הדפסה

בית משפט השלום בבית שאן תו"ב 624-06-17

בפני
כבוד ה שופטת דוניא נסאר

המאשימה

ועדה מקומית לתכנון הגליל המזרחי

נגד

הנאשמים

  1. איחלאס חנא בוטרוס
  2. עאדל חביב בוטרוס
  3. מוראד עאדל בוטרוס

החלטה

בפני בקשה מטעם הנאשמים 2 ו-3 לפיה אין לחייבם להשיב לאשמה.

רקע

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם הקמת בית מגורים דו קומתי מבנייה קשיחה, בשטח כולל של כ-375 מ"ר, במ0צב של שלד, תוך הפרת צווים שיפוטיים להפסקת בנייה או למניעת פעולות, הכולל ללא היתר בנייה, בקרקע חקלאית בכפר מג'אר.

הנאשם 2 הינו בעלה של הנאשמת 1 והנאשם 3 הינו בנם.

כתב האישום מתייחס למקרקעין הידועים כגוש 15623 חלקה 26 ביישוב מג'אר (להלן: " המקרקעין"), שהינם בבעלות אביה של הנאשמת 1, והינם קרקע חקלאית מוכרזת. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, על פי הנטען, המקרקעין הוחזקו ע"י הנאשמים.

בהתאם לעובדות כתב האישום ביום 21/09/16 או במועד סמוך לכך בוצעו במקרקעין עבודות בנייה טעונות היתר ללא היתר שכללו הקמת שני בתי מגורים מבנייה קשיחה כדלקמן:
א- מבנה מערבי – בית מגורים דו קומתי מבנייה קשיחה, בשטח כולל של כ-250 מ"ר במצב של שלד לפני יציקת תקרה שנייה;
ב- מבנה מזרחי – הקמת בית מגורים מבנייה קשיחה במצב של יסודות בשטח של כ-125 מ"ר.
(להלן: "עבודות 9/16").

ביום 27/10/16 ניתנו נגד הנאשמת 1 וכל מי שבא במקומה או מטעמה צווים שיפוטיים להפסקת בנייה ולמניעת פעולות לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), ואלה נמסרו כדין ביום 31/10/16 כאשר במועד מסירתם מצב הבנייה היה בהתאם למפורט לעיל.

על אף הצווים השיפוטיים ובעודם בתוקף ביום 16/11/16 או בסמוך לכך בוצעו במקרקעין עבודות בנייה טעונות היתר ללא היתר כדלקמן:
א- במבנה המערבי – יציקת תקרה שנייה.
ב- במבנה המזרחי – יציקת קורות קשת ותחילת הקמה של קירות.
(להלן: "עבודות 11/16").
עבודות 11/16 מהוות הפרה של הצווים השיפוטיים.

בהמשך לאמור ועל אף הצווים השיפוטיים, בניגוד לאמור בהם ובעודם בתוקף, ביום 11/05/17 או בסמוך לכך בוצעו במקרקעין עבודות בנייה טעונות היתר ללא היתר כדלקמן:
א- במבנה המערבי – יציקת תקרה שנייה.
ב- במבנה המזרחי – הקמת שלד קומת כניסה והתחלת בניית קירות לקומה א'.
(להלן: "עבודות 05/17").
עבודות 05/17 מהוות הפרה של הצווים השיפוטיים.

בכתב האישום נטען כי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום הייתה הנאשמת 1 מי שמחוזקת כבעלת המקרקעין, המבצעת בפועל של העבודות, האחראית לעבודה ומי שהיה עליה להשיג היתר, והנאשמים 2 ו-3 הוחזקו כבעלי המקרקעין, האחראים לעבודות ומי שהיה עליהם להשיג היתר.

בשל אלו יוחסו לכל אחד מהנאשמים העבירות הבאות:

  1. שלוש עבירות של ביצוע עבודות בנייה ושימוש במקרקעין טעוני היתר ללא היתר לפי סעיף 204(א) לחוק.
  2. שלוש עבירות של ביצוע עבודות בנייה ושימוש במקרקעין, בסטייה מהיתר או תכנית לפי סעיף 204(ב) לחוק.
  3. שלוש עבירות של שימוש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הרשומה לחוק לפי סעיף 204(ג) לחוק.

בנוסף לנאשמת 1 יוחסו העבירות הבאות:

  1. שתי עבירות של אי קיום צו שיפוטי להחזקת בנייה לפי סעיף 240 לחוק.
  2. שתי עבירות של אי קיום צו שיפוטי למניעת פעולות לפי סעיף 249 לחוק.

בתשובתם לאישום הודתה הנאשמת 1 בביצוע הבנייה עצמה אך כפרה בעניין הפרת הצווים השיפוטיים ובשטח הבנייה. הנאשמת גם כפרה בקבלת הצווים וטענה כי היא בעלת המקרקעין והיא זו שבנתה. במעמד אותו דיון כפרו הנאשמים 2 ו-3 במיוחס להם בכתב האישום וטענו כי הנאשמת 1 הודתה בעניין הבנייה והוסיפו כי אינם קשורים לעבירות.

בפרשת התביעה העיד המפקח מטעם המאשימה מר סאמח איברהים שבאמצעותו הוגשו ראיות התביעה. בנוגע לעד התביעה הנוסף, לאחר שההגנה לא חלקה על המידע התכנוני ויתרו הצדדים על העדתו.

לאחר שהסתיימה פרשת התביעה טען הסנגור כי אין מקום לחייב את הנאשמים 2 ו-3 להשיב לאשמה.

טיעוני הצדדים

הסנגור טען כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר את אשמתם של הנאשמים 2 ו-3 ולא הצליחה להעמיד ראיות בפני בית המשפט כי הנאשמים עברו את העבירות המיוחסות להם.

הסנגור ביקש לדחות את בקשת המאשימה לבסס את ראיותיה על חקירות הנאשמים ע"י המפקח באשר נפלו בגבייתם פגמים מהותיים. לטענתו, בחקירות הנאשמים נפלו מספר פגמים שיש בהם כדי לערער את מהימנותם עד כדי פסילתם וזאת מהטעמים הבאים:

  1. החקירות נגבו מהנאשמים ללא שנשלחה להם כל הודעה מקדימה.
  2. הנאשמים נחקרו בבתיהם, לפתע וללא כל תיאום מראש וזאת מבלי שהוצג כל צורך ענייני ו/או נחיצות לניהול החקירה שלא במשרדי המאשימה.
  3. לא הוכח כי הוסברה לנאשמים הזכות להיוועץ עם עו"ד ולא הוכח כי ניתן להם הסבר על זכות השתיקה, גם אם הוקרא להם הנוסח שנרשם בהודעה עצמה. אין הדבר מספיק מבלי שניתן לנאשמים כל הסבר בשפה שהם מבינים שהיא השפה הערבית.
  4. חקירת הנאשמים נגבתה בשפה הערבית ובעברית מבלי שצורף כל תרגום וזאת בניגוד לאמור בסעיפים 8 ו-10.
  5. חקירות הנאשמים נכתבו בכתב ידו של החוקר וכללו מחיקות של הגרסה העובדתית הנכונה, והיא שהנאשמת 1 חסכה את הכסף עבור הבנייה ובעניין זה הפנה הסנגור למ/15 שורות 9 ו-12.
  6. מחקירת הנאשמים אין כל ראייה כי הם אלה שמימנו את הבנייה נשוא כתב האישום ו/או כדי להצביע על כך שהכסף שהם מסרו, כביכול, לנאשמת 1 שימש לבניית המבנים נשוא כתב האישום.
  7. הנאשמים אינם נופלים באף חלופה מחלופות סעיף 208 לחוק משכך אין הם אחראים לעבודות הבנייה. הסנגור טען כי המאשימה מבקשת לבסס את הקשר של הנאשמים לבנייה על העובדה כי הנאשמים מימנו את עבודות הבנייה אך עובדה זו לא הוכחה.

מנגד טענה ב"כ המאשימה כי יש בראיות התביעה שהובאו כדי לספק את הדרישה בהתאם לשלב הדיוני בו נמצא ההליך.

לדידי המאשימה בעדות המפקח מטעמה, הנאשמים 2 ו-3 הם אלו שקשרו את עצמם לבנייה והודו שמימנו את הבנייה נשוא האישום ואת מתן גרסתם. בעניין זה הפנתה המאשימה למ/15 שם הודה הנאשם 2 בכספים שהעביר לנאשמת 1 יחד עם בנו הנאשם 3 כדי לממן את הבנייה וכן הפנתה באותו עניין למ/14 שם הודה הנאשם 3 בכך שמימן יחד עם אביו הנאשם 2 את הבנייה.

ב"כ המאשימה ביקשה להפנות גם לדברי הנאשמת 1 במ/3.

התובעת טענה כי ב"כ הנאשמים הצהיר כי אין בפניו טענת זוטא ובכך הודה כי לא היה פגם באופן גביית ההודעות מהנאשמים וגם לא הושמעה כל התנגדות מעצם הגשת אותן הודעות במהלך שמיעת הראיות.

באשר לטענת הנאשמים לפיהם הופרה חובת ההיוועצות ואי מתן אזהרה עובר לגביית העדות, לגביית הודעה בניגוד לחוק חקירת חשודים אלו טענות שאינן מחייבות הכרעה בשלב מקדמי זה.

לאור אלו טענה המאשימה כי עמדה בנטל הנדרש בהתאם, בשלב הדיוני, להוראות הפסיקה ובאופן המצדיק את דחיית הבקשה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית נקבעה בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח חדש) התשמ"ב 1982, וזו לשונו:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה, אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם, ובין מיוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה".
ההלכה המנחה נקבעה בע"פ 732/76 מד"י נ' כחלון, פד"י ל"ב(1)170) שם קבע ביהמ"ש העליון כי אין צורך בכך שהתביעה תראה כי הובאו ראיות לעניין כל אחד מפרטי האישום, אלא די בכך שהובאו ראיות ליסודות המרכזיים שלו, וכך הדברים הובאו שם:

"בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית המשפט העליון בערעור פלילי 28/49 הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. לעניין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן, מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור... כאשר הסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו על ידי התביעה, הן כה בלתי אמינות, עד שאף ערכאה שיפוטית בת דעת, לא הייתה מסתמכת עליהן...אך מובן הוא כי נסיבות מן הסוג השני [שאלת אמינות ומהימנות הראיות – ש.ב] שבהן ייזקק בית המשפט בשלב של תום פרשת התביעה לעניין האמינות, הן חריגות ומכאן שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות" ((שם בעמודים 179-180).
ההדגשה אינה במקור, ד.נ.

בשלב זה, גם אין בית המשפט בוחן את מהימנות הראיות שהובאו, ואינו בוחן אותן במבחן "הפנימי", כי אם במבחן "חיצוני" כמותי בלבד. עוד נקבע כי בחינת מהימנות בשלב זה מקומה באותם "מקרים נדירים שבהם חוסר המהימנות זועק מן הראיה ונוטל ממנה לחלוטין את כוחה בתור שכזאת.. (בש"פ 825/98 מד"י נ' דחלה נ"ב(1)625).

בענייננו, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, מצאתי לדחות את טענת הנאשמים 2 ו 3. אנמק;

לנאשמים 2 ו 3 מיוחסות עבירות ביצוע עבודות הבניה והשימוש, כאשר עבירות הפרת הצווים מיוחסות לנאשמת 1 בלבד.

סעיף 208 (א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (כנוסחו טרם תיקון מס' 116) , והרלוונטי בענייננו, (להלן: "החוק") נושא את הכותרת "האחראי לעבודה ולשימוש הטעונים היתר" ומפרט את אלה שניתן להאשים בעבירה של בניה או שימוש ללא היתר:

(1) בעל ההיתר לביצוע העבודה או השימוש;
(2) מי שמוטלת עליו חובה להשיג היתר כאמור מכוח חוק זה או תקנה על פיו;
(3) בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה;
(4) מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה;
(5) בבעלות משותפת במקרקעין - כל אחד מן השותפים בשעת ביצוע העבירה;
(6) המבצע בפועל של העבודה;
(7) המשתמש בפועל במקרקעין;
(8) האחראי לעבודה או לשימוש, לרבות האדריכל, המהנדס המתכנן, המהנדס או ההנדסאי האחראים לביצוע, הקבלן הראשי או סוכניהם, אך למעט עובדים המועבדים על ידיהם.

אכן, מחומר הראיות עולה כי את הקרקע עליה בוצעו עבודות הבניה האסורות קיבלה הנאשמת 1 בירושה מאביה, אך מחקירת שלושת הנאשמים על ידי הפקח מטעם המאשימה עולה כי הנאשמים 2 ו 3 מימנו לפחות חלק מעבודות הבניה. כך הדברים הובאו שם:

בחקירת הנאשמת 1 , מ/3 נרשם מפיה כך:
"13. למה את בונה ללא היתר בניה?
14. כי אני גרה בבית של כ 50 מ"ר, זה כל הבית שלי, והבית השני שאני בונה אותו שמישהו מהילדים יגור איתי וידאג לי.
17. את לא עובדת מאיפה השגת את הכסף לבניה?
18. הבן שלי קבל כסף מתאונת עבודה ונתן לי את הכסף כדי שיעזור לנו ובעלי עובד בבנין כ 40 שנה והוא חוסך וכך השגתי את הכסף."

בחקירתו מ/15 אמר הנאשם 2 את הדברים הבאים:
"9. אשתי בונה את הבית
10 . מאיפה יש לאשתך כסף לבנות את הבית?
11. בן שלי מוראד בוטרוס קיבל מתאונת עבודה מחברת הביטוח סכום כסף מעל – 250 אלף שקל ומחברת הביטוח לפני התשלום הגדול היו משלמים לו על החשבון סכום של כ 30 אלף כל 6 חודשים.
את הכסף הזה נתן לאשתי כדי שתבנה את הבית, ואני במשך השנים עבדתי בבנין ואשתי חסכה את הכסף שקבלתי וכל הכסף אשתי השקיעה בבנייה."

הנאשם 3אישר גם הוא כי העביר לאימו, הנאשמת 1, כספים על מנת לממן את בניית המבנים נשוא כתב האישום, וכך הדברים נרשמו מפיו ב מ/14:
"10. מאיפה יש לאמא שלך כסף לבנות אם היא עקרת בית?
11: אמא שלי מקבלת קצבה של נכות, חלק קבלה ממני שזה סכום של 270 אלף שקל מטביעת (ביטוח לאומי (תאונת עבודה) וחלק השנה ממה שחסכה מהמשכורת של אבא שלי.
...
20. למה עזרתה לה בכסף.. אתה לה צריך להסתדר גם?
21. קודם כל שיהיה להם בית ואחר כך אני אדאג לעצמי ואת הכסף נתתי להם כדי לעזור להם?
(השגיאות במקור, ד.נ.).

מכל האמור לעיל עולה כי שני הנאשמים מימנו לפחות חלק מעבודות הבניה נשוא כתב האישום .

בנסיבות אלה, אני סבורה כי עלה בידי המאשימה להביא ראיות ברמה הבסיסית הנדרשת בהתאם לשלב הדיוני בו ההליך נמצא, הקושרות את הנאשמים 2 ו 3 לעבירות המיוחסות להם, ואף לקשור אותם באחריות מסויימת לעבודות האסורות בהתאם לחלק מהחלופות שנקבעו בסעיף 208 לחוק .

כפי שקובעת ההלכה הפסוקה, לא נבחנת בשלב זה מהימנות הראיות שהובאו או משקלן, כך שטענות ההגנה בדבר נסיבות חקירת הנאשמים מקומן להיבחן בשלב הכרעת הדין, לאחר שתתקבל הגרסה העובדתית והמשפטית של הנאשמים בעניין זה.

לאור כל האמור, אני דוחה את טענת הנאשמים 2 ו 3 ומורה להגנה להביא את ראיותיה.

ניתנה היום, ל' תשרי תש"פ, 29 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.