הדפסה

בית משפט השלום בבית שמש ת"א 8850-01-19

בפני
כבוד ה שופט, סגן הנשיא שמואל הרבסט

תובעים

  1. פלאש 90 בע"מ
  2. הדס פרוש
  3. מרים אלסטר
  4. יונתן זינדל

ארבעתם באמצעות עוה"ד דור נחמן ו/או מתן שוק

נגד

נתבעים

  1. רוסיה בצבעים בירושלים
  2. פאבל פלטונוב

שניהם באמצעות עוה"ד ו. רודנקו

פסק דין

הרקע וטיעוני הצדדים
התובעים 2-4 הינם צלמי עיתונות והסוכנות המייצגת אותם – פלאש 90 בע"מ –היא התובעת 1.
צלמים אלו צילמו תמונות שונות במהלך עבודתם, וביניהן התמונות נשואות תובענה זו אשר צולמו באתרים שונים, וזאת במהלך השנים 2015-2016 בהם נתגלו ממצאים ארכיאולוגיים שונים באתרים אחדים ברחבי הארץ. לטענת התובעים 2-4, הם הוזמנו על ידי נציגי המדינה על מנת לצלמן - וכך עשו.
מתוקף היותם מיוצגים על ידי פלאש 90 (תובעת 1), הועלו התמונות לאתרה של זו האחרונה, והם הוצעו (ומוצעים) שם לרכישה תמורת מחיר נקוב ומוגדר.
הנתבע מס' 1 הינו אתר האינטרנט "רוסיה בצבעים" המצוי (כך אליבא דשיטת התובעים) בשליטתו של הנתבע 2, מר פאבל אנטונוב. אתר זה מעניק לגולשים אליו מידע המיועד לצליינים רוסים המעוניינים לבקר בישראל ובו אף מצויים תכנים שיווקיים ואחרים בהם מופיע הנתבע 2.
שש תמונות, אם כן, פורסמו באתרה של הנתבעת 1, בידיעתו וברצונו של הנתבע 2 – ומכאן הסעדים המבוקשים בכתב התביעה אשר מקורם בפגיעתם הנטענת של התובעים בקניינם הרוחני והמוסרי כתוצאה מפרסומים אלו, ומשכך הועמד סכום התביעה (לצרכי אגרה) על 85,000 ₪ עליו יש להוסיף תשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, כנדרש.

זו עיקרה של התובענה, אך הנתבעים, מצידם, מציגים מספר טיעונים אשר יש בהם, לשיטתם, כדי לדחות את התובענה על כל חלקיה, ואלו הם:
ראשית, סבורים הנתבעים כי לא הוכחה הטענה לפיה הזכויות הכרוכות בתמונות אלו, הקנייניות והמוסריות, משוייכות לתובעים. ייתכן, כך לשיטתם, כי תמונות אלו אשר מתעדות עתיקות השייכות על פי חוק למדינה – קנויות לה, וזאת על פי סעיף 36 לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח- 2007 (להלן:"החוק") אשר בעניינו נרחיב להלן. יובהר, כי ככל שהזכויות אינן קנויות לתובעים – הרי שיש לדחות את התובענה במלואה.

שנית, טוענים הנתבעים כי, למעשה, לא פורסמו התמונות באתרם אלא אך ורק היפר קישור (הפנייה ישירה) המפנה את הקורא לאתר אחר, www.newsru.co.il (להלן:" ניוזרו"), שם אכן פורסמו התמונות כאשר הן מלוות במתן קרדיט לתובעים, מאחר וניוזרו הינו אתר אשר רכש כדת וכדין את הזכות לפרסמן מידי התובעים. הטיעון המשפטי הנלווה לטענה עובדתית זו הינו השימוש בסעיף 48 לחוק העוסק בהפרה עקיפה של זכויות היוצרים , ואשר בעניינו נרחיב בהמשך פסק דין זה.

טענה שלישית בפיהם של הנתבעים, והיא כי עצם פרסום התמונות על ידי אתר ניוזרו, יש בו כדי להפקיע את זכויות היוצרים המשוייכות לתובעים (על אף ששייכות זו מוכחשת, כאמור), והפרסום החוזר, אם כן, אין בו כדי להפר זכויות אלו.

טענה רביעית ואחרונה, מלמדת כי האתר "רוסיה בצבעים" (נתבע 1) אינו אתר פרסומי/שיווקי הנושא אופי מסחרי, ומטרותיו הינן מדעיות - מחקריות, ומשכך, הרי שגם אם נפגעו זכויותיהם של הנתבעים, הרי שאין בפגיעה זו משום עוולה אזרחית ופרסום שישיית התמונות הינו פרסום המותר על פי סעיפים 19, 48 ו/או 48(א) לחוק. גם טענה זו תזכה ל התייחסות ראויה בטיעוני הצדדים ובהמשכו של פסק הדין דנן .

אם נסכם את טענותיהם של הצדדים, נדמה כי אין מחלוקת בדבר פרסומן של התמונות באתרה של נתבעת 1 הנשלט על ידי נתבע 2, אך קיימת מחלוקת עובדתית באשר לצורת הפרסום וכן להיות האתר מסחרי או שמא הוא מדעי - מחקרי, וכן קיימות מחלוקות משפטיות באשר לבעלות על הזכויות הכרוכות בצילום התמונות, משמעותו המשפטית של הפרסום, יהא היקפו אשר יהא, וקיומם של "פטורים" שונים הכרוכים בפרסום חוזר, וכן פרסום פומבי שאינו לצורך מסחרי ומשמעותו.

הטענות העובדתיות

צורת הפרסום באתר (נתבעת 1) –היפר קישור או העתקה של ממש?

נחל דווקא, לדון בטענתם העובדתית של הנתבעים לפיה התמונות נשואות תובענה זו לא פורסמו באתרם של הנתבעים, אלא כל שפורסם הוא קישור לאתר אחר, והוא זה אשר פרסם, כאמור וכמפורט, את התמונות בסמכות וברשות. יצויין, כי אם כך באמת התרחש – הרי שהתובעים עצמם היו מוותרים על תביעתם ובלבד שהקישור עצמו אינו כולל תמונות מפירות אלא קישור מילולי בלבד המחבר את הקורא למקור לגיטימי המורשה לפרסם תצלומים ותמונות.

אלא שטענה זו, נסתרת מניה וביה על ידי הראיות הקיימות בתיק.

ראשית, כתב התביעה ונספחיו. בכתב תביעה זה (סעיף 15), באחד מנספחיו (נספח 3) ובכתב התשובה (סעיף 11, עמ' 4-6) עולה כי קיימים צילומי מסך של דפי אינטרנט הלקוחים מהאתר "ירושלים בצבעים" (להלן:"האתר") או כפי שהוא נקרא בשפתה של המרשתת –
" http:// Jerusalem-Ippo.org".

בצילומי מסך אלו, ניתן לראות כתבה הכתובה באותיות קיריליות באתר זה ובינות למלל מצויות התמונות נשואות תובענה זו. מכאן, שנוצר עותק חדש של מאמר ובו התמונות המפירות אשר הוא עומד בפני עצמו ואינו קשור לאתר ניוזרו, ועל כן - יש לדחות את טענת הנתבעים.

שנית, עדותה של גב' לריסה בלינובה, אשר באותה העת עבדה כמתנדבת באתר "רוסיה בצבעים". גב' בלינובה העידה בהסכמת הצדדים ממקום מושבה אשר ברוסיה באמצעות ויעוד מרחוק, וטענה, כשבת צחוק בפיה, כי היא "גזרה" את התמונות מאתר ניוזרו, ללא שקבלה אישור מקדים מהם, ותוך שהיא הייתה מודעת לתנאים הרשומים באתרם אך מתעלמת מהם (פרוטוקול הדיון מיום 10.6.20, עמ' 19, ש' 14-20).

גב' בלינובה הוסיפה עוד, כי העתיקה את כל התמונות אשר מצאה באתר ניוזרו, אך באשר למלל הכתוב, הרי שהיא בחרה להיות סלקטיבית יותר ונטלה רק "את החלקים אשר נראו לי חשובים..." (שם, ש' 22-23), וזאת על אף שידעה כי התמונות קשורות ל"פלאש 90" (תובעת 1), אך לא "הבינה את הקשר" ובחרה להתעלם מכך.

במאמר מוסגר יצוין, כי באותו האתר מופיע שמו של הנתבע 2, תחת ההפנייה "צור קשר" כמי שניתן להגיע אליו על מנת לקבל פרטים נוספים על אלו המופיעים באתר (סעיף 3 לכתב תשובתם של תובעים). בעודנו "בתוך הסוגריים" יצויין כי הנתבע 2 גרס בעצמו כי היה "עורך כללי" והסביר כי אותה העת היה "השולט באתר ביחד עם לריסה (בלינובה – ש.ה.) שהייתה אז מתנדבת... " (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 10.6.20, ש' 4-10). את גב' בלינובה נפגוש מיד ונדון בעדותה אשר היה אף בה כדי לשפוך אור על מחלוקתם העובדתית של הצדדים.

ולפני סגירתו הסופית של המאמר המוסגר, נדמה כי אחת ממטרותיה של הנתבעת 1, כעמותה רשומה אשר נמחקה ביום 7.4.19, הינה "קידום ופיתוח צליינות לארץ הקודש, יזמות..." (מתוך אתר גיידסטאר, אתר העמותות הרשמי המופעל על ידי משרד המשפטים, סעיף 8 לכתב תשובתם של הנתבעים). הנתבע 2 אשר בין יתר עיסוקיו, הינו מדריך תיירים - מקושר, אם כן לאתר, והאתר עוסק בפיתוח צליינות אשר הינה עלייה לרגל לארץ ישראל ממניעים דתיים שונים. כאן נעצור, ונסגור את הסוגריים אשר נפתחו זה מכבר.

ה"שרשרת", אם כן, ברורה ובהירה.

אתר ניוזרו פרסם כדת וכדין כתבה המלווה בששת התמונות נשואות תובענה זו כאשר עורכיו דאגו לפרסם קרדיט לכל תמונה ותמונה ובו זהותו/ה של הצלמ/ת וכן איזכורה של התובעת 1 – פלאש 90.

גב' בלינובה, בשליטתו של הנתבע 2 (כעולה מהסקירה אשר פורטה לעיל וכן מסעיף 1 לתצהירה של בלינובה ומסעיף 9 לתצהירו של הנתבע 2) בהסכמתו ותחת סמכותו (וראו לעניין זה סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע כי מעשיו של עובד בנסיבות אלו , ככל שמעבידו "אישרר או הרשה את המעשה" ייחשבו כמעשיו של המעביד, במקרה זה – הנתבעים שניהם ובמיוחד נתבע 2), העתיקה תמונות ומלל (ולא היפר קישור, הפנייה חמה או כל הפנייה אחרת) לתוך אתר הנתבעת 1, אשר הוא אתר המאפשר יצירת קשר (מסחרי ו/או אחר) עם הנתבע 2, באשר קשר זה עוסק בצליינות ובקידומה, בין היתר , על ידי נתבע 2 העוסק בכך למחייתו.

כל אלו נעשו ללא רשותם של התובעים וללא רשות עורכי אתר ניוזרו אשר מחזיקים ברישיון שימוש שנרכש כדין מהתובעת 1.

עד כאן, נסתיימה לה המחלוקת העובדתית.

מכאן ואילך – נדון בהשלכות המשפטיות, ככל שקיימות, המשויכות לפעולותיהם של הנתבעים, והכל בראי כתבי הטענות והראיות אשר הוצגו במסגרת הליך ההוכחות.

זכויות יוצרים – התמונות

התמונות צולמו על ידי התובעים 2-4, ובכך נדמה כי אין הצדדים חלוקים (כפי שגם עולה מתצהירי התובעים עצמם, אשר לא נסתרו, כאמור).

התמונות צולמו במהלך אירועים אליהם הוזמנו הצלמים כדי לתעדם, וזאת באתרים שונים בארץ כמערת מנות בצפון, וכן בקמפוס הלאומי לארכיאולוגיה ובעיר דוד – שניהם בירושלים. איני מומחה לצילום, אולם ברור כי מדובר במלאכתם של בעלי מקצוע, בכל הכרוך בהעמדת האובייקטים המצולמים, התאמת קומפוזיציה מתאימה ועוד היבטים מקצועיים אשר שזורים יחד עם היבטים מנהלתיים הכרוכים בציוד מתאים, תחבורה ועוד רכיבים לוגיסטיים המצריכים התאמה מוקדמת, שהרי אם לא כך, הייתה המדינה מצלמת את האובייקטים העתיקים באמצעות שלוחיה וללא ביצועיהם של הצלמים המקצועיים (התובעים 2-4).

אכן, המדינה יזמה את הזמנתם של הצלמים לאתרים השונים, והנתבעים מעוניינים להיתלות בכך ולהיעזר בחזקה אשר נקבעה על ידי החוק ולפיה – "המדינה היא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה או שהוזמנה על ידה או על ידי עובד המדינה...אלא אם כן הוסכם אחרת" (סעיף 36 לחוק).

הבה נבחן את דברי החוק ואת התאמתם למקרה המונח בפנינו.

במקרה זה, המדינה אינה זו אשר יצרה את היצירה (התצלומים), ועל כך אין חולק.

השאלה הנשאלת היא האם הזמנת צלמי העיתונות ובתוכם התובעים 2-4 לשלושת האתרים אשר צוינו לעיל, יש בה כדי כריתת חוזה של ממש ("יצירה... שהוזמנה על ידה") המלמד על הזמנת היצירה על ידי המדינה מחד, ועל ביצוע ההזמנה על ידי הצלמים, מאידך, באופן שישלול מידי התובעים 2-4 את זכויותיהם הקנייניות-רוחניות והמוסריות הכרוכות תצלומים אלו.

לטעמי, התשובה לכך הינה שלילית, והדרך להגיע אליה עוברת בשני מסלולים, המגיעים בסופו של יום, לאותו היעד המלמד כי אין למדינה זכויות בתמונות אלו, ועל כן דינה של הטענה להידחות.

המסלול הראשון, אשר בעיני הינו דחוק וסבירותו נמוכה- הוא מסלול הקובע כי אכן "הוזמנה יצירה" על ידי המדינה, ויצירה זו הינה צילום התמונות נשואות תובענה זו. הצלמים נערכו, ארזו את ציודם, ונסעו לקצוות הארץ, כפי שהוזמנו, וביצעו את אשר הוטל עליהם על ידי החוזה (שאינו כתוב ולא ניתן להתחקות אחריו).

וכעת - מגיע שלב התמורה.

לדידם של הנתבעים – אין תמורה. הצלמים מוותרים על זכותם ביצירותיהם, והיצירות עוברות לחזקתה של המדינה.
כאמור, מדובר בחוזה שאין בידינו את פרטיו, ומשכך עלינו להשתמש באומד דעתם של הצדדים (ככל הידוע לנו) ובמכלול הנסיבות הכרוך ביחסי הצדדים.
לטעמי, ברור הדבר, בהנחה כי נכרת חוזה בין הצדדים, לכל הפחות - תמורתם של הצלמים הינה קבלת זכותם בתמונות אלו, וכל כך למה?

מדובר בצלמים מסחריים אשר מתפרנסים מיצירותיהם המצולמות. הם רכשו לשם כך ציוד יקר ערך, אוחזים באמצעי תחבורה מהירים, ואף התאגדו תחת התובעת 1 לשם הבטחת זכויותיהם. לא סביר ואף דחוק להניח כי במקרה זה בחרו התובעים 2-4 לעבוד בהתנדבות וללא שכר או תוך וויתור על זכויותיהם ביצירות המצולמות. מכאן, שיש להשלים את פרטי החוזה הנעלם, ולקבוע כי מכלול הנסיבות, כמו גם אומד דעתם של הצדדים מלמדים כי ככל שנכרת חוזה, הרי שסעיף התמורה בו יקבע כי הזכויות המוסריות- קנייניות הכרוכות באותן התמונות יעברו לזכותם של הצלמים.

המסלול השני גורס, כי מתן אפשרות לצילום באתר השייך למדינה או נמצא בחזקתה אינו "הזמנת עבודה צילומית" על כל המשתמע מכך, אלא רק מתן אישור כניסה לאותו אתר שהרי היצירה בכללותה אינה מתמצה בכניסה הפיזית לאתר אלא תכנונה של התמונה, העמדת אמצעי התאורה הרלבנטיים, בחירת הזווית הנכונה לביצועו, סוג המצלמה והמבזק, מידת החשיפה, מיפתח הצמצם – ולבסוף הלחיצה על כפתור המצלמה. מכאן, שבהעדר חוזה ברור ובהינתן העובדה כי המדינה מצידה הודיעה על קיומם של האובייקטים המיועדים לצילום, אך לא הוסיפה על כך דבר – הרי שניתן לקבוע (ולטעמי, זהו המסלול הסביר, הנכון וההגיוני), כי לא ב וצעה הזמנת עבודה על ידי המדינה – ומכאן שסעיף 36 לחוק והחזקה המנויה בו אינם רלבנטיים למקרה דנן.

אם נצעד במסלול זה או במסלול האחר אשר הוצע קודם – כך או כך, נגיע לכלל מסקנה כי מדינת ישראל אינה צד להליך זה, ומכאן שטענת הנתבעים נשמטת לה מאליה, וניתן לקבוע, אם כך – כי נגרמה לתובעים עוולה נוכח פרסומן של התמונות, והפגיעה בזכויות היוצרים התלויות בהן.

הקרדיט- המזכה

אין גם מחלוקת כי התמונות פורסמו ללא מתן קרדיט מתאים, הן לצלמים והן לסוכנות המייצגת אותם.

כבר בשלב זה, ניתן לומר כי התובעים 2-4 נפגעו כתוצאה מעוולה זו.

החוק עצמו קובע כי "זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר, כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין" (סעיף 46 לחוק). גישה זו מקבלת משנה תוקף ממקור נוסף המצוי במשפטינו העתיק, המשפט העברי, ולפיו "כל האומר דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם" (מימרתו של רבי אלעזר בשם רבי חנינא – תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף טו' ע"א).

מקורות חוקיים ומוסרים אלו מלמדים כי אין לו ליוצר אלא שיוכו הברור ליצירתו וקריאת שמו עליה, עד כדי הבאתה של גאולה, כך ממש, לעולם.

פרסום תמונות ללא שיוך זה, מנתק אותן מיוצרן – וכאן הפגיעה המוסרית בקניינם של הצלמים (תובעים 2-4). יצוין, כי אתר ניוזרו הקפיד, בכתבתו המקורית, על מתן קרדיט מתאים בשפה הרוסית (באמצעות לחיצה על קישור מקומי ), באופן שיספק את בעלי היצירה, גם אם הם עצמם יעדיפו, בדרך כלל, פרסום קרדיט בולט יותר ומשמעותי יותר – וראו לעניין זה דבריו של מר נתי שוחט, מנהלה של התובעת 1 בעדותו לפני מיום 10.6.20, עמ' 12 שורות 16-18.

נעבור עתה, לסיכום ביניים.

הצלמים הוזמנו לזירות ארכיאולוגיות שונות על מנת לצלם את ששת התמונות נשואות תובענה זו. הם השקיעו בצילומים אלו ידע מקצועי והיערכות לוגיסטית, ובכך רכשו זכויות מוסריות-קנייניות ביצירות אלו.

זכויות אלו, אינן שייכות למדינת ישראל, כפי שהוסבר בדרך של "ממה נפשך" ובה שתי אפשרויות שונות להגדיר את מערכת היחסים בין המדינה לתובעים אשר הוזמנו על ידה לאתרים הארכיאולוגיים אשר פורטו לעיל, כאשר בכל דרך בה נבחר ללכת – נגיע בסופה לאותה המסקנה .

תמונות אלו, הוצגו למכירה באתר התובעת 1, ונרכשו על ידי אחד מלקוחותיה ("אתר ניוזרו") ופורסמו על ידיו במסגרת כתבה מדעית - מחקרית .

כתבה זו, לרבות התמונות הנספחות לה, הועתקה בדרך של "גזור – הדבק" על ידי גב' בלינובה, הכפופה לנתבע 2, והכל בידיעתו ובהרשאתו, ופורסמה באתר "ירושלים בצבעים" (נתבע 1), המצוי אף הוא בשליטתו של נתבע 2, וזאת בהתאם לדבריו. אתר זה מכיל בתוכו קישור ובו פרטיו האישיים של הנתבע 2 אשר הוא, בין היתר, מדריך טיולים בעל כוונות מיסחריות-רווחיות, ואף העמותה עצמה מגדירה את אחת ממטרותיה כ" יזמות" וכן כ"קידום ופיתוח צליינות לארץ הקודש", כאשר צליינות הינה תיירות בעלת אופי דתי הכוללת בתוכה, מטבע הדברים, מתן שירותים נילווים ואף רווח ממוני לעוסקים בה.

התמונות פורסמו ללא קרדיט וללא פרטי התובעים הרלבנטיים לכל תמונה ותמונה, וזאת בניגוד לאתר ניוזרו אשר פרסמם עם קרדיט עקיף (או היפר קישור לפרטי הצלם/ת והסוכנות).

משהוכרעו כל אלו – יש לדון בטענתם של הנתבעים אודות משמעותם המשפטית של הפרסום המוקדם באתר ניוזרו וכן היותו של הפרסום הוגן ולצורך מסחרי, ככל שתורך זה אכן קיים.

ההסכם אשר נכרת בין התובעים לאתר ניוזרו ומשמעותו המשפטית

התובעים, כאמור, התירו לאתר ניוזרו להשתמש בתמונות אשר הם בעלי הזכויות בהן, וזאת תמורת תשלום.

הנתבעים טוענים, מנגד, שלוש טענות חלופיות.

ראשית, לא הוכח קיומו של הסכם תקף ורלבנטי בין התובעים לניוזרו. ההסכם אשר הוגש לבית המשפט (ת/1) אינו חתום, אינו תקף והוא ישן ולא רלבנטי.

שנית, ניתן להניח כי אכן קיים הסכם בין הצדדים ולפיו הזכויות המלאות המשויכות לששת התמונות נשואות כתב התובענה דנן נמכרו לניוזרו, והם מצידם נתנו לנתבעים הרשאה לעשות בהם שימוש, כפי שאכן נעשה.

שלישית, ולחילופין, הצגת היפר קישור בלבד, כפי שלטענתם נעשה – אין בו כדי פגיעה בזכויות התובעים, גם אם נניח לטובת העניין כי לא קיים כל הסכם בין התובעים לניוזרו.

לאחר שעיינתי בטענות אלו, מצאתי לדחותן, כל אחת ונימוקיה עימה.

אכן, ההסכם אשר הוגש לעיוני (ת/1) בין התובעים לניוזרו הינו משנת 2012, ואולם לדברי מר נתי שוחט, בעליה של התובעת 1, לא חל שינוי בחוזה זה והוא ממשיך לעמוד על מכונו עד היום. עד הזמה מטעמם של הנתבעים המשויך לניוזרו לא הובא בפניי , ועל כן לא נסתרה עמדה זו. יו בהר, כי מסקנת ו של ב"כ הנתבעים לפיהן מאחר ולא הוצג הסכם מעודכן יותר, הרי שהשמטה זו "מחייבת הסקת מסקנה כי ההסכמים לתקופות הרלבנטיות היו מוכיחים כי זכויות היוצרים בתקופות אלו...אכן הועברו לאתר ניוזרו..." (סיכומי הנתבעים, עמ' 3 , סעיף 17א).

מהלך חשיבה זה אינו נהיר לי כלל וכלל.

בתחילה, נחתם הסכם לפיו הותר השימוש בתמונות באופן מוגבל וללא זכות/רשות העברה לאחר. הסכם זה, כך לטענת הנתבעים, אין לו המשכיות והוא פקע בשנת 2013, ומכאן המסקנה אשר הועלתה על ידי הנתבעים – כי התובעים ויתרו על זכויותיהם באופן חד צדדי.

כנגד מסקנה זו אשאל - וכי מדוע יוותרו התובעים באורח חד צדדי על זכותם לאחר שעמדו עליה בדקדקנות, באמצעות חוזה כתוב ובעד תמורה כלכלית משמעותית בשנת 2013, וזאת בחלוף שנתיים – ויתור מלא הגיע מצד התובעים אודות זכויות אלו, ללא הסבר וללא נימוק, ובמיוחד כאשר מנהלה של התובעת 1 עומד על דעתו כי החוזה עדיין תקף ועומד ותמורתו הכספית משולמת שנה בשנה, ועד הזמה מטעמם של הנתבעים/ ניוזרו - אין.

מכאן, שאני קובע כי קיים חוזה בין התובעים לניוזרו, והוא מהווה המשך לחוזה אשר הוצג בפני (ת/1) ומקורו בשנת 2012 .

עצם קיומו של חוזה זה, ממוטט את טענתם השנייה של הנתבעים, לפיה ניוזרו התירה להם ליטול את התמונות ולעשות בהן שימוש, מאחר וגם אם כך קרה, ה רי שלניוזרו לא הייתה הזכות הממונית לעשות כן, שהרי אין בידה למכור זכות אשר אינה נתונה בידה. אך מעבר לכל אלו, עצם עדותה של גב' בלינובה בפניי ואשר עיקריה הובאו לעיל ("גזור – הדבק") הרי שכל תקשורת מוקדמת עם ניוזרו נשללה מניה וביה. עצם פעולת ההעתקה הייתה ספונטנית אך סלקטיבית, ובוודאי שלא משובצת בה עצירה לצורך קבלת רשות מחברת ניוזרו. גם בעניין זה, היעדרו של עד הזמה מטעמו של "מעניק הזכות" (ניוזרו) יש בה כדי להוסיף לחולשתה הראייתית של גרסת הנתבעים ולהפכה לכזו אשר אינה מסתברת, ויש, כאמור, לדחותה.

באשר לטענתם החלופית האחרונה של הנתבעים – לפיה היפר קישור או "הפנייה חמה" אינה מהווה פגיעה בזכויות היוצרים של התובעים- הרי שיכול הייתי לקבל טענה זו במלואה, אולם, כפי שכבר ציינתי בדיון העוסק בחלק העובדתי של פסק הדין, טענה זו, מן הבחינה העובדתית- נדחתה במלואה נוכח פעולת ההעתקה שביצעה בלינובה (על פי שיטתה ולנוכח גרסתה בעדותה בפניי) ואשר לא קדמה לה קבלת רשות מטעם ניוזרו (או לפחות, קבלת רשות זו לא הוכחה בפניי, כאמור), ובמיוחד נוכח העתקתן של התמונות ממש ולא הנחתו של היפר - קישור לטובת המשתמשים.

כאן המקום לחזור ולצין את הברור מאליו- זכויות היוצרים ביצירה שייכת ליוצר. ברצותו יעבירנה או ימכרנה במלואה, בחלקה, באופן זמני או באופן קבוע, וברצותו ישמרנה לעצמו. כך היא – "כחומר ביד היוצר" (מתוך פיוט הלקוח מתפילות הימים הנוראים).

העברת הזכויות לגורם מסוים, אין בו כדי לתיתן הפקר לגבי גורמים אחרים. במילים אחרות – גם אם העבירו הצלמים את זכותם בתמונות לניוזרו, אין בכך כדי להפכם לנחלת הכלל ואין בכך כדי להתיר פעולת "גזור- הדבק" פשוטה וקלה, אשר הביאה לעוולה ברורה – ומשכך, כאמור – אין מקום לקבל את טענת הנתבעים בעניין זה, והיא נדחית במלואה.

הנתבעים טענו טענה נוספת בהקשר זה ולפיה, יש מקום בנסיבות דנן לקבוע כי מדובר בהפרה עקיפה של זכויות היוצרים, ולנוכח חמשת התנאים המופיעים בסעיף 48 לחוק, ואלו המופיעים בסעיף 48א והעוסקים בהפרה עקיפה של זכות יוצרים שהועמדה לרשות הציבור – הרי שיש לקבוע כי גם אם הופרה הזכות בעקיפין – הרי שאין לזכות את התובעים בפיצוי עבורה.

אף טענה זו דינה - להידחות.

סעיפי חוק אלו עוסקים ב"עותק מפר של יצירה". כפי שכבר הובהר, הרי שבין ניוזרו לתובעים (ובמיוחד לתובעת 1) קיים היה (ועודנו) הסכם ברור ומפורש לפיו תוכל ניוזרו לפרסם תמונות מסויימות המופיעות למכירה באתרה של התובעת 1. משכך הוברר, הרי שאין מדובר ב"הפרת בת" הנסמכת על "הפרת-אם" ואין במקרה דנן גלגול שני של הפרת זכויות יוצרים, אלא, כפי שהוברר הנתבעים הם המפרים הראשוניים, מהם החלה העוולה- ומכאן אחריותם לה.
יפים לעניין זה דבריו של הנתבע 2 עצמו בעדותו לפניי במסגרתה גרס כי לא פנה לניוזרו וביקש מהם הגנה תמורת הרשות אשר ניתנה לו על ידם (לכאורה) להעתיק את התצלומים, ובמיוחד יפה הסיפא בה מקבל הנתבע 2 את ההנחה כי אכן פגע בתובעים, ובמילותיו שלו: "ביקשתם מאיתנו למחוק כי זה פוגע בזכויות יוצרים שלכם. התנצלתי. החלטתי שאני לא רוצה לעשות שום הפרות ומאד לא נעים לי שזה קרה. אני מבין שאנשים עושים עבודה..." (עדותו של הנתבע 2 מיום 10.6.20, עמ' 9 ש' 8-11).

אכן.

"אנשים" (התובעים) "עשו עבודה" (יצרו תצלומים) וזכויותיהם נפגעו, וכעת יש לפצותם.

הנתבעים אף טענו טענות הכרוכות בשימוש הוגן ביצירה. לשיטתם, מדובר היה בשימוש לצרכי מחקר, סקירה ואולי אף דיווח עיתונאי, ומשום כך יש להחיל במקרה דנן את סעיף 19 לחוק הפוטר את המפר מתשלום פיצויים.

אלא שלצורך בדיקתה של ההוגנות, נקבעו בסעיף חוק זה מספר קריטריונים, וזהו לשונו של החוק בעניין זה –

19.    (א)  שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.
          (ב)  לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:
(1)   מטרת השימוש ואופיו;
(2)   אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3)   היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4)   השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.

          (ג)   השר רשאי לקבוע תנאים שבהתקיימם ייחשב שימוש לשימוש הוגן.

אופי היצירה (ס"ק 2) הינה תמונות אשר הועתקו בדרך של "העתק-הדבק", כאמור. ההשפעה על ערכה ועל ה"שוק הפוטנציאלי" שלה ברורה לחלוטין. מי ש"גוזר ומדביק", בהכרח, לא "קונה ומשלם" - ומכאן הנזק בעניין זה. .

במאמר מוסגר, יצויין, כי לטעמי מדובר בנזק של ממש אשר ניתן לגזור את היקפו מחשבוניות אשר הוגשו לעיוני ואשר מלמדות על ערכו הממוצע של מנוי באתרה של התובעת 1 העולה כדי אלפי ואף רבבות שקלים.

מטרתו של השימוש בתצלומים , כך לטעמי, הינו מעורב.

מחד, האתר הינו מחקרי באופיו ומכיל בתוכו מידע גאוגרפי-היסטורי אודות ארץ הקודש, אך מאידך, טביעות אצבעותיו של הנתבע 2 מצויות באתר זה הן בדרך של קישור לפרטיו האישיים, והן בדרך של ציון היותו מורה דרך במקצועו, עניין הבא לידי ביטוי במלל ובסרטונים ה"שתולים" בו.

עיון בחומר אינטרנטי זה מלמד על דרך הילוכו של האתר, כאילו רוצה הוא "לומר למשתמש" – ראה את החומר המחקרי, למד אותו תוך הסתכלות בתמונות המפירות, ואם לא תסתפק בכך ותחפוץ בלימוד השטח "ברגליך" ממש, הרי שהנתבע 2 עומד לרשותך, בתשלום עבור שירותיו המיקצועיים.

עם זאת, אני מקבל את עמדת הנתבעים לפיה לא ניתן לקבוע נחרצות כי כל מטרתו של האתר הינה מסחרית באופיה, אך חלק ממנה בוודאי כזו היא. בעניין זה, העדר הקרדיט הינו גורם משמעותי המשפיע על היקפה של "הוגנות השימוש", שהרי מי שמבקש לחקור וללמד באמצעות היצירה המוגנת, במה ייגרע חלקו ובמה תינזק מטרתו אם יגזור וידביק כאוות נפשו אך יציין את מקורה של היצירה ואת אביה-מולידה (או אימה יולדתה, כמובן, ו הכל לפי העניין).

לסיכום- לנוכח "אופי היצירה" ו"היקף השימוש בה" (ס"ק 2 ו-3), אני קובע כי הנתבעים לא יוכלו לחסות תחת הפטור הניתן ל"שימוש הוגן" בצילומים, הן לנוכח המטרה המעורבת (מסחרית-מחקרית) בפרסומם והן לנוכח העדר הקרדיט.

הפיצוי

סעיפים 56 ו56א לחוק מונים גורמים שונים, בהם יש להתחשב בעת קביעתו של פיצוי ללא הוכחת נזק אשר ויכול ויעמוד על 100,000 ₪, כאשר ישנם סייגים שונים אשר יש בהם כדי להפחית, לגרוע או לבטל לחלוטין פיצוי זה.

סעיף 56א לחוק העוסק בסייגים אלו, נחקק בשנת 2019 במסגרתו של תיקון מס' 5 לחוק, ותיקונו נתפרסם ברשומות שישה ימים לאחר שהוגשה התובענה דנן (התובענה הוגשה ביום 3.1.19 והתיקון הרלבנטי נכנס לתוקפו ביום 9.1.19) ולטעמי אין להחילו למפרע על השנים 2014-2015 אשר בהם עוסק כתב התובענה, ככל שהדבר לא נקבע מפורשות בחקיקה, וזאת מטעמים של וודאות משפטית, עקרונות של צדק והגינות וברמת הביטחון וההסתמכות של הציבור- ומשכך אין לחסות תחת הפטור הניתן בסעיף זה.

ומשהגענו עד הלום, הרי שיש לבחון את התבחינים המופיעים בחוק – ואלו הם כפי שפורטו בסעיף 56 לחוק :

56.    (א)  הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.

          (ב)  בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1)   היקף ההפרה;
(2)   משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3)   חומרת ההפרה;
(4)   הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5)   הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6)   מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7)   טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8)   תום לבו של הנתבע.

          (ג)   לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.

          (ד)  השר רשאי, בצו, לשנות את הסכום הקבוע בסעיף קטן (א).

ראשית, נתנו את ליבנו לדרך ההפרה אשר בוצעה, באורח מעשי, על ידי בלינובה. באבחת מקלדת אחת, היא גזרה ואף הדביקה, ובכך הופרו הזכויות. נוכח סעיף 56 (ג) לחוק נדמה כי מדובר ב"מסכת אחת של מעשים", ועניין זה מהווה שיקול לצורך קביעת הפיצוי. רוצה לומר, אכן מדובר בשש תמונות, שישה צילומים, אולם הפיצוי יעסוק בהפרה אחת שמקורה במעשה הפרה אחד.

שנית, הנזק הממשי הנובע מההפרה. נזק זה, כאמור, עולה מכתבי טענותיה של התובעת 1 ומהמסמכים אשר צורפו וממנו עולה עקרון אחד ופשוט – תמונות אשר נלקחו שלא כדין, משמען, תמונות אשר לא יימכרו כדין, ואשר אילו היו נמכרות- הויו מניבות לתובעים רווח כלכלי מוגדר. הנזק המשוער לכל תמונה שכזו, עומד בממוצע, כאמור, על אלפי שקלים.

שש תמונות אלו "חנו" באתרה של הנתבעת 1 למשך כשלוש שנים, ובכך יש ללמד על היקפה של ההפרה. מאפייני פעילותו של הנתבע 2 הפיקו תועלת, גם אם לא רחבה בהיקפה, כתוצאה מהפרה זו והכל בהקשר לעבודתו של הנתבע 2 כמדריך טיולים העוסק בקהל יעד הכולל דוברי רוסית התרים אחר צליינות ותיירות ממניעים דתיים בארץ הקודש.

תום ליבו של נתבע וטיב היחסים בין התובע לנתבע במקרה דנן, מצויים דווקא במתחם המקל עם הנתבעים. נדמה, כי הנתבע 2 לא זמם ליטול את זכויותיהם הקנייניות והמוסריות של התובעים ואין לו כל היכרות מוקדמת עימם. הוא ביקש לקדם את עסקיו, ואולי אף לפרסם דברי מחקר אודות ארץ הקודש, אך התמונות פורסמו, לאחר ש"נגזרו והודבקו" כלאחר יד וללא בדיקה מעמיקה באשר למקורן, ואף ללא מתן קרדיט אשר יש בו כדי לשייכן לבעלים אלו.

לקולה, אם כן, תעמוד העובדה כי מדובר בהפרה אחת, כמו גם אופייה המסחרי למחצה של הפרה זו והדרך בה נעשתה ללא רצון לפגיעה במזיד בתובעים.

לחומרה, יעמדו היעדרו של הקרדיט, הידיעה כי מדובר בהעתקה וההתעלמות מכך, וכן מספר התמונות וטווח הזמן בו הן שהו באתרו של הנתבע 2.

סוף דבר

לאחר ששקלתי את כל אלו, הרי שאני קובע כי הנתבעים ביחד ולחוד, ישלמו תובעים סך של 32,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט בסך של 10,000 ₪.

סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה, וזאת מיום מתן פסק הדין או מסירתו לידי הצדדים – המאוחר מבין השניים.

מזכירות- נא להעביר העתקים מפסק הדין לצדדים.
ניתנה היום, כ"ה תשרי תשפ"א, 13 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.