הדפסה

בית משפט השלום בבית שמש ת"פ 8894-06-19

בפני
כבוד ה שופט, סגן הנשיא שמואל הרבסט

בעניין:
מדינת ישראל

באמצעות משטרת ישראל, ענף תביעות- ירושלים

המאשימה

נגד

לייבל אפתרגות

באמצעות ב"כ עוה"ד ש. אלדר

הנאשם

גזר דין

כתב האישום והסדר הטיעון
הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון, בעבירה המיוחסת לו, תקיפה סתם של בת זוג, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
כתב האישום שתוקן במסגרת ההסדר מתאר כי בעת ביצוע העבירה, היו הנאשם והמתלוננת, הילה אפתרגות, בני זוג נשואים, הורים לילדה בת 3 שנים, אשר לא התגוררו יחד בשלושת החודשים שקדמו לכך.
ביום 14.4.19, בשעה 22:30, הגיע הנאשם לדירת בני הזוג וניסה לשכנע את המתלוננת לטוס עמו לאיטליה לחג הפסח. המתלוננת סירבה ולאחר דין ודברים ביניהם, התקרבה לנאשם. אז הדף הנאשם את המתלוננת על הספה באמצעות ידיו, החזיק אותה בחוזקה בכתפה, משך אותה והוציא אותה מחוץ לדירה ונעל את הדלת.
הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש.

תסקיר שירות המבחן
תסקיר שירות המבחן מיום 25.2.20 מעלה כי הנאשם, בן 32 שנים, גרוש בשנית ואב לילדה, מתגורר בירושלים עם אחיו הצעיר ועובד כיהלומן בעסק המשפחתי.
הנאשם נולד בלונדון ובהמשך עבר להתגורר עם הוריו בבלגיה ושם גדל בקהילה החרדית תוך שהוא מתאר ילדות חיובית, כבן בכור במשפחה שבה חמישה ילדים, בקהילה עוטפת ומצב כלכלי טוב. משפחת מוצאו עדיין מתגוררת בבלגיה ואביו יהלומן, המעורב מאוד בחיי ילדיו ובחיי הנאשם עד היום.
לאורך השנים, למד הנאשם במסגרות חינוך חרדיות, אך תיאר קושי בהפנמה של חוקי הישיבה וכלליה ודיסוננס בין אמונותיו לבין אורח החיים אשר ניהל. בגיל 18 הגיע לישראל ללמוד בישיבה שבחר אביו ובהמשך עבר לישיבה שבה הצליח לבטא עצמו וכיום הוא מנהל את החברה המשפחתית בישראל.
הנאשם נישא לראשונה בגיל 24 שנים , אך הנישואים לא צלחו ובני הזוג התגרשו. כעבור שנתיים נישא בשנית למתלוננת בתיק זה, אך עם תחילת הנישואים התעוררו קשיים בין בני הזוג, ולאחר חמש שנות נישואים ומשלא נמצא פתרון גם בטיפולים, הסתיימה גם מערכת יחסים זו בפרידה.
הנאשם עמד על מערכת יחסים מורכבת, אשר מראשיתה הייתה בהליך התדרדרות, עם זאת שלל אלימות במערכת היחסים. הוא מסר כי היו אירועים נקודתיים של תוקפנות הדדית והקשר הזוגי צבר כעסים ומתחים הדדיים רבים וחוסר הסכמות וויכוחים בעיקר בנושא חינוך הילדה. לבסוף, לאחר ביקור משותף בבלגיה, החליטו בני הזוג להיפרד באופן זמני.
הנאשם תיאר כי משפחתו התקשתה לקבל את הפרידה ואביו הפעיל עליו לחץ להישאר במערכת הזוגית. כיום בני הזוג פרודים באופן רשמי וקיימים הסדרי ראייה על פיהם הנאשם נפגש עם בתו פעם בשבוע וכל שבת שניה וקיים הליך משפטי סביב רצונו להרחיב את הסדרי הראייה. לדבריו, את המאבק המשפטי מנהלים בפועל הורי בני הזוג, תוך שהיחסים בין הנאשם למתלוננת נשארו טובים.
שירות המבחן מסר כי אין לחובת הנאשם עבירות קודמות. הנאשם תיאר כי האירוע התרחש לאחר שהוא והמתלוננת היו פרודים, אך הוא לא היה שלם עם הפרידה. אביו הפעיל עליו לחץ לנסיעה משותפת של בני הזוג ובתם לנופש משפחתי באיטליה והוא הגיע לבית המתלוננת על מנת לשכנעה.
הנאשם מסר כי הוא הופתע מתגובתו וביטא חרטה על התנהלותו ושירות המבחן התרשם כי ברקע לעבירה פרידה מורכבת ולחצים משפחתיים אשר הופעלו כלפי הנאשם על מנת למנוע את הפרידה.
קצינת המבחן שוחחה עם המתלוננת אשר מסרה כי לאורך השנים חוותה פגיעות רגשיות ועלבונות מצד הנאשם ומערכת יחסים סבוכה עם משפחת מוצאו. עם זאת, האלימות הפיזית המתוארת הייתה חד פעמית ולא מאפיינת את התנהלות הנאשם בדרך כלל. הנאשם הגיע לביתה באופן שלא היווה אירוע חריג, אך הוא היה נסער וביקש שתצטרף עליו לנסיעה והיא סירבה. אז הנאשם הגיב בתוקפנות, הדף אותה מחוץ לבית ונעל את הדלת. כיום יחסיהם מאופיינים בקונקרטיות סביב צרכי בתם המשותפת ואין אלימות מצדו כלפיה.
שירות המבחן תיאר כי הנאשם חווה את גירושיו הראשונים ככישלון אישי וחש בושה, והדבר החריף והקצין עם גירושיו השניים וחוסר הצלחתם. מערכת היחסים בין בני הזוג החלה בחוויות של חוסר אמון ותקשורת, ובני הזוג לא הצליחו לבסס יחסי כבוד ותקשורת הדדים.
לאור התרשמות שירות המבחן, כי הנאשם לא מאופיין בדפוסי התנהגות אלימים וללא עבר פלילי וכיום היחסים בין בני הזוג תקינים, ועל מנת לא לערער את האיזון הקיים, הומלץ על אי הרשעתו בדין.
כענישה מוחשית ומציבת גבולות, הומלץ על הטלת צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 120 שעות, במסגרת זק"א ירושלים בתפקיד עבודה משרדית וסיוע לצוות המקום והתחייבות כספית להימנעות מעבירה.

הטיעונים לעונש
ב"כ המאשימה טען כי אמנם אין לנאשם עבר פלילי, הוא הודה בעבירה וחסך בזמן שיפוטי, אולם מדובר בעבירה מתחום האלימות במשפחה המתרחשת בבית פנימה ומוסתרת מהסביבה.
מתוך שירות המבחן, הפנה ב"כ המאשימה לקשיי המתלוננת, לפגיעות הרגשיות והעלבונות מצד הנאשם לאורך השנים ואת ניסיונותיה לשפר את מערכת היחסים ואת התוקפנות בה נקט בעת האירוע.
לעניין המלצת שירות המבחן שלא להרשיע את הנאשם, טען ב"כ המאשימה כי משמעות הימנעות מהרשעה היא הסתרת עבירות שאל לחברה להסתיר, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, ולכן ביקש להרשיעו בדין.
לשיטת המאשימה, מתחם העונש ההולם נע בין ענישה של עבודות שירות ל-18 חודשי מאסר בפועל ואת עונשו של הנאשם יש למקם בחלקו התחתון של מתחם הענישה, לאור העדר עבר פלילי, ולהעמידו על 3-4 חודשי עבודות שירות, מאסר מותנה והתחייבות.

הסנגור טען כי ויתר על טענתו לזוטי דברים לאחר שהנאשם הופנה לתסקיר אשר יבחן את עניין אי ההרשעה. התסקיר אשר הוכן הוגדר על ידו כחיובי והוא ביקש לאמצו. הסנגור הדגיש את הרקע לביצוע העבירה- העובדה שהנאשם עזב את בית בני הזוג שלושה חודשים קודם לכן, המשיך לשלם את השכירות והותיר שם את כל רכושו. האירוע הגיע על רקע לחצו של אביו להצטרף עם המתלוננת ובתם לטיול משפחתי, ומדובר באירוע, אשר כפי שתיארה אותו המתלוננת, היה חריג לנאשם, אשר לא נהג בדרך זו במהלך שנות נישואיהם.
הסנגור הסביר עוד כי האירוע התרחש על רקע ההבנה של הנאשם שהמתלוננת מתקרבת אליו כדי להדוף אותו ולתקוף אותו כאשר רצה לגשת ולראות את בתו ולכן הדף או דחף אותה והוציאה מהבית אל גינת הבית. מדובר באירוע קצר, נקודתי וחד פעמי זר לנאשם ולאורחות חייו, ומאז התרחש, בני הזוג התגרשו. המתלוננת לא התלוננה במשטרה.
בהתאם לתסקיר, ביקש הסנגור להימנע מהרשעת הנאשם. הוא הוסיף שניהול המשפט טלטל את הנאשם, גרם לו בושה והביאו להליך הגירושין צנוע ומפויס.
אשר להמלצה העונשית לשירות לתועלת הציבור, ביקש הסנגור להפחית את היקפו לחודש ימים, שכן הנאשם מחלק את זמנו בין ישראל לבלגיה, הוא הביע החרטה ולא גרם נזק.
ב"כ המאשימה התנגדה לדברי הסנגור לפיהם מדובר בזוטי דברים, וטענה כי הפסיקה אשר הגיש מלמדת על מקרים שונים ממקרה זה.

הנאשם בדברו האחרון אמר שקשה לו לדבר על האירוע, אמר שהוא מתבייש ומצטער על מה שקרה וסיפר כי מאז הוא במערכת יחסים טובה עם המתלוננת.

דיון והכרעה
כל עבירת אלימות פוגעת באדם הנופל לה קורבן.
האלימות פוגעת בגוף האדם, בכבודו ובשלוותו – זכויות בסיסיות וחוקתיות הנתונות לכל אדם באשר הוא אדם. כאשר האלימות מתרחשת כלפי בן או בת הזוג, הפגיעה חמורה אף יותר. היא פוגעת באדם דווקא בתוככי התא המשפחתי, במקום בו הציפייה הטבעית היא להגנה ומוגנות ולכן מעבר לפגיעה הפיזית, היא פוגעת גם בביטחון האישי. ממד מיוחד נוסף הנלווה לעבירות האלימות במשפחה, הוא הקושי של הנפגע לדווח ולהתלונן על האלימות המופעלת נגדו, והצורך להעביר מסר ברור כי אלימות אשר מבוצעת במסגרת התא המשפחתי- תזכה גם היא לטיפול עונשי הולם.
ביתו של אדם הוא היחידה החברתית הבסיסית והמשמעותית ביותר שיש לו.

יחידה זו יכול שתביא בחובה אושר גדול, ומאידך יכול שתביא לסבל גדול מנשוא, כמאמרו של התלמוד הבבלי (מסכת סוטה, דף יז' עמוד א): " דרש רבי עקיבא – איש ואישה זכו, שכינה ביניהם, לא זכו, אש אוכלתם".

הבעל מחויב בצרכיה הפיזיים של אשתו, כפי שמלמדנו התלמוד הבבלי במסכת חולין דף פד עמוד ב', וזו לשונו:

"דרש רב עוירא, מאי דכתיב (מה פירושו של הפסוק – ש.ה.):"טוב איש חונן ומלווה יכלכל דבריו במשפט"?
לעולם לא יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה במה שיש לו
ויכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש ...".

אך חיוב משמעותי יותר המוטל על הבעל עוסק בצרכים הרוחניים- נפשיים אשר עניינם כבוד האישה ומעמדה כליבת הבית, ובלשונו של התלמוד (מסכת בבא מציעא, דף נט' עמוד א'):

"אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר "ולאברהם הטיב בעבורה".

והרמב"ם מוסיף אף הוא בלשונו הצחה כי "יהיה דיבורו עימה (עם אשתו – ש.ה.) בנחת ולא יהיה עצב ולא יהיה רוגז..." (רמב"ם, היד החזקה, הלכות אישות, פרק טו' הלכה יט').

עבירה דוגמת זו המ נויה בכתב האישום המתוקן דנן, כאשר הן נעברות בתוך המשפחה, הרי שיש בה כדי להפר את השקט, היציבות והשלווה אשר מקומם הטבעי הוא בביתו ובמשפחתו של אדם.
לא לחינם נקט ספר משלי בתארו בית שמריבות שוכנות בו תדיר בפסוק " טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" (ספר משלי, פרק יז' פסוק א'), אשר לפיו טוב לו לאדם אושר ללא עושר, מעושר ללא אושר.

הנאשם במעשיו לא נהג כך.

אולם, על מידת הפגיעה בערכים המוגנים בעבירה מלמדות נסיבותיהן המיוחדות של כל עבירה ועבירה לגופה.
בענייננו, תיאור האירוע בכתב האישום המתוקן מלמד כי נסיבות ביצוע העבירה במקרה זה אינן מן הקשות השוכנות במנעד המקרים בתחומיה של עבירת התקיפה בתוך המשפחה .
מדובר באירוע לא מתוכנן, אשר התרחש דווקא כאשר הנאשם הגיע לבית המתלוננת מתוך כוונה לשכנעה להצטרף אליו לטיול, ככל הנראה, במטרה ליישב את ההדורים ביניהם, לאחר תקופה ממושכת שבהם היו פרודים.
למרבה הצער, התפתח האירוע באופן כזה שהנאשם הדף את המתלוננת על הספה, החזיק אותה בכתפה, משך אותה והוציא אותה מחוץ לדירה. מבלי להקל בחומרת המעשה, הרי שלא מדובר בתקיפה מן הסוג החמור, אשר נועדה להכאיב ולפגוע במתלוננת, אלא באירוע שהתפתח והתדרדר ובהתאמה לא נגרם למתלוננת נזק גופני כלשהו כתוצאה מהתקיפה. לכאב שגרם הנאשם למתלוננת יש משקל ומשמעות, אך מדובר בתוצאה קלה, כאמור, באופן יחסי.
חלק מנסיבות ביצוע העבירה במקרה זה, נעוץ ביחסים המתוחים ששררו בין הנאשם והמתלוננת עובר לאירוע, יחסים טעונים, לאחר מערכת נישואים שלא צלחה ופרידה כואבת לשניהם, וקושי להשלים עם כישלונה של מערכת זו.
בהתחשב בערכים המוגנים, בפגיעה בהם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ובענישה הנוהגת, הרי שמתחם העונש ההולם אירוע זה נע בין שירות לתועלת הציבור למאסר בפועל בן חודשים מספר, מבלי לשלול אי הרשעה.

העונש המתאים
הנאשם, יליד שנת 1988, בן 32 שנים כיום.
הנאשם הודה בעבירה המיוחסת לו בדיון הראשון אשר התקיים בבית המשפט ובכך נטל אחריות על העבירה ושיתף פעולה עם רשויות אכיפת החוק.
זוהי הסתבכות ראשונה ויחידה של הנאשם עם הדין הפלילי, וכפי שתיארה גם המתלוננת, מדובר באירוע חריג אשר אינו מאפיין את הנאשם ואת אורחותיו, על אף שהיחסים בין בני הזוג לא היו טובים ואופיינו במתיחות רבה מראשיתם.
כפי שעלה מהתסקיר, ההליך המשפטי, בו הנאשם אינו מורגל, מהווה עבורו גורם מרתיע לעתיד, ומכאן שלמשפט הפלילי השפעה של ממש על הנאשם. העבירה שהנאשם עבר וההליך המשפטי התנהלו במקביל להליכי הפרידה והגירושים של הנאשם ומאז, הנאשם והמתלוננת, הנדרשים לקשר ותקשורת בעניין גידול בתם המשותפת, מנהלים קשר תקין.
מכאן, שאירוע התקיפה, ההליך המשפטי המרתיע והשלמת הליך הגירושין, מביאים לקיצה תקופה ממושכת אשר בה הנאשם התמודד עם קשיים זוגיים אישיים, תוך התמודדות גם עם לחצים מצד משפחת המוצא על רקע סיומו של הקשר הזוגי, במיוחד בהתחשב ברקע אשר ממנו הוא בא.
החרטה שאותה הביע הנאשם, דבריה של המתלוננת המעידה שמדובר באירוע חריג וכי מאז התקשורת ביניהם תקינה – כל אלה מעידים שהנאשם מצר על התנהגותו וניכר כי מדובר באירוע יוצא דופן, אשר לא אפיין את חייו קודם לכן, ולא חזר על עצמו מאז.
כידוע, הכלל בדין הפלילי הוא כי אדם שביצע את העבירות, יורשע בביצוען, על כל המשמעויות הנלוות להרשעה, אולם לכלל זה קיים חריג, לגביו נקבע בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 337:
"הכלל הוא כי יש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען ההיפך, שומה עליו לשכנע את בית המשפט, ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי".
במקרה זה שוכנעתי כי שיקולי השיקום גוברים על השיקולים שבאינטרס הציבורי. אמנם הנאשם לא עבר הליך טיפולי של שיקום, אולם שירות המבחן אשר סקר את מורכבות נסיבות חייו על רקע החברה בה גדל, את סיומו של הקשר הזוגי, האיזון שהושג לאחרונה לאחר תקופה משברי, עמד על הצורך לשמור על האיזון הקיים והמליץ להימנע מהרשעת הנאשם על מנת שלא לערערו. תקופת האיזון בחייו של הנאשם, לאחר שנים מספר של התערערות בתחום האישי, מהווה שיקום וחזרה למסלול חיים תקין.
בנקודת זמן משמעותית זו בחייו, להרשעת הנאשם עשויה להיות השפעה פוגענית על שיקומו של הנאשם, ואילו הימנעות מהרשעה תאותת לו כי הוא בדרך הנכונה ותחזק את המשך שיקומו, אשר במקרה זה בא לידי ביטוי בחזרה להתנהלות נורמטיבית ותקינה, אותה סדק האירוע המתואר בכתב האישום.
ההליך הפלילי השפיע על הנאשם וגם על התנהלותו בהליך הגירושין, כפי שעמד על כך סנגורו, ובהתחשב בהתרחשויות המורכבות בחייו של הנאשם בשנים האחרונות, והחשיבות להמשך יכולתו לקיים חיים נורמטיביים כל אלה תומכים בהטלת עונש אשר מחד ישקף לו את משמעות והשלכות מעשיו, אך מאידך יאפשר לו להמשיך לעבוד ולקיים שגרת חיים תקינה.
לסיכום, לאור כל האמור לעיל- הרשעתו של הנאשם תכתירו כ"עבריין", ושם תואר זה אינו מאפיין אותו, אינו מתאר אותו ואינו מגדיר אותו, ועל כן יש להתאים לו כותרת אחרת אשר תתחום את מעידתו הנקודתית ושם תעצור.

בהתחשב במכלול השיקולים, שיקוליו האישיים של הנאשם ושיקולי הענישה הנדרשים, ולאחר ששקלתי גם את הפגיעה במתלוננת, תוך התחשבות בצורך בהמשך קיום תקשורת תקינה בין הנאשם והמתלוננת, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
אני מבטל בזאת את הרשעתו של הנאשם.
מאה ועשרים (120) שעות שירות לתועלת הציבור בהתאם לתסקיר שירות המבחן, במסגרת זק"א ירושלים בתפקיד עבודה משרדית וסיוע לצוות המקום. רכיב עונשי זה לא ירוצה לפני 1.10.20.
הנאשם מתחייב בסך בסך 4,000 ₪ שלא לעבור על העבירה אותה נקבע שביצע, וזאת תוך שנה מהיום. הנאשם הבין התחייבות זו והסכים לה.
צו מבחן למשך שנה מיום מתן גזר הדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, י"ט אב תש"פ, 09 אוגוסט 2020, בנוכחות הצדדים.