 4א ו- 5 ל פקודת המשטרה אשר "עוסקים בפעילות שלטונית מובהקת, אשר הביקורת השיפוטית עליה היא בתחום סמכותו הייחודית של בית המשפט הגבוה לצדק" (פסקה כ"ב לפסק דינו של חברי). דווקא מנימוק זה, אני סבור, כי הגם שהסכום שנתבע הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט השלום, ובגדר תקיפה עקיפה שהיא טכנית בסמכותו של בית המשפט, היה על בית המשפט "להרים את המסך" מעל התביעה ולהתחשב במהותה, ובכך שהמבקש לא מיצה תחילה את ההליך המינהלי ..."

אדרבא, גם לשיטת התובע עצמו כעולה מעדותו אותה סקרנו בהרחבה לעיל, לא היה מדובר בפעולה רשלנית , אלא במדיניות מכוונת של המשטרה אשר נעשתה במטרה "לאסור כליל הפגנות" (סעיף 10 לסיכומי תובע), במסגרת "ניסיון הפחדה והשתקה" (סעיפים 18-21 לסיכומי התובע) ולכל הפחות , הייתה תולדה של פרשנות שגויה של בג"צ מני נפתלי (לפני שהתקבלה החלטת ההמשך) ומסיבה זו הוא התקשה להשלים עימה ולקבל את הדין . משכך, אילו ביקש התובע להשיג על החלטת המשטרה למנוע ממנו מלהגיע לכיכר למחאת היחיד, בטענה כי החלטה זו לוקה בחוסר סבירות קיצונית ומונעת מתוך "רצון להצר את צעדיהם של מפגיני פתח תקוה נגד היועהמ"ש" (סעיף 10 לסיכומי התובע), ומתוך מדיניות של "סימון של מפגינים מרכזיים", לרבות "האפקט המצנן" שיש לשיחות הטלפוניות שביצעה המשטרה "על חופש הביטוי ועל חירות ההפגנה", ועל כן לשיטת התובע מדובר במדיניות אותה כינה "כבלתי חוקתית ובלתי דמוקרטית" (סעיף 19 לסיכומיו)- או אז שומה היה עליו לפעול בערוצים המנהליים, מאחר ושלל טענות אלו, כבדות המשקל , כמו גם הטרמינולוגיה בה בחר התובע להציג את טיעוניו, לקוחות כולן מעולם התוכן של המשפט הציבורי/ מנהלי והלכה למעשה מהוות תקיפה ישירה של החלטה מנהלית שהתקבלה במסגרת פעולה שלטונית מובהקת של המשטרה ואשר הביקורת השיפוטית עליה מצויה בתחום סמכותו הייחודית של בג"צ, וזאת בהתאם להלכת גליק.

וראה המשך דבריו של כב' השופט עמית בעמ' 41 להלכת גליק:
"... לדידי, בית משפט השלום צריך היה להפנות מלכתחילה את המבקש לכתובת הנכונה, במיוחד לאחר שבית המשפט המחוזי הבהיר כי הכתובת הנכונה היא בג"ץ. קשה להלום כי שאלות כגון דא, במיוחד בנושא כה רגיש ונפיץ כמו הר הבית, תידונה בתקיפה עקיפה כביכול, במסגרת תובענה לפיצויים..." (הדגשה שלי- א.ב)

דברים אלו, כוחם יפה גם על נסיבות המקרה שלפנינו ובשינויים המחוייבים; קשה להלום כי הטענות שהעלה התובע בנושא כה רגיש ונפיץ הנוגע להתנהלות ומדיניות המשטרה סביב סוגיית הטיפול בהפגנות בכלל , ו מול ביתו של היועהמ"ש בפרט, "תידונה במסגרת תקיפה עקיפה כביכול בתובענה לפיצויים ", מה גם שהללו כבר נדונו בהרחבה בבג"צ מני נפתלי. אדרבא, דברי התובע בסעיף 5 לסיכומי התשובה לפיהם: "דווקא בימים אלה, שבהם הארץ סוערת מהפגנות, מאות רבות של הפגנות בכל גשר ובכל צומת, מתחדדת חשיבותה של זכות המחאה וההפננה ובמקביל מתחדדת החשיבות שבהעברת המסר השיפוטי הנכון למשטרת ישראל בדבר גבולות המותר והאסור החלים עליה ביחס לקיומן של הפגנות", אך מהווים חיזוקין ומשנה תוקף למסקנה אליה הגעתי לעיל.

בנוסף, להווי ידוע כי לא כל פעולה, אשר בדיעבד מסתבר כי בטעות הייתה יסודה כמו במקרה דנן, מהווה בהכרח התנהגות רשלנית. כאמור, בזמן אמת , אשר נזכיר כי היה בפרק הזמן שבין בג"צ מני נפתלי לבין החלטת ההמשך אשר הבהירה לצדדים את משמעותו של הבג"צ הלכה למעשה ויישומו בשטח, פעלה משטרת תחנת פתח תקווה בהתאם להנחיות שהורדו בשרשרת הפיקוד מהמטה הארצי ובהתאם לייעוץ המשפטי שקיבלה מעו"ד גורדון שהיה היועץ המשפטי של משטרת ישראל במועדים הרלוונטים, ופעלה כמיטב הבנתה את אופן היישום מבחינה אופרטיבית של בג"צ מני נפתלי (עמ' 37 לפרוטוקול) . החלטה זו, אשר אכן סטתה מהמתווה המוצע על ידי המשטרה ועל כך אין חולק , התקבלה במטרה להרגיע את הרוחות לאחר ההפגנה הסוערת של מוצ"ש כפי שהדגישו עדי המשטרה לאורך כל עדותם. (ראה עמ' 42 לפרוטוקול). על כן, אינני סבורה כי שיחת האזהרה המקדימה והדרישה להתפנות מהכיכר, מהוות כשלעצמן התנהגות רשלנית של המשטרה כלפי התובע ו כי בכלל ניתן לבחון פעולות אלו של המשטרה, הנטועות עמוק בתחום המינהלי, באספקלריה של עוולת הרשלנות. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בכך כי מלוא הנזק הנטען על ידי התובע במקרה דנן (שלילת חירות, כליאת שווא, פגיעה בכבוד) , שהינו כידוע אחד מיסודותיה של עוולת הרשלנות, הינו תולדה ישירה של החלק השני של המסכת העובדתית, קרי השתלשלות העניינים מרגע ההחלטה על מעצרו של התובע בתחנה ועד למחרת היום , עת שוחרר בבית המשפט.

כאן המקום להפנות ל אבחנה בה עסקה בהרחבה הלכת גליק בין מבחני הסבירות המיושמים על ידי בתי המשפט כביקורת מינהלית על פעולתה של הרשות בהפעילה סמכות שלטונית, לבין המבחנים אשר שומה על בית המשפט ליישם בבואו לקבוע האם מעשיה או מחדליה של הרשות בדיני הנזיקין עונים על תנאי עוולת הרשלנות; בעוד אי הסבירות הנדרשת לפסילת פעולה מינהלית הינה אי סבירות קיצונית, אזי שאי הסבירות הנדרשת להטלת אחריות בנזיקין היא התנהגות החורגת מהאופן בו רשות סבירה, ובענייננו משטרת פתח תקווה, הייתה פועלת באותן נסיבות. כפי שנקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, מדובר בתכליות ורציונליים שונים שביסוד הדין המנהלי לעומת דיני הנזיקין ומכאן גם נגזר השוני בין מבחנים שונים ואופן יישומם על אותן הנסיבות. בעניין זה אפנה לע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי (15.12.11), ל ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ [פורסם בנבו] (2008); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (2006) וכן לע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.5.06).
במאמר מוסגר, כאן המקום להתייחס בקצרה לטענת התובע לפיה מאחר ודרישת השוטר להתפנות מהמקום והחלטת העיכוב שבאה בעקבותיה, היו בלתי חוקי ות, אזי סירובו להתפנות לא היוותה הפרעה לשוטר במילוי תפקידו שכן: "זכותו של האזרח להימנע מציות להוראה בלתי חוקית". כידוע, סמכות העיכוב קבועה ב סעיף 67 לחוק המעצרים המתיר לשוטר לעכב אדם, בין היתר, כדי למנוע ביצועה או המשכה של עבירה. התובע סירב להתפנות מהמקום לבקשתו של השוטר ובכך הפריע לשוטר במילוי תפקידו , וזו אכן עילת העיכוב שנרשמה בדו"ח הפעולה . טענת התובע נוגדת את פסיקת בית המשפט העליון אשר התייחס למקרים הייחודיים בהם ישנה נפקות להיעדרה של החובה לציית, וכך קבע: " המשפט הכיר בהעדרה של חובה לציית - ובקיומה של חובה שלא לציית - להוראה שהינה הוראה בלתי חוקית בעליל. הוראה בלתי חוקית בעליל הוגדרה כהוראה שאי חוקיותה הינה גלויה ומובהקת, בעלת אופי פלילי ברור; הוראה שדגל שחור מוסרי מתנוסס מעליה, שאי חוקיותה אינה פורמלית או נסתרת או מתגלה אך לעיני חכמי משפט". (בג"צ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998)בע"מ נ' שרת התקשורת (9.9.2007) ההדגשה אינה במקור ). סבורתני כי המקרה דנן אינו עולה בגדר "הוראה בלתי חוקית בעליל" אליה נדרש התובע לציית, וזאת אף אם בדיעבד הסתבר, כי החלטת המשטרה שלא לאפשר מחאת יחיד באזור, הייתה שגויה.

על רקע האמור לעיל, באתי למסקנה כי הטענות בדבר שיחת האזהרה, הדרישה להתפנות מהמקום כמו גם החלטת העיכוב של התובע עת סירב להתפנות מהמקום, אשר אין חולק כי בדיעבד התבררו כשגויות ואף המשטרה עצמה חזרה מהן, אינן מהוות עוולה נזיקית אלא שייכות לדין המנהלי וככאלה חורגות מגדריה של תובענה זו. במסקנותיי לעיל, הריני דוחה את טענת התובע אשר גורס כי "העוולה החלה עם קיום שיחת ההפחדה והיא נמשכה עם דרישת קיפול השלט ועזיבת הכיכר " (סעיף 28 לסיכומיו). דומני כי טענה זו הינה נסיון מלאכותי ומאולץ לכרוך את השלב המנהלי במהותו כאמור לעיל, עם השלב המאוחר יותר מבחינה כרונולוגית בו אכן החלה העוולה הנזיקית להתגבש, עת משטרת ישראל הפרה את חובת הזהירות כלפיו בקבלת החלטה על מעצרו בפועל עד למחרת היום, חלף בחינת והפעלת כלים מידתיים יותר הכלולים ב חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו - 1996 (להלן: " חוק המעצרים"). בכך יעסקו הפרקים הבא ים;

המסגרת הנורמטיבית- קיומה של חובת הזהירות ביחסי השכנות בין משטרת ישראל לאזרח
נפתח דיוננו בפרק זה בסקירת הפסיקה בכל הנוגע ליחסי השכנות וחובת הזהירות בין רשויות החקירה והאכיפה ובכללן משטרת ישראל, לבין האזרח לרבות מושא החקירה/האכיפה; דומה כי אין חולק עוד בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית בין משטרת ישראל כגורם אכיפה ושמירה על שלום הציבור ובטחונו לבין האזרח הפרטי. קיומה של חובה זו נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין. ראה למשל בעניין זה ע"א 2979/15 חמד בן עמאר סעד נ' מדינת ישראל (5/7/17) בעמ' 23:
"... על עצם קיומה של חובת הזהירות המושגית של המדינה, ועל חובתם של גורמי המשטרה והפרקליטות להפעיל את סמכויותיהם בסבירות, אין חולק..."

עוד הכירה הפסיקה בקיומה של חובת זהירות על מערכת היחסים שבין רשויות החקירה לנחקר שהינו מושא ההליך הפלילי, שם נקבעה קיומה של חובת זהירות של המשטרה כלפי מושא הפעולה המשטרתית בעת הפעלת המשטרה את סמכויותיה השלטוניות כגוף חוקר כלפ י הפרט הנחקר מושא ההליך הפלילי. ראה בעניין זה פסק דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 3580/06 עיזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל (21.3.2011) :
"...בצד סמכויותיה וחובותיה הנרחבות, כפופה המשטרה גם לחובת זהירות בנזיקין ( ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733, 739 (1988) (להלן: ענין סוהן)). חלה עליה חובה מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע גרימת נזק לפרטים או לגופים העלולים להינזק מפעולותיה. בשונה מסמכויות המשטרה בקביעת סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימות משטרתיות – שהן ענין של שיקול-דעת רחב וקביעות שבמדיניות, ביצוע המשימות המשטרתיות הקונקרטיות, ובהן חקירות חשודים והנעת ההליך הפלילי, נוגע בעניינים ספציפיים ובגורמים ספציפיים, המהווים מושא לפעולה המשטרתית. הפעולה המשטרתית הקונקרטית מקימה חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הגורם המשטרתי כלפי מושא הפעולה המשטרתית..." (הדגשה שלי-א.ב).

דברים דומים נאמרו גם בהלכת גליק שם קבע כב' בית המשפט העליון בפסקה יא' לפסק הדין :
"כאשר נאסר, נעצר או מעוכב פלוני, שלא כדין, על-ידי כוחות הביטחון, ייתכן שיהיה זכאי לפיצויים בשל כך במסגרת תביעה נזיקית (ראו והשוו ר' קיטאי סנג'רו המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין 487-469 (תשע"א); סעיף 80 ל חוק העונשין, תשל"ז-1977; וסעיף 38 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996)..." (הדגשה שלי-א.ב).

אפנה גם לפסק דינה של כב' השופטת דורנר ב ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' משה וייס, פ"ד נח(5) 167 (2004) בפסקה 9:
"... המשטרה אמונה על שמירת בטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק. המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה: מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה..." (הדגשה שלי-א.ב).

אשר לשיקולי המדיניות המשפטית הראויה המנחים את בית המשפט בבואו לדון בטענה למחדל או רשלנות מצד המשטרה, צויינו בהלכת וייס הטעמים הבאים:
"... אומנם, קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת יתר, שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה. יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני 'הצפה' של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול-הדעת המשטרתי, כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילותיה ...אלא ששיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה. שכן, מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר, ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית...". (הדגשה שלי-א.ב).

האם עוולה משטרת ישראל כלפי התובע בעת קבלת ההחלטה על מעצרו?
ומן הכלל אל הפרט; לאחר עיון במסכת הראיות שנפרשה בפניי ובסיכומי הצדדים, סבורתני כי בנסיבות דנן, ההחלטה על מעצרו של התובע ושליחתו לכלא הדרים עד למחרת היום כפי שהתקבלה בתחנת פ"ת, התקבלה בצורה רשלנית מבלי שנשקלו כל השיקולים הדרושים לדבר, אותם שומה היה על מקבל ההחלטה לשקול בהתאם לסמכויות המוקנות למשטרה בחוק המעצרים וככזו לוקה בחוסר סבירות. להלן אפרט טעמיי:

סעיף 23 ב חוק המעצרים- עניינו סמכות שוטר לעצור אדם ללא צו, מונה את רשימת המקרים בהם קמה לשוטר סמכות כאמור בשל קיומו של חשד סביר לביצוע עבירה. התובע דנן נעצר בתום העיכוב בחשד לביצוע שתי עבירות: הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והפרעה לציבור. בסעיף 23(ג) לחוק המעצרים הרלוונטי לענייננו צויין : " (ג) לא ייעצר אדם לפי סעיף זה אם ניתן להסתפק בעיכוב". והרי עצם עיכובו ופינויו מהמקום ממילא מאיין באחת, את שתי העבירות בעטיין נעצר. מדוע- אם כן -היה צורך בהמשך מעצרו עד למחרת היום ? ודוק, הצדקה כאמור ניתן למצוא בעת שיש צורך לבצע חקירת החשוד בזמן מעצרו, בר ם כפי שנראה להלן, מרגע ההחלטה על מעצרו בשעה 23:00, לא נחקר עוד התובע במאומה על העבירות בעטיין נעצר.
סעיף 25 לחוק המעצרים- קובע כי לאחר ש שוטר עצר אדם ל לא צו מעצר יש להביאו לתחנת המשטרה ולהעבירו לקצין חקירות "אלא אם כן מצא, לאחר המעצר, שניתן לשחררו". לא מצאתי בעדויות המשטרה כל קצה ראיה כי אפשרות כזו בכלל נשקלה על ידי השוטר המעכב שהביא את התובע לתחנה או ע"י מפקד התחנה התורן ונזכיר: ההפרעה לסדר הציבורי ולשוטר במילוי תפקידו, לשיטת המשטרה עצמה, כבר הופסקה וחדלה. מדוע, אם כן, לא שקלו לשחרר את התובע בהתאם לסמכות המוקנית מכח סעיף 25 לחוק המעצרים?
סעיף 27(ג) לחוק המעצרים- קובע: "מצא הקצין הממונה שקיימת עילת מעצר לפי סעיף 13 רשאי הוא, לאחר שהסביר לחשוד את שיקוליו, לעצור אותו או לשחררו בערובה". גם סעיף זה מקנה לשוטר סמכות לשחרר עצור בתנאים, חלף מעצרו בפועל, בדומה לסמכות של שופט שדן בבקשה להארכת מעצר של חשוד. במקרה דנן, התובע הובא למחרת היום בפני שופט בבקשת שחרור בערובה, להבדיל מבקשה להארכה מעצרו. נשאלת , אפוא , השאלה: מדוע נעצר התובע ללילה רק כדי להביאו בפני שופט למחרת היום בבקשת שחרור בערובה מקום בו הייתה למפקד התחנה מלכתחילה סמכות להורות על כך ערב קודם לכן?!

עינינו הרואות, אפוא, כי חוק המעצרים קובע מספר "נקודות יציאה" על הציר הכרונולוגי החל מהשלב שבין הבאת מעוכב לתחנת משטרה ועד להחלטה על מעצרו בפועל, בהן שומה על השוטר או הקצין הממונה, ל כל הפחות, לשקול את השיקולים המנויים בחוק המעצרים ולבחון האם במקרה הקונקרטי ניתן להסתפק בחלופה מידתית יותר ודרקונית פחות מאשר מעצר בפועל. ויוזכר, מדובר באזרח נורמטיבי משולל עבר פלילי, אשר אין חולק כי לא מתקיימת בעניינו עילת מעצר מאחר והוא אינו מהווה סיכון לציבור, אין חשש של הימלטות מהדין או חשש לשיבוש חקירה, מה גם שהמשטרה בעצמה ביקשה לשחררו למחרת היום. במסכת הראייתית שנפרשה בפניי, אין זכר לכך כי שיקולים אלו נבחנו לגופו של עניין במקרה של ה תובע ודומה כי המעצר היה אוטומטי, ללא הפעלת שיקול דעת וככזה דומה כי מדובר בהתנהגות עוולתית היוצרת כלפי התובע סיכון בלתי סביר וצפוי של שלילת חירות בשל מעצר מיותר אותו נית ן וצריך היה למנוע כבר בתחנה.

כאמור, עיון בעדותיהם הן של התובע והן של סנ"צ מרדכי ופקד קוטר כמו גם עיון בתיק המעצר מעלה כי חקירתו של התובע בקשר לעבירות בעטיין עוכב ובהמשך נעצר, לא נמשכה מעבר לאותן שלוש שעות עיכוב בתחנה והרי כידוע מעצר (להבדיל ממאסר) בטרם הגשת כתב אישום לא נועד לשמש ככלי ענישה אלא נועד לצרכי חקירה ו ניטרול מסוכנות של החשוד , ככל שקיימת. אם לא היה צורך בהמשך החקירה, נשאלת אפוא השאלה, מדוע לא הוצעה לו כבר בתחנה חלופה של שחרור בתנאים? כאשר נשאל על כך ע"י בית המשפט השיב סנ"צ מרדכי בעמ' 38 לפרוטוקול: " מאחר והוא לא רואה בנו סמכות בהתנהלות שלו למרות שאנחנו ביקשנו ממנו לא להגיע, למרות האזהרה, למרות החקירה אני החלטתי להביא בפני שופט בכדי לשחרר אותו בתנאי ביהמ"ש... מאחר והוא לא רואה בנו סמכות והתנאים שאנחנו רוצים לשחרר שהם תנאי ביהמ"ש מאחר ואנחנו לא ראינו שהוא רואה בנו סמכות ובעבר הוצע לו להשתחרר בתנאים והוא סירב והתעקש להגיע לביהמ"ש ואגב, ביהמ"ש קיבל את כל התנאים שביקשנו באירוע הקודם.... אנחנו הבנו שאורן לא רואה בנו סמכות, ואם הוא ישוחרר בתנאים של קצין המשטרה הוא ימשיך לבצע את העבירה..." (עמ' 38 לפרוטוקול הדגשה שלי- א.ב)
לשון אחר, הסיבה היחידה להחלטה על מעצרו של התובע עד מחרת היום, חלף שיחרורו בתנאים מגבילים, הייתה: רצון המשטרה כי תנאי השחרור יקבעו על ידי בית משפט ולא על ידי הקצין הממונה בתחנה. תשובה זו מעוררת שאלת המשך והיא: מה ההבדל בין תנאי השחרור בתחנה לבין אלו בבית המשפט, והתשובה לה: בעוד שהמשטרה יכולה להר חיק מהעיר למשך 15 יום, בית המשפט יכול להרחיק למשך 30 יום. ראה דבריו של העד וייסבורד , אשר היה הטוען המשטרתי בדיון מעצרו של התובע בפני השופט מורנו, בעמ' 50 לפרוטוקול: " (בבית המשפט) הרחקה 30 יום כאשר בסמכות קצין זה עד 15 יום. זה ההבדל היחיד".

בחקירתו החוזרת של סנ"צ מרדכי, אשר חזרה על עיקרי דבריו בחקירה הנגדית, יצא המרצע מן השק, עת העד אישר כי הסיבה האמתית להחלטה על מעצרו הייתה: " מאחר ובחקירה שלו שמונחת בפני בית המשפט הוא לא ראה בפעולות שביצע כל עבירה והוא התנהל כאחד שלא מכיר בסמכות הלגיטימית שלנו להתנות לו תנאים בהקשר הזה , סברתי להביא אותו לבית המשפט. זה מכלול השיקולים שעשינו. זה היה שיקול הדעת באותו פרק זמן". (הדגשה שלי- א.ב עמ' 45 לפרוטוקול).

עם כל הכבוד, נימוק זה למעצרו של אדם, מבלי שנשקלו מבחינה עניינית השיקולים המנויים בחוק המעצרים, לא יכול לעמוד. בנימוק זה יש ניחוח לא נעים של מעצר מניעתי או ענישה הרתעתית במטרה לחנך או ללמד את התובע "הסורר", לקח על כך שאינו מקבל את מרות המשטרה, תוך הפעלת כח אכיפה מעבר לנחוץ באופן לא מידתי. מסקנה זו עולה לא רק מעדותו של מפקד התחנה, אלא גם מן העובדה כי מטרת העיכוב במשטרה, במהלכו נחקר התובע בנוגע לפוסט שהעלה בפייסבוק וכדומה, מוצ תה כבר בתום העיכוב, ומשכך עילות המעצר המנויות בצו המעצר כבר לא היו רלוונטיות לאחר שהסתיימה חקירתו של התובע בשעה 23:00 בלילה . אדרבא, עדי ההגנה אף לא טענו בחקירתם בדבר מסוכנותו של התובע לציבור או חשש לשיבוש הליכי חקירה, ולא העלו כל טענה אחרת שיש בה הצדקה להורות על מעצרו בפועל של התובע מעבר לעיכוב. דברים אלו מקבלים משנה תוקף בשים לב לנוסח הבקשה שהגישה המשטרה לבית המשפט, במסגרתה כאמור לא עתרה להארכת מעצרו של התובע, אלא הבקשה שהוגשה נשאה כותרת: "בקשה להוצאת צו לשחרור בערובה". תימוכין נוספים למסקנה זו, ניתן למצוא גם בדברי בית המשפט בדיון המעצר, עת ציין כי ההחלטה על הארכת המעצר התקבלה בתחנה מבלי שנבחנה תחילה אפשרות להסתפק בחלופת מעצר. אם לא די בכך, במסגרת החלטת השחרור וקביעת התנאים המגבילים הורה בית המשפט על הרחקה של 15 יום, בזהה לסמכות שיש בידי מפקד התורן של התחנה, אשר הפעלתה כלל לא נשקלה במקרה דנן.

על פי אותו רציונל, לא יכולה להי שמע הטענה לפיה לא היה מקום להציע שחרור בתנאים בתחנה מאחר ובמקרה קודם התובע סירב לתנאים אלו. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר חובת הזהירות שחלה על הקצין הממונה/ מפקד התורן כלפי החשוד המובא בפניו המחייבת אותו לשקול כל מקרה לגופו ולהפעיל שיקול דעת ענייני בהתאם לסמכויות המוקנות לו בחוק המעצרים בכל מקרה ומקרה, וזאת מבלי שהוא מניח מראש מה תהיה תגובת העצור על בסיס אירוע מעצר קודם.

בנסיבות אשר פורטו לעיל, לא נותר לי אלא להגיע למסקנה כי פועלה של המשטרה אשר הורתה על מעצרו של התובע עד למחרת היום ואשר צפתה או צריכה הייתה לצפות את מפח הנפש שייגרם לאדם נורמטיבי שומר חוק דוגמת התובע דנן בשל כך, אכן עולה כדי התרשלות אשר יש להטיל בגינה אחריות ולחייבה לפצות את התובע על נזקיו. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי כל טעם לדון בשאר עילות התביעה, כאשר הפיצוי המבוקש בכתב התביעה ממילא אחוד ומתייחס לכלל עילות התביעה , והתובע לא טען וממילא לא הוכיח כי נגרם לו נזק נפרד ונוסף מעבר לעוגמת הנפש, בשל כל אחת מעילות התביעה שפירט בסיכומיו.

שיעור הפיצוי
הסעד בתביעה זו הינו פיצוי כספי בגין כאב וסבל, עוגמת ומפח הנפש ופגיעה בכבוד ובחירות. בפסיקה נקבע, כי יש ליתן משקל לעצם המעצר ולנסיבותיו ולהביא בחשבון את האופן שבו התבצע. אפנה בעניין זה לרע"א 4672/14 יהודה גליק נ' מדינת ישראל , מיום 6/1/15, אשר ניתנה לפני הלכת גליק שצוטטה לעיל, (להלן: "פרשת גליק הראשונה"). שם ציין כב' השופט רובינשטיין בפסקה יא' בעניין סוגיית הפיצוי: "גובה הפיצויים נגזר ממידת הרשלנות בה לקתה פעולת הגורמים המעכבים מחד גיסא, ומן הנזק שנגרם לפלוני מאידך גיסא, ובאומדן הנזק יש להביא בחשבון את אופיה של שלילת החירות – האם עיכוב בתחנת המשטרה או כליאה מאחורי סורג ובריח; את האופן בו התבצע העיכוב או המעצר – למשל, האם נעשה במקום הומה תוך פגיעה בשמו הטוב של האדם, או שמא הרחק מעיני הציבור; וכמובן את ארכה של שלילת החירות..."

עוד צויין בהלכת גליק הראשונה בעניין מעמדה של זכות הפרט ל חירות, בפיסקה י': " אין צורך להרחיב בדבר מעמדה הרם של זכות הפרט לחרות אישית. מדובר בזכות חוקתית, ראשונה במעלה, המעוגנת מפורשות בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, וכפי שקובע סעיף 1 לאותו החוק: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין ..."

בעניין זה יפים דבריו של כב ' השופט מנחם אלון (בתוארו אז) בבג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715 (1993),765, אשר מקבלים משנה תוקף בנסיבות דנן: "כליאתו של אדם מאחורי סורג ובריח, ללא הסמכה מפורשת בחוק, ולו לדקה אחת, דינה כדין שלילת חירות לשעה אחת, ל-72 שעות, ולכל תקופה שהיא. אין מידה ואין שיעור לערכה ולאורכה של חירות האדם" (ההדגשה אינה במקור).

ומן הכלל אל הפרט; בכתב התביעה נוקב התובע בסכום סתמי בסך חצי מליון ₪. בסיכומיו לא נקב בכל סכום , אלא הפנה לסכומים שנפסקו בפסיקה במקרים דומים כטענתו. הנתבעת כאמור מכחישה חבות כלשהי וממילא טוענת כי התובע אינו זכאי לפיצוי כספי כלשהו. דומה כי שתי הגישות קוטביות ומנותקות מהמסכת הראייתית בסוגיית הנזק וממילא אין בהן כדי לסייע לבית המשפט, מה גם שהמקרים שהובאו מהפסיקה, חלקם מעצר של שעות ספורות וחלקם מעצר של ימים ארוכים, אף הם לא יכול ים ללמד דין דומה ממנו ניתן להקיש לענייננו .

על כן, לא נותר אלא לפסוק על דרך האומדנה ובזיקה לתיאור התובע את אשר עבר עליו באותו לילה עד להבאתו לדיון בפני שופט. בעניין זה מצאתי לנכון להביא את הדברים בשם אומרם ולהפנות לעדותו של התובע המתאר את אשר עובר על אדם נורמטיבי המוצא עצמו בסיטואציה בה נדרש לעבור תהליך כליאה בבית מעצר, לרבות מחשבותיו, פחדיו ותחושותיו. דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. ראה בעמ' 13 לפרוטוקול:
"... אני לא משתוקק להזכר אבל אספר: אזוק ידיים רגליים. נכנס לדלת הגדולה למטה. אז יש חוליית קליטה. חוליית הקליטה ישבה שם בחורה סוציולוגית או פסיכולוגית שניסתה לברר האם אני בסכנת התאבדות. היה קצין מודיעין שניסה להבין לאן לשבץ אותי. ועוד שני פונקציונרים שאני לא יודע מה הם. ואז חיפוש. שוב חוויה קשה. ההרגשה שלי שהסתובבה בראשי שאני חתיכת בשר שמסתובב ממקום למקום. הרציונל שלי מבין אבל הרגש לא מבין. ואז מובילים אותך וביקשו ממני לכרוע ולבדוק מאחורה עם פנס לתוך גופי. לאחר מכן מכניסים אותך לצינור עם שני שערי ברזל משני הצדדים. אחד סגור מכניסים את הראשון מובלים כמו עדר ואז נפתח השני. ואז נפתח כלוב ומכניסים אותך פנימה והדלת נטרקת מאחוריך. ויש מיטה דו קומתיים בצד שמאל ללא מזרון למעלה. יש בחור שישן במיטה תחתונה ועוד בחור שישן במיטה ליד. ויש כיור ואסלה בחדר עצמו שמריחים היטב. ושניים שפותחים חצי עין, והסרט שרץ לי בראש, זה כלא ולא תחנה בפ"ת. אני סגור בתוך כלוב עם שני פושעים. בדיעבד התברר לי שאחד היה על תקיפה ואחד על סמים. והם היו אחלה חבר'ה. הם צעקו דבר ראשון לסוהר שיביא לי מזרון. אבל זה מזל. זה ממש מזל. ואחרי כמה ש עות של לרבוץ שם על המיטה למעלה, כי לישון זה לא ממש לעניין, נמנמתי מעט כי יש שם צעקות כל הלילה. אנשים בועטים בדלתות משום מה. בטח רוצים חופש. ב-5 בבוקר יש ספירה ושוב את התהליך דרך הצינורות לתוך ה"פוסטה", שהיא משאית שיש לה חריצים למעלה כמו פרות לשחיטה. שיכנס קצת אויר. וזהו מכניסים אותך פנימה לבית משפט. קומת קרקע לתוך אחד הכלובים. אתה פוגש שם אנשים שיושבים ולמזלי ברגע ששאלו אותי מה אני עושה פה ואמרתי להם שאני נעצרתי כי אני מפגין נגד השחיתות ואני רב עם המשטרה, נהייתי "גיבור" בכלוב. למשל כאשר באו הסוהרים שב"ס לחלק סנדביצ'ים אחד מהסוהרים דאג לי כאילו לשמור עלי. עצם זה הפחיד אותי עד מוות. כי לך תדע מה אהיה חייב לו בחוץ ושנית במזל יש לי אותו פה. אני, אתם רואים אותי, מהנדס חנון בן 57 מפחיד ממש מפחיד וזה בדיוק מה שמשטרת פ"ת רצתה להשיג. בדיוק..."

לאור כל המקובץ לעיל, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין הפיצוי, ולאחר ששקלתי השיקולים הצריכים לעניין, בכללם: קלות הדעת בה הוחלט על מעצר בפועל ללא בחינת חלופת מעצר, אורך המעצר, תנאי המעצר ותחושת הפחד, העלבון וחוסר האונים שהיו מנת חלקו של התובע בכל שעות המעצר עד שיחרורו, הריני אומדת את סכום הפיצוי לתובע בסך של 30,000 ₪

סוף דבר
לאור כל המקובץ לעיל, הנתבעות תשלמנה לתובע סכום כולל של 30,000 ₪.
לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23% , אגרה והוצאות משפט.
סכום פסק הדין ישולם לתובע על ידי הנתבעות בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, ט' חשוון תשפ"א, 27 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.