הדפסה

בית משפט השלום בבית שאן ת"א 45538-02-20

בפני
כבוד ה שופט אדהם ספדי

תובע
פלוני
ע"י ב"כ עו"ד איהאב מחאמיד

נגד

נתבעים

  1. עיסא מאמון
  2. עיסא סולימאן
  3. משאבות ובטון נ.ע בע"מ
  4. כלל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד שרון גליק

החלטה

1. החלטה זו עוסקת בבקשת הנתבעים לסילוק התביעה כנגד הנתבעים מס' 2 ו- 4 על הסף מחמת התיישנות (להלן: "בקשת הסילוק").

2. ביום 02/01/2019 הגיש התובע תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), כנגד הנתבעים מס' 1 ו- 3 בלבד, לפיצויו בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מתאונת דרכים שבה היה מעורב ואשר אירעה לפי הנטען ביום 10/01/2012. התביעה האמורה התבררה במסגרת ת"א 5455-01-19 (להלן: "ההליך הראשון").

3. על פי תיאור נסיבות התאונה כפי שנטען על ידי התובע, במהלך יציקת בטון, צינור משאבת הבטון פגע בכתפו וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקי גוף. התובע טוען כי המדובר הוא בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים משום שהתאונה במקרה זה נגרמה עקב ניצול הכוח המיכני של משאבת הבטון.

4. בכתב התביעה נטען כי משאבת הבטון הינה בבעלות הנתבע 1 או הנתבעת מס' 3 וכי על פי מידע שנמסר לו הנתבע מס' 1 הוא זה שעשה שימוש במשאבת הבטון בעת אירוע התאונה. עוד נטען כי הנתבעת מס' 3 לא שיתפה פעולה עם התובע שלא הצליח לברר זהות המבטחת.

5. ביום 10/05/2019 הגישו הנתבעים בהליך הראשון – באמצעות עורך דין פרטי מטעמם (עורך דין עסלי) – בקשה להארכת המועד להגשת כתב ההגנה ב- 60 יום, וכבוד הרשם הבכיר איתי כרמי קיבל את הבקשה חלקית והאריך להם את המועד עד ליום 20/06/2019.

6. ביום 21/06/2019 הגישו הנתבעים בהליך הראשון הודעה ולפיה מבדיקה שעשו עלה כי נפלה טעות סופר במספר הרישוי של משאבת הבטון המעורבת בתאונה וכי היא הייתה מבוטחת בביטוח חובה בחברת הביטוח "כלל". לפיכך, התבקשה ארכה קצרה נוספת לשם הגשת כתב ההגנה וזאת שיחליט התובע אם בכוונתו לתקן את כתב התביעה על ידי תיקון מספר הרישוי של משאבת הבטון וכן צירוף המבטחת והנהג כנתבעים. להודעה זו צורף צילום תעודת ביטוח החובה שהוציאה הנתבעת מס' 4 על שם הנתבע 1 ואשר הייתה בתוקף מיום 01/09/2011 ועד ליום 31/08/2012. הרשם הבכיר כרמי נעתר לבקשה והאריך את המועד עד ליום 30/06/2019.

7. ביום 24/06/2019 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה כאשר לטענתו לאחר הגשת התביעה ולאחר שהנתבעת 3 עשתה בדיקות ובירורים עלה כי מי שנהג במשאבה היה הנתבע מס' 2 דכאן וכי בזמן הרלוונטי משאבת הבטון הייתה מבוטחת בחברת "כלל". הרשם הבכיר כרמי נעתר לבקשה וביום 03/07/2019 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן בגדרי ההליך הראשון במסגרתו נתבעו כל ארבעת הנתבעים שבכותרת לעיל.

8. ביום 15/09/2020 נמחקה התביעה מחמת חוסר מעש ולאחר שב"כ התובע לא הגיש את אישורי המסירה המעידים על המצאת כתב התיעה המתוקן לנתבעים כמתחייב על פי החלטת הרשם הבכיר כרמי מיום 24/06/2019.

9. ביום 10/10/2019 הגיש התובע בקשה לביטול מחיקת התביעה מאחר וכתב התביעה המתוקן הומצא לנתבעת מס' 4 אשר ביקשה ארכה לשם בחינת שאלת החבות. הרשם הבכיר כרמי נעתר לבקשה, אך הורה לתובע להגיש את אישורי המסירה המעידים על המצאת כתב התביעה לנתבעים 3-1 עד ליום 14/11/2019, אחרת – התביעה כנגדם תימחק מחמת חוסר מעש.

10. ביום 18/11/2019, לאחר שלא הוגשו אישורי המסירה הנוספים בהתאם להחלטת הרשם הבכיר כרמי, נמחקה התביעה כנגד הנתבעים 3-1 מחמת חוסר מעש. ביום 20/11/2019 הגיש התובע בקשה לביטול מחיקת התביעה כנגד הנתבעים הנ"ל מחמת חוסר מעש. בבקשה נטען כי עו"ד שרון גליק הודיעה לב"כ התובע כי התיק עבר לטיפולה לצורך ייצוג הנתבעים וכי היא ביקשה ארכה להגשת כתב ההגנה עד ליום 31/12/2019 (צורף מכתבה של עו"ד גליק מיום 03/11/2019) והוא הסכים למתן הארכה כמבוקש. גם הפעם נעתר הרשם הבכיר כרמי לבקשה והורה על ביטול מחיקת התביעה כנגד הנתבעים 3-1, האריך את המועד להגשת כתב ההגנה עד ליום 22/12/2019 והוסיף וקבע ש" לאחר מועד זה ככל שלא יוגש כתב הגנה או בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, תמחק התביעה ללא כל התראה נוספת".

11. משלא הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעים ואף לא בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה, נמחקה התביעה מחמת חוסר מעש וזאת ביום 23/12/2019. ביום 08/01/2020 הגיש התובע בקשה לביטול מחיקת התביעה בטענה כי ביום 02/01/2020 ביקשה ב"כ הנתבעים ארכה נוספת וכי הוא הסכים לכך, אך הפעם בקשתו סורבה על ידי הרשם הבכיר כרמי כאמור בהחלטתו מאותו יום. ההחלטה נצפתה על ידי ב"כ התובע עוד באותו יום, ה-08/01/2020.

12. ביום 09/02/2020 הגיש התובע בקשה נוספת – הפעם בהסכמת הצד השני – לביטול מחיקת התביעה מחמת חוסר מעש, כאשר לבקשה צורף כתב הגנה שנערך מטעם הנתבעים שעל פניו נראה כי הוא שוגר לב"כ התובע באמצעות הפקסימיליה. ביום 10/02/2020 קבע הרשם הבכיר כרמי כי לא מצא מקום לסטות מהחלטתו הקודמת ומחיקת התביעה נותרה על כנה. החלטה זו נצפתה על ידי ב"כ התובע עוד באותו יום.

13. ביום 17/02/2020 הגיש התובע תביעתו מחדש מושא התיק דנן.

טענות הצדדים

14. בכתב ההגנה שהוגש מטעם כלל הנתבעים נטען, בין היתר, כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות ו/או שיהוי. עוד נטען כי ממילא גם התביעה בהליך הראשון התיישנה כנגד הנתבעים 2 ו- 4, אשר צורפו להליך הראשון לאחר חלוף תקופת ההתיישנות (סעיף 2(ג) לכתב ההגנה).

15. בהחלטתי מיום 21/04/2020 הוריתי על הגשת תגובת התובע לטענת ההתיישנות ולנתבעים ניתנה זכות תשובה. שני הצדדים ניצלו את זכותם להגשת התגובה והתשובה.

16. בתגובתו ציין ב"כ התובע כי צירוף הנתבע מס' 2 בא לאור טענת הנתבעת 3 כי מי שנהג ברכב (משאבת הבטון) במועד התאונה היה זה הנתבע 2 ולא הנתבע 1, אך עובדה זו טרם התבררה ולא ניתן בשלב זה לקבוע בוודאות ממצא לגביה, וכי מכל מקום הוא לא ויתר על טענתו כי הנתבע 1 הוא זה שנהג ברכב. הוא הבהיר כי הטענה שהנתבע 2 הוא זה שהיה הנהג ברכב היא טענתה של הנתבעת 3 ולא טענתו של התובע. בהקשר זה נטען כי על פי תעודת ביטוח החובה שהוציאה הנתבעת 3 המבוטח הוא הנתבע 1. לטענתו הוא פעל בשקידה ראויה ובהתאם לנתונים שהיו ברשותו בעת הגשת התביעה בהליך הראשון וכי תיקון התביעה שבא "בהשראת" הנתבעת 3 (כלשונו) אין בו כדי לשנות את מאזן הנוחות ואין בו כדי לגרום נזק לנתבעת 4 שביטחה את הנתבעים.
17. התובע מוסיף וטוען שגם אם הנתבע 2 הוא זה שהיה הנהג, עדיין אין הדבר מוביל לקביעה בדבר התיישנות התביעה הואיל וצירופו נעשה לאור הודעת הנתבעת 3 שנתבעה מלכתחילה ובהינתן העובדה שמדובר במעסיקתם של הנתבעים 2-1.

18. באשר לנתבעת 4 נטען כי אין היא יכולה לטעון להתיישנות כל עוד התביעה כנגד מבוטחה לא התיישנה (סעיף 13 לתגובה). התובע הפנה להוראת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח שלדבריו "מעגנות את כניסתה של המבטחת לנעלי המבוטח במקרה של תביעה נגד המבוטח" (סעיף 14 לתגובה). עוד הוא הפנה להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות וטען כי פרטי הנתבע 2 התבררו לו רק לאחר הגשת התביעה בהליך הראשון וכי מניין תקופת ההתיישנות מתחיל מהמועד שבו נמסרו לו הפרטים המלאים והנכונים אודות התאונה (סעיף 17 לתגובה). בנוסף, נטען על ידו כי מאחר והתביעה הוגשה במסגרת תקופת ההתיישנות הרי שניתן לתקנה גם לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות אם נשתמרה זהות התביעה.

19. כאמור, הנתבעים הגישו תשובה לתגובת התובע ובגדרה טענו כי התובע לא הוכיח את החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות. בהקשר לכך טענו כי טענות התובע הועלו בעלמא מבלי שהוכח מה המידע שהיה ברשות התובע בעת הגשת התביעה בהליך הראשון, כיצד הוא ניסה לברר את הפרטים הנכונים ואלו מאמצים הוא עשה לבירור העובדות הנחוצות לו לשם הגשת התביעה כנגד הגורמים הנכונים, כאשר הוא לא תמך תגובתו בתצהיר.

20. הנתבעים טענו כי טענות התובע באשר לנתבעת 4 דינן להידחות הואיל ומדובר בישות עצמאית ונפרדת היכולה להעלות טענת התיישנות, וכי התובע לא תמך טענותיו באסמכתא משפטית כלשהיא בעניין זה. באשר לנתבע 2, הם טוענים כי דין התביעה נגדו להידחות ללא קשר למידת הרלוונטיות שלו לתיק. לפיכך, התבקש בית המשפט לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 4 מחמת התיישנות.

21. בהחלטתי מיום 05/08/2020 ביקשתי הבהרת הנתבעים האם טענת ההתיישנות מתייחסת רק לנתבעים 2 ו- 4, ובהודעת ב"כ הנתבעים מיום 10/08/2020 היא הבהירה כי "טענת ההתיישנות מתייחסת לנתבעים 2,4 בלבד " (ההדגשה במקור).

דיון והכרעה

22. משאין עסקינן בתביעה במקרקעין, הרי שתקופת ההתיישנות בענייננו הינה בת שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות). תחילה, אתייחס לטענת התובע כי במקרנו חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. צודקת ב"כ הנתבעים בכך שהתובע העלה טענתו באופן כללי למדי ומבלי לעמוד בחובת פירוט העובדות הצריכות לעניין, ולו המינימאליות ביותר. על פי סעיף 8 לחוק היה על התובע לשכנע כי העובדות המהוות עילת התביעה נעלמו ממנו "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן", אך התובע לא הוכיח שזהות הנתבעים 2 ו- 4 לא הייתה ידועה לו "מסיבות שלא היו תלויות בו" והוא לא פירט אלו ניסיונות נעשו על ידו בכדי לברר זהות הגורמים המעורבים שכנגדם הוא חפץ בהגשת התביעה כדי לעמוד בנטל ההוכחה "שאף בזהירות סבירה" לא יכול היה לברר זהותם. זאת ועוד, התגובה מטעם התובע כלל לא נתמכה בתצהיר לאימות העובדות הנטענות בה והרי גם בשל כך יש לדחות ניסיונו להסתמך על סעיף 8 לחוק, שכן בהיעדר תצהיר כשל התובע בהוכחת הבסיס העובדתי עליו נשענת טענתו [ראו: ע"א 97/77 נחמן זונבנד נ' אלכסנדר קלוגמן, פ"ד לא(3) 466 (1977), בעמ' 471 א'-ב'; ע"א 4583/08 בנימין נגר נ' יחזקאל ביניש (25.03.2010), פסקה 12; ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' דן שטרן, פ"ד נ(5) 216 (1997), בעמ' 220 ב'-ג'; וכן ע"א (מחוזי ת"א) 2946/03 קל וחומר לבנייה ולשיווק 1985 בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תשסד(2) 488 (2006), פסקאות 31-30].

23. התביעה בהליך הראשון הוגשה שמונה ימים בלבד לפני תום תקופת התיישנות עילת התביעה. בהתאם לקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התקופה המתחילה ביום הגשת התביעה בהליך הראשון ועד למחיקתה אינה באה במניין תקופת ההתיישנות. מיום המחיקה האחרונה של התביעה בהליך הראשון, ביום 23/12/2019, מחיקה שלא בוטלה ונותרה על כנה, ועד שהוגשה התביעה מושא התיק דנן חלפו להם 56 ימים, ועל כן, במועד הגשת התביעה מושא תיק זה חלפה לה תקופת ההתיישנות בת שבע שנים.

24. עם זאת, הנתבעים הבהירו, כאמור לעיל, כי טענת ההתיישנות מועלית אך ורק בהתייחס לנתבעים 2 ו- 4 ובעניינם של נתבעים אלה בלבד. כידוע, ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות היא התיישנות דיונית השוללת זכות התובע לקבל סעד מבית המשפט, אך אין היא מפקיעה את הזכות המהותית גופה וכפי שנקבע בסעיף 2 סיפא לחוק " אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה" [ראו גם: ע"א 5634/90 אדי דוד פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פד"י מז 846 (1993), בעמ' 852 א' - ב'; וכן רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פד"י סד(1) 215 (2010), פסקאות 14-13]. מעצם היותה דיונית, "ההתיישנות האמורה מכוונת כנגד זכות התביעה ולא כנגד הזכות שאת מימושה תובעים. היא מהווה טענת הגנה בלבד, ומשלא העלה אותה הנתבע בהזדמנות הראשונה, הוסר המחסום הדיוני והתביעה תימשך" [ע"א 132/85 אמרופא א.ג. נ' ה.ש.י. המגדר - תעשיות פלדה בע"מ, פד"י מא(4) 477 (1987),בעמ' 486 ג']. על כן, משלא הועלתה טענת ההתשיינות בהתייחס לכל הנתבעים, הרי שהתביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 3 תוסיף לעמוד על תילה.

25. במאמר מוסגר אציין כי טוב עשו הנתבעים כשצמצמו את טענת ההתיישנות לעניינם של הנתבעים 2 ו- 4 בלבד ולא ביקשו לדחות את התביעה בכללותה מחמת התיישנות, זאת משום שהמחיקה האחרונה של התביעה בהליך הראשון באה בעקבות מחדלם המתמשך מלהגיש כתב ההגנה בתוך המועד שנקצב על ידי בית המשפט ולאחר שב"כ התובע גילה יחס קוליגיאלי והסכים לארכות שהתבקשו על ידי ב"כ הנתבעים ונמנע מלבקש פסק דין בהיעדר הגנה [ראו והשוו: ע"א 6660/14 אורי פורת נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.11.2015)].

26. מכאן אעבור לדון בטענת ההתיישנות בעניינם של הנתבעים 2 ו- 4. תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי אם "הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לענין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן". בהקשר זה נקבע כי יש לייחס את מועד הגשת כתב התביעה לאחור למועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה [ע"א 748/89 שלומית שפירא נ' שמחה חייט, פד"י מח(2) 365, בעמ' 371 ד' – ה']. מכאן, שלכאורה צודקת ב"כ הנתבעים בטענתה כי ממילא גם התביעה בהליך הראשון התיישנה כנגד הנתבעים 2 ו- 4 משאלה צורפה לאחר תום תקופת ההתיישנות, שכן וכפי שנזכר לעיל, הבקשה לתיקון כתב התביעה בהליך הראשון הוגשה ביום 24/06/2019, כחמישה חודשים וחצי לאחר תום תקופת ההתיישנות. מכאן שמקל וחומר היא התיישנה בעת הגשת התביעה מושא התיק דנן. אולם, זאת רק לכאורה ככל שהדברים אמורים בנתבעת 4.

27. באשר לנתבעת 4, אינני סבור כי עילת התביעה כנגדה התשיינה. סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: " פקודת הביטוח"), קובע כזו הלשון:

זכות הנזוק להיפרע מן המבטח
19. ניתן פסק דין נגד מבוטח בשל חבות טעונת ביטוח ואותה חבות מכוסה על ידי ביטוח – בין שהמבוטח היה חייב באותו ביטוח ובין שהיה פטור ממנו לפי סעיף 6, בין שהחבות היתה טעונה כיסוי ובין שהיתה פטורה ממנו לפי הסיפה לסעיף 3 – ישלם המבטח לבני האדם הזכאים ליהנות מפסק הדין כל סכום שיש לשלמו בשל אותה חבות, לרבות מה שיש לשלם בשל הוצאות המשפט ובשל ריבית המשתלמת על אותו סכום מכוח כל דין בענין הריבית בפסקי דין, אף אם הוא זכאי לבטל את הפוליסה מעיקרה או להפקיעה או כבר ביטלה או הפקיעה, והכל בכפוף לסעיפים 22 עד 24.
"מבטח", לענין סעיף זה – לרבות הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

28. משמע, תנאי לחבות המבטח הוא קיומו של פסק דין כנגד המבוטח. כל עוד אין פסק דין כזה כנגד המבוטח, טרם נולדה זכותו של הניזוק לדרוש את התשלום מאת המבטח. על כן, לדעתי עילת התביעה כנגד המבטח מתגבשת עם מתן פסק דין המחייב את המבוטח לשלם לניזוק פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. לפיכך, לאור לשון סעיף 19 לפקודת הביטוח, ניתן לומר כי מניין תקופת ההתיישנות כנגד המבטח מתחיל ביום מתן פסק דין כנגד המבוטח המחייב אותו בתשלום פיצויים לניזוק בתאונת דרכים.

29. אמנם הניזוק יכול לצרף את המבטחת כנתבעת נוספת בתביעתו כנגד המבוטח בהתאם לאפשרות שניתנה בידיו בסעיף 20 לפקודת הביטוח, שבו נקבע כי "אין בהוראות סעיף 19 כדי למנוע את הניזוק מלתבוע את המבטח יחד עם המבוטח", אולם אין בכך לטעמי כדי להשליך על שאלת התיישנות עילת התביעה כנגד המבטחת בביטוח חובה. באשר להוראת סעיף 19 לפקודת הביטוח, "הן הפסיקה והן הספרות פירשו הוראת זו באופן שהיא מעניקה לניזוק זכות תביעה ישירה כלפי המבטח, המותנית בקיומו של פסק דין נגד המבוטח" [ע"א 201/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (11.05.2015), פסקה 27]. על כן, הניזוק רשאי ברמת העיקרון להגיש, בשלב ראשון, תביעתו על פי חוק הפיצויים כנגד המבוטח בלבד ומבלי לצרף את המבטחת להליך זה, ורק לאחר קבלת פסק דין המזכה אותו בקבלת פיצויים מאת המבוטח לתבוע, בשלב שני, את המבטחת לתשלום אותם סכומים שנפסקו לזכותו.

30. באם תתקבל התיזה כי מניין תקופת ההתיישנות של עילת התביעה כנגד המבטחת מתחיל מיום אירוע התאונה כמשתמע מטענות ב"כ הנתבעים, אזי בלא מעט מקרים מניין תקופת ההתיישנות מסתיים טרם שניתן בכלל פסק דין במסגרת ההליך המשפטי המתנהל כנגד המבוטח ובמקרים כאלה יוצא כי לא ניתן יותר לתבוע את המבטחת לתשלום הסכומים שנפסקו לזכות הניזוק כנגד המבוטח, דבר העומד בסתירה להוראת סעיף 19 לפקודת הביטוח ומרוקן אותו מכל תוכן ממשי.

31. על כן, מסקנתי היא כי במידה והוגשה תביעה על פי חוק הפיצויים כנגד המבוטח ותביעה זו לא התיישנה במועד הגשתה, או התיישנה אך לא הועלתה כלפיה טענת התיישנות, אזי כל עוד לא הסתיים ההליך כנגד המבוטח, ניתן כעיקרון לבקש לצרף את המבטחת כנתבעת נוספת ובכך לייתר את השלב השני, ובמקרה זה לא תישמע מפי המבטחת טענת התיישנות.

32. פועל יוצא מהאמור לעיל הוא, כי מאחר והוסר מחסום ההתיישנות בפני התביעה כנגד הנתבע מס' 1, שהוא המבוטח על פי תעודת ביטוח החובה שהוציאה הנתבעת מס' 4, הרי שעילת התביעה כנגד הנתבעת מס' 4 לא התיישנה.

33. לא כך היא מסקנתי באשר לנתבע מס' 2. נתבע זה צורף כנתבע נוסף לאור טענת הנתבעת מס' 3 כי הוא זה שהיה המשתמש במשאבת הבטון בעת התרחשות התאונה, הרי וכפי שציינתי לעיל, אכן עילת התביעה כנגדו התיישנה במועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה בהליך הראשון ובוודאי כך במועד הגשת התביעה מושא התיק דנן בהתחשב בזמן הנוסף שחלף ממועד מחיקת התביעה בהליך הראשון ועד שהוגשה התביעה הנוכחית, ועל כן, דין התביעה כנגדו להידחות מחמת התיישנות.

34. עם זאת ברצוני להעיר, כי אין בדחיית התביעה כנגד הנתבע מס' 2 כדי לגרוע מחבותה של הנתבעת מס' 4. כידוע, אחריותו של הנתבע מס' 2 – במידה ויוכח שאכן הוא זה שהיה המשתמש במשאבת הבטון – קבועה בסעיף 2(א) לחוק הפיצויים, כאשר בסעיף 2(ב) לחוק הפיצויים נקבע כי אם "היה השימוש ברכב על פי התר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש ". במקרה שלנו, התובע תבע הן בהליך הראשון והן בהליך הנוכחי את הנתבע מס' 1 שלגביו נטען כי הוא "היה המשתמש ו/או המחזיק ו/או הבעלים של הרכב" (סעיף 3 לכתב התביעה) וכן את הנתבעת מס' 3 בטענה כי היא "הייתה המחזיקה ו/או המשתמשת ו/או מתירת השימוש ברכב" (סעיף 5 לכתב התביעה וסעיף 4 לכתב התביעה בהליך הראשון). כפי שצוין לעיל, מצילום תעודת ביטוח החובה שצורפה להודעת ב"כ הנתבעים מיום 21/06/2019 בגדרי ההליך הראשון, עולה כי בעל הפוליסה הינו הנתבע מס' 1. משכך הם פני הדברים, לא היה בצירופו של הנתבע מס' 2 כדי להעלות או להוריד מבחינתה של הנתבעת מס' 4 וקביעת חבותה, שכן די בהגשת התביעה שלפי חוק הפיצויים כנגד מתיר השימוש כדי שהיא לא תיכשל, וכפי שנקבע ב-ע"א 5623/90 כמאל עבד אלטיף נ' אבו-נאיף נג'ם (31.12.1990):

"אין שחר לטענה כי חובה לתבוע את נוהג הרכב, כדי שאפשר יהיה לתבוע את המבטח. המשתמש הנוהג חייב אמנם בפיצוי הנפגע לפי סעיף 2(א) לחוק הפיצויים, אך האחריות חלה גם על בעל הרכב שהתיר את השמוש (סעיף 2(ב)) ודי לתבוע אותו כדי להגיע את המבטח" ( שם, פסקה 4(א) לפסק הדין)

35. בעניין זה אף יוזכר כי "בתי המשפט נוהגים בגישה ליבראלית ביחס לאפשרות צירופו של המבוטח כצד להליך תוך תיקון כתב התביעה, לעיתים אף במסגרת הליך הערעור (...), ולעיתים אף לאחר חלוף תקופת ההתיישנות של תביעת הנפגע בתאונת הדרכים נגד המבוטח" [עניין אליהו הנ"ל, פסקה 27 והפסיקה אליה הפנה כב' השופט זילברטל שם], כמובן זאת כאשר התביעה הוגשה כנגד המבטחת במסגרת תקופת ההתיישנות ובתי המשפט נטו לראות באי צירוף הנהג במקרה שכזה כפגם פורמאלי הניתן לתיקון על ידי צירופו כנתבע נוסף, גם לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

36. לכן, מאותם טעמים ניתן לומר שאין מקום לקבלת טענת ההתיישנות מקום שהוגשה התביעה לכתחילה כנגד המשתמש ברכב ורק לאחר מכן ולאחר חלוף תקופת ההתיישנות צורף מתיר השימוש כנתבע נוסף, או במצב ההפוך, קרי: כשבהתחלה הוגשה התביעה כנגד מתיר השימוש ומאוחר יותר צורף המשתמש ברכב כנתבע נוסף. בשני המקרים עילת התביעה נשתמרה והצירוף אינו משנה מצב המבטחת לרעה.

37. עם זאת, קביעה זו מוקשית בעיני באשר הלכה למעשה היא מאריכה את תקופת ההתיישנות מבלי שהדבר מעוגן בהוראות חוק ההתיישנות, והרי החריגים להתיישנות (בין אם על דרך הארכת תקופתה ובין על דרך השעיית מניינה) קבועים מפורשות בחוק ההתיישנות. מדובר ברשימה סגורה ואין מקום להוסיף על רשימת החריגים להתיישנות על דרך של פסיקה חקיקתית.

38. אשר על כן, אני מקבל את הבקשה באופן חלקי ומורה בזאת על דחיית התביעה כנגד הנתבע מס' 2 על הסף מחמת התיישנותה. בנסיבות העניין, בשים לב לדחיית הבקשה בכל הנוגע לנתבעת מס' 4, ומאחר וקבלת הבקשה באופן חלקי לא משפיעה על חבותה הנטענת של הנתבעת מס' 4 ולא אמורה לשנות מהתוצאה הסופית, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות בגין בקשת הסילוק, ואני קובע שכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא העתק החלטתי זו לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתנה היום, ד' אלול תש"פ, 24 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.