הדפסה

בית משפט השלום בבית שמש ת"א 7972-04-16

בפני כב' הסגנית נשיא דורית פיינשטיין

תובעים

1. משה דדון

2. אברהם דדון

נגד

נתבעים
1. יוסי משה

פסק דין

לפני תביעה לפיצוי בסכום כולל של 200,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע אודות שני התובעים, כאשר כל אחד מהם תובע פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪ וזאת לפי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), העוסק בפרסום מתוך כוונה לפגוע.
העובדות הרלבנטיות:
התובעים הם אחים המשמשים שניהם, מזה שנים, בתפקידים ציבוריים במועצה האזורית מטה יהודה: התובע 1, משה דדון, הוא ראש המועצה האזורית. התובע 2, אברהם דדון, הוא יו"ר אגודת הפלחה במטה יהודה.
הנתבע, יוסי משה, הוא תושב המועצה האזורית, משמש גם הוא בתפקידים ציבוריים לאורך השנים והיה בשעתו סגן ראש המועצה.

ביום 16.2.16 נשלח מסרון SMS מחבילת מסרונים שרכש הנתבע, לתפוצה רחבה של כאלפיים איש, וכך נכתב במסרון:
"חברים שלום,
לצערנו ההתנהלות במועצה שלנו מזכירה מקרים קשים שעלו לאחרונה לכותרות ברשויות אחרות ברחבי הארץ. התמיכה הפומבית במואשמים בעבירות מין היא לא מוסרית ולא הוגנת. מה הייתם עושים אם היו מטרידים או תוקפים את הבת שלכם או את אחותכם? מצורף מאמר דעה של מתי גולן, פרשן העיתון גלובס כחומר למחשבה..." ( ההדגשה לא במקור ד.פ.).
לאחר הדברים הללו צורף קישור שלחיצה עליו מובילה לכתבה העוסקת בעניינו של ראש עיריית אשקלון החשוד בעבירות מין ושוחד (שוב ההדגשה לא במקור ד.פ.).
המסרון נשלח לאחר שהתובעים נעצרו ונחקרו בחשד לעבירות מין, שוחד ועבירות נוספות.
כנגד התובעים לא הוגש כתב אישום, והחקירה נמשכת בימים אלה וטרם הוחלט מה יהא בסופה.
כאן המקום לציין שבתחילה חלק הנתבע על העובדה שהמסרון נשלח מתוך חבילת מסרונים שרכש, במסגרת פעילותו הציבורית במטה יהודה. אך לאחר שהתובעים הציגו חשבונית וכן לאחר שניתן צו לחברת המסרונים לגלות עובדות ופרטים בנוגע למסרון, הודה הנתבע שהמסרון נשלח כנראה מתוך חבילת המסרונים שרכש, אך כפר בכך שהוא זה ששלח אותו.
טענות הצדדים :
טענות התובעים :
התובעים טוענים שתוכן הפרסום מהווה לשון הרע שכן נטען בו שהתובעים מואשמים בעבירות מין כאשר בפועל החשדות נגדם לא התגבשו לכדי כתב אישום עד עצם היום הזה, ובפרט לא בזמן הפרסום. ההפניה למאמר העוסק בראש עיריית אשקלון נועדה ליצור קשר פסול בין שני המקרים ולהעצים את הלשון הרע ואת הפגיעה בתובעים.
התובעים טוענים שהנתבע הוא ששלח את המסרון ובכל מקרה הוא אחראי לפרסום שיצא מתוך חבילת מסרונים שרכש מכספו ולצרכיו הפוליטיים.
מטרת הנתבע במשלוח המסרון הייתה לפגוע בתובעים ולהכפיש את שמם על רקע היריבות הפוליטית ביניהם. העיתוי בו נשלח המסרון נבחר בקפידה, יומיים בלבד בטרם נערכו בחירות לאגודת הפלחה, במסגרתן התחרו הנתבע והתובע 2 על תפקיד היו"ר.
טענות הנתבע :
ראשית כל הכחיש הנתבע שהוא זה ששלח את המסרון. הנתבע אמנם הודה תוך כדי ההליכים המשפטיים, שהמסרון נשלח מחבילת הודעות שנרכשה עבורו, אך טוען שאינו יודע מי שלח את ההודעה הנדונה מתוך החבילה. לטענת הנתבע, יתכן ואחד האנשים שעובד במטה שלו הוא ששלח את הפרסום.
לצד זאת, הנתבע מסכים לתוכן האמור בהודעה ואינו חולק עליו. לשיטת הנתבע משתמע מהפרסום, ובפרט מהקישור הנלווה אליו, שמיוחסות לתובעים עבירות שוחד ושחיתות ציבורית, והדבר נכון שכן התובעים נחקרים בחשד לעבירות אלה ואף גובשה כבר טיוטת כתב אישום בעבירת שוחד.
בכל מקרה, טוען הנתבע, גם אם ימצא בית המשפט כי יש לייחס לו אחריות לפרסום, הרי שעומדת לו הגנת תום הלב ובפרט ההגנות הקבועות בסעיפים 15(2), 15(4) ו-15(5) לחוק, העוסקים בפרסום הנעשה מתוך חובה מוסרית או חברתית, או בפרסום שהוא בבחינת הבעת דעה מותרת. כמו-כן טוען הנתבע (בסיכומים) שעומדת לו חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק.
דיון והכרעה:
אחריות הנתבע לפרסום:
ראשית אבחן את האחריות של הנתבע לפרסום. אקדים ואומר כבר עתה שלאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שיש להטיל על הנתבע אחריות לפרסום.
אין מחלוקת שהפרסום נשלח מתוך חבילת מסרונים שרכש הנתבע. השאלה היא האם הנתבע שלח את המסרון בעצמו או באמצעות אחר והאם היה הדבר על דעתו של הנתבע אם לאו.
סעיף 1 לחוק השליחות קובע מה היא שליחות:
1. (א) שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי.
(ב) כל פעולה משפטית יכולה לשמש נושא לשליחות, חוץ מפעולה שלפי מהותה או על פי דין יש לבצעה אישית.
החוק אינו מגדיר מה משמעות המושג "פעולה משפטית" המופיע בסעיף 1(א) לחוק השליחות. בפסיקה, וכך גם בין המלומדים, ישנה מחלוקת האם מדובר בכל פעולה שגוררת אחריה תוצאה משפטית כלשהי (גישתו של פרופ' ג' פרוקצ'יה בספרו דיני שליחות בישראל 78-80 תל-אביב (תשמ"ו)) או שמא מדובר רק בפעולות המכוונות לכתחילה ליצור שינוי בדין ותוצאה משפטית (גישתו של א' ברק בחיבורו חוק השליחות סעיף 216 (ירושלים תשנ"ו)).
הדין העברי מכיר בשתי גישות אלה ומבחין בין פעולות שנועדו לכתחילה ליצור שינוי משפטי, בהן חלים דיני השליחות מכוח "דין תורה" ובין פעולות שעל פי טיבן אינן פעולות משפטיות אך בפועל גוררות אחריהן תוצאה משפטית, בהן חלים דיני השליחות מכוח השכל הישר (ר' מיכאל ויגודה וחיים צפרי, שליחות (ספרית המשפט העברי, חוק לישראל בעריכת נחום רקובר 5-10 2014)).
בע"א 422/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח משנה בע"מ פ"ד מה(5) 32, 38, הציע השופט לוין את גישתו של א' ברק בעניין הפרשנות של המונח "פעולה משפטית", אך דעתו של השופט לוין באותו מקרה הייתה דעת מיעוט ולא יצרה הלכה משפטית מחייבת (מה גם שבאותו מקרה לא הייתה מחלוקת לגבי עצם היות הפעולה הנדונה "פעולה משפטית").
כשלעצמי לא מצאתי הלכה ברורה בעניין ונדמה ששתי הגישות פועלות יחד ומיושמות על כל מקרה לגופו. על-כן אין לי אלא להכריע בעניין על פי מיטב שיקול דעתי והבנתי מבלי שישנה הלכה ברורה המתווה את הדרך.
כל ההקדמה לעיל נדרשה משום שבענייננו הפעולה המיוחסת לנתבע לכאורה כשולח היא פעולת משלוח המסרון ונדמה שלגביה ניתן להסכים שהיא איננה פעולה משפטית.
עם זאת, פעולה זו עשויה לגרור אחריה תוצאה משפטית, כפי שאכן אירע בענייננו, שכן משלוח מסרון בעל תוכן פוגעני עשוי ליצור עילת תביעה בלשון הרע, והרי לך תוצאה משפטית לפעולה שאיננה משפטית על פי טבעה.
אני סבורה, לפחות ככל שהדברים נוגעים למקרה שלפני, שיש ללכת בדרכו של פרופ' ג' פרוקצ'יה. קשה לקבל תוצאה לפיה אדם ירכוש חבילת מסרונים, יאפשר לאחרים גישה אליה, ולא יישא באחריות לפגיעה הנגרמת על-ידי הודעות המופצות דרכה.
זאת ועוד, סעיף 6 לחוק השליחות קובע שניתן לאשר פעולה של שלוח גם בדיעבד, ומרגע שאושרה הפעולה רואים בה כאילו נעשתה בשליחות השולח מלכתחילה.
בענייננו, אין עוד מחלוקת שהמסרון נשלח מתוך חבילת המסרונים של הנתבע. הנתבע לא התקומם כנגד מי ששלח את המסרון (ככל שאמנם לא היה זה הנתבע בעצמו ששלח אותו), לא שלח הודעת תיקון באופן מידי, ולמעשה אף מאשר את תוכן המסרון ומסכים לאמור בו. בכך למעשה מאשר הנתבע בדיעבד את פעולת משלוח המסרון. אחרת היה הנתבע עומד על כך שיתוקן הרושם שנוצר במשלוח המסרון בשמו.
אוסיף ואומר כי אף שהנתבע טען כי הוא עובד באופן קבוע עם מספר אנשים, שמהווים את המטה שלו בכל הנוגע לפעילות הציבורית במטה יהודה, הרי שהוא לא הזמין איש מהם למתן עדות בבית המשפט. אי העדת העדים הללו נזקפת כמובן לחובת הנתבע, ועל כן אני קובעת מן הפן העובדתי כי הנתבע שלח את המסרון בעצמו או הורה למי מטעמו לשלוח אותו.
על כן אני קובעת שהנתבע אחראי למשלוח המסרון ולתוכן האמור בו ואין זה משנה האם שלח אותו בעצמו או באמצעות אחר והאם היה הדבר על דעתו מלכתחילה אם לאו.
תוכן המסרון מהווה "פרסום לשון הרע" כמשמעו בחוק:
סעיף 1 לחוק קובע כך:
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) ...
מתוכן המסרון משתמע בצורה ברורה שמיוחסות לתובעים עבירות מין וקבלת שוחד. אין ספק שפרסום בעל תוכן כזה עונה על הגדרת לשון הרע הקבועה בחוק.
סעיף 2 לחוק קובע מה הוא פרסום:
(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.
המסרון, שהיה בכתב, נשלח בתפוצה רחבה בת למעלה מ-2,000 איש, כך שסביר להניח שהגיע לנמענים נוספים זולת הנפגע ומכל מקום היה עשוי להגיע לנמענים נוספים – עונה על הגדרת ה"פרסום" הקבועה בחוק.
למען שלמות התמונה אביא גם את סעיף 3 לחוק הקובע את דרכי הבעת לשון הרע
אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה.
על כן אני קובעת שמשלוח המסרון מהווה פרסום לשון הרע כמשמעו בחוק.
האם עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בדין?
הנתבע טוען שעומדות לו ההגנות הקבועות בסעיפים 15(2), 15(4) ו-15(5) לחוק וכן שעומדת לזכותו חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק.
סעיף 15, על כל סעיפי המשנה שלו, עוסק בהגנת תום הלב. הסעיפים הרלוונטיים קובעים כך:

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
...
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –
(א) ...
(ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
ראשית אומר שיש כשל מובנה בטענותיו של הנתבע שמחד טוען בתוקף שאיננו אחראי, לפרסום ומאידך טוען להגנות תום הלב במסגרתן עליו להוכיח שעשה את הפרסום בתום לב. מכיוון שהנתבע בחר מלכתחילה בקו הגנה של הכחשה גורפת של הפרסום, הרי שלא ניתן לטעון בו בזמן שעשה את הפרסום בתום לב. מדובר בטענות עובדתיות סותרות.
אניח לרגע לכשל המובנה הזה ואתייחס להגנות לגופן –
אשר להגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק – לא הוכח שאכן הפרסום נעשה מתוך חובה מוסרית או חברתית הנובעת מטיב היחסים שבין הנתבע לתובעים.
טיב היחסים שבין הצדדים עשוי דווקא לתמוך במסקנה שהפרסום נעשה מתוך מניעים של יריבות פוליטית ולא מתוך חובה מוסרית או חברתית.
מעבר לזה, גם אם אניח שהמניע היה חובה מוסרית, הרי שדווקא חובה זו עצמה מחייבת דיוק בפרטי הפרסום. הצגת התובעים כ"מואשמים" בעבירות מין ושוחד – שעה שהדבר לא נכון, ועל כך אין מחלוקת שכן הם בגדר נחקרים בלבד, חוטאת לאותה חובה מוסרית וחברתית עצמה שהנתבע מבקש להיבנות ממנה.
על כן אני קובעת שלא קמה לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק.
אשר להגנה הקבועה בסעיף 15(4) העוסק בהבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, ראוי להביא מדברי בית המשפט העליון בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ פ"ד לב(2) 337, 348 (להלן: "עניין חברת החשמל") שעסק בהרחבה בפרשנות הנכונה שיש לתת להגנה זו וקבע כך:
מלשון הסעיף 15(4) יוצא אפוא שבפרסום הנופל בגדרו צריכים להיות שניים אלה:
(א) התייחסות אל התנהגות של הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי או בקשר לעניין ציבורי (או אל אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות);
(ב) הבעת דעתו של הנאשם או של הנתבע על אחד מאלה הנזכרים תחת (א).
קיים הבדל יסודי בין שני היסודות הללו, שמרכיב (א) חייב להתייחס לעובדות נכונות, בעוד שביחס אל (ב) ניתנת למפרסם, בהתקיים תנאים מסויימים, הגנה בפני אחריות בפלילים ובנזיקין, אפילו לא היתה אמת בהבעת הדעה.
כאמור, בכל הנוגע לתיאור ההתנהגות חייב הפרסום להתייחס לעובדות נכונות. על כך כבר קיימת הלכה פסוקה בבית-משפט זה גם בתקדימים שבהם פורשו הוראות החוק מתשכ"ה: ע"א 34/71, [9], בע' 528; ע"א 30/72, [10], בע' 236.
...
חייבת להיות בכל פרסום, המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15 (4), הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות. עצם הערבוב בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתוב ולאפשר "הגנבת" עובדות בלתי-נכונות משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך - ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי-לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה.

(בנוגע לדרישת ההפרדה בין העובדות ובין הבעת הדעה ר' גם רע"א 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר [פורסם בנבו] (12.11.06) להלן: "עניין בן-גביר").
בפרסום הנדון כאן אין הפרדה בין העובדות ובין הבעת הדעה ומכל מקום העובדה שהשתרבבה כאילו שהתובעים מואשמים בעבירות מין – איננה נכונה.
על כן אני קובעת שלא קמה לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק.
הדברים יפים ונכונים גם לגבי ההגנה הקבועה בסעיף 15(5) שגם הוא עניינו בהבעת דעה. בע"א 30/72 שמואל פרידמן נ' שמואל סגל פ"ד כז(2) 225, 236, אישר בית המשפט העליון את דברי בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי חיפה) 34/71 רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח נ' יצחק ובר, עה 78 (1905) שם נאמר כי:
"ההגנה שהפרסום נעשה לשם הבעת דעה הוגנת (‎,(FAIR COMMENT
כאמור בסעיף 15 (4), (5) (ב) ו-(6), סיפא, מטבעה לא תוכל לשמש צידוק לנתבע אלא אם הביע דעה, להבדילה מטענת עובדה המשפילה או מבזה את התובע... פרסום מובהק של עובדה, שאין בו שמץ של הבעת דעה על המשיב, מן הנמנע שפרסום כזה יוכל להיות מוגן מכוח סעיף 15 (4). (5) (ב) ו-(6).

על כן אני קובעת שגם ההגנה הקבועה בסעיף 15(5) לא קמה לנתבע.
ממילא גם לא קמה לנתבע חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק שכן תנאי לקיומה הוא שהוכח שהנתבע עשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15.
סיכום ביניים :
אני קובעת שהנתבע אחראי לפרסום לשון הרע על התובעים, באמצעות המסרון ודוחה את טענת הנתבע כי קמה לו הגנת תום הלב.
בשולי הדברים אציין שהנתבע לא טען להגנת אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק) ועל כן ממילא אין מקום לדון בהגנה זו. למרות זאת ובבחינת למעלה מן הצורך אציין שגם הגנה זו לא מתקיימת, בשל כך שאין זה אמת שהתובעים מואשמים בעבירות מין. בדיון ההוכחות ניסה בא-כוח הנתבע בכל דרך אפשרית להוכיח שאכן יש אמת בפרסום המייחס לתובעים עבירות מין, ומרבית החקירה נסובה סביב עניין זה. בנוסף, וכדי להוכיח שאכן יש אמת בפרסום ביקש בא-כוח הנתבע להאדיר את חלקו של הקישור המופיע בסוף הפרסום, המוביל לכתבה העוסקת בעניינו של ראש עיריית אשקלון שאינו קשור כלל לענייננו אך באמצעות הפניה זו ביקש הנתבע (או מי מטעמו) להשוות בין עניינם של התובעים ובין עניינו של ראש עיריית אשקלון החשוד בעבירות מין ושוחד. בעוד שתוכן הפרסום עסק רק בעבירות מין המיוחסות לתובעים, הרי שהכתבה עסקה גם בעבירות מין וגם בעבירות שוחד. מתוספת זו ביקש הנתבע להיבנות שכן התובעים חשודים גם בעבירות שוחד ועל פי טענות הנתבע בעבירות אלה כבר גובשה טיוטת כתב אישום וישנה הצהרת תובע. מעבר לעובדה שטענות אלה לא הוכחו הרי שאני מוצאת לנכון לחדד ולקבוע שעיקר הפרסום עסק בעבירות מין. לא מן הנמנע שחלק מן הנמענים לא פתחו את הקישור וממילא לא נחשפו לתוכן הכלול בו ונותרו רק עם הרושם השגוי לפיו התובעים מואשמים בעבירות מין.
עוד ניסה בא כוח הנתבע בדיון לטעון כי המונח מואשמים אינו מציין כי הוגש נגדם כתב אישום דווקא, אלא כי אדם כלשהו מאשים אותם שביצעו עבירות. אין בידי לקבל טענה זו, בשיח הציבורי בישראל ברור לכל משמעות ההבדל בין חשדות לבין הגשת כתב אישום, ושעה שנכתב כי התובעים מואשמים בעבירה, יניח האדם הסביר כי מדובר בכתב אישום שהוגש לבית משפט.

הפיצוי המגיע לתובעים :
התובעים מבקשים שבית המשפט יפסוק להם את מלוא הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק העוסק בפרסום לשון הרע מתוך כוונה לפגוע – 100,000 ₪ לכל אחד מהם.
אינני יכולה לקבל דרישה זאת.
ראשית לא הוכח כי הפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע. כדי להוכיח כוונת זדון כהגדרת מושג זה על פי הוראת סעיף 7א(ג) אין די בכך שהדברים עשויים לפגוע אלא נדרשת הוכחת כוונה על ידי המפרסם. בתי המשפט ככלל לא נוטים לקבל בקלות את הטענה שהייתה כוונה לפגוע (ראו לדוגמא: נימוקי בית המשפט המחוזי ב ע"א (מרכז) 32031-10-12 דנון תקשורת תדמיתית בע"מ נ' הרב אמנון יצחק שליט"א (פורסם בנבו. 9.5.13); ת"א (כ"ס) 4494/09, ת"א (כ"ס) 14856-12-10 חיים בלומנפלד נ' אליאב בצלאל (פורסם בנבו. 27.9.14) ).
נדרשת הוכחה של כוונה של ממש לפגוע (רעא 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ ניתן ביום 08/09/13) וזו מוכחת רק במיעוטם של המקרים. בתי המשפט קיבלו טענה זו כאשר למשל הוכח שהפרסום נועד למנוע מהנפגע קבלת תפקיד בכיר או כאשר הפרסום הוא תולדה של מערכת יחסי ציבור ופרסום שמטרתה פגיעה בעסקי הנפגע ( עא 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור , ( פורסם בנבו ביום 22/07/15) ).
במקרה שלפני אמנם נטענה הטענה שהפרסום נועד לפגוע בסיכוייו של התובע 2 בבחירות לראשות אגודת הפלחה. אך טענה זו לא הוכחה.
על כן אני דוחה את הטענה לכפל פיצוי וכעת אפנה לדון בפיצוי הראוי בנסיבות העניין לפי הוראת סעיף 7א(א) המגביל את הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק ל-50,000 ₪ בלבד.
בע"א 89/04 יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי [פורסם בנבו] (4.8.08) עמד בית המשפט על מטרות הפיצוי בעוולת לשון הרע ועל השיקולים שעל בית המשפט לשקול בעת פסיקת פיצוי בגין עוולה זו:
הסעדים בגין פגיעה בשם הטוב נגזרים מהאיזון החוקתי שברקע הערכים המתנגשים בתחום זה - הזכות לשם טוב ולפרטיות אל מול חופש הביטוי. בקביעת הסעדים, נלקח בחשבון אופייה של הפגיעה ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע. (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פד"י מה(2) 489 (1991) (להלן: ענין נוף), 493). חומרת הפגיעה משפיע על שיעור הפיצויים שיש לפסוק (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פד"י ל(1) 589 (1975) (להלן: ענין רוזנבלום), 595; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פד"י כז(2) 225 (1973) (להלן: ענין פרידמן), 244). תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ומעמדו קודם לפרסום ישפיעו על גובה הפיצוי (ענין רוזנבלום, 594; ענין פרידמן, 245; ענין מיכאלי, 570-1; שנהר, 384-5).
בקביעת שיעור הפיצוי לטובת איש ציבור שנפגע, עשויים לפעול שיקולים נוגדים: מצד אחד, חופש הביטוי המוגן ביחס לאיש ציבור רחב יותר מאשר כלפי אזרח מן השורה, וחשיפתו מדעת של איש הציבור לקלחת השיח הציבורי עשויה להשתקף בשיעור הפיצוי הנפסק בגין פגיעה בשמו הטוב במסגרת תפקידו הציבורי. מצד שני, איש ציבור עלול להיפגע בתדמיתו ובמעמדו הציבורי באופן חמור בהרבה מאדם פרטי. הוא מוכר על ידי ציבור רחב; מעמדו הציבורי ניזון מאימון הציבור. פגיעה באימון זה עלולה להיות מהותית ביותר ביחס למידת יכולתו להמשיך בתפקידו הציבורי. בהערכת היקף הסעד הניתן, יש להתחשב בהיבט זה (ע"א 354/76 עזבון מנדל שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פד"י לה(4) 169 (1981)(להלן: ענין מנדל-שרף), 174; שנהר, 378; ענין פרידמן, 244, 246).
בעניין נודלמן הלשון הרע שפורסמה הייתה למעשה ספר שכתב נודלמן על שרנסקי – איש ציבור וראש מפלגה. בית המשפט סקר בהרחבה את מטרות הפיצוי ואת השיקולים והתכליות השונות העומדות בבסיס הפיצוי בעוולת לשון הרע (תרופתיות-עונשיות-הרתעתיות-חינוכיות). בסופו של יום פסק בית המשפט העליון לנפגע פיצוי בסך 500,000 ₪ ופיצוי נוסף בסך 75,000 ₪ למפלגה שבראשה עמד שרנסקי.
בעניין חברת החשמל, שניתן שנים רבות קודם לכן, אמר בית המשפט כך:
אם נדייק, עומדת כאן חירות האזרח מול זכות האזרח, דהיינו חירותו להשמיע את אשר עם לבו ולשמוע מה שיש לאחרים להשמיע, כנגד זכותו שלא להיפגע בכבודו ובשמו הטוב, ואם בכלל יש מקום לדירוג בין השניים, הייתי מעמיד את הזכות מעל לחירות. (על הגדרת זכות כנגד חירות ראה בג"צ 112/77, [7], בע' 662.)
לעומת זכות הבעת הדעה המופיעה כזכות יחסית שניתן להגבילה, לפי סעיף 11(ב), "על פי חוק הבא להבטיח את קיום המשטר הדמוקרטי.....לשמור על זכויות הזולת וכו'" עומד סעיף 3 שלפיו "כל אדם זכאי להגנה כדין על חיו, גופו, נפשו, כבודו ושמו הטוב", וזכות זו אינה ניתנת כנראה, לפי כוונת המנוסחים, להגבלה על-פי שום חוק. הנוסח המעמיד את הזכות לשם טוב באותו מעמד כמו הזכות לחיים מזכיר לנו את מאמר קדמונינו: "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים". בימינו קוראים לזה "רצח אופי". (על הלכות המשפט העברי המדגישות את מקומו החשוב של כבוד האדם במערכת הערבים המשפטיים הראויים להגנה ראה חיבורו של ד"ר נ' רקובר "ההגנה על כבוד האדם", בחוברת נ"ד בסדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי בהוצאת משרד המשפטים.)
אני מציע שלא נלך שבי אחרי הלכת, [N.Y. TIMES, ]18, האמריקנית... כאמור, הוחלט שם, כי מי שמפרסם דברי בקורת על איש ציבור בעניין ציבורי אינו חייב בשל הוצאת שם רע, אפילו מכילים דבריו הצגת עובדות כוזבות, כל עוד נעשה הפרסום בתום-לב.
בעניין בן גביר ראה בית המשפט בנפגע איש ציבור, ולשון הרע נאמרה במסגרת תכנית טלוויזיה בה יכול היה הנפגע להגיב באופן מידי לדברים שהושמעו נגדו, וגם לכך ייחס בית המשפט משקל משמעותי. על כן פסק בית המשפט לנפגע פיצוי בסך שקל אחד בלבד ("פיצוי לבוז") בגין לשון הרע שנאמרה נגדו.
בת"א 56211-03-16 בנימין ושרה נתניהו נ' יגאל סרנה [פורסם בנבו] (11.6.17) עמד בית המשפט על כך שעמידותם של אנשי ציבור כלפי ביקורת צריכה להיות גבוהה יותר, אך זאת כשמדובר בביקורת לגיטימית, ולא כשמדובר בפרסום המתיימר להיות עובדתי אך אינו כזה ואשר עלול להשפיל את התובעים. (ר' בהקשר זה גם דברים שאמרתי בתא"ק 20031/08 יהודה כהן נ' מזל אשול [פורסם בנבו] (13.9.10)). בעניין נתניהו נפסק פיצוי כולל בסך 100,000 ₪ לשני התובעים גם יחד.
ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח' פ"ד נה(5) 510 נדון פרסום לשון הרע במסגרת כתבה עיתונאית שבה נטען, בין היתר, שהמערערת היא נרקומנית. בית המשפט עמד על כך שאחת המטרות העיקריות של הפיצויים בדיני הנזיקין, וביניהם דיני לשון הרע, היא המטרה התרופתית. על כן על בית המשפט לאמוד ככל הניתן את הנזק שנגרם לנפגע ולפסוק לו פיצוי תרופתי שיעמיד אותו במצב בו היה נמצא אלמלא פורסמה הלשון הרע.
בין היתר אמר בית המשפט כך:
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים."
באותו מקרה הותיר בית המשפט את הפיצוי בסך 100,000 ₪ שפסקה הערכאה הדיונית, על כנו.
51. בענייננו לא הוכחה פגיעה בפועל בתובעים, ובמעמדם הציבורי בשל המסרון שהפיץ הנתבע. החשדות נגד התובעים היו ידועים לציבור עוד לפני הפרסום הנדון כאן, והחשדות כנגדם הופצו בכלי תקשורת עם תפוצה רחבה יותר ועם כותרות זועקות, והתובעים לא מחו כנגד פרסומים אלו. מכאן שיש בעצם הגשת התביעה כנגד הנתבע המשך למהלכים הפוליטיים התחרותיים שהיו בין הצדדים כל השנים. כך הוכיח הנתבע כי התובעים לא תבעו לא את עיתון כלכליסט שציין בכותרתו כי שני התובעים מואשמים בעבירות שוחד ולא את העיתון המקוון מאקו שמציין בכותרת כי התובע 1 אנס ולקח שוחד. פרסומים אלו היו כמובן בהיקפים נרחבים יותר, אך פחות קרובים לזירה הביתית של התובעים ושל הנתבע.
לחובתו של הנתבע עומדת העובדה כי הכחיש את הפרסום, כשהודה בו לא התנצל ולא ניסה להקהות את הרושם השגוי שיתכן ונוצר בציבור. האבחנה בין "חשוד/נחקר" ובין "נאשם" היא מהותית ומצביעה על ביסוס החשד בצורה משמעותית יותר.
52. סעיף 19 לחוק קובע הקלות בהן רשאי בית המשפט להתחשב בבואו לפסוק פיצויים בגין עוולת לשון הרע. רשימת ההקלות המנויה בסעיף איננה רשימה סגורה. סעיף 19(א) קובע שיהיה זה שיקול לקולה אם "לשון הרע לא הייתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך". אמנם בענייננו לא הוכח שהפרסום היה חזרה על שנאמר ובכל מקרה גם לא ננקב המקור עליו הסתמך לכאורה הפרסום. עם זאת, כאמור רשימת ההקלות המנויה בסעיף איננה רשימה סגורה וברוח הדברים האלה אני מוצאת לנכון להקל בנסיבות העניין משום שהוכח שנעשו פרסומים דומים לגבי התובעים דנן במקומות נוספים, לרבות בעיתונות בתפוצה רחבה, ופ רסומים אלו היו עוד יותר חמורים בלשונם. בנסיבות אלו בהם התובעים הם חשודים ולא הוגש נגד כתב אישום, כנטען בפרסום נשוא התביעה, הרי שעל הנתבע לפצות כל אחד מהם בסכום של 15,000 ₪.

ניתן היום, י"ב חשוון תשע"ח, 01 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.