הדפסה

בית משפט השלום בבית שאן ת"א 43367-08-15

בפני
כבוד ה שופטת אפרת רבהון

תובע

פלוני

נגד

נתבעים
שולח הודעה לצדדים שלישיים

שולחת הודעה לצד שלישי

צד ג' בהודעה ששלחה קרנית

צדדי ג' בהודעה ששלח הנתבע 1

1.דוד כהן

2.כלל חברה לביטוח בע"מ

3.קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים

נגד

דוד כהן

1. כלל חברה לביטוח בע"מ
2.עימאד אגבריה

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, שלטענת התובע, נגרמו לו עקב נפילה ממשאית במהלך עבודתו.

תמצית טענות הצדדים

התובע, יליד 1974, הועסק במועדים הרלוונטיים לתביעה על ידי אחיו עימאד (להלן – האח, המעסיק, עימאד) כעובד בניין. על פי כתב התביעה, ביום 10.9.13 בסמוך לשעה 11:00, במהלך עבודתו באתר בניה בבאר יעקוב (להלן - האתר), התבקש לפרוק חבילות קרשים שהובאו לאתר במשאית שבבעלות הנתבע 1 (להלן - הנהג). בעודו עומד על המשאית החל הנהג להרים את חבילת הקרשים שקשר למנוף (להלן - החבילה) באופן שהיטה אותה בטעות לעברו. התובע שנרתע לאחור כדי לא להיפגע, נפל מן המשאית לכביש, ונפגע בכף רגלו השמאלית (האירוע יכונה להלן – התאונה; גרסת המשאית). על פי קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) נותרה לו נכות אורתופדית בשיעור 5%, בגינה הוא עותר לפיצוי.

התובע טוען כי התאונה עונה להגדרת "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - חוק הפלת"ד). את התביעה הגיש נגד הנהג, וכלל חברה לביטוח בע"מ, מבטחת המשאית (להלן - כלל, המבטחת). לאחר שכלל טענה להעדר כיסוי ביטוחי, תוקנה התביעה, וקרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן - קרנית) צורפה כנתבעת נוספת. התביעה נגד הנהג הוגשה גם בעילות חלופיות לפי פקודת הנזיקין.

הנהג טוען כי התאונה לא הייתה. פריקת חבילות הקרשים באתר בבאר יעקוב הושלמה ללא תקלה, והוא נסע לדרכו. כעבור חצי שנה לערך, התקשר אליו התובע וביקש ממנו את פרטי הביטוח של המשאית. לטענתו, גרסת המשאית כוזבת, כבושה, ומהווה שינוי מגרסה ראשונית שמסר התובע בסמוך למועד התאונה לפיה הוא נפל מעל תקרה. המניע לשינוי הוא כניסה לגדרי חוק הפלת"ד, שתזכה את התובע בפיצויים ממבטחת המשאית, בהעדר כיסוי ביטוחי לנזקי התובע מתאונת הנפילה מעל התקרה.

כלל מצטרפת להכחשת התאונה, ומוסיפה, שככל שיקבע כי התאונה קרתה והיא עונה להגדרת "תאונת דרכים", על קרנית לפצות התובע על נזקיו, ככל שיפסקו, בהעדר כיסוי ביטוחי לנהג שלא החזיק באותו מועד רישיון נהיגה בתוקף.

קרנית מצטרפת לטענות התובע בעניין נסיבות התאונה והכיסוי הביטוחי. לטענתה, גם אם יקבע כי התאונה קרתה, אין נסיבותיה עונות להגדרת "תאונת דרכים", ובכל מקרה קיים כיסוי ביטוחי בהתאם לחוזה הביטוח שלפיו, אין צורך ברישיון נהיגה לביצוע הפעולה בעקבותיה נפגע התובע (הפעלת מנוף), והיות ולא הוכח כי במועד התאונה לא היה לנהג רישיון והוא ידע על כך.

קרנית שלחה לנהג הודעה לצד שלישי, למקרה שיקבע כי במועד הרלוונטי לא היה לו רישיון והוא ידע על כך. הנהג שלח הודעה לצדדים שלישיים, המבטחת ועימאד, שבכתב ההגנה מטעמו טען, כי מדובר בתאונת דרכים ועל המבטחת לפצות את התובע על נזקיו, ולחלופין, שהתובע נפגע עקב רשלנות והפרת חובות חקוקות של הנהג ולא שלו.

נסיבות התאונה על פי כתב התביעה, עוררו מחלוקת בין הצדדים ביחס למגוון סוגיות. העיקרית והמקדמית היא שאלת עצם קרות התאונה ונסיבותיה. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 10.9.13 נפל התובע מגובה במהלך עבודתו ונפגע ברגלו. התובע טוען כי נפל ממשאית, לטענת הנהג ויתר הנתבעים, הנפילה הייתה בנסיבות שהמשאית לא הייתה מעורבת בהן.

לנוכח מועד הגשת התביעה והיקפה, לא ראיתי לפצל את הדיון לבירור סוגית החבות בלבד, והצדדים הגישו ראיותיהם ביחס למכלול הסוגיות. מטעם התביעה העידו התובע ואחיו עימאד; מטעם הנתבע 1, הוא עצמו; ומטעם המבטחת, העיד נציג דואר ישראל בעניין המצאת מכתב התליית הרישיון לנהג.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, העדויות, וטענות הצדדים בכתבי הטענות והסיכומים מטעמם, הגעתי לכלל מסקנה, שגרסת התובע לפיה נפל ממשאית במקום ובמועד הנטענים, אינה גרסת אמת, ועלה בידי הנתבעים לקעקע אותה, במידה המטה את מאזן ההסתברויות לדחיית התביעה.

בטרם אפנה לדיון, אקדים הערה קצרה ביחס להתרשמותי מעדויות העדים ולטענת ה תובע כי עדות הנהג היא עדות יחידה של בעל דין (שקביעת ממצא על-פיה, ככל שלא קיים לה סיוע חיצוני, מחייבת זהירות ופירוט הנימוקים להסתפקות בה). (סעיף 54 ל פקודת הראיות [נוסח משולב], תשל"א – 1971) . טענה זו נכונה בענייננו ג ם לעדות התובע ועדות אחיו, שהן בבחינת עדות יחידה של בעל דין, שעה שמדובר בעדויות של בני משפחה, ובהיות שניהם בעלי דין בתביעה אחת (ראו: ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקל, פ"ד נח(2), 583, 596 (2004); ע"א 761/79 פינקל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2), 48, 55-56).

בעוד שאת עדותו של הנהג מצאתי קוהרנטית, מהימנה, ו היא הותירה עלי רושם אמין, שנמצא לו חיזוק גם בראיות חיצוניות; עדויות התובע ועימאד עשו הותירו בי רושם שלילי, ומצאתי אותן מגמתיות ולא מהימנות, ולא עלה בידם לתת הסבר מניח את הדעת לתמיהות, ולסתירות שהתגלעו בין עדויותיהם ל בין הראיות. מעדות עימאד נוכחתי, כי קביעת ממצאים על פי גרסתו מחייבת זהירות יתרה, בהיותו בעל עניין ישיר בתביעה כבעל דין (צד ג'), ובעיקר לנוכח התרשמותי ממחויבותו כלפי התובע, שנותר ללא כיסוי ביטוחי לנזקיו, עקב התנהלותו הלקויה כמעסיקו. נכונותו לסייע לתובע בהוכחת גרסת המשאית שבדו יחדיו , באה לביטוי במהלך עדותו שהיתה מתוחכמת ומגמתית, ורמז לה נמצא גם בתשובת אגב: "ת: מה שאמר לי לחתום חתמתי וגם לעוה"ד הלכתי" (עמ'42, ש' 25-26).

בשים לה להערה זו אפנה לדון בראיות.

העדר אזכור של המשאית בתיעוד הרפואי

לגרסת התובע בכתב התביעה, לפיה נפל ממשאית, אין אזכור בראיות מיום התאונה ומחודשים שלאחריה.

על פי גרסת התובע (סע' 11 בתצהירו; עמ 22, ש' 9-11) ממקום התאונה בבאר יעקוב, הגיע היישר לד"ר אחמד יונס במרפאה באום אל פחם, שרשם אנמנזה מפיו: "נפל מגובה 2 מטר נחבל ברגל שמאל". לאחר בדיקה , הפנה ד"ר יונס את התובע לצילום ולמרפאת מומחים, שם תיעד ד"ר ג'ברין את תלונתו: "חבלת עקב ימין עקב נפילה", ולאחר שאבחן בצילום קיומו של שבר, הפנה אותו לבית חולים "העמק". בתעודת חדר המיון מבית החולים, נכתב: "נפל היום מגובה 2 ונחבל בקרסול שמאלית".

בחקירתו הנגדית נשאל התובע מדוע אין אזכור למשאית בתיעוד הרפואי מיום התאונה ואישר, שלא אמר לרופאים שנפל ממשאית. לד"ר יונס רק אמר שנפל: "ש: לא כתוב שנפלת ממשאית? ת. אמרתי שנפלתי" (עמ' 22, ש' 18-19); לד"ר ג'ברין לא אמר, כי לא חשב שיעניין אותו: "אני הייתי בכאבים ולא מעניין אותם מאיפה נפלתי מהבניין או מהשמיים. אמרתי שנפלתי. חשבתי שאגיע לפה?" (עמ' 23, ש' 6-8); ו מאותו טעם לא ציין זאת בפני רופא חדר המיון "ת: הרופא לא מעניין אותו מאיפה נפלתי" (עמ' 23,ש' 13-14).

נפילה בנסיבות בהן מעורבים מנוף ומשאית, אינה אירוע שגרתי, ואינה מסוג הנפילות, ה אופייני ככלל, לנפילות מגובה של עובדים בטפסנות (כמו הנפילה מגובה 2 מטר במהלך עבודתו, עליה דיווח התובע בתלונותיו). העדר אזכור של המשאית בתיעוד מיום התאונה , אינו תומך באמינותה; אולם העדרה בתיעוד רפואי מאוחר יותר ובחוות דעת מומחה מטעמו מכרסם בה משמעותית. בניגוד לתובע, עימאד, שלדבריו ליווה את התובע ביום התאונה טען, כי שמע אותו מספר לרופאים בקופת חולים (עמ' 48, ש' 23-32) ובבית החולים (עמ' 49, ש' 3-10) כי הוא נפל ממשאית. מדובר בגרסה שאין בידי לקבלה, שעה שלא ניתן על ידי עימאד הסבר מניח את הדעת לסתירה בינה לבין גרסת התובע, ולמניע של התובע לטעון כי לא אזכר את המשאית, ולהחליש את גרסתו. לגרסת התובע חיזוק בתיעוד הרפואי מיום התאונה, וגם מחודשים אחריה [ במסמכי קופת החולים (13.10.13, 6.11.13, 10.12.13, 12.12.13, 4.2.14), בית חולים "העמק" (24.9.13, 12.11.13, 13.3.14), וועדות המל"ל], ואף בחוות דעת המומחה מטעמו מיום 18.11.14. טענת התובע כי אמר למומחה והוא השמיט פרט זה בחוות הדעת (עמ' 23, ש' 27-19) אינ ה סביר ה, ומעוררת תמיהה שעה ש היא נטענת כלפי המומחה מטעמו.

ב"כ התובע טען בסיכומים , כי אין להסיק מהעדר אזכור המשאית בתיעוד הרפואי, כי גרסת המשאית אינה נכונה, שכן לנפגע אין שליטה על האופן בו בוחר כל רופא לתעד את תלונתו, שלא תמיד נרשמת במלואה. לטענה זו אין רלוונטיות רבה לענייננו, שעה שעל פי גרסת התובע הוא לא הזכיר את המשאית, ולא טען להשמטה. ומכל מקום, מוסכם המשתמע ממנה, כי לגרסה שניתנת על ידי הנפגע בסמוך לאירוע, באופן שתוכנה נקבע – ללא תיווך - על ידו, משקפת גרסת אמת, והיא בעלת משקל ראייתי גבוה.

גרסת התובע בכתב התביעה, שונה בתכלית מהגרסה הראשונית שנתן.

הגרסה הראשונה – גרסת התקרה

את גרסתו הראשונה לתאונה, מסר התובע ביום 17.11.13, כחודשיים לאחר שקרתה, בטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה שהגיש למל"ל (להלן – טופס התביעה) (נ/1). בסעיף 3 בטופס התביעה, נדרש התובע להשלים פרטים מדויקים על נסיבות התאונה, אותה תאר כ"נפילה מעל תקרה מגובה 2 מטר" ביום 10.9.13 בשעה 9:00. בסעיף הרלוונטי סימן כי לא נכחו עדים בתאונה (להלן - גרסת התקרה; הגרסה הראשונית).

גרסה זו, בה מוסר התובע פוזיטיבית לראשונה מהיכן נפל, מתיישבת עם עובדות שמסר בסמוך לאירוע, לרופאים (בקופת חולים, בית חולים – חדר מיון, וגם לרופא שנתבקש לערוך חוות דעת) לפיה מדובר בנפילה מגובה 2 מטר. משקלה הראייתי הגבוה של גרסה זו על פני הגרסה שנולדה בהמשך, הוא לא רק מאחר שהיא הגרסה הראשונית ו"ניסיון החיים מלמד כי הגרסה הראשונה בזמן והקרובה ביותר לאירוע הינה הגרסה התואמת ביותר את אופן התרחשות הדברים המאוזכרים בה, וכי כל שינוי בגרסה ראשונית מצריך הסברים למהות השינוי וסיבתו" ( ת.א. (ת"א) 2283/05 שקירוב נ. אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם באתר משפטי). וכי "הכלל הוא: עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום ש"הכובש עדותו" חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת כל עוד אין בפיו הסבר משכנע: על שום מה נכבשה העדות עת רבה; ומדוע החליט העד לחשפה" (י. קדמי, על הראיות, 2003, חלק ראשון, עמ' 441); אלא גם בגלל שהגרסה ה ראשונית ניתנה כאשר לא היה מיוצג ולא ידע על העדר הכיסוי הביטוחי לנפילתו מעל התקרה, ולא את ההשלכה של הֶיות האירוע 'תאונת דרכים'. גירסה נטולת כל אינטרסים, או מעורבים מיעצים. רק בהמשך באה גרסת המשאית המתקנת, לפיה מעורב באירוע גם רכב מנועי – המשאית, שמשמעותו הוספת יסוד תעבורתי לאירוע בנסיבות של העדר כיסוי לנפילה מעל התקרה . גרסת המשאית אינה נתמכת בראיה מסיעת, ועל כן הגרסה הראשונה המפורטת שאותה מסר בטופס התביעה, המשתיישבת עם התלונות שמסר לרופאים, היא הגרסה המשקפת לטעמי את אירוע התאונה.

לא רק זאת, אלא ש"הכלל הוא שכאשר מתגלה סתירה בין עדות [קרי, גרסה] "מוקדמת" שמסר עד לבין עדות "מאוחרת" – חזקה על העדות המוקדמת שהיא הנכונה, אם כי כמובן חזקה זו ניתנת לסתירה. שלעולם כפוף כוחה השלילי של "סתירה" בהקשר זה להעדר של הסבר לקיומה" (י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה 2003, 1618). לא עלה בידי התובע לתת הסבר מניח את הדעת , לסתירה בין גרסת המשאית לגרסתו הראשונית. מדוע כתב בטופס כי נפל מעל תקרה ולא ממשאית? מדוע נכתב כי הנפילה הייתה בשעה 9:00, בעוד שבכתב התביעה ובעדויות נטען כי הייתה בשעה 11:00? מדוע כתב כי לא היו עדים לנפילה מן המשאית, שעה שעל פי עדותו ועדות עימאד, הנהג ועימאד נכחו בה?

בחקירתו לא הכחיש התובע כי הגיש את טופס התביעה ( טען כי אחד מהפקידים מילא אותו), ותשובותיו ביחס לפער בין הגרסאות "לא שמתי לב" "לא זוכר" "האמת, לא יודע" היו דלות ודחוקות, באופן המכרסם משמעותית באמינות עדותו ובגרסת המשאית . מפאת חשיבותן נביא את ה דברים להלן כלשונם. (מעמ' 23 ש' 32 – עמ' 24 ש' 20):

"ש: הגשת תביעה למל"ל?
ת: כן.
ש: מילאת טופס לדמי פגיעה?
ת: כן.
ש: זה טופס דמי פגיעה שהגשת למל"ל?
ת: נראה לי.
ש: הטופס התקבל ב-7.11.13 (צ"ל 17.11.13 – א' ר') חודשיים אחרי התאונה. מפנה לעמ' 2 סעיף 3 נשאלת "שעת הפגיעה" מה כתוב? מאשר שאמרת שעה 9.00?
ת: לא זוכר.
ש: הפסקת את העבודה בשעה 9.00. שאלו בתיאור הפגיעה ואמרת "נפלתי מעל תקרה בגובה 2 מ', אתה מאשר?
ת: הוא שאל אותי בהתחלה באיזה שלב, אתה שאלת אותי באיזה שלב היינו בעבודה ואמרתי לו שאנו בשלב רצפה ולא תקרה.
ש: כתוב בטופס שלך נפלת מתקרה
ת: לא שמתי לב.
ש: שמות עדים לתאונה סימנת שלא היו עדים?
ת: כנראה שאלו אותי אם היה חוץ מהקבלן מישהו, הקבלן היה.
ש: מה עם הנהג למה לא רשמת?
ת: הנהג היה.
ש: למה לא רשמת?
ת: את האמת לא יודע, לא זוכר.

כאמור, הנסיבות בהן מסר התובע את גרסתו הראשונה, בסמוך לאחר התאונה, בטרם היה מלווה בייעוץ משפטי ועמד על השלכותיה מן ההיבט הביטוחי והמשפטי, מחזקות את האותנטיות שלה כגרסת אמת. כל שינוי מגרסה זו, לא כל שכן, שינוי כה מהותי, מצריך הסבר מניח את הדעת לשינוי ול סיבה לו.

מדוע ומתי שינה התובע את גרסתו הראשונה לגרסת המשאית?

גרסת המשאית - המניע והעיתוי

אין מחלוקת, כי אין לתובע כיסוי ביטוחי לנזק שנגרם לו מנפילתו מעל תקרה במהלך עבודתו . נתון זה העולה מן הראיות , הוא לטענת הנתבעים, המניע לשינוי הגרסה לנסיבות בהן מעורבת המשאית. בעדות התובע ועימאד לא ניתן הסבר אחר, מניח את הדעת לשינוי הגרסה. עימאד הכחיש כי גרסת המשאית כוזבת (עמ' 42, ש' 15-17) אולם לא מצאתי בתשובתו, לפיה יכול היה לבחור בגרסה בדויה נוחה יותר, הסבר משכנע או חיזוק לאמינות גרסת המשאית, לנוכח הקשיים הראייתיים שהיא מעוררת עליהם נעמוד בהמשך . חיזוק למניע נמצא בתשובתו, כי אם היה התובע תובע אותו, היה טוען נגדו כי עליו לתבוע את המבטחת (עמ' 49, ש' 20-27):

"ש: אמרת שלא היו לך ביטוחים, אם היה לך ביטוח חבות מעבידים אחיך היה תובע את הביטוח?
ת: תשאל אותו. הוא נפל מהרכב למה לתבוע אותי? אם היה תובע אותי הייתי אומר שהוא נפל מהרכב"
..
ש: אם לא היית מעסיק והיה לו ביטוח נכון שהיה תובע את הביטוח?
ת: איזה ביטוח גם לרכב יש ביטוח".

גם לתובע לא היה מענה מניח את הדעת, לאשמה שהוטחה בו כי גרסת המשאית היא גרסת כזב , שבדו בהעדר כיסוי ביטוחי . תשובתו הייתה רפה ולאקונית "ש: אז תופסים את הנהג? חיפשת שעיר לעזאזל? ת: הוא הנהג וזה כל הסיפור"(עמ' 26, ש' 17-32), ולא מצאתי בה מענה משכנע לטענת הנתבעים בעניין המניע.

גרסת המשאית מופיעה לראשונה בראיות, כחמישה חדשים לאחר גרסת התקרה, בטופס תביעה לקביעת דרגת נכות שהגיש התובע ביום 28.4.14 בו נכתב: "נפילה במהלך עבודה (נפילה ממשאית)". באותו מועד היה התובע מלווה בייעוץ משפטי (עמ' 35, ש' 19) ובחקירתו אישר, כי את המשאית הזכיר לראשונה רק לאחר שפנה לעו"ד.

"ש: במסגרת נכות כללית במסגרת תע"צ בבקשה 28 מיום 21.2.18 לא מופיעה גרסה על משאית ורשום חבלה בקרסול שמאל עקב נפילה, באיזה שלב מצאת לנכון להזכיר שזה כן משאית?
ת: אחרי שפניתי לעו"ד וביקש ממני את הפרטים של הנהג.
ש: למעשה רק אחרי הפניה לעו"ד מצאת לנכון להזכיר את המילה משאית שעד אותו שלב לא חשבת שזה חשוב?
ת: בקופת חולים ובביטוח לא חשבתי ולא שאלו אותי. עו"ד שאל אותי איך נפלתי. אז הסברתי לו איך. הוא ביקש ממני את הפרטים".

משלא היה בפי התובע הסבר כלשהו המניח את הדעת ל פער בין הגירסאות שמסר, על ההשלכות המהותיות שיש להן בכל הנוגע לתחולתו של חוק הפיצויים , טען בא-כוחו בסיכומים כי טופס התביעה לא מולא על ידי התובע, ולא הוכח כי נחתם על ידו (עמ' 79, ש' 19-27). טענה זו עומדת בסתירה לגרסת התובע שאישר בחקירתו כי הגיש התביעה לדמי פגיעה, ולא טען כי לא חתם על הטופס (עמ' 23-24), ולא ניתן הסבר מניח את הדעת לתמיהות שהיא מעוררת: מי מילא את הטופס; מדוע שימלא גרסה מפורטת של נפילה מעל תקרה דוקא; וככל שקיים טופס דמי פגיעה אחר, בו מופיעה גרסת המשאית, מדוע לא הוגש. בנסיבות בהן הטופס, נושא תאריך וחותמת המל"ל, ובא כוחו התובע אישר כי שמו של התובע בערבית מופיע עליו (עמ' 80, ש' 1), הנטל לביסוס טענות נגד מהימנותו קבילותו או משקלו הראייתי, מוטל על התובע הטוען נגדו, והוא לא עמד בו. התכחשותו המאוחרת בסיכומים לעצם קיומה של הגרסה הראשונית (נ/1), יש בה לטעמי כדי להוות טעם מספיק מדוע אין להסתמך על גרסת התביעה באשר לנסיבות התרחשות האירוע.

הבקשה לצירוף ראיה נוספת

יום לאחר ישיבת הסיכומים בעל-פה, בה נקבע התיק למתן פסק דין, הגיש התובע בקשה להוספת ראיה נוספת (להלן - הבקשה) אליה צרף טופס "בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה" (המוכר בכינויו טופס בל/250). בטופס נכתב בכתב יד: ביום 10.9.13 בשעה 9:00 נפגע התובע באתר עבודה בבאר יעקוב. בתיאור התאונה נכתב "נפלתי מעל משאית ונשברה לי הרגל". בשורת המעסיק מופיע השם עימאד (להלן – הטופס, טופס דמי פגיעה).

בבקשה טען התובע, כי הטופס לא צורף קודם "בהיסח דעת", ויש להתיר צירופו כעת, אף ששמיעת התיק הסתיימה, היות ומדובר במסמך מהותי להכרעה במחלוקת בין הצדדים. לדבריו, גרסת המשאית שמילא המעסיק (עימאד) בטופס היא הגרסה הראשונית בזמן, שבהתבסס עליה ניתנה לתובע ביום 6.11.13 תעודה ראשונית לנפגע בעבודה (נספח ה' לתצהיר התובע). הנתבע 1 מתנגד לבקשה בשל עיתוי הגשתה לאחר סיומה של מסכת הבאת הראיות. לדבריו הטענה כי הטופס לא צורף "בהיסח הדעת" אינה סבירה בשים לב להזדמנויות הרבות שהיו לתובע לצרפו (לכתב התביעה המקורי, לכתב התביעה המתוקן, לתצהיר התובע ולתצהיר עימאד); לא מן הנמנע כי הטופס נערך על ידי התובע או צד ג' לצורכי התביעה, ולא סביר כי הוא התקבל בקופת חולים באופן בו הוא ערוך. קבלת הראיה תצריך דיון הוכחות נוסף לאחר דיונים רבים שהתקיימו בתביעה, תכביד על הצדדים, ואין בה הצדקה לנוכח היקף התביעה. כלל הצטרפה לטענות הנתבע 1. קרנית הותירה את הבקשה לשיקול דעת.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, שדין הבקשה להידחות.

ענייננו בבקשה להגשת ראיה נוספת בשלב מאוחר של ההליך, תוך חריגה מהותית מסדר הבאת הראיות והמתווה הדיוני הרגיל. הכלל הוא, שעל בעל דין מוטלת חובה להגיש את ראיותיו ב"חבילה אחת", כך שבסיומו של שלב ההוכחות יוכל בית-המשפט לפסוק בתובענה ולהביא את ההתדיינות בין הצדדים לקיצה (רע"א 2948/15 עבד אלעזיז חוסין נ' רשות הפיתוח (פורסם במאגרים) (2015)). התרת צירוף ראיה בשלב כה מאוחר, היא בגדר חריג בלבד, ותעשה רק מקום בו מתקיימים תנאים המצדיקים זאת. לשם כך יש לבחון, את עוצמת הרלוונטיות של הראיה המדוברת למחלוקת והפוטנציאל הטמון בה לבירור האמת; את הנסיבות להצגתה המאוחרת; ואת מידת ההשפעה שיש לסטייה מסדר הדין הרגיל על זכויות הצד השני ועל התנהלותו התקינה של ההליך (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 742 (1992); רע"א 2070/18 צפר נ' מדר (פורסם במאגרים) (2018)).

על יסוד המבחנים האמורים, לא שוכנעתי כי יש להתיר את הגשת הראיה המבוקשת במקרה דנן.

ראשית, אף אם הראיה רלוונטית למחלוקת בין הצדדים, היא אינה בעלת עוצמה שיש בה כדי לתרום לבירור האמת. במה דברים אמורים? בהחלטה בה הוריתי לצדדים להגיש תגובתם לבקשה, ציינתי כי לא מופיע על גבי הטופס תאריך קבלתו בקופת חולים או במל"ל. ב"הודעת הבהרה" שהגיש התובע כעבור יום (26.6.19) טען, כי אין מדובר בטופס שחובה להגיש למל"ל, ובמילים אחרות אישר, כי הטופס לא הוגש למל"ל, שאם כן, היה בידו לצרף עותק הנושא תאריך וחותמת המל"ל. ביחס לאותנטיות הטופס והמועד בו נערך טען התובע, כי קופת החולים לא הייתה מפיקה לתובע ביום 6.11.13 "תעודה ראשונית לנפגע בעבודה" ללא טופס בל/250. בהעדר כל אינדיקציה (חותמת או תאריך) על גבי הטופס, כי הומצא לקופת חולים ומתי, טען התובע, שכדי לעמוד על המועד בו נערך הטופס "ניתן יהיה להזמין את הטופס מקופת חולים כללית שקיבלה את הטופס וכך ניתן לעמוד על מועד קליטתו בקופה". לא ברור מאמירה זו, את מי מפנה התובע להזמין את הטופס האמור מקופת חולים, וברי שלא ניתן לקבלה. בנסיבות בהן מדובר בטופס "אילם" שאינו נושא חותמת ותאריך מהם ניתן להסיק כי בכלל הוגש לקופת חולים, ומתי, ענייננו בראיה בעלת משקל אפסי שאף אינה קבילה, ואין מקום להגישה כמוצג במשפט (ע"פ 382/75 חמיס נ' מדינת ישראל, (פורסם במאגרים) (1976)). העיתוי בו הוגשה הבקשה, והאופן בו ערוך הטופס, מעוררים אי נוחות באשר לאותנטיות שלו ולנסיבות בהן נערך. בתעודה הראשונית לנפגע בעבודה מיום 6.11.13, שעל פי טענת התובע התבססה על טופס זה, אין כל ביטוי לנסיבות התאונה שפורטו בטופס, אם על דרך אזכור המשאית, או סיווגה כתאונת דרכים ולא כתאונת עבודה; כן לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת, מדוע מסר התובע ימים ספורים לאחר מכן (בנ/1) את גרסת התקרה העומדת בסתירה לגרסה בטופס.

במכלול האמור, אף אם הייתי מתירה את צירוף הטופס כראיה נוספת, לא היה במשקלו הראייתי הנמוך, כדי לתרום לבירור האמת.

שנית, הפסיקה שהכירה בקיומם של מקרים בהם ניתן לקבל ראיה נוספת בשלב מתקדם קבעה, כי על המבקש לסטות מסדרי הדין הקבועים, לשכנע את בית המשפט כי עניינו הוא בגדר חריג המצדיק הגשת ראיה בעיתוי המבוקש. אף שלטענת התובע, הראיה הייתה מצויה בחזקתו זה מכבר, לא ניתן על ידו כל הסבר מדוע לא הוגשה יחד עם יתר הראיות והתצהירים מטעמו. הטענה כי לא הוגשה ב"היסח הדעת" ש לא נתמכה בתצהיר, אינה מהווה הצדקה למחדל התובע, ואינה בגדר החריגים המצדיקים סטייה מן המסגרת הדיונית הרגילה. את טענת התובע כי יש להתיר הגשתה, כפי שהותר לנתבע 1 להגיש מסמכים נוספים בישיבת הסיכומים, אין בידי לקבל, לנוכח השוני במהות אותם מסמכים שהיו בעלי אופי טכני, והוגשו בהסכמה.

שלישית, אף אם מדובר היה בראיה חדשה שהתגלתה זה עתה לתובע, לא היה מקום להיעתר לצירופה לנוכח עמדת הנתבעים 1-2 והצורך בהגשתה באמצעות עורכה, שעומדת להם הזכות לחקירתו, ולזימון עדים נוספים במידת הצורך. היעתרות לבקשה, צפויה להחזיר את ההליך לאחור לשמיעה מחודשת של ראיות ועדים, תוך בירור שאלות הנוגעות לקבילות הטופס, מהימנותו ומשקלו, שיהיה בהם כדי להאריך את ההליכים בתיק, ולהכביד על הצדדים באופן שאינו מידתי להיקף התביעה, והשלב בו היא מצויה.

רביעית, גם מן ההיבט של ניהולו התקין של ההליך, לא מצאתי כי נכון יהיה להתיר הגשת הראיה בשלב בו מצויים ההליכים, לנוכח המשאבים המערכתיים שהוקצו עד כה לניהולה בשים לב להיקפה. על פי תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן – התקנות 2018) על בתי המשפט לחתור לניהול הליך משפטי יעיל והוגן , תוך הקצאת זמן שיפוטי באופן מידתי, שמאזן בין עניינם של בעלי הדין בהליך, לעניינו של הציבור הרחב הנדרש לשירותי משפט. אף שהתקנות טרם נכנסו לתוקף (יכנסו בפברואר 2020) החלו חלק מבתי המשפט ליישם אותן כנורמה רצויה בהחלטות שונות. (ר' לדוגמא: תא (מרכז) 26458-03-15 סגיב טכנולוגיות מיגון אש (2009) בע"מ נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל(פורסם במאגרים)(2019); ת"א (ת"א) 19158-05-16 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' פלוני (פורסם במאגרים)(2019) וההפניות שם; ת"צ (מח' מרכז) 49673-11-15 גולדנר נ' אפלויג, (פורסם במאגרים)(2018)).

על האמור יש להוסיף, כי אין להלום מצב, שבו שמיעת סיכומים בעל פה ש תכליתה ייעול וקיצור ההליכים המשפטיים, הופכת לנקודת מוצא ל מקצה שיפורים, לצד שחולשת ראיותיו התבררה במהלכם, ומחזירה את ההליך לאחור.

על יסוד הנסיבות בגינן לא הוגשה הראיה במועד; משקלה הראייתי הנמוך עד מאוד; ההשפעה על זכויות הצדדים והמשך התנהלות ההליך; וההקצאה הלא-מידתית של זמן שיפוטי לתביעה, בהיקפה המצומצם, נדחית הבקשה לצירוף הראיה הנוספת.

אף שדי באמור, כדי להביא לדחיית התביעה, נראה כי אין מקום לקבלה גם בשל העולה מיתר הראיות.

היתכנות גרסת המשאית לפי הראיות

כפי שנראה להלן; בעוד שמעדויות עדי התביעה עולה כי ביום 10.9.13 בין השעות 11:00 – 12:00 היה התובע בבאר יעקוב, על פי התיעוד הרפואי, באותו יום ובאותן שעות, היה התובע באום אל פאחם.

יום ההובלה ושעת התאונה – העדויות:

התובע העיד, כי בבוקר יום התאונה, בסביבות השעה 6:00 יצא עם עימאד מאום אל פאחם (עמ' 19, ש' 18); הגיעו לכפר חב"ד בסביבות 7:00 – 7:30 (עמ' 19, ש' 21) ולאחר שהעמיסו חבילות קרשים למשאית הנתבע 1, המשיכו לבאר יעקוב והגיעו בסביבות 9:30 (עמ' 19 ש' 31). פריקת החבילות החלה בין 10:45 - 11:00 (עמ' 21 ש' 6), ובסמוך לתחילתה, בסביבות השעה 11:00, נפל התובע מן המשאית. בגלל הפגיעה ברגלו המשיך עימאד לפרוק את המשאית בעזרת הנהג במשך כחצי שעה (עמ' 21, ש' 10-12). על פי גרסתו הסתיימה הפריקה בסביבות השעה 11:30 בקירוב, ולאחר שעה היה במרפאה (סע' 11 בתצהירו).

על פי עדות עימאד , הוא קבע עם הנהג שיפגשו בסביבות 7:00-8:00 בכפר חב"ד, שם העמיסו קרשים למשאית והמשיכו לבאר יעקוב. הגיעו בסביבות 10:00 (עמ' 41, ש' 5), ובסביבות השעה 11:00, בסמוך לתחילת הפריקה, נפל התובע מן המשאית (עמ' 41, ש' 10-11). לאחר הנפילה, הוא המשיך בפריקת החבילות במשך כשעה נוספת בעזרת הנהג. לאחר שסיימו בשעה 12:00 יצאו מבאר יעקוב, והגיעו לאום אל פחם בשעה 13:00 (עמ' 41, ש' 16-19).

הנהג העיד כי התאונה לא קרתה. יחד עם זאת, לא הכחיש את יום ההובלה והפריקה בבאר יעקוב. לדבריו, העמיס בכפר חב"ד על המשאית חבילות קרשים שהוביל לבאר יעקוב. ופריקתן החלה בבאר יעקוב בסביבות השעה 10:30 והסתיימה בין 11:00 ל- 11:30 (עמ' 57, ש' 13-17). לאחר שהסתיימה בשלום, נסע לדרכו.

מכל העדויות עולה פריקת המשאית בבאר יעקוב החלה בין השעות 10:30 - 11:00 והסתיימה בין 11:30 ל – 12:00.

על פי עדי התביעה משעת הנפילה ועד לסיום הפריקה בין השעות 11:30 - 12:00 היה התובע בבאר יעקוב (לאום אל פאחם הגיע שעה אחר כך). לגרסה זו אין היתכנות על פי התיעוד הרפואי לפיו באותה עת בדיון היה התובע באום אל פאחם.

היכן היה התובע על פי התיעוד הרפואי:

התובע העיד, כי ממקום התאונה נסע היישר לד"ר יונס במרפאה באום אל פחם (סעיף 11 בתצהירו; עמ' 22, ש' 9-12): "כשנכנסנו לאום אל פחם פניתי למרפאה לרופא שלי והוא הפנה אותי לעשות צילום בבניין אחר באום אל פחם. עשינו את הצילום וחזרתי לרופא והטכנאי אמר שיש לי שבר והרופא הפנה אותי למיון בעפולה" (עמ' 22, ש' 10-12). השעה בה התקבל התובע אצל ד"ר יונס אינה מופיעה בתיעוד הביקור, על פי עדותו על מהלך הביקור והמשכו ניתן להעריך, כי מעת שהתקבל אצל ד"ר יונס ועד קבלתו בשעה 12:02 אצל ד"ר ג'ברין, חלפה כשעה, וכי לכל הפחות כבר בשעה 11:30 הוא היה באום אל-פחם, ולא יכול היה להיות בבאר יעקוב.

כשעמד התובע במהלך חקירתו הנגדית, על הקושי שמעורר מועד הנפילה והיציאה מבאר יעקוב עם התיעוד הרפואי, שינה לפתע מגרסתו הראשונית שלפיה הפריקה החלה בין 10:45-11:00 (עמ' 21, ש' 6) וטען, כי ה ייתה בשעה 9:00 (עמ' 22, ש' 31-32). שינוי הגרסה והעיתוי לה פוגמים באופן מהותי במהימנות שניתן לייחס לעדותו ובאפשרות לקבוע ממצא עובדתי בהסתמך עליה. לא ניתן הסבר להיתכנות הפריקה בשעה 9:00 בשים לב לכל המקומות בהם עברו קודם לכן. את הניסיון הנוסף ליישב הסתירה בין העדויות לראיות, בטענה כי הספיק להגיע משעת הנפילה בבאר יעקוב (שעה 11:00) ועד לאום אל פאחם בשעה 12:00 (כי לא התעכב אצל ד"ר יונס יותר מדקה (עמ' 23, ש' 3-5)) מצאתי דחוק, מאולץ, ועומד בסתירה למכלול הראיות (פרי קת המשאית במשך שעה לאחר הנפילה; נסיעה של שעה מבאר יעקוב לאום אל פאחם, ומהלך הביקור במרפאות אום אל פאחם).

המסקנה העולה היא אפוא, כי לא עלה בידי התביעה להוכיח, במידה הנדרשת במשפט האזרחי, כי קיימת היתכנות לגרסת המשאית לפי הראיות .

גם בסיכומים מטעמה לא התמודדה התביעה באופן מניח את הדעת עם הקשיים הראייתיים הללו. תחת זאת, בחרה להתמקד בסתירות ותמיהות בעדות הנהג, שלטענתה מקעקעים את גרסתו וחזק ים את גרסתה. למסקנה זו איני שותפה כפי שאראה להלן.

פרכות בעדות הנהג – האמנם?

מסירת פרטי הביטוח של המשאית - לטענת התביעה, הסכמת הנהג למסור לתובע את פרטי הביטוח של המשאית כחצי שנה לאחר האירוע, תמוהה ומחזקת את אמינות גרסת המשאית. שכן לולא קרתה התאונה, לא היה מסכים למסור הפרטים. הנהג טען, כי אף שלא הבין מדוע מבקש התובע לקבל את פרטי הביטוח "אמר שהוא רוצה לתבוע את הביטוח ואמרתי על סמך מה" (עמ' 55, ש' 20-24), פנה לסוכנת הביטוח שלו, שהנחתה אותו למסור לתובע את הפרטים ואמרה שבחברת הביטוח "לא מחלקים כסף" (עמ' 55, ש' 23-24). מדובר בתיאור שיחה שתוכנה הגיוני, סביר, ומתיישב עם השכל הישר וניסיון החיים לפיהם, אין בעצם מסירת פרטי ביטוח משום הודאה בחבות. ביטוי מוחשי לכך יש בעמדת המבטחת, שאף שהנחתה את הנהג למסור ל תובע את פרטי הביטוח של המשאית, טוענת במסגרת ההליכים להעדר חבות, ומכחישה את נסיבות התאונה וקיומו של כיסוי ביטוחי.

כרטיס הביקור – לטענת התביעה, כי יש לראות בכרטיס ביקור של הנהג (שצורף לתצהיר התובע), שנטען כי נמסר על ידי הנהג כאמצעי להתקשרות עמו בקשר לתאונה, משום ראיה להודאת הנהג בגרסת המשאית, לא מצאתי כל אחיזה בעדויות או בראיות. ראשית, אין חולק כי פרטי ההתקשרות עם הנהג היו בידי עימאד , כשהזמין מהנהג הובלה לבאר יעקוב, ול א היה צורך בפרטיו בכרטיס הביקור ; שנית, הנהג העיד כי הוא מחלק כרטיסי ביקור לכל מי שמבקש עבודות , אף מבקש שיעבירו לאחרים (עמ' 52, ש' 24), ולא מן הנמנע כי הכרטיס הגיע לידי תובע או עימאד בנסיבות כאלה; שלישית, הטענה לפיה הנהג מסר לתובע את הכרטיס בעקבות התאונה ובקשר אליה, אינה מתיישבת עם הראיות ועם עדות התובע לפיה, רק לאחר שפנה לעו"ד , קישר בין התאונה למשאית. ניתן להניח כי לו היה מקבל את הכרטיס בהקשר הנטען, היה למשאית אזכור בראיות בשלב מוקדם יותר. מדובר בראיה שמשקלה נמוך עד מאוד, ולא מצאתי בה חיזוק לגרסת התביעה.

הנהג אינו מכיר את התובע - התביעה טענה לחוסר עקביות בגרסת הנהג, שמניסוח כתב ההגנה והתצהיר עולה כי הוא מאשר שהתובע היה ביום ההובלה ועלה למשאית, בעוד שבבית המשפט טען במפתיע, ש כלל אינו מכיר את התובע: "ת: את זה (מצביע על התובע) אני בכלל לא מכיר. גם הוא אמר בחוץ לעו"ד שלו ולי שהוא בכלל לא מכיר אותי" (עמ' 51, ש' 31-32). לטענת ב"כ הנהג, בכתב התביעה ובתצהיר הנהג לא הכחיש את יום ההובלה והפריקה בבאר יעקוב, ורק הכחיש הנפילה ממשאיתו. כשראה את התובע ביום ההוכחות, נוכח לדעת כי כלל אינו מכיר אותו. מדובר בהסבר סביר ומניח את הדעת, כשהנהג הוסיף וטען כי העובד על המשאית היה בעל חזות שונה : "ת:אני זוכר את הבחור שהיה על המשאית זה לא התובע, היה נמוך ומלא" (עמ' 52, ש' 12). מעדותו הנהג לפני התרשמתי כי תגובת הנהג כשראה את התובע הייתה ספונטנית ואותנטית ולא מצאתי עילה שלא לקבלה. לגרסתו חיזוק במכלול הראיות לפיהן התובע לא היה בבאר יעקוב ביום ההובלה .

גם בתמיהה כיצד זוכר ה נהג את פרטי אותו יום הובלה שהיה לטענתו יום עבודה שגרתי שלא קרה בו דבר, לא מצאתי ממש. אין חולק כי התובע פנה אל הנהג חודשים ספורים לאחר יום ההובלה בבקשה לקבל את פרטי המשאית, פניה זו מטבע הדברים מיקדה את תשומת ליבו של הנהג, כבר אז, לאירועי אותו יום ש נדרש לשחזר.

לתביעה היו טענות נוספות שלאחר שבחנתי אותן לא מצאתי כי יש בהן כדי לשנות ממסקנתי כי התביעה לא הוכחה.

סיכום עד כה;

לאחר ששקלתי את מכלול הראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי הגרסה הראשונה שמסר התובע היא הגרסה המהימנה והאמינה מבין שתי גרסאותיו. התמונה העובדתית המצטיירת ממנה, מתיישבת עם עיקרי הראיות, תוך שנמצאה לה אחיזה בעדותו האמינה של הנהג, בראיות חיצוניות ובמועדי מסירת הגרסאות.

המסקנה כי גרסת התביעה לפיה התובע נטל חלק בפריקת המטען מן המשאית בבאר יעקוב , לא הוכחה , וסתירות ותמיהות גרסאות עדי התביעה מחלישות אותה גם הן. למען שלמות התמונה, נפנה לחלקן בקיצור נמרץ.

סתירות ותמיהות בגרסת המשאית

נוהל פריקת המטען - הצדדים הציגו גרסאות קוטביות בנוגע לאופן פריקת המטען, שביסוד גרסת המשאית. עימאד טען, כי הפריקה נעשתה בנוהל עבודה רגיל (להלן - הנוהל) לפיו, העובד שנמצא על המשאית אינו יורד ממנה גם בעת הפעלת המנוף. הנהג הכחיש את הדברים מכל וכל "ת: אני לא מרים כשבן אדם למעלה, אני עלול להפיל אותו." (עמ' 60, ש' 27; וכן בש' 22). אף שנוהל זה, מבטא הפרה של נורמות בטיחות בסיסיות בהן מחויב עימאד עצמו כמעסיק כלפי עובדיו, התעלם עימאד מהיבט זה, וכדי לחזק את גרסת המשאית הוסיף, כי הם ממשיכים לעבוד בנוהל זה גם היום: "ש: גם אחרי האירוע ממשיכים אותו דבר? ת: כן. אני זהיר יותר" (עמ' 47, ש' 28-29) ; יתר על כן הדגיש, כי על אף הסיכון שהתממש בנפילת התובע ופגיעתו הקשה, מיד לאחר הנפילה המשיכה הפריקה באותו אופן, כשהוא עומד על המשאית והנהג מחליף אותו למטה בשחרור החבילות (עמ' 40, ש' 12). מדובר לטעמי בגרסה מגמתית מוגזמת ולא אמינה, שמשמעה, לאחר נפילת התובע, כי התנהלותו במישור הבטיחותי, אותה ייחס לנהג, מגיעה כדי התרשלות פושעת.

בפער בין גרסתו לגרסת הנהג על אופן התנהלותו בעשרות שנות עבודתו: "ת: אני עובד שנים על גבי שנים, מעל 40 שנים, אם הייתי מפיל אנשים הייתי נשאר על ההגה? בן אדם משוגע מוציאים מחוץ למערכת." (עמ' 57, ש' 20-21) , אני מעדיפה את עדות הנהג, שהותיר בי רושם של אדם מתון וזהיר, ולא מצאתי עילה לקבל את גרסתו המגמתית של עימאד, על התנהלות ו חסרת הזהירות והמופקרת.

סתירות ותמיהות נוספות בעדויות התובע ועימאד ביחס לנסיבות התאונה ומהלך הדברים לאחריה, מצביעות על פער בעדויות בין עימאד והתובע, וחורים בגרסת התובע ביחס לפרטי האירוע שהיה קצר וממוקד; וקשה להלום, כי לא הי ו ל תובע תשובות להם לו היה במקום.

היכן היה עימאד - לפי עדות עימאד, בעת פריקת החבילות עמד התובע על המשאית והוא עמד על המגרש. בעוד שעל פי טענתו היה לו קשר עין ישיר עם התובע (עמ' 46, ש' 27-28) , התובע העיד, כי אינו זוכר היכן הוא עמד "..הוא היה למטה, בדרך כלל הוא עומד רחוק אני לא זוכר אפה הוא עמד" (עמ' 30, ש' 29-32). ה תובע גם לא אישר כי היה להם קשר עין במהלך הפריקה.

המשך פריקת המשאית - גם עדותם ביחס להמשך פריקת החבילות לאחר הנפילה מעוררת תמיהה. בעוד שעל פי גרסת עימאד, הוא עלה על המשאית במקום התובע, והנהג שחרור החבילות למטה (עמ' 40, ש' 11-12), והתובע לא ידע לומר כיצד התנהלה הפריקה. לדבריו לא ראה כי עימאד החליף אותו על המשאית "ש: הוא הלך וקשר את המטענים? ת: לא ראיתי." (עמ' 33, ש' 13-18). בנסיבות בהן לדברי עדי התביעה התובע המתין שעה תמימה לסיום הפריקה, תשובתו כי לא ידע כיצד המשיכה, מחזקת את הספק בדבר היותו שם.

האם עצרו נהגים שחלפו במקום - תמיהה נוספת עולה מגרסת התובע לפיה, לאחר שנפל לכביש, עצרו נהגים שחלפו במקום ( עמ' 32, ש' 8-13) ואחד מהם אף ירד מרכבו "היה רכב בכביש שירד להסתכל עלי" (עמ' 20, ש' 32); עימאד שהעיד כי רץ אל התובע מיד לאחר נפילתו, טען כי אינו זוכר דבר כזה " ש: מכוניות עברו ומישהו עצר לעזור? ת: לא זוכר שמישהו ירד". (עמ' 40, ש' 9-10).

מדוע לא פונה לבית חולים באר יעקוב – ל תובע ועימאד היו שלל הסברים מדוע לא פנו לבית חולים אסף הרופא על אף פגיעתו הקשה של התובע ועדותו כי התפתל מכאבים (עמ' 40, ש' 17-21; עמ' 22, ש' 4-7). בעוד שבתצהירו טען התובע כי לא רצה ללכת לבית חולים כדי לא להתעכב שעות (סעיף 10 בתצהיר) בחקירתו השיב כי השתכנע מדברי הנהג כי מדובר בפגיעה קלה (עמ' 22 ש' 9),; עימאד טען בחקירתו כי לא ידע היכן נמצא בית חולים אסף הרופא (עמ' 40, ש' 30) וכי סמך על דברי הנתבע 1 כי מדובר במכה קלה (עמ' 40, ש' 26). הסבר סביר, המתיישב גם הוא עם הראיות והעדויות כי התובע לא היה בבאר יעקוב, ונפגע בתאונה שלא הייתה בקרבת בית חולים אסף הרופא.

לצדדים היו טענות נוספות שלא מצאתי להידרש גם להן, משלא מצאתי כי יהיה בכך כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי לפיה, לא עלה בידי התביעה להוכיח את גרסת המשאית, וטענת הנתבעים כי היא גרסת כזב, שתכליתה להטיל עליהם לשאת בפיצוי התובע על נזקיו, סבירה יותר.

סוף דבר;

התביעה נדחית וכך גם ההודעות לצדדי ג'. כפועל יוצא, אין מקום לדון ביתר טענות הצדדים ביחס לתאונה, שלא הייתה.

אני מחייבת את התובע לשלם לכל אחד מן הנתבעים 1-3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך של 8,000 ₪ בצירוף מע"מ . הסכומיים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד תשלומם בפועל.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ט, 15 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.