הדפסה

בית משפט השלום בבית שמש ת"א 13761-03-17

בפני
כבוד סגנית הנשיא דורית פיינשטיין

התובעים

  1. אלכסנדר באיבסקי
  2. טטיאנה באיבסקי

נגד

הנתבעת

יעש ב.ד. בע"מ

החלטה

1. בפני בקשה למתן סעד זמני אשר מכוחו יוארך המועד לביצוע פסק הדין בת.א. 9917/05 וזאת עד להכרעה בתביעה שהגישו התובעים ובה ביקשו כי יינתן פסק דין הצהרתי ולפיו ייקבע כי אם התובעים ישלמו 33,000 ₪ (או סכום אחר שייקבע על ידי בית המשפט), כי אז יראו אותם כמי שמילאו אחר פסק הדין בתובענה דלעיל.

2. תקצר היריעה מלתאר את כל ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים ואת כל הארכות המועד שניתנו לתובעים במסגרת הליכים אלו. אנסה לתאר בתמצית את עיקר העניינים הנוגעים לבקשה לצו מניעה. ביום 17.8.10 נתנה כב' השופטת אנה שניידר את פסה"ד בת.א. 9917/05 (להלן: פסק הדין נשוא הבקשה). במסגרת פסק הדין קבעה כב' השופטת כי למשיבה דכאן היו במועדים הרלוונטים זכויות במבנה וכי המבקשים בהליך שבפני ביצעו חריגות בנייה משמעותיות. בסעיף 40 לפסה"ד קבעה כב' השופטת כדלקמן:

"בנסיבות אלה מן הראוי להטיל על הנתבעים סנקציות בשל ביזיון החלטות בית המשפט, אולם לא שוכנעתי כי אין ליתן הזדמנות לנתבעים להכשיר את חריגות הבנייה על ידי קבלת היתר או לפחות אישור עקרוני לחריגות אלה.
כמו כן לאור חוות דעת המומחה כי אין בחריגות הבנייה פגיעה מהותית בזכויות התובעת – מוצע כי הצדדים יבואו בדברים ביניהם, ברוח האמור בסעיף 79 לסיכומי הנתבעים, לעניין רכישת תוספת הבניה החריגה על ידי הנתבעים ותשלום שוויה לתובעת, ורק אם לא יעלה בידם להגיע להסכם יהיה מקום להריסת חריגת הבנייה".

3. בסעיף 41 (ג) קבעה כב' השופטת קנס של 100,000 ₪ לתובעים בהליך שבפני בשל ביזיון בית משפט ולעניין חריגות הבנייה קבעה כך:

"1. ניתנת בזה אורכה של שישה חודשים לנתבעים להמצאת היתר בנייה או אישור עקרוני לגבי חריגות הבנייה שבוצעו על ידם.
2. אם לא יפעלו הנתבעים כאמור, יהא עליהם להרוס את אותם חלקים שנקבע לגביהם שהם בגדר חריגות בנייה לא יאוחר מיום 31.3.11, אלא אם כן יגיעו להסדר אחר עם התובעת בעניין זה עד למועד האמור, כאמור בפסקה 40 לעיל".

4. התובעים בהליך שבפני הגישו ערעור על פסק דין זה והוא התקבל אך ורק לעניין הקנס. בכל הנוגע לעניין צו ההריסה הרי שהערעור נדחה ובית המשפט המחוזי קבע כי המועד האמור בסעיף 41 (ג) 2 יוארך עד ליום 31.8.11. פסק הדין ניתן ב יום 23.3.11.

5. במסגרת הדיון שהתקיים בפניי התברר כי לאחר פסק הדין פנו התובעים והגישו בקשה להיתר אך בבקשה זו סימנו את החריגות נשוא התביעה כמיועדות להריסה. הוועדה אישרה חלק מהתוכנית שהתובעים הציגו לה, אך לא היה בהצגת התוכנית באופן הזה כדי להכשיר את חריגות הבנייה שבעניינם החלו ההליכים מלכתחילה. במקביל הנתבעים הגישו בקשות להארכת מועד לביצוע פסק הדין ולהריסת החלקים כפי שנקבעו. התובעים אף הגישו ערר נוסף על החלטת בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום יזמן את המומחה שעסק בחריגות הבנייה וייקבע ברחל בתך הקטנה מהם החלקים הדורשים את ההריסה והאטימה. לאחר הדיון בבית משפט השלום, המועד שנקבע להריסה היה עד ליום 12.6.15. בהליך נוסף שניהלו התובעים במסגרת התיק משנת 2005 נקבע כי במקום להרוס את עליית הגג יכולים התובעים לאטום אותה.

6. התובעים לא הגישו ערר על החלטת הוועדה המקומית והודיעו לבית המשפט השלום במסגרת ההליך האמור לעיל כי בכוונתם לקבל ארכה כדי להגיש עתירה מנהלית. העתירה המנהלית נדחתה אף היא על ידי כב' השופט כדורי, אך שוב ניתנה ארכה לתובעים להכשיר את הבנייה נשוא המחלוקת.

7. התובעים פנו לוועדת התכנון ובקשתם לקבלת היתר נדחתה והם הגישו ערר למועצת התכנון העליונה, וועדת משנה להתנגדויות. ביום 12.12.06 נדונה הבקשה ובסופו של יום הערר נדחה בהחלטה שניתנה על ידי הוועדה ביום 2.2.17. לאחר שהערר נדחה חזרו התובעים וביקשו מבית משפט השלום בתיק 9917/05 לעכב את הליכי פסה"ד שכן בכוונתם להגיש תביעה לסעד הצהרתי אשר יכפה על הנתבעת לקבל מהם תשלום וימנע את הריסת חריגות הבנייה. המועד הוארך וזו התביעה שלפני.

8. התובעים טוענים כי בפסה"ד נשוא הליכים אלו, נקבעו שלוש חלופות לביצוע פסה"ד, קבלת היתר, הריסה או תשלום לנתבעת. לטענת התובעים היות וההליכים בפני וועדת הערר הסתיימו רק ביום 2.2.17 והיות והנתבעת מסרבת לנהל מו"מ באופן סביר הרי שיש לקבוע כי המועד להגעת הסדר לא חלף ואף יש לכפות על הנתבעת את ההסדר כפי שייקבע על ידי בית המשפט. התובעים צירפו חוו"ד של שמאית מקרקעין ממנה עולה כי הסכום שמגיע לנתבעת הוא 33,000 ₪ בגין השטח המיועד להריסה ואף טענו כי אטמו את השטח שהיה מיועד לאיטום.

9. לטענת התובעים יש לתת את צו המניעה גם בשל סיכויי התביעה לכאורה וגם בשל העובדה שבמאזן האינטרסים בין הצדדים אם בית המשפט ידחה את הבקשה המשמעות תהיה הריסת חלק מבית המגורים של התובעים.

10. הנתבעת טוענת כי הגיעה השעה לשים קץ להתחמקויות התובעים ויש לדחות את הבקשה לצו מניעה. לטענת הנתבעת ההליך אותו מנסים התובעים לנהל בבית משפט זה הוא הליך שאינו קיים. לטענתה לאחר שהתובעים מיצו את הליכי הערעור, הגשת עתירה לבית משפט לעניינים מקומיים, הגשות חוזרות לעיכוב ביצוע החליטו להגיש תביעה לפסק דין הצהרתי.

11. לגופו של עניין, טוענת הנתבעת כי בית משפט השלום בפסה"ד נשוא תובענה זו לא אפשר לתובעים שלוש חלופות אלא אך ורק המליץ לצדדים לנהל מו"מ. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי אילו היה סבור בית המשפט כי יש לכפות על הנתבעת קבלת תשלום, הרי שהיה מתווה את הדרך לכך או מסדיר זאת במסגרת אותם הליכים. עוד טוענת הנתבעת כי התובעים פעלו בחוסר תום לב לאורך כל ההליכים ובמשך עשרים שנה מאז שפלשו לנכס ואף עתה הם מטעים את בית המשפט שעה שהם אומרים כי אטמו חלק מהמבנה.

12. בתום הדיון שהתקיים בפני ביום 17.5.17 קבעתי כי התובעים יגישו לבית המשפט בתוך יממה צילומים של האיטום ואף ייפגשו עם נציג הנתבעת במקום ויאפשרו לו לצלם. כל זאת נוכח העובדה שגם בשמאות שצירפו התובעים, לא היתה אינדיקציה לכך שאטמו את החלק שהוסכם לגביו.

13. שלשום הגישו התובעים צילומים של עליית הגג והנתבעת השיבה וטענה כי אין בצילומים אלו כדי להעיד על איטום ממשי וסופי, ואף לא נאטמו כל החלקים שהיה על התובעים לאטום.

דיון והכרעה:

14. אפתח ואומר כי לאחר שקראתי את ההחלטות ואת פסקי הדין השונים שניתנו בנוגע למחלוקת בין הצדדים, הרי שאני מתרשמת באופן קשה מתום ליבם של התובעים. עסקינן בתובעים שבמשך שנים ארוכות היתלו במערכת המשפט ופעם אחר פעם נקטו בהליכים משפטיים שונים ולא עניינים כדי להאריך את המועד לביצוע פסק הדין. אציין כי מספר שופטים קודמים שדנו בהליכים אלו התייחסו לכך שהתובעים אינם ממלאים אחר החלטות בית המשפט ועושים כל אשר לאל ידם כדי לגרום להתמשכות ההליכים.

15. גם העובדה שהתבררה רק היום בדיון בפני כי בשנת 2011 הגישו התובעים בקשה להיתר ולא ציינו בה כי הם מעוניינים שהשטחים נשוא המחלוקת יוכרו, ואף לא הגישו ערר, מעידה על חוסר תום ליבם. יש לציין כי גם הגשת העתירה המנהלית הייתה בגדר הליך מיותר ולא ענייני מלכתחילה שכל תכליתו להאריך את המועד להריסת הנכס.

16. אך לא רק בשל חוסר תום לב אני סבורה כי ראוי לדחות את הבקשה לצו מניעה.

17. סיכויי התביעה הינם לכאורה קלושים ביותר שלא לומר אפסיים. בסופו של דבר עומדת להכרעתי השאלה כיצד יש לפרש את סעיף 41 לפסק דינה של כב' השופטת שניידר. לעניין זה נוטה הכף באופן ברור לטובת הנתבעת וזאת בשים לב לאמור בסעיף 40 לפסק הדין שבו הציעה השופטת שניידר לצדדים לבוא בדברים בעניין פיצוי כספי. אין בפסה"ד כל אינדיקציה לכך שעל הצדדים לבוא בדברים רק לאחר שימוצו כל ההליכים הנוגעים להריסה ואף אין כל אינדיקציה כי בידי התובעים הברירה אם להרוס או לשלם. אף אם אקבל את גרסת התובעים כי במהלך השנים היו מו"מ קצרים בין הצדדים, הרי שאני סבורה כי התובעים גם בעניין זה פעלו בחוסר תום לב. התובעים ערכו שמאות רק לצורך הגשת התביעה שלפני ולא לצורכי מו"מ אף כי טענו שהיה מו"מ כאמור לאורך השנים. נראה כי עסקינן בשיחות אך ורק כדי לצאת ידי חובה, וליצור מראית עין של משא ומתן.

18. אף אם הצדדים היו מנהלים מו"מ אינטנסיבי ורציני על בסיס חוות דעת שמאיות, איני סבורה כי פסה"ד של כב' השופטת שניידר מאפשר לכפות על הנתבעת לקבל כסף מהתובעים חלף הריסה. פסה"ד התייחס רק לאפשרות שהצדדים ינהלו מו"מ וזאת לאחר שעמד על ההתנהלות הקשה של התובעים שפעם אחר פעם לא שילמו קנסות מנהליים שהוטלו עליהם והכבידו על בירור המשפט. יחד עם זאת, כפי שציינתי כבר פסה"ד לא אפשר לתובעים לבחור בחלופה של תשלום ומדובר אך ורק בהמלצה לנהל מו"מ.

19. על כן אני קובעת כי לכאורה סיכויי התביעה הם קלושים ביותר.

20. התובעים טענו באריכות בעניין מאזן האינטרסים והנזק שייגרם להם אם יאלצו להרוס חלק מביתם לעומת העובדה שלנתבעת לא ייגרם נזק כלל. יש לציין כי בעניין זה קיים גם האינטרס הציבורי כי יהיה סוף להליכים המשפטיים, וצד שחויב בדין יקיים אחר חלקו.

נוכח כל הטעמים הללו אני דוחה את הבקשה למתן צו מניעה וקובעת כי התובעים יישאו בשכר טרחת הנתבעת בגין הליכים אלו בסכום של 15,000 ₪ כולל מע"מ.

ניתנה היום, כ"ה אייר תשע"ז, 21 מאי 2017, בהעדר הצדדים.