בית משפט השלום בבית שאן ת"א 42607-06-15

לפני כב' השופטת אפרת רבהון

התובע
עורוה שריף
ע"י עו"ד דב הירש

נגד

הנתבעות

המודיעה
.1 רובא ורור
ע"י עו"ד מ. אבו נסאר
2. עדנה שמואלי
ע"י עו"ד נועה מונרוב

נגד

צד ג' סעיד אלנהרי

פסק דין

לפניי תביעה לפיצויים שהגיש התובע בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונות.

העובדות הצריכות לעניין

התובע (להלן: עורוה) הוא מעצב אופנה שעוסק בין היתר, בעיצוב שמלות ערב. במוקד המחלוקת בתיק זה עומדות 4 תמונות (להלן: התמונות) שלטענתו צולמו על ידו, בהן מופיעות 2 שמלות שעיצב. בתמונות 1-2 מופיעה גב' פיירוז חאמדה (להלן: פיירוז) לבושה בשמלה שעוצבה על-ידו בשנת 2014. בתמונות 3-4 מופיעה גב' מאג'ד שריף (להלן: מאג'ד), לבושה בשמלה שעיצב בשנת 2013.

ביום 19.5.15 הוקרנו התמונות הללו בתכנית "נקודת מבט" במסגרת כתבה שעסקה בשילוב כתב ערבי (להלן: קליגרפיה) בעיצוב שמלות. האורחים בתכנית היו הקליגרף סעיד אלנהרי (להלן: אלנהרי ; צד ג'), מעצבת אופנה גב' סוהא שחאדה (להלן: סוהא), ומעצבת התכשיטים גב' הדיל קנג'. בנוסף פורסמה הכתבה גם באתר האינטרנט של התכנית למשך מספר ימים, כן פורסמו שתיים מן התמונות בדף הפייסבוק של הנתבעת 1.

התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1 מגישת התכנית (להלן: רובא) והנתבעת 2, המפיקה והעורכת של התכנית באותה עת (להלן – עדנה), על שימוש בתמונות ללא קבלת רשות התובע וללא ייחוסן לו.

טענות הצדדים

טענות התובע

עורוה טוען כי התמונות צולמו על ידו, הוא העבירן לאלנהרי, אשר מסר אותן לנתבעות האחרות, שפרסמו אותן בתכנית, באתר התכנית באינטרנט, ובעמוד הפייסבוק של הנתבעת 1, מבלי שהוא נתן רשות לכך, ומבלי שניתן לו קרידט על צילומן.

טענות רובא – המגישה

עורוה לא הוכיח כי הוא זה שצילם את התמונות ואין לו זכויות יוצרים בהן. השמלות המצולמות בתמונות הן פרי עבודה משותפת של עורוה ואלנהרי שהגה את רעיון הקליגרפיה בעיצוב בארץ וביצע את עבודת הקליגרפיה בשמלות המצולמות. התמונות נמסרו על ידי אלנהרי שהתיר להן את השימוש בהן וטען כי קיבל את רשות התובע לשימוש בתמונות והוא הבעלים ובעל זכויות יוצרים בהן.

התמונות הוקרנו לזמן קצר, ברקע שיחה שהתקיימה באולפן, במהלכה ניתן לתובע קרדיט כמעצב ששיתף פעולה עם אלנהרי. פרסום 2 מהתמונות בדף הפייסבוק שלה נעשה תוך אזכור ותיוג שמו של התובע באמצעות כרוכית, המסבה את תשומת ליבו של התובע לפרסום. התובע מעולם לא דרש ממנה להסיר את התמונות, והיא הסירה אותן מיוזמתה מיד כשנודע לה על התנגדותו לפרסומן. עוד לפני פרסום התמונות בתכנית, הן התפרסמו בדף הפייסבוק של אלנהרי ובכתבה מיום 7.5.15 באתר אלגורבאל.

בהיותה המגישה, ולא העורכת או המפיקה של התכנית, אין היא אחראית לפרסום התמונות בכתבה. היות והפרסום נעשה בתום לב ולפרק זמן קצר, והוסר מיד עם קבלת התביעה, ולא צמח לה כל רווח כלכלי מפרסום התמונות, שעה שהתובע לא ניזוק כלל ואף זכה לפרסום בתחום עיצוב השמלות בו הוא עוסק, עומדות לה הגנות מפר תמים ושימוש הוגן.

טענות עדנה – עורכת התכנית

התובע לא הוכיח כי צילם את התמונות והוא בעל זכויות יוצרים בהן. התמונות הועברו על-ידי אלנהרי לרובא ולתחקירנית התכנית, והיא קיבלה אותן מהם. אלנהרי אישר לה כי הוא בעל זכויות יוצרים ובעלים של התמונות ולכן היה רשאי להתיר את השימוש בהן.

מדובר בתמונות שפורסמו כתמונות אווירה, למשך מספר שניות לצד תמונות נוספות, ברקע סיקור עיתונאי בתכנית העוסקת בחדשות האופנה, לפרק זמן קצר, ועומדות לה הגנות "מפר תמים" ו"שימוש הוגן". היא וערוץ 33 בו הוקרנה התכנית, לא קיבלו כל טובת הנאה כספית מן הפרסום ולא הפיקו ממנו כל ריווח. בשונה מהתובע שקיבל קרדיט על עיצוב השמלות ונהנה מחשיפה תקשורתית.

בהודעה לצד ג' ששלחה עדנה לאלנהרי, חזרה עדנה על טענות אלה.

טענות אלנהרי

התמונות מתעדות יצירה משותפת לו ולתובע, הן נמסרו לו על ידי התובע, אשר ידע והסכים לפרסומן בתכנית. התמונות הועברו על ידו לנתבעות והוא אישר להן לעשות בהן שימוש בתכנית. לא ידוע לו מי צילם את התמונות.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את העדויות וחומר הראיות שהונח בפני, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות מן הנימוקים שלהלן.

מטרת חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: החוק) היא, בין היתר, לעודד יצירה מקורית ולהגן על מאמצים ומשאבים שהשקיע בעל יצירה ביצירתו. בסעיף 11 לחוק הכיר המחוקק בזכות היוצר לעשות שימוש בלעדי ביצירה שלו ולמנוע מאחרים לעשות בה שימוש ללא רשותו. סעיף 4(א)(1) לחוק קובע, כי זכות יוצרים קיימת בין היתר "ביצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית...", אשר על-פי הגדרתה בסעיף 1 לחוק, כוללת גם "יצירת צילום" שבה יסודות מקוריים ויצירתיים פרי ידו ודמיונו של הצלם (ראו: טוני גרינמן זכויות יוצרים, התשס"ד-2003; רע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף [פורסם בנבו] (להלן: וינברג); וכן, ת"א (נצ') 26485-09-11 קייקי כפר בלום ובית הלל ש.מ ואח' נ' צוק מנרה בע"מ [פורסם בנבו]).

החוק מכיר אפוא במפורש בזכות יוצרים על יצירת צילום, אם עומדת היא במבחני החוק הרגילים, שעל פי הפסיקה מציבים דרישה מינימלית של מקוריות ויצירתיות כתנאי להגנה. הפרשנות המקובלת לתנאי המקוריות קובעת שדי בכך שהיצירה לא תהיה מועתקת ושמקורה יהיה ביוצרה, ונדרשת מקוריות מינימלית, היכולה להתבטא בהיבטים רבים ושונים כמו בחירת תזמון נכון, זווית צילום ותאורה, מרחק מהנושא, מיקוד התמונה, בחירת הרקע לתמונה וטכניקת הצילום; עיצוב הצילום, משחקי האור והצל, ההדגשים המגוונים ועצם בחירת הנושא וסידורו. (ראו: דברי כב' השופט א' ריבלין בוינברג לעיל )

השאלה אם עומדות התמונות מושא התביעה דנן, בדרישות המינימליות של מקוריות ויצירתיות המקנות להן הגנה של זכות יוצרים , אינה נקיה מספק ות, בעיקר ביחס לתמונות 3-4. בעוד שבתמונות 1-2 נראה על פניו, כי הושקעו חשיבה ותשומת לב בהעמדת האובייקטים המצולמים, בבחירת הרקע, המיקום, התנועה והמבט של המצולמת, בתמונות 3-4 הנראות כ תמונות מן הסוג המצולם באירועים, לא נחזה כי הושקעו בצילומן תשומת לב או תכנון יוצאי דופן (מעבר לאלה המושקעים בצילום כל תמונה) בהיבטים של בחירת הרקע, העמדת הדמויות, זווית הצילום, התאורה וכיוצא באלה. יחד עם זאת, נוכח המבחנים המקלים שנקבעו בוינברג והואיל והצדדים לא טענו בעניין זה מפורשות, ולנוכח התוצאה אליה הגעתי בהמשך, אני קובעת כי כל אחת מארבע התמונות היא "יצירת צילום" שעומדת לה הגנה של זכות יוצרים. ל אופיין של התמונות יש עם זאת נפקות בקביעת היקף הפיצויים שיקבעו.

מי צילם את התמונות?

שאלה מקדמית ועיקרית זו, תכריע למעשה את התביעה.

סעיף 78(ט) לחוק קובע כי הוראת סעיף 6(א)(3) לחוק הקודם (האנגלי) משנת 1911 שעניינה זהות מחבר יצירת צילום, ממשיכה לחול ולפיה, אם מופיע על היצירה שם או זיהוי של יוצר, מתקיימת חזקה שהוא היוצר שלה, אלא אם הוכח אחרת. היות ובענייננו, לא מופיעים על התמונות שמו של התובע או זיהוי אחר שלו, לא קמה החזקה האמורה, ועל התובע הנטל להוכיח כי הוא צלם התמונות. כפי שאפרט להלן, התובע לא עמד בנטל זה.

בכתב התביעה ובתצהיר מטעמו טען התובע כי צילם את התמונות בטלפון הנייד שלו במהלך שתי חתונות שהתקיימו בשנים 2013 ו – 2014. בחקירתו הנגדית העיד כי תמונות 1-2 צולמו במכשיר הטלפון הנייד שלו (עמ' 13 ש' 8-11); בחתונה בה נכחו מאות אנשים שחלקם צילמו את הכלה במכשירי הטלפון הניידים שלהם; לא כל התמונות במכשיר הטלפון שלו צולמו על ידו וחלקן צולמו על ידי אנשים אחרים לבקשתו (עמ' 7 ש' 7-27). בנוגע לתמונות 3-4 הציג התובע מספר גרסאות, ביניהן, כי הוא צילם את התמונות במכשיר הטלפון הנייד (בכתב התביעה ובתצהיר); אין הוא זוכר אם צילם אותן במכשיר הנייד שלו (עמ' 15 ש' 20-31); התמונות צולמו במצלמה רגילה ולא במכשיר הטלפון הנייד (עמ' 15 ש' 32-35); אין הוא זוכר בוודאות שצילם אותן (עמ' 16, ש' 8-9). כן תועד האירוע על ידי סטודיו צילום שנשכר על ידי בעלי ה אירוע (עמ' 16 ש' 19-28).

בחקירתו אישר התובע, כי התמונות הן חלק מסדרת תמונות שפורסמו בדף הפייסבוק של מאג'ד תחת הכותרת "המסיבה שלי". בתדפיס צילום מסך של דף הפייסבוק שלה (נ/1) פורטו שמות השותפים בהפקת האירוע ביניהם מעצב האופנה (עורוה), הקליגרף (אלנהרי), הזמר, ו"סטודיו חמדאן" שצילם את החתונה. בסמוך למועד ההוכחות, הוסר שמו של "סטודיו חמדאן" מדף הפייסבוק הנ"ל, התובע שנשאל על כך השיב כי לא ידוע לו מי נתן הוראה להסיר את שם הסטודיו מדף הפייסבוק, אולם אישר כי תוכן נ/1 לפיו סטודיו חמדאן צילם את האירוע, הוא נכון (עמ' 20, ש' 12-33).

בעדותה טענה הנתבעת 1 כי מבירורים שערכה עולה כי "סטודיו נטור" ו"סטודיו חמדאן" צילמו בחתונות בהן לפי הנטען צולמו התמונות (עמ' 32 ש' 7-11) וסביר כי התמונות צולמו על ידיהם ולא על ידי התובע. התובע לא עשה כל ניסיון להזים טענה זו.

התובע הגיש תמליל שיחה (ת/1) בינו לבין אלנהרי, וטען כי האמור בשורה 50 ובחילופי דברים נוספים ביניהם מוכיח כי התמונות צולמו על-ידו. לא מצאתי בתמליל תימוכין לטענה זו. אין חולק כי התובע העביר לאלנהרי את התמונות, אולם אלנהרי טען, ואת טענתו אני מקבלת, כי אין באפשרותו לדעת מי צילם את התמונות שקיבל מהתובע, היות ולא נכח באירועים בהן צולמו (עמ' 34 ש' 7-14). בנוסף, לא מן הנמנע, כי התובע, שידע שהתמונות מיועדות לפרסום בתקשורת, בחר להעביר תמונות שיציגו את השמלות שעיצב באופן המחמיא ביותר, ולא תמונות שצולמו על ידו דווקא.

התובע מבקש לראות סיוע לגרסתו בעדות מאהר, בן דודו וחברו הטוב, אותו זימן לעדות בנוגע לתמונה 4. בעדותו טען מאהר, כי התובע צילם את התמונה (עמ' 28 ש' 23-28) אין הוא זוכר אם התובע צילם אותה במכשיר נייד או במצלמה (עמ' 28 ש' 17-18) בחתונה נכחו מאות אנשים שייתכן שחלקם צילמו את הכלה (עמ' 29 ש' 3-5) באירוע היו צלמים מקצועיים (עמ' 28 ש' 21-36). בסיכומם של דברים השיב, כי באירוע בסדר גודל של מאות אנשים, בו צילמו אנשים נוספים במכשירי טלפון ניידים, אין באפשרותו לומר בוודאות, ביחס לכל תמונה מי צילם אותה (עמ' 29 ש' 14-25). מעבר לקרבה ביניהם שהופכת את משקל עדותו של מאהר לנמוך מלכתחילה, גרסתו לפיה, אין באפשרותו לקבוע בוודאות כי תמונה 4 צולמה על ידי התובע, אינה מסייעת לגרסת התובע בעניין זה.

היות והתובע משך 2 מתוך 4 התצהירים שהגיש, ובעדות מאהר בנוגע לתמונה 4, לא מצאתי סיוע לגרסתו, נותרה עדותו בעיקר בנוגע לתמונות 1-3 ,עדות יחידה של בעל-דין, אשר בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, לא יפסוק בית המשפט על-פיה, אלא אם ייתן טעם וינמק מדוע הסתפק בעדות יחידה זו. אין באפשרותי לקבל עדות.

בחינת מכלול הראיות והעדויות, לרבות הסתירות ואי הדיוקים בנוגע לאופן ונסיבות צילומן של התמונות, מביאה אותי למסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הוא שצילם את התמונות מושא התובענה. נראה כי בעידן הטלפונים החכמים, שהופך את מרבית האנשים לצלמים בפועל, אשר רבים מהם משתפים את התמונות שצילמו ברשתות החברתיות, לעיתים אף מיד עם צילומן (התמונות פורסמו בין היתר בדף הפייסבוק של המצולמות ושל אלנהרי); ומשהוסכם כי בחתונות נכחו מאות אנשים שחלקם צילמו במכשירי הטלפון הניידים שלהם גם ואולי אף בעיקר את הכלה, לא ניתן לקבוע כי התובע הוא שצילם את התמונות ולא מי מצלמי הסטודיו; משתתפי האירועים; או אף מישהו שצילם את התמונות במכשיר הטלפון הנייד של התובע לבקשתו (עמ' 7 ש' 2-27).

למסקנה זו מצטרפת הימנעות התובע מהצגת ראיה עצמאית אובייקטיבית לצילום התמונות למרות שאישר כי מכשיר הטלפון הנייד בו צולמו עדיין מצוי ברשותו (עמ' 13 ש' 10-11; 29-30) והימנעותו מלנקוט בניסיון כלשהו להזמת הטענות כי התמונות צולמו על ידי צלמי סטודיו מקצועיים שצילמו בחתונות , אשר מקימה נגדו חזקה ראייתית לפיה אילו הובאו הראיות על ידו, היו אלה פועלות נגדו. בהימנעות זו יש כדי לאשש את גרסת הצד השני (ראה: ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, מ"ד (4) 595).

בתביעה על הפרת זכות יוצרים , מקום בו לא מתקיימת החזקה כאמור לעיל, הנטל להוכיח בעלות ביצירה מוטל על כתפיו של התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". מכל המקובץ לעיל עולה, כי משלא עלה בידי התובע להרים את הנטל להוכיח כי הוא זה שצילם את התמונות והן פרי יצירתו, לא הוכחו יסודות עילת התביעה, ודינה של התביעה להידחות.

למרות מסקנתי זו, אדון בקצרה גם בטענות העיקריות של הצדדים לגופן.

הפרת זכות היוצרים - האם נתן התובע רשות לשימוש בתמונות?

לטענת הנתבעות התמונות הועברו אליהן על ידי אלנהרי שלדבריו קיבל מעורוה, בעל זכויות היוצרים עמו ביצירה המצולמת, רשות לשימוש בהן. אלנהרי אישר את דבריהן (עמ' 39 ש' 23-24). התובע טען מנגד כי לא נתן אישור לשימוש בתמונות ולפרסומן.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם בפני, אני מעדיפה את גרסת אלנהרי על גרסת התובע גם בעניין זה. גרסת אלנהרי מתיישבת עם תוכן ורוח השיחה שהתקיימה ביניהם (ראו: ת/1), כך ניתן להתרשם, בסמוך לאחר שידור התכנית. מן השיחה ניכר כי התובע נסער וכועס בשל ייחוס השמלות המצולמות בתמונות לסוהא, המעצבת שהתארחה באולפן, לכך שלא ניתן לו קרדיט ראוי כמעצב אף ביחס למעצבים אחרים שהוזכרו (ש' 15-18;ש' 24-26; ש' 30-32; ש' 45-46) במהלך השיחה לא מחה התובע בפני אלנהרי, אף לא פעם אחת, על הפרת זכויות היוצרים שלו בתמונות או על שלא ניתן לו קרדיט כצלם שלהן. גם טענתו לאלנהרי כי לא הבין ממנו שהתמונות של פיירוז ומאג'ד יופיעו בשידור, נאמרה כלאחר יד, ובדגש לכך שעיצוב השמלות בתמונות יוחס לסוהא (ש' 15-18). אני מוצאת יש כי להעדיף את גרסתו הראשונית, האותנטית כפי שהיא עולה מן התמליל, על פני תשובותיו בחקירה שחש "התעצבנות", "ניצול" ו"לא נעים" בשל השימוש בתמונות ובעיצובים ( עמ' 10 ש' 7-15), שניתנו לאחר הכנתו לחקירה, בהתאמה לעילת התביעה. נראה אפוא, כי המניע בעמידת התובע - שאישר כי הוא עוסק בעיצוב אופנה ועובד כקלינאי תקשורת ומעולם לא היה צלם מקצועי ולא מכר תמונות שצילם (עמ' 18 ש' 31-34; עמ' 19 ש' 26-29) - על זכויות היוצרים בתמונות, הוא תביעת עלבונו על העדר קרדיט הולם לעיצוב השמלות (ת/1).

סיכומם של דברים, גם אם היה מוכיח התובע כי התמונות צולמו על ידו, והוא בעל זכויות יוצרים בהן, איני מקבלת את התנערותו מן הרשות שנתן לשימוש בהן. אני מקבלת את גרסת אלנהרי כי ניתנה רשות כאמור, ודוחה את טענתו להפרת זכויות יוצרים.
והיה והייתי מגיעה למסקנה כי לא נתנה רשות התובע לשימוש בתמונות והופרה זכות היוצרים ב הן, כי אז נדרשת בחינת טענתן של הנתבעות בדבר ההגנות העומדות להן על פי חוק. זאת אעשה בקצרה להלן.

האם עומדות לנתבעות ההגנות בחוק?

לטענת הנתבעות, היות והתמונות נמסרו להן על ידי אלנהרי שאמר כי ניתנה רשות התובע לפירסומן, נעשה השימוש בתמונות בתום לב ועומדת להן הגנת "מפר תמים". לטענת עדנה, אלנהרי אף אמר, כי יש לו זכות בעלים בתמונות (אלנהרי מכחיש כי זאת, אולם ההכרעה במחלוקת זו אינה נדרשת לנוכח מסקנתי בהמשך).

האם הרשות שנתן אלנהרי לנתבעות לעשות שימוש בתמונות מקימה להן הגנת "מפר תמים" לפי סעיף 58 לחוק:

"מפר תמים
58. הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."

לפי הסעיף, מפר לא יחויב בתשלום פיצויים אם לא ידע ולא היה עליו לדעת כי קיימת זכות יוצרים ביצירה. על הנתבעות, המצויות בעולם התקשורת חלה אחריות מוגברת בעניין זה, ולפי עדותן, הן היו ערות לסוגית זכויות היוצרים ובררו אותה מול אלנהרי. לטענת עדנה, שוכנעה מדברי אלנהרי כי הוא בעל זכויות היוצרים בתמונות, לדבריה, לא זכרה אם שאלה אותו מפורשות מי צילם את התמונות (עמ' 41 ש' 21-27), מה שהיה עליה לעשות מתוקף תפקידה, אלא שבנסיבות דנן, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי להלן.

על פי עדות אלנהרי, ביום הפקת התכנית התקיימה שיחה משותפת שלו עם תחקירנית התכנית ועם התובע, במהלכה אישר התובע את השימוש בתמונות. אמנם הפניה לקבלת הסכמתו הייתה בהיותו שותף ובעל זכויות ביצירת העיצוב המופיעה בתמונות, ולא בהיותו צלם התמונות, אולם , נוכח טענת התובע כי הוא בעל זכויות היוצרים הן ביצירה המצולמת והן בתמונות, יש לראות בהסכמה שניתנה על ידו, הסכמה מכללא המתייחסת הן לזכויותיו בנושא המצולם והן בתמונות, המקנה לנתבעת 2 הגנת מפר תמים ביחס לפרסום התמונות בתכנית, ובאתר האינטרנט שלה (בו מתפרסמות הכתבות המשודרות בתכנית למשך 11 ימים אחרי הקרנתה). בנוגע לפרסום התמונות בדף הפייסבוק של רובא, היות ולא נטען על ידי מי מהנתבעות או צד ג' כי ניתנה הסכמה של התובע לפרסום בדף הפייסבוק של המגישה, גם אם הוא משמש במה לפרסום התכנית ושיווקה, ושעה שרובא צריכה הייתה להיות ערה לזכויות יוצרים הקיימות בתמונות, נראה כי על פניו לא הייתה עומדת לה הגנת מפר תמים.

עוד טענו הנתבעות, כי פרסום התמונות חוסה גם תחת ההגנה של "שימוש הוגן" בהתאם לסעיף 19 לחוק:
"שימוש הוגן
19. (א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.
(ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:
מטרת השימוש ואופיו;
אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.
(ג) השר רשאי לקבוע תנאים שבהתקיימם ייחשב שימוש לשימוש הוגן."

בחינה ויישום תנאי הגנת שימוש הוגן מעלה כי במקרה שבפני, נעשה בתמונות שימוש במסגרת סקירה עיתונאית על חידושים בתחום העיצוב; השימוש בתמונות נעשה למספר שניות ברקע השיחה בין האורחים האולפן ; שלא לצורך מסחרי; ו המטרה ביסודו הייתה סקירת מגמות עיצוב וחשיפה של מעצבי אופנה מבטיחים במגזר הערבי. לא הוכח כי צמח לנתבעות ריווח כלכלי או אחר מפרסומן, והיות והתובע אינו צלם במקצועו ואינו מתפרנס ממכירת תמונות, דומה כי לא נגרם לו נזק כלכלי ממשי מכך שהתמונות לא יוחסו לו כצלם, שעה ששמו אוזכר בתכנית כמעצב אופנה מוכשר ומבטיח, השותף עם אלנהרי ברעיון מקורי ופורץ דרך בתחום העיצוב .

נראה אפוא כי בנסיבות אלה, הייתה עומדת לנתבעות ההגנה של שימוש הוגן.

הפרת הזכות המוסרית

בסעיף 46(1) לחוק, הכיר המחוקק בזכותו המוסרית של היוצר ביצירתו, זכות שנועדה להבטיח ליוצר שיצירתו תיוחס לו "בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין". זכות הייחוס היא הזכות להיות מוכר כיוצר היצירה, והיא נובעת מן ההיגיון ומן ההגינות. מתן "קרדיט" ליוצר ביחס ליצירתו חשוב מפאת כיבוד הקשר בינו לבין יצירתו, ומהווה "דחיפה" לבניית המוניטין שלו ולהשתכרותו העתידית (ראו: רעא 12/17 אפרים שריר נ' נירית זרעים בע"מ [פורסם בנבו]; רע"א 6141/02; (להלן: עניין שריר) אקו"ם בע"מ, אגודת קומפוזיטורים מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל נ' תחנת השידור גלי צה"ל (פורסם בנבו). ההכרה בזכויותיו המוסריות של היוצר, לרבות בזכותו לייחוס, מצויה גם במשפט העברי (לסקירה בנושא זכויות היוצרים במשפט העברי, לרבות הזכות לייחוס, ראו: פסקאות ט'-י"ב לחוות דעת ו של כב' השופט רובינשטין בעניין וינברג).

אם היה התובע מוכיח כי הוא בעל זכות היוצרים בתמונות, פרסומן על ידי הנתבעות - בתכנית, באתר התכנית ובאתר הפייסבוק של רובא - ללא ייחוסן לתובע, הנו הפרת זכותו המוסרית כי התמונות תיוחסנה לו, ולא הייתה עומדת לנתבעות הגנה כנגד הפרה זו .

הפיצויים

בהתאם לקריטריונים המנויים בסעיף 56 (ב) לחוק, אותם שוקל בית המשפט בקביעת הפיצוי ההולם, רשאי בית המשפט שלא לפסוק פיצויים, מקום בו לא הוכח כי נגרם נזק לתובע בגין ההפרה. יחד עם זאת בעניין שריר הנ"ל קבע כב' השופט רובינשטיין, כי אף אם נראה כי לא נגרם לתובע כל נזק בגין הפרת זכותו המוסרית, ראוי לפסוק לו פיצוי, ולו על הצד הנמוך, בשל עצם ההפרה.

בחינת הקריטריונים לפיצויים המנויים בסעיף 56, ביניהם, אופיין ומידת מקוריותן של התמונות; ההיקף ומשך זמן ההפרה; חומרתה; העדר ריווח שהפיקו הנתבעות מפרסום התמונות; והעדר פגיעה בהשתכרות התובע, ש אף נראה כי הפרסום והחשיפה להן זכה כמעצב שמלות - בתכנית שלטענתו הנה פופולרית בקרב המגזר הערבי בארץ ובעולם – הועילו לו, מביא ה אותי למסקנה כי , לו היה התובע עומד בנטל הוכחת תביעתו , היה זכאי ל פיצויים בגין הפרת זכותו המוסרית, על הצד הנמוך, אותם הייתי מעמידה על סך כולל של כ- 6,000 ₪. שאת נקודת הייחוס לקביעת הפיצוי הראוי אני מוצאת בעניין ש ריר הנ"ל, שהסכום שנפסק בו נקבע בהתחשב בנתונים המזכים בפסיקת פיצויים גבוהה מזו שבמקרה שבפני.

סוף דבר, משלא עלה בידי התובע להוכיח את זכות היוצרים שלו בתמונות, דינה של התביעה להידחות. אף אם היה עומד בנטל ההוכחה והיה נמצא כי הנתבעות הפרו את זכויות היוצרים בתמונות, הייתה עמדת להן הגנת פרסום הוגן, ולעדנה אף הייתה עומדת הגנת מפר תמים. ביחס להפרת הזכות המוסרית, הרי שאי ייחוס התמונות לתובע הוא פגיעה בזכותו המוסרית, שלא הייתה עומדת לנתבעות הגנה נגדה. את הפיצוי בגין הפרה זו הייתי מעמידה על הסכום האמור שהיה מתחלק בין הנתבעות.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה. כפועל יוצא נדחית גם את ההודעה לצד ג'.

אני מחייבת את התובע לשלם לכל אחת מן הנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪, כן יישא התובע בהוצאות צד ג' בסך כולל של 4,500 ש"ח. הסכומים הללו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי

ניתן היום, א' אב תשע"ז, 24 יולי 2017, בהעדר הצדדים.