הדפסה

בית משפט השלום בבית שמש ת"א 40281-01-20

בפני
כבוד ה שופט, סגן הנשיא שמואל הרבסט

תובעים

  1. שאול מארקסון
  2. בלה מרים מארקסון

נגד

נתבעים

  1. מזרחי טפחות בן יהודה
  2. עו"ד שלום כהן

פסק דין

לפניי תביעה אשר הוגשה על ידי התובעים לפיצוי בסך של 633,643 ₪ וכן לביטול מינוי כונס נכסים שמונה בהליכי הוצאה לפועל שפתחו הנתבעים, הבנק בו נטלו התובעים הלוואת משכנתא, במסגרתם מונה הנתבע 2 ככונס נכסים להליך מימוש המשכנתא (תיק הוצל"פ 34-05234-14-2 בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים).
התובעים טוענים בכתב התביעה כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב משווע, כאשר לא ביצעו את תפקידם כנדרש, לשם הגדלת ותפיחת חוב התובעים וגזירת רווח גדול יותר.
התובעים תיארו את הנסיבות המצערות אשר הובילו להליך ההוצאה לפועל נגדם, לאחר שנקלעו לקשיים כלכליים וצברו חוב פיגורים בגין המשכנתא, לאחר שהתובע שהיה סוכן נסיעות וטיולים נותר ללא עבודה ובעקבות זאת המשפחה כולה נכנסה לטלטלה כלכלית ונפשית.
עם כתב התביעה הגישו התובעים בקשה לסעד זמני למניעת פינויים מן הדירה, והסעד הזמני ניתן תוך שהנתבעים הגישו את תגובותיהם.

בתגובתם טענו הנתבעים כי בית המשפט מנוע מלדון בעתירה על שום קיומו של מעשה בית דין ו/או בשל היעדר סמכות עניינית ו/או בשל היותו פורום לא נאות לדיון בסוגיה.
עניינם של התובעים התברר בהליך ההוצאה לפועל, ניתן צו לכינוס נכסים, לאחר שניתנה לתובעים אפשרות למכור את הנכס בעצמם, התובעים הגישו בקשה לעיכוב הליכי המימוש ובתיק ניתנו החלטות רבות על ידי מספר רשמי ההוצאה לפועל בירושלים, לאחר שנקבע מנגנון לפינוי התובעים מהדירה כנגד קבלת תשלום. על החלטת רשם ההוצאה לפועל, הגישו התובעים ערעור לבית משפט השלום בירושלים, אשר בהחלטה מיום 21.11.19 ביטל את עיכוב ההליכים נגד התובעים, משלא שולמו הפיגורים למרות הארכות חוזרות אשר ניתנו לתובעים.
משנדחה הערעור בהחלטת השופט ארנברג, חודשו ההליכים בהוצאה לפועל ונקבע מועד חדש לפינוי ביום 20.1.20. ביום 15.1.20 הגישו התובעים בקשה בהולה להעברת הכונס מתפקידו וביטול הפינוי, וביום 16.1.20 דחתה כב' רשמת ההוצאה לפועל יעל ממן את הבקשה לביטול הפינוי בהחלטה מנומקת.
משלא הוגש ערעור על החלטה זו, הפכה החלטת כב' הרשמת לחלוטה ונוצר מעשה בית דין ומכל מקום מדובר בעניינים הנתונים לסמכות רשם ההוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"). החלטות אלה מסורות לביקורת של ערכאת ערעור ולבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בהליך.
לשיטת הנתבעים, כניסתה של ערכאה זו לסוגיית הליך המימוש הנדון בפני רשם ההוצאה לפועל תהווה התערבות בסמכויות הרשם, לבית משפט זה אין סמכות לבטל את מינוי של כונס הנכסים, וכך גם הפיצויים המבוקשים נתונים לסמכות ההוצאה לפועל ונידונו על ידי רשמת ההוצאה לפועל.

התובעים משיבים לעניין זה כי מאחר שהם מייחסים לכונס רשלנות בניהול ההליכים, הרי שמדובר בחובות החלות על הכונס מן הדין הכללי, ובכללם חובת תום הלב והחובה שלא לנהוג ברשלנות, וככאלה מצויים בתחום סמכותו של בית המשפט, בניגוד לחובות הכונס מכוח חוק ההוצאה לפועל, לגביהם קיימת סמכות לרשמי ההוצאה לפועל. בנוסף, כיוון שהתביעה הוגשה גם נגד הבנק, הרי שבית המשפט קונה את הסמכות לדון בכך.

דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, על הנספחים המצורפים להם, שוכנעתי כי דין התביעה לדחייה על הסף, תוך העברתה לערכאה המתאימה – לשכת ההוצאה לפועל, באחד הסעדים, הכל כפי שיפורט.
כתב התביעה כולל טענות וסעדים העוסקים בשלושה היבטים: א. ביטול מינוי כונס הנכסים שמונה בהוצאה לפועל; ב. פיצוי בגין היעדר יכולת התובעים לביצוע מכר עצמי של דירת מגוריהם על השלכותיו ולחליפין לאפשר לתובעים כעת מכר עצמי של דירתם; ג. פיצוי בשל מחדלים נטענים של הכונס שלא השיב לבקשות התובעים במשך זמן רב ואופן פעולתו.
בכל אחד מאלה התקיים דיון בלשכת ההוצאה לפועל או בערעור בבית המשפט, ולכך השלכות על המשך הדיון בפניי אותם עניינים.

ביטול מינוי כונס הנכסים
רשם ההוצאה לפועל אמון במסגרת הליכי הוצאה לפועל על מינוי כונס נכסים בהליכים אלה. זוהי סמכותו על פי החוק.
בסוגיית כינוס הנכסים עוסק פרק ה' לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"). סעיף 53 (א) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי רשם ההוצאה לפועל רשאי למנות כונס נכסים לנכס של החייב, אם ראה צורך או תועלת בדבר לשם ביצוע פסק הדין.
סעיף 60 (ב) לחוק ההוצאה לפועל דן בסיום תפקידו של כונס נכסים על ידי רשם ההוצאה לפועל וקובע:
"הרשם רשאי לפטר כונס-נכסים אם לא מילא תפקידו כראוי או אם ראה סיבה אחרת לכך".
כלומר, במסגרת הליכי הוצאה לפועל, לרשם ההוצאה לפועל סמכות להורות על מינוי כונס נכסים וכן על הפסקת תפקידו בנסיבות מתאימות.
בין התובעים והנתבעים התקיימו הליכי הוצאה לפועל אשר החלו בשנת 2014 ונמשכו עד לאחרונה. במסגרת הליכים אלה, ביום 4.8.15, ניתן צו מינוי כונס נכסים על פיו מינה רשם ההוצאה לפועל את הנתבע 2, ככונס נכסים בתיק. במשך השנים בהן התקיימו ההליכים, עקב רשם ההוצאה לפועל אחר מלאכתו של הכונס, כפי שעולה מהחלטות שצורפו לכתב התביעה. מהחלטות אלה עולה כי לא תמיד פעל הכונס בהתאם להחלטותיו של הרשם, ובהתאמה הוציא הרשם תחת ידו החלטות המורות לכונס לפעול בהתאם להוראותיו, המתייחסות לאי הגשת דיווח במועד, אי מתן תגובה ועוד (החלטות כב' רשם ההוצאה לפועל ערן אביטל, מיום 6.9.17, 19.10.17, 6.12.17, 22.2.18, 25.4.18, 7.8.19, מובאות בכתב התביעה).
סעיף 80 (ב) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי צווים והחלטות של רשם ההוצאה לפועל ניתנים לערעור, חלקם ברשות, חלקם בזכות, לפני בית משפט השלום.

על אף השגותיהם של התובעים בעניין זה, התובעים בחרו שלא לערער על צו מינוי כונס הנכסים וגם לא על החלטות רשם ההוצאה לפועל שניתנו במהלך ניהול ההליכים, כך שמדובר בהחלטות חלוטות.

לפיכך, פנייתם התובעים עתה לבית משפט זה, לביטול מינוי הכונס, לאחר שנים שבהם פעל כונס הנכסים, בהתאם לצו המינוי ובכפוף להוראות והחלטות הרשם שניתנו מעת לעת, עליהם בחרו התובעים שלא לערער, לא יכולה להישמע. משמעות הבקשה היא פתיחת הליכי מימוש המשכנתא שהחלו בהוצאה לפועל, מחדש, וזאת לא ניתן לאשר.

פיצוי בגין היעדר יכולת של התובעים לביצוע מכר עצמי וסעד חלופי למכר עצמי
התובעים טוענים כי התרשלותו והשתהותו של כונס הנכסים במשך שנים רבות, חסמו כל אפשרות שלהם לנסות ולהגיע להסדר עם הבנק, חובם תפח לאין ערוך וזכותם למכר עצמי כבר לא קיימת.
סעיף 81ב1(ב) לחוק ההוצאה לפועל דן באופן ההוצאה לפועל של משכנתא או משכון לגבי דירת מגורים, וקובע כי החייב רשאי להודיע לרשם על רצונו למכור בעצמו את דירת המגורים לצורך פירעון מלוא חוב ההלוואה. הודיע החייב כאמור, יורה הרשם על עיכוב הליכי ביצוע המשכנתא לתקופה של 90 ימים, ובלבד שהחייב הבטיח את פירעון מלוא חוב ההלוואה מהתמורה שתתקבל בעד המכירה, לפי הוראות הרשם.
מכאן, שהאפשרות למכר עצמי בידי החייב, היא עניין הנתון לרשם ההוצאה לפועל.
בענייננו, החלטה בעניין פינוי התובעים ניתנה ביום 4.10.18 בידי רשם ההוצאה לפועל. עיון בפרוטוקול הדיון שקדם למתן ההחלטה מלמד כי התובעת העלתה בדיון את סוגית המכר עצמי, אך לאחר מכן, הצדדים קיבלו את המתווה שהציע רשם ההוצאה לפועל, והחלטה המורה על פינוי הנתבעים התקבלה (פרוטוקול הדיון וההחלטה, נספח א לתגובת הנתבעים מיום 15.3.20).
על החלטה זו הגישו התובעים בקשת רשות ערעור ובה שבו והעלו את הטענה ביחס לזכותם לפידיון עצמי של דירתם (רע"ר 15671-12-18 בבית משפט השלום בירושלים).
במסגרת הערעור התקיימו בין הצדדים מגעים נוספים בניסיון להגיע להסדר החוב, אך ההליך בא לסיומו ביום 21.11.19, עם החלטת כב' השופט ארנברג, כהאי לישנא:
"משלא נמסרה הודעה על הגעה להסכמה עם המשיב בפגישה שהיתה אמורה להיות ביום 18.11.19 ומשלא שולמו הפיגורים ואף לא חלקם למרות הארכות החוזרות שניתנו על מנת לעשות כן, אני מבטל את עיכוב ההליכים.
יש לציין שמדובר בבר"ע על החלטה שנתנה תוקף להסכמת הצדדים ולמרות זאת ניתנו למבקשים הזדמנויות חוזרות ונשנות לשלם ולו את הפיגורים אך הם לא עשו כן. יש לציין שחלפה כשנה מיום פתיחת ההליך בבית משפט זה. לא זו בלבד אלא שמתברר שהארכות שניתנו הביאו את המבקשים למצב גרוע מזה שהיה בפתיחת ההליך הן בכך שחוב הפיגורים עלה למאות אלפי שקלים בעוד בפתיחת ההליך הוא עמד על עשרות אלפים וכן החוב הכולל עלה אך הוא עקב הריביות לכל התקופה.
תשומת לב המבקשים להודעת הכונס לפיה הוא נכון להגיע איתם להסכמות גם עתה ועד מכירת הנכס".
לאחר החלטת כב' השופט ארנברג בערעור שהוגש, שב התיק להתברר בלשכת ההוצאה לפועל, ועם סיומו, התייחסה לסוגיית המכר העצמי גם כב' הרשמת יעל ממן בהחלטה האחרונה בתיק ההוצאה לפועל, מיום 16.1.20 וקבעה:
"8. נימוקי הכונס מקובלים עליי ועולים בקנה אחד עם הדין. אף לעניין הטענות ביחס למכר עצמי. לחייבים אין זכות חוקית לביצוע מכר עצמי, שכן חלף המועד אותו קבע המחוקק לכך, ולא נמצאו נסיבות שיצדיקו הארכתו, אף לפנים משורת הדין.
9. החייבים העלו בבקשה את המסגרת הנורמטיבית לאישור מכר עצמי והפנו לפסיקה אשר לכאורה תומכת בחשיבות הליך זה תוך בדיקת רצינות החייבים. מלבד הפנייה לדין ולפסיקה לא הוגשה כל הצעה קונקרטית למכר עצמי, כאשר מאחר ולחייבים נושים נוספים יש לקבל אף את הסכמת כלל הנושים המעקלים למכר המוצע ולהסרת העיקולים במסגרתו, ככל שהיה מאושר מכר בחלוף המועד הקבוע בדין(יוער, במקרה של מכר עצמי, אין קבלת צו לפי סעיף 34 לחוק המכר)" (נספח ו' לתגובה מיום 15.3.20).

מכאן, שהאפשרות למכר עצמי נידונה בעת ניהול הליכי ההוצאה לפועל, היא עמדה לנגד עיניו של כב' הרשם אשר הורה על פינוי הנתבעים מדירתם, וכך גם בפני כב' השופט ארנברג אשר, לאחר שהות משמעותית לצדדים להגיע להסדר, הורה על המשך ההליכים בהוצאה לפועל, בהמשך נבחנה והוכרעה הסוגיה גם על ידי רשמת ההוצאה לפועל יעל ממן, ולכן קיים לגביה מעשה בית דין, כהגדרתו.

פיצוי בשל מחדלי הכונס הנטענים
סעיף 58 (א) לחוק ההוצאה לפועל קובע:
"כונס נכסים אשר ללא הצדק סביר לא מילא חובה מחובותיו לפי פרק זה, רשאי הרשם לחייבו בפיצוי הנזק שגרם בכך, ורשאי הוא להורות על חילוט הערובה שנתן כונס-הנכסים, כולה או מקצתה, לשם סילוק המגיע ממנו".

עיון מדוקדק בכתב התביעה, מעלה שעל אף שהוא מציין כי כונס הנכסים פעל בחוסר תום לב ורשלנות, מתבסס על טענות המתייחסות לאיחור בתגובות הכונס להחלטות רשם ההוצאה לפועל, אי הגשת דו"חות מעודכנים במועד, אי פעילות בהתאם להחלטות קודמות של הרשם –עיכובים אשר ביחס לכל אחד מהם צירפו התובעים את החלטות הרשמים ביחס אליהן.
מדובר בטענות שהתובעים מעלים נגד חובותיו המיוחדות והמפורשות של כונס הנכסים בהתאם לסעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל הדן בניהול הנכס והגשת חשבונות ודוחות לרשם, כפי שהיה בהליך ההוצאה לפועל בענייננו.
מדובר בהליך אשר נמשך במשך שנים מספר, ובמהלכו ניתנו החלטות שונות מפי מספר רשמים.
החלטות הרשם ערן אביטל והרשמת יעל ממן המצורפות לכתב התביעה בהן מתייחסים הרשמים לחובות הדיווח של הכונס והשתהותו בתגובותיו, מלמדות כי רשמי ההוצאה לפועל התייחסו במהלך ניהול ההליכים לטענות התובעים ביחס לעמידת הכונס בחובותיו על פי דין, כך שלמעשה כעת מבקשים התובעים להתייחס בשנית לאותן החלטות.
החלטות הרשמים בחנו את התנהלות הנתבע ככונס והורו לו על הגשת דו"חות, תוך שהרשמים מציינים כי הכונס לא פעל בהתאם להחלטותיהם ומורים לו להגיש דו"חות מעודכנים (החלטות מיום 6.9.17, ושאר ההחלטות המוזכרות מעלה).
גם בהחלטתה המפורטת של הרשמת יעל ממן, הדוחה את בקשת התובעים לביטול הפינוי שהיה קבוע ליום 20.1.20, התייחסות מפורשת לטענות שהעלו התובעים ביחס להתנהלות כונס הנכסים:
"הליכי המימוש בתיק זה ננקטו וננקטים כדין; האמור בבקשת החייבים אינו מקים עילה לעכבם ככלל ובפרט לא את הליך הפינוי, כל עוד סילוק החוב אינו מובטח באופן ממשי, אך בהתחשב במצב הנשייה של החייבים ביתר תיקיהם כלפי נושיהם הבלתי מובטחים(לחייב 1 חובות נוספים בסך של כ-500,000 ₪ ולחייבת 2 חובות בסך של כ-600,000 ₪.
2. אף הנימוקים אשר פורטו בבקשה, ביחס לנטען בדבר השתהות חמורה ועיכוב מצד הזוכה ו/או כונס הנכסים, אינם מהווים עילה לעיכוב נושה מובטח ממימוש הבטחה שבידו, שכן החייבים אינם טוענים, כי פרעו את החוב.
3. החייבים פירטו את השתלשלות ההליכים שננקטו בתיק משנת 2014, תוך הפניות להחלטות שניתנו לכונס, בשל היעדר דיווח לתיק. טענות החייבים מסוג שיהוי או אי הגעה להסדר עם הזוכה, אין מקומן להתברר במסגרת בקשתם לעיכוב הפינוי, כאשר טענות אלו יכלו להיטען על ידם קודם לכן, אך הם לא עשו כן.
4. רשם ההוצאה לפועל אינו יכול לכפות על הזוכה להגיע עם החייבים להסדר חוב. ככל שיש לחייבים טענות כלפי גובה החוב, צבירת הריביות בטענה לכאורה של שיהוי, עליהם להגישה בבקשה נפרדת אשר תדון לעניין זה בלבד.
...
7. אינני מוצאת לנכון לדון במסגרת החלטה זו, ביתר טענות החייבים ביחס לחובת הנאמנות של הכונס ולחילופין הטענות שהועלו בדבר התנהגות רשלנית וכיוצ"ב, שעה שטענות אלו מועלות עובר להליך הפינוי אשר קבוע בעוד 3 ימים (הבקשה הוגשה בתאריך 14.1.20- 7 ימים לפני המועד) ושוב, החייבים לא פעלו לסילוק החוב כלפי הזוכה וטענות כנגד הכונס ופעולות, יש להעלות במסגרת בקשה מתאימה ונפרדת".
בסופה של ההחלטה, דוחה הרשמת את בקשת התובעים לדחיית הפינוי ומורה כי הוא יתקיים כסדרו. החלטת הרשמת מובאת כאן כמעט במלואה, לשם הצגת נימוקיה המלמדים שמרבית טענות התובעים ביחס להתנהלות כונס הנכסים והבנק עלו ונידונו זה מכבר על ידי הרשמת.
יום לאחר מתן החלטה זו, ביום 17.1.20, הגישו התובעים את תביעתם זו, אך נוכח החזרה על אותן טענות, עולה כי הגשת התביעה דנן, בדרך בה הוגשה, בעיתוי אשר פורט לעיל ובנסיבות האופפות אותה- אינה ההליך המתאים לשם כך.
על אף שהתובעים הכתירו את התביעה כתביעה נזיקית והם טוענים כי מדובר בהתנהגות ללא תום לב, בפועל מדובר באותן טענות שבהן דנה רשמת ההוצאה לפועל, אשר ביחס לחלקן קבעה כי בעת מתן ההחלטה, עובר להליך הפינוי שהיה קבוע 3 ימים לאחר מכן, לא מדובר במועד המתאים לדון בהן.
זכר לגישה זו מצוי בספרו של המלומד דוד בר אופיר, "הוצאה לפועל הליכים והלכות", הוצאת פרלשטיין גינוסר, מהדורה שביעית (2009) חלק שני, פרק כד' סעיף 366 עמ' 928-930.
שם, סוקר בר אופיר את תחום זה, וקובע כי לרשם ההוצאה לפועל נתונה הסמכות לדון את כונס הנכסים ולחייבו בתשלום פיצוי בעטים של "הנזקים אשר גרם על פי עילות המוכרות בדין", אך עם זאת הוא מסייג את עמדתו וטוען כי יש לבחון את טיבן של העילות הנטענות ואת מהותן העיקרית. ככל שמדובר בחובות המוטלות על הכונס מכוח החוק והנתונים לפיקוחו של רשם ההוצאה לפועל, הרי שהסמכות נתונה בידי הרשם, כאשר בית משפט השלום מהווה ערכאת ערר בעניין זה.
לפיכך, מדובר בטענות שעלו ונידונו בלשכת ההוצאה לפועל והעוסקות בסמכויות הכונס אשר מקורן בחוק, גם אם נעטפו בעילת הרשלנות, והגשת תביעה דנן, כתביעה חדשה החוזרת על אותן טענות אינה הדרך לבירורן, ויש לדחות את התביעה על הסף גם בעניין זה.
ואולם, לנוכח הפתח אשר נותר בהחלטת כב' הרשמת ממן, אשר קבעה כי המועד שבו נידונו הטענות, אינו המועד הנכון, אני מוצא לנכון להעביר את הדיון בסוגיה זו ללשכת ההוצאה לפועל, וזאת על אף דחייתה של התובענה לגופה, כמפורט לעיל.
סיכומו של דבר, נוכח האמור, אני דוחה את התביעה על הסף בכל הקשור לסוגית המכר העצמי וביטול מינוי כונס הנכסים, אך בהתאם לסעיף 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, מורה על העברת התביעה, ככל שהיא נוגעת לטענות התובעים האחרות ביחס לפיצוי בשל מחדלי הכונס הנטענים, ללשכת ההוצאה לפועל.
על אף מצבם הכלכלי העגום של התובעים, אך לנוכח ההליך והקשיים אשר פורטו בהחלטתי זו, הרי שהתובעים ישאו בהוצאות הנתבעים בסך 1,000 ₪ לכל אחד מהם אשר ישולמו עד ליום 1.10.21.
מזכירות- נא להודיע ולהעביר העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז תמוז תש"פ, 08 יולי 2020, בהעדר הצדדים.