בית משפט השלום בבת ים ע"נ 57079-01-20

וועדת עררים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959
בפני
כבוד ה שופט שי מזרחי עוה"ד צפורת בלאושטיין וד"ר מרדכי משיח

מערערת

א' ו '

נגד

משיב
קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

החלטה

לפני הוועדה מונחים טיעוני הצדדים בקשר לחיוב המשיב בהוצאות, זאת לאחר שהמשיב הודיע כי יכיר בקשר סיבתי של גרימה בין כאבי הבטן ובין הממצא שמקורו בניתוח מיום 18.11.98 אשר עברה המערערת במהלך שירותה הצבאי.

בכך למעשה הגיע לקיצו מסעה הארוך של המערערת להכרה בתוצאות ההליך הכירורגי שעברה.

לטענת המערערת, משמעות הצהרת המשיב היא כי דין הערעור (השני במספר) להתקבל. בנסיבות אלו בקשה המערערת כי הוועדה תחייב את המשיב בהוצאות ריאליות של הגשת שני ערעורים ותוסיף על כך הוצאות ראויות ושכ"ט עו"ד גם בגין התנהלות המשיב, גרירת המערערת לאורך זמן רב והצורך בעבודה משפטית כפולה בשל הפיכת עמדת המשיב מקצה אחד לקצה אחר חדשות לבקרים, כפי שהתרחש בתיק זה.
מנגד, המשיב הבהיר כי המערערת נקטה תחילה בהליך של הגשת תביעת רשלנות רפואית טרם הגשת תביעה על ידה להכרת זכות לקצין תגמולים. במסגרת ההליך דנן המערערת הודיעה כי היא מסתמכת על אותה חוות דעת אשר כבר הוגשה מטעמה בתביעת הרשלנות הרפואית. משכך לטענתו אין מקום לשפות את המערערת על ההוצאות בגין חוות דעת זו.
עוד ציין כי המערערת השליכה את עיקר יהבה על נימוקי הדחיה ולא על עצם הדחיה.
הוסיף כי פעולות המשיב לא נעשו בזדון והמשיב נכון היה לקבל את המלצת הוועדה הנכבדת לסיום התיק דנן כבר בשלב המקדמי בטרם התקיים דיון הוכחות ובטרם זומנו ונחקרו עדים/ מומחים בתיק דנן, וזאת בין היתר על מנת לחסוך בהוצאות לצדדים ובזמן שיפוטי יקר.

לאחר שהוועדה שקלה טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי יש לשקלל בשאלת ההוצאות מספר היבטים וזאת מבלי להתעלם מהסכמת המשיב להכיר בבקשתה של המערערת, בבחינת "מודה ועוזב- ירוחם" ועל כל הנובע מכך.

ראשית, המערערת עברה מסכת ייסורים עד הגיעה הלום. אין המדובר בניהול הליך זה בלבד (שתחילתו בינואר 2020) כי אם בהליכים שארכו שנים. ובמה דברים אמורים?
המערערת הגישה בשנת 2015 תביעה אזרחית לבית משפט השלום שעניינה רשלנות במתן טיפול רפואי שניתן לה במהלך שירותה הצבאי. נטען בין היתר כי מאז הניתוח מיום 18.11.1998 שעברה בבטנה סבלה מכאבי בטן תחתונה שהלכו וגברו. לאחר שנים של סבל ובירורים רפואיים התגלה כי בעת הניתוח נותר גוף זר בגופה של המערערת, אשר הוביל לכאבים מהם היא סובלת. עוד טענה שקיים סיכון גדול בהוצאתו מגופה, לאחר כ"כ הרבה שנים.
לאחר הגשת התביעה הגישה המדינה בקשה לסילוק התביעה על הסף בגין כלל ייחוד העילה. במסגרת ההליכים בבימ"ש השלום הוסכם כי תחילה תוגש בקשה להכרה בנכות לפי חוק הנכים ובית משפט השלום יקפיא את ההליך האזרחי עד למתן החלטת קצין התגמולים.
ביום 1.7.19 ניתנה החלטת הדחייה של קצין התגמולים שקבעה כי לא נמצאה עדות לרשלנות בניתוח או בטיפול לאחריו ולא הוכח קשר סיבתי בין תלונותיה בגין כאבי בטן תחתונה לבין תנאי שירותה הצבאי.
ההחלטה הנ"ל התבססה בין היתר על חוות דעתו של ד"ר בעז שגיא אשר ציין כי "מעיון בתיק ברפואי ובדו"ח הניתוח ורישומי האחיות בניתוח אין עדות להשארת נקז בתום הניתוח או להוצאת נקז בהמשך. מהות הממצא...מימין לרחם אינו ברור לעת עתה. לאור זאת איני מוצא עדות לרשלנות בניתוח או בטיפול לאחריו, במידה ובעתיד יוכח קיומו של גוף זר באגן התיק יידון בשנית".
ביום 10.7.19 ניתנה החלטה בבית משפט השלום הדוחה את בקשת המדינה לסילוק התביעה על הסף מהנימוק כי בהתאם להחלטת הדחיה המקרה אינו נופל בגדר חוק הנכים ולכן אין תחולה להוראת סעיף 6 לחוק.
על החלטה זו המדינה הגישה רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"א 2270-10-19) בטענה כי בית המשפט פירש באופן שגוי את החלטת הדחיה של קצין התגמולים. ביום 26.12.19 בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וביטל את החלטת בית המשפט השלום תוך שהוא מורה על סילוק התביעה על הסף מחמת ייחוד עילה.
בעקבות החלטה זו המערערת הגישה ערעור על החלטת המשיב מיום 1.7.19, הלא הוא התיק הנדון לפני. יש לציין כי ניתנה גם הבהרה מצד המשיב ביום 22.8.19 כהמשך להחלטה מיום 1.7.19 ובמסגרתה צויין כי הבקשה נדחתה בשל כך שלא הוכחה רשלנות רפואית ולא בשל כך שלא קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי ובין הרשלנות הרפואית ככל שהייתה.
בד בבד הגישה גם רשות ערעור לבימ"ש העליון (רע"א 681/20) על החלטת ביהמ"ש המחוזי כשלבסוף כב' השופט עמית קבע כי "בשלב זה איני רואה ליתן החלטה, כל עוד לא ניתנה החלטת ועדת הערעורים". בתוך כך הורה לצדדים לעדכן את תיק ביהמ"ש.

לערעור שלפנינו צורפה חוו"ד מטעם המערערת של פרופ' נתן פלד- מומחה ברדיולוגיה (צורפה גם לכתב התביעה האזרחי) אשר עיין בבדיקת ה-CT וציין כי מימין לצוואר הרחם קיים ממצא המתאים לצינור פלסטי. סיכם כי מדובר בממצא של גוף זר אשר הודגם כבר בבדיקה משנת 2011 ובהעדר פעולה כירורגית כלשהי אחרת יש לייחסו לניתוח משנת 1998.
ביום 11.8.2020 ניתנה ע"י המשיב החלטה חדשה הקבועת כי לא הוכח קשר סיבתי בין הממצא לבין כאבי הבטן הנטענים. החלטה זו מבטלת את ההחלטה מיום 1.7.19 וניתנה בהסתמך על חוו"ד של צבי דושניצקי אשר קבע כי הממצא בגופה מתאים לצינורית קטנה וכי מקורו של הגוף באותו ניתוח. בעקבות האמור הועבר העניין לחוות דעתו של מומחה בתחום הכירורגיה מטעם המשיב, פרופ' ולדן אשר קבע כי אין קשר בין הממצא הנ"ל לבין כאבי הבטן הנטענים ע"י המערערת.
המערערת הלינה על שינוי החלטת המשיב מקצה לקצה ללא מתן הסבר כלשהו על סיבת השינוי ובקשה להגיש נימוקי ערעור מתוקנים על ההחלטה החדשה. הוגשו נימוקי ערעור מתוקנים וכתב תשובה.
במסגרת הדיון שנערך ביום 1.2.2021 נשאל המשיב ע"י הוועדה- ממה נובעים איפוא כאבי הבטן של המערערת? המשיב ענה כי הם נדרשים לחוות דעת כירורגית בעניין זה. הוועדה הביעה את עמדתה במהלך הדיון כי הנטל עובר אל המשיב להוכיח את הסיבה לכאבי הבטן. המשיב ביקש שהות בשאלה האם ניתן להכיר בכאבי הבטן כקשורים לרשלנות הרפואית שהוכרה ע"י המשיב.
זמן קצר לאחר מכן המשיב ציין כי בנסיבות התיק דנן הוא יכיר בקשר סיבתי של גרימה בין כאבי הבטן הנטענים ובין הממצא שמקורו בניתוח שעברה במהלך שירותה הצבאי.
מכאן הבקשה שלפנינו.
השתלשלות העניינים העובדתית המפורטת לעיל מעידה כי המשיב תרם באופן משמעותי להתמשכות ההליכים וגרם למערערת לעבור כברת דרך בטרם יבחן את עניינה בכובד ראש. ודוק, לו נדרש המשיב מלכתחילה לבירור מלוא השאלות העובדתיות והרפואיות העומדות על הפרק, לרבות האם אכן קיים ממצא זר בגופה ומה מקורו, כמו גם הסיבות האפשריות בגינן חווה המערערת כאבי בטן (לשיטתו של המשיב), קרוב לוודאי שהליך זה היה מתייתר כמו גם ההליך האזרחי והערעורים לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון.
ברור כי למערערת נגרמו הוצאות רבות שהן תוצר ישיר של מחדלי המשיב, לרבות שכ"ט עו"ד בגין הליכי הערעור בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, הגשת הודעות ערעור וכן ערעור מתוקן בעקבות שינוי ההחלטה.
יודגש כי חובתה של רשות מנהלית היא לנהוג בהגינות וביושר עם מי שבא במגע עמה. בהקשר זה כבר נפסק כי "חובת ההגינות המנהלית- שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור- מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי" (בג"ץ 4422/92 שלמה עפרן נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד מז(3) 853).
מאידך גיסא, יש להתחשב בנסיבות העניין גם בכך שהמשיב נאות להטות אוזנו ולהענות להצעת הוועדה עוד בטרם שלב ההוכחות.

בראי האמור לעיל, הוועדה קובעת כי הערעור מתקבל נוכח העובדה כי המשיב הכיר בקשר סיבתי של גרימה בין כאבי הבטן ובין הממצא (גוף זר) בגופה שמקורו בניתוח מיום 18.11.98 אשר עברה במהלך שירותה הצבאי.

המשיב יישא בהוצאות המערערת בסך של 20,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך של 7,500 ש"ח סה"כ .

הצדדים יעדכנו את הערכאות הדרושות בדבר ההכרה בקשר הסיבתי כאמור.

המזכירות תסגור את התיק.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 ימים מהיום

ניתנה היום, כ"ז אדר תשפ"א, 11 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.