הדפסה

בית משפט השלום בבית שאן ת"א 35828-10-19

בפני
כבוד ה שופט אדהם ספדי

תובעים

  1. ברקו יבול וברכה בע"מ
  2. גבע ליסינג ומימון רכב בע"מ
  3. יורם ברקו

ע"י ב"כ עו"ד מאיה מרדכי כהן
נגד

נתבעת
הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שרון גליק

פסק דין

  1. תיק זה עוסק בתביעה כספית לתשלום תגמולי ביטוח על סך של- 284,000 ₪, אשר הוגשה בגין גניבת משאית של התובעים. על פי הנטען בכתב התביעה, המשאית נגנבה ביום 08/02/2013. באותה תקופה הייתה המשאית מבוטחת אצל הנתבעת בפוליסת ביטוח מקיף שהייתה בתוקף מיום 01/01/2013 ועד ליום 31/12/2013.
  2. בכתב התביעה נטען כי התובעת מס' 1 הייתה הבעלים "הלא רשומה" של המשאית והמחזיקה בה, וכי היא רכשה את המשאית מהתובעת מס' 2 בתנאי ליסינג. עוד נטען כי התובע מס' 3 היה המבוטח על פי הפוליסה כפי שגם עולה מרשימת הפוליסה שצורפה לכתב התביעה.
  3. הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, זאת לאחר שלטענתה תקופת ההתיישנות של תביעות לתגמולי ביטוח בת שלוש השנים הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, חלפה לה מזה כבר. בקשה זו היא העומדת להכרעה (להלן: "בקשת הדחייה").
  4. התביעה מושא תיק זה הוגשה לבית המשפט ביום 23/10/2019. כשש שנים לפני כן, ביום 12/01/2014, הגישו התובעים את אותה תביעה לבית משפט השלום בנצרת והיא התבררה במסגרת ת"א 21615-01-14 (להלן: "התביעה הראשונה").
  5. התביעה הראשונה נמחקה לאחר שהתובעים לא קיימו אחר ההליכים המקדמיים שנדרשו מהם והכול כאמור וכמפורט בהחלטת כב' השופטת עירית הוד מיום 29/09/2014.

דיון והכרעה
6. בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח נקבע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח; היתה עילת התביעה נכות שנגרמה למבוטח ממחלה או מתאונה, תימנה תקופת ההתיישנות מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח". החלק השני של סעיף 31 לחוק הנ"ל, אינו רלוונטי לענייננו.
7. "סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע תקופת התיישנות קצרה ומיוחדת בתביעה לתגמולי ביטוח, ולמשך שלוש שנים בלבד מיום קרות מקרה הביטוח. לפי לשון הסעיף וההלכה הפסוקה, על התובע תגמולי ביטוח להגיש תביעתו לבית-המשפט, בתוך שלוש שנים ממועד קרות האירוע הביטוחי, אחרת תידחה תביעתו" [ ע"א (מחוזי ת"א) 2946/03 קל וחומר לבנייה ולשיווק 1985 בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תשסד(2) 488 (2006), פסקה 16].
8. על פי ה"הגדרות לפרקים ב – ה" שבז'קט הפוליסה הרלוונטית [פוליסה לביטוח כלי רכב למעט כלי רכב פרטי ומסחרי עד 4 טון (מהדורת ינואר 2007) – צורפה להודעת ב"כ הנתבעת מיום 31/03/2020], "מקרה הביטוח" הוגדר כ"אובדן או נזק שנגרם כתוצאה מאחד הסיכונים המפורטים כמכוסים בפרקי הפוליסה בתקופת הביטוח בקשר עם הרכב הנקוב ברשימה" (עמ' 9 לז'קט הפוליסה).
9. בהמשך, בפרק ב' לז'קט הפוליסה שעניינו "ביטוח הרכב" הוגדר "מקרה הביטוח" (עמ' 9 לז'קט) בסעיף 1(ג), שהוא הרלוונטי לענייננו, כלהלן:
"מקרה הביטוח הוא אובדן מוחלט או נזק פיסי בר תיקון, שנגרמו לרכב המבוטח בתקופת הביטוח כתוצאה מארוע תאונתי של אחד או יותר מהסיכונים המפורטים להלן:
א. ...
ב. ...
ג. גניבת הרכב המבוטח אשר בעקבותיה לא נמצא הרכב לפחות במשך 45 ימים"
10. אם כן, מקרה הביטוח במקרה כמו שלנו הינו גניבת המשאית. עם זאת, לאור ההגדרה של "מקרה הביטוח" בסעיף 1(ג) לפרק ב' לז'קט הפוליסה, הרי שמרוץ ההתיישנות של תביעת המבוטח מתחיל בתום 45 ימים לאחר הגניבה, "שהרי קודם למועד זה, אין לדבר על "מקרה ביטוח"" [ירון אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שלישית, תשע"ו-2016), בעמ' 1531].
11. כידוע, הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, חלות גם על תביעות ביטוח למעט סעיף 5 לחוק זה הנוגע לתקופת ההתיישנות וכן למעט סעיף 6 לחוק הקובע מועד תחילת תקופת ההתיישנות [ אליאס, בעמ' 1528. עוד לעניין תחולת חוק ההתיישנות גם במקרה שקיימת הוראת דין אשר קובעת תקופת התיישנות מיוחדת ראו: ד"נ 36/84 רג'ין טייכנר נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589 (1987)]. כאמור לעיל, תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח ומועד תחילתה קבועים בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח [שהאמור בו אומץ בסעיף 12(א) לפרק ה' של ז'קט הפוליסה, עמ' 31 לז'קט]. סעיף זה " קובע הסדר ייחודי הסוטה מחוק ההתיישנות בשני עניינים: באורכה של תקופת ההתיישנות, שהינה שלוש שנים בלבד; וכן במועד תחילת תקופת ההתיישנות שהינו קרות מקרה הביטוח" [ ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון  המנוח דוד אמיתי ז"ל, פ"ד סב(4) 231 (2008), פסקה 2 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל].
12. בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התקופה המתחילה ביום הגשת התביעה הראשונה, ה-12/01/2014, והמסתיימת ביום 29/09/2014 עת נמחקה התביעה הראשונה, לא תובא במניין תקופת ההתיישנות.
13. יוצא איפוא, כי מאז שאירע מקרה הביטוח ועד להגשת התביעה מושא התיק דנן, חלפו להן כשש שנים (כמובן, זאת מבלי להביא בחשבון את התקופה שבמהלכה הייתה התביעה הראשונה תלויה ועומדת בבית המשפט). מכאן שעל פניו חלפה לה תקופת ההתיישנות ועילת התביעה התיישנה.
14. בתגובת התובעים לבקשת הדחייה, העלתה באת כוח התובעים את הטענה כי לאור דחיית הכיסוי הביטוחי על ידי הנתבעת לאור טענתה כי המשאית נגנבה על ידי עובד מטעם התובעים ו/או בשיתוף עמם, הוגשה תלונה למשטרת ישראל על מנת לחקור חשד זה.
15. בסעיף 6 לתגובת התובעים נטען כי "מניין ימי ההתיישנות נעצר בעת הגשת התלונה במשטרה ועד למתן הודעה למשיבים בדבר תוצאות החקירה, שכן תנאי לכיסוי הביטוחי היה להוכיח כי הגניבה לא נעשתה בידי עובד או בשיתוף המשיבים, כפי שנטען על ידי המבטחת".
16. בהמשך, הועלתה טענה אחרת ולפיה "עילת התובענה בהתאם לטענות המבטחת נולדו רק מסיום החקירה המאשרת כי הרכב לא נגנב על ידי עובד התובע, ועל כן קיים כיסוי ביטוחי" (סעיף 9 לתגובה). בתגובה נטען כי לתובע נודע על סיום החקירה ותוצאותיה "רק בסוף שנת 2016, לקראת חודש 12" (סעיף 9 רישא לתגובה). על כן, יש לספור את תקופת ההתיישנות מחודש 12/2016 ולא ממועד קרות הנזק – כך לפי שיטת התובעים (סעיף 12 לתגובה).
17. עוד נטען כי התנערות הנתבעת מממצאי חקירת המשטרה "וספירת מניין הימים ממועד הנזק ולא ממועד מתן ההודעה על סיום החקירה, נעשה בחוסר תום לב שכן המבקשת התנתה את הכיסוי בבירור טענת הגניבה" (סעיף 10 לתגובה).
18. מאחר ובתגובה לא הייתה הפנייה לאסמכתאות משפטיות כלשהן לתמיכה בטענה כי הגשת התלונה עוצרת מניין תקופת ההתיישנות, או לטענה כי עילת התובענה נולדה רק עם סיום החקירה המשטרתית וכי רק אז מתחיל מניין תקופת ההתיישנות, הוריתי בהחלטתי מיום 03/03/2020 לתובעים להגיש לי רשימת האסמכתאות המשפטיות המבססות טענותיהם האמורות.
19. התובעים אכן הגישו תגובה משלימה מטעמם אך בגדרה העלו טענה נוספת מדוע לשיטתם טרם חלפה תקופת ההתיישנות. לטענתם, "ניתנה על ידי הנתבעת הודאה בקיום הזכות לכיסוי הביטוחי וזאת בכפוף להוכחת היעדר הגניבה בידי עובד מטעמה" (סעיף 4 לתגובה מיום 15/03/2020) ולפיכך הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות עומדת להם לעזר (סעיף 5 לתגובה המשלימה). התובעים הוסיפו וטענו בהקשר זה שכאשר "דחיית התביעה אינה מפורשת יש לבחון אם ניתן לראות בתגובה כלשהי של המבטחת משום הודאה בקיום זכות של המבוטח. המבוטח אינו חייב להצביע על הכרה מפורשת בזכותו, די בכך שיראה כי אדם סביר במצבו היה מסיק ממצגי חברת הביטוח הכרה בחבותה" (סעיף 6 לתגובה המשלימה).
20. למותר לציין בעניין זה כי התובעים לא ציינו מתי לטענתם ניתנה "ההודאה" על ידי הנתבעת ולא נקבו בתאריך כלשהוא. הם גם לא הפנו למסמך שכביכול בו ניתנה "ההודאה".
21. באת כוח התובעים שבה וטענה במסגרת התגובה המשלימה כי התובעים המתינו לתוצאות החקירה משום שהנתבעת "הבהירה והדגישה" כי עליהם להוכיח שהגניבה לא בוצעה בידי עובד מטעמם כתנאי למתן כיסוי ביטוחי, ועל כן, "יש לראות בסיום החקירה את המועד בו יחל מרוץ ההתיישנות" (סעיף 7 לתגובה המשלימה).
22. יודגש, כי התובעים לא הפנו במסגרת תגובתם המשלימה לאסמכתאות משפטיות כפי שהיה עליהם לעשות בהתאם להחלטתי מיום 03/03/2020, אלא ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם כדי להעלות טענות חדשות שזכרן לא בא בתגובה הראשונה מטעמם, זאת מבלי לבקש ומטבע הדברים מבלי לקבל רשות בית המשפט.
23. למעשה, התובעים טוענים לתחולת שני חריגים להתיישנות: הראשון, קיומה של חקירה משטרתית ואילו השני, מתן הודאה בקיום הזכות על ידי הנתבעת. כפי שכבר נפסק, " נטל הוכחת החריגים המעכבים את תחילת תקופת ההתיישנות מוטל על התובע" [ע"א 523/12 ג'מילה אסמאעיל נ' לשכת הסדר המקרקעין (15.01.2014), פסקה 6. ראו גם: ע"א 34/88 ג'וזפינה רוטנברג רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278 (1990), בעמ' 283 סיפא; וכן ע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל - רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (09.10.2018), פסקה 35].
חקירה משטרתית כמשעה את מירוץ ההתיישנות, האומנם?
24. ראשית, יש לדחות טענת התובעים כי עילת התביעה במקרה כמו זה שלפנינו נולדה רק עם תום החקירה המשטרתית (סעיפים 9 ו- 12 לתגובה). טענה זו אין בה כל מאום ואין לה על מה לסמוך. ההגדרה המקובלת ל"עילת תביעה" לצורך ההתיישנות היא "מכלול העובדות המולידות את הזכות לסעד המבוקש על־ידי התובע. היא נולדת בדרך־כלל במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על־ידי החייב" [רע"א 6658/00 גמאל אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה(4) 66 (2001), בעמ' 72 רישא. ראו גם: ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 (2010), פסקה 44; וכן ע"א 7680/13 רבקה פרי נ' שירותי בריאות כללית (11.02.2015), פסקה 16].
25. בתביעות ביטוח עילת התביעה נולדת בעת קרות "מקרה הביטוח", שכן זוהי מהותו של חוזה הביטוח "המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב" [סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח]. " בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק" [סעיף 55(א) לחוק חוזה הביטוח]. מכאן שאובדן הנכס המבוטח או הינזקו מקים למבוטח את הזכות לקבלת תגמולי הביטוח.
26. ובחזרה לענייננו, העובדות המהותיות המזכות את התובעים בקבלת תגמולי הביטוח הן קיומה של פוליסת ביטוח בת תוקף והתרחשות "מקרה הביטוח" כפי שזה מוגדר בפוליסה. קרי, שהמשאית נגנבה ולא נמצאה במשך 45 ימים. מכאן שבחלוף 45 ימים מיום הגניבה קמה הזכות לתובע (המבוטח) לדרוש מהנתבעת תשלום תגמולי הביטוח. אין ספק שהתובע מס' 3 (שהוא המבוטח על פי הפוליסה) ידע על הגניבה בזמן אמת כנלמד מעצם העובדה שאת התלונה למשטרה הוא הגיש כבר ביום שלמחרת, ה-09/02/2013, כעולה מהודעת המשטרה מיום 28/07/2016 על ההחלטה שלא להוסיף לחקור או שלא להעמיד לדין שצורפה לכתב התביעה.
27. ואכן, התובע פנה לנתבעת בתביעה (דרישה) כאמור, אולם תביעתו נדחתה על ידי הנתבעת כאמור במכתבה מיום 18/04/2013. עובדה זו מלמדת על כך שגם התובע סבר כבר אז כי התגבשו העובדות המהותיות המזכות אותו בקבלת תגמולי הביטוח. ודוק, קיומה של חקירה משטרתית אינה חלק מהעובדות המהותית המקימות "כוח תביעה" בידי התובע. לא בכדי לא נימקה באת כוח התובעים כיצד החקירה המשטרתית מהווה אחד מיסודות "מקרה הביטוח".
28. זאת ועוד, עצם העובדה שהתובעים הגישו תביעתם הראשונה ביום 12/01/2014 (אחד עשר חודשים לאחר הגשת התלונה) מעידה שגם לפי גישת התובעים כבר אז התגבשו העובדות המהותיות וכוח התביעה והיא משמיטה כל בסיס מתחת לטענתם שרק עם סיום החקירה המשטרתית נולדה עילת התביעה.
29. כאמור, באת כוח התובעים טענה כי מניין תקופת ההתיישנות נעצר עם הגשת התלונה למשטרה והוא מתחדש עם מתן ההודעה לתובעים בדבר תוצאות החקירה (סעיפים 7-6 לתגובה). כאמור מעלה, באת כוח התובעים לא תמכה טענה זו באסמכתא משפטית כלשהיא ולא בכדי. דין טענה זו להידחות. החריגים להתיישנות קבועים בחוק ההתיישנות. מדובר ברשימה סגורה. חריגים אלה אינם כוללים השעיית מירוץ ההתיישנות בשל הגשת תלונה למשטרה או בשל קיום חקירה משטרתית. אין מקום להוסיף על רשימת החריגים להתיישנות על דרך של חקיקה פסיקתית.
30. ואם בכך לא סגי, הרי שב-בר"ע (מחוזי חיפה) 841/06 דוידוביץ נדב נ' בן נבט דרור (16.01.2007), דחה כב' השופט י' עמית, עוד בשבתו בבית המשפט המחוזי, טענה דומה וקבע ש"אין בהליך הפלילי כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות והיה על המבקש להגיש את התביעה האזרחית ללא קשר להליך הפלילי" ( שם, פסקה 5).
31. באותה רוח דברים נקבע ב-ת"א (מחוזי חי') 28344-04-12 אירנה שקוט נ' מדינת ישראל (19.08.2013), שאין לקבל את הטענה כי יש למנות את מרוץ ההתיישנות ממועד מתן פסק הדין המרשיע והוסף וצוין ש" יש לזכור כי החריגים לחוק ההתיישנות נקבעו בחוק עצמו והתובעת אינה יכולה להרחיבם. בחוק ההתיישנות לא נאמר דבר על כך שקיומו של הליך פלילי מעכב את תקופת ההתיישנות של הליך אזרחי באותו עניין" (שם, פסקה 5(י) לפסה"ד).
32. קביעה דומה מוצאים אנו גם ב-ת"א (מחוזי מרכז) 29428-06-14 מ.מ נ' ח'דר נסר אלדין (04.11.2014), שגם בו נקבע כי :
"טענת התובעים כי "כל אקט ואקט בהליך המשפטי הפלילי" שננקט כנגד הנתבע "עוצר את מרוץ ההתיישנות" – אין לה על מה שתסמוך. קיומו של הליך פלילי אינו עוצר את מרוץ ההתיישנות. בנסיבות העניין היה בידי התובעים להגיש תביעתם ללא קשר להליך הפלילי וגם אלמלא נוהל הליך פלילי כנגד הנתבע" ( שם, פסקה 18)
33. עוד בעניין זה ראו: ת"ק (תביעות קטנות חד') 21214-12-15 מאיר דוד ברנס נ' עדלי ח'ליל (19.03.2016); ת"ק (תביעות קטנות קריות) 55389-06-13 אביגדור מלאך נ' אלירן בן מאיר (15.02.2015); ת"א (שלום חי') 51050-12-13 אניס סקר נ' פואד חלבי (23.07.2014), פסקה 9; וכן ת"א (שלום ב"ש) 4258-09 מדינת ישראל -משרד הבטחון נ' שחר איבגי (23.10.2011), פסקה 15.
34. ודוק, כאשר המחוקק חפץ בהארכת תקופת ההתיישנות בשל קיומו של הליך פלילי, הוא עשה זאת במפורש במסגרת סעיף 18ב לחוק ההתיישנות שהתווסף לחוק בשנת 2007, ובו נקבע כי תקופת ההתיישנות של תביעה שהגיש נפגע בשל עובדות המהוות עבירה מסוג העבירות שפורטו באותו סעיף, נגד הפוגע בו שכנגדו הוגש כתב אישום בגין אותה עבירה, לא תסתיים לפני שעברה שנה מהיום שבו פסק הדין בהליך הפלילי הפך לחלוט.
35. המורם מהאמור לעיל הוא, כי החקירה המשטרתית לא השעתה מירוץ תקופת ההתיישנות ואין לטענת התובעים עיגון לא בהוראות חוק ההתיישנות וגם לא בהלכה הפסוקה.
36. מעבר לנדרש אציין כי בניגוד לנטען בסעיפים 7 ו- 9 לתגובה, בהם נטען כי ההודעה על החלטת המשטרה לסגור את תיק החקירה התקבלה אצל התובע בחודש 12/2016, הרי שבסעיף 12 לכתב התביעה נטען כי ההודעה התקבלה ביום 28/07/2016, והרי נקבע "כי לצורך בירור טענת סף של התיישנות, בדומה לבירור טענות סף דיוניות אחרות, נדרשים אנו להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות, אשר כשלעצמן, אינן שנויות במחלוקת. לפיכך, נקודת המוצא היא כי התשתית העובדתית הנטענת על-ידי התובע בכתב התביעה היא נכונה, למעט אם אי-נכונותן של העובדות הנטענות ניכר על פניו בדרך שאינה מצריכה הוכחה וביסוס בראיות" [ע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (12.07.2010), פסקה 29]. מכאן שגם מסיום החקירה ועד להגשת התביעה מחדש חלפה לה תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים.
37. בהערת אגב אעיר כי לא ברור לי מדוע היה צריך להמתין לתוצאות החקירה כדי לבסס את התביעה, שכן לא התובעים הם אלה שהיו צריכים להוכיח כי לא היה לעובד מטעמם יד במעל כנטען על ידי הנתבעת. מדובר בסייג לחבות המבטח הקבוע בסעיף 3(ה) בפרק ב' לז'קט הפוליסה שבו נקבע כי הביטוח לפי פרק ב' אינו מכסה "גניבה על ידי עובד של המבוטח או בשיתוף עמו". הדבר גם הובהר ברשימת הפוליסה בה צוין (בעמ' מס' 7) כי "מבלי לגרוע מכל הסייגים לחבות המבטח על פי פרק ב' ביטוח הרכב, מובהר כי גניבת הרכב המבוטח על ידי עובד של המבוטח או בשיתוף עמו, כאמור בסעיף 3 ה' של פרק ב', אינה מכוסה". ככל סייג אחר לחבות המבטח, הנטל להוכחתו מוטל על המבטח – הנתבעת במקרה שלנו [אליאס, בעמ' 1405 וכן בעמ' 1415]. "ההלכה לעניין נטל הראיה בתביעות לתגמולי ביטוח עקב נזקי רכוש היא כי על המבוטח להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח. בכך עובר הנטל אל כתפי המבטח. עליו להראות כי מתקיים אחד הסייגים לפטור מהחבות החוזית המוטלת עליו מכוח הפוליסה" [רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו, פ"ד מח(4) 70 (1994), בעמ' 77 סיפא]. כך גם נקבע ביחס לסייג הספציפי הנזכר לעיל שעליו התבססה הנתבעת בדחיית הכיסוי הביטוחי [ע"א (מחוזי ת"א) 4748-12-09 מימוני ישראל נ' פניקס הישראלי בע"מ - חברה לבטוח (04.09.2011), פסקאות 5, 22-21. יצוין כי בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין ב עניין מימוני נדחתה: רע"א 7298/11 ישראל מימוני נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (24.10.2011)].
38. יתירה מזו, עצם העובדה כי המשטרה החליטה לסגור את תיק החקירה מהסיבה שלא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין, אינה מונעת מהנתבעת להסתמך על הסייג האמור שבסעיף 3(ה) לפרק ב' של ז'קט הפוליסה ולנסות להוכיח התקיימותו, שכן וכידוע נטל ההוכחה בהליך הפלילי שונה מזה הנוהג בהליך האזרחי. וכך הוא הדבר אפילו גם אם היה מוגש כתב אישום כנגד הנהג (העובד) ובסוף היה מזוכה. גם אז הייתה יכולה הנתבעת לטעון לתחולת החריג לכיסוי הביטוחי ולנסות להוכיחו בהתאם למידת ההוכחה הנוהגת במשפט אזרחי משום ש" אין בזיכוי הפלילי כדי למנוע מהיריב לנסות ולהוכיח בהליך האזרחי כי המעשה נושא הזיכוי אכן בוצע" [י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי (תש"ע-2009), בעמ' 1555].
39. לא בכדי ציינה הנתבעת במכתבה מיום 30/04/2013 (צורף לכתב התביעה) כי "עמדתנו מתבססת על סמך ממצאי בדיקות שנערכו על ידנו , עומדת בפני עצמה ואין בהכרח לקשור בינה לבין כל הליך כזה או אחר המתנהל בהקשר", זאת בתגובה לטענת ב"כ התובעים במכתבה מיום 24/04/2013 ש"ככל הנראה נגד העובד אין ראיות להעמידו לדין ועד עתה היה מדובר בחשד בלבד שלא אושש, ולפיכך אף לא הוגש וככל הנראה אף לא יוגש נגדו כתב אישום" (סעיף 3 למכתב). משמע, כבר אז הובהר על ידי הנתבעת כי אין לתוצאות החקירה המשטרתית כל רלוונטיות מבחינתה הואיל והיא מסתמכת על בדיקותיה שלה, ומכאן שטענת התובעים כי המתינו לסיום החקירה כדי להוכיח לנתבעת שהנהג לא היה מעורב בגניבה אין לה על מה לסמוך.
הודאה בזכות – סעיף 9 לחוק ההתיישנות
40. כאמור מעלה, במסגרת התגובה המשלימה העלו התובעים את הטענה כי ניתנה על ידי הנתבעת הודאה "בקיום הזכות לכיסוי ביטוחי" בכפוף לכך שיוכח שגניבת המשאית לא בוצעה על ידי העובד מטעמה (סעיף 4 לתגובה המשלימה).
41. אף שלא היה מקום להיזקק לטענה זו משלא הועלתה במסגרת התגובה הראשונה ובעניין זה יש צדק רב בטענת הנתבעת כי בנסיבות העניין יש למחוק את התגובה המשלימה משהיא סוטה ממה שהותר על פי החלטת בית המשפט (סעיף 12 לתשובה לתגובה), החלטתי בכל זאת לבחון את הטענה גם לגופה.
42. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע:
"הודאה בקיום זכות
9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות"
43. אם כן, במידה שהנתבע הודה בכתב או בפני בית המשפט בקיום זכות התובע, כי אז מתאפס מירוץ ההתיישנות ומניין תקופת ההתיישנות מתחיל מחדש מיום ההודאה מבלי להתחשב בתקופה שעברה עד לאותו יום [עע"מ 8968/14 יצחק שטרית נ' עיריית טבריה (31.08.2017), פסקה 26]. אם ההודאה ניתנה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, גם אז מתחילים למנות תקופת ההתיישנות מחדש ממועד מתן ההודאה [ע"א 7862/11 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' איתמר מרקור (01.10.2013), פסקה 20].
44. "סעיף זה דורש שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" [ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (01.04.1996), פסקה 8. ראו גם: ע"א 8542/06 עיזבון המנוח יוסף שלומיאן ז"ל הגב' ויקטוריה שלומיאן נ' המועצה המקומית פרדס חנה - כרכור (24.03.2010), פסקה 24].
45. עוד נקבע כי על ההודאה להיות מפורשת [ע"א 2016/07 שמעון לוי נ' ששון לוי (09.11.2009), פסקה 30], ו"שיש לפרש את סעיף 9 לחוק ההתיישנות בדווקנות (...) וזאת על מנת לשמור על משטר ההתיישנות" [רע"א 5200/10 מרדכי יעקובוב נ' אלברט אהרונוב (13.01.2011), פסקה 3 סיפא].
46. אגב, על פי סעיף 9 לחוק, די בטענת התיישנות סתמית בכדי לבטל פועלה של ההודאה [ע"א 149/81 אחמד יוסף עליאן סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 374 (1984), בעמ' 386 ה'].
47. ובחזרה לענייננו, התובעים אינם מציינים בתגובתם המשלימה כיצד ומתי ניתנה ההודאה הנטענת על ידי הנתבעת. הם אפילו לא טוענים שההודאה ניתנה בכתב או בפני בית משפט כנדרש בסעיף 9 לחוק. די בכך כדי להביא לדחיית הטענה משהתובעים לא הוכיחו את התנאים לתחולת סעיף 9 לחוק ולא הוכיחו את ההודאה הנטענת. לכך מתווספת העובדה כי התגובה המשלימה לא נתמכה בתצהיר כלשהוא לאימות העובדות הנטענות בה והרי גם בשל כך יש לדחות ניסיון התובעים להסתמך על סעיף 9 לחוק, שכן בהיעדר תצהיר כשלו התובעים בהוכחת הבסיס העובדתי עליו נשענת טענתם [ע"א 97/77 נחמן זונבנד נ' אלכסנדר קלוגמן, פ"ד לא(3) 466 (1977), בעמ' 471 א'-ב'; ע"א 4583/08 בנימין נגר נ' יחזקאל ביניש (25.03.2010), פסקה 12; ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' דן שטרן, פ"ד נ(5) 216 (1997), בעמ' 220 ב'-ג'; וכן עניין קל וחומר הנ"ל, פסקאות 31-30].
48. לפנים מן הדרוש אבחן אם קיימת הודאה שכזו על פי המסמכים שצורפו לכתב התביעה. כידוע, "ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך "הודאה"" [רע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (18.08.2005), פסקה 5]. על כן, הכתב המכיל את ההודאה בקיום הזכות צריך להיות של הנתבע או של מי מטעמו המוסמך לחייבו [טל חבקין, התיישנות (התשע"ד-2014), בעמ' 199]. לכתב התביעה צורף מכתבה של הנתבעת מיום 18/04/2013 המופנה לתובע מס' 3 (המבוטח), ובו היא מודיעה לו כי על פי ממצאי בדיקתה עלה שלנהג במשאית הייתה מעורבות בגניבת המשאית והעלמתה, וזאת בנוסף לכך שלא הופעל המיגון כנדרש בפוליסה. עוד צוין באותו מכתב כי " הנהג נעצר ומתנהלת נגדו חקירה במשטרה". הנתבעת הודיעה במפורש באותו מכתב כי "לאור האמור לעיל אנו דוחים את התביעה".
49. למותר לציין שגם התובעים לא ראו במכתב הנתבעת מיום 18/04/2013 הודאה בקיום הזכות, והא-ראיה שבמכתב באת כוחם מיום 24/04/2013 שנשלח לנתבעת (גם הוא צורף לכתב התביעה) הם הלינו על דחיית התביעה והנתבעת התבקשה לשקול עמדתה בשנית (סעיף 4 למכתב), אלא שבמכתב התשובה מיום 30/04/2013 שנשלח על ידי הנתבעת (צורף לכתב התביעה) היא ציינה כי עמדתה מבוססת על ממצאי בדיקות שנערכו על ידה והיא חזרה ודחתה את התביעה.
50. ברור אם כן שלא ניתן לראות באמור במכתביה האמורים של הנתבעת משום הודאה בקיום זכות התובעים, אלא ההפך [השוו: ת"א (שלום י-ם) 697/94 כפרי אהוד נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ (17.12.1995), פסקה 8]. בעניין זה אפנה לפסק הדין ב-בר"ע (מחוזי ת"א) 1058/02 פניקס הישראלי בע"מ חברה לבטוח נ' כור מתכת בע"מ (21.08.2006), שבו נאמרו הדברים הבאים היפים גם לענייננו:
"בחינת חומר הראיות הביאה אותנו למסקנה כי לא רק שלא ניתן לדלות הודאה בקיומה של הזכות מהמסמכים שיצאו תחת ידיה של המערערת, אלא שהמסר הנשנה העולה מתוכם הינו כי המערערת אינה מכירה בחבותה כלפי המשיבה. כך למשל במכתב מיום 19.12.99 (נספח ז' לבקשת הערעור) מציינת המערערת מפורשות כי :"אנו שוללים מכל וכל הכיסוי הביטוחי בגין כתב התביעה שהוגש". במכתב מיום 23.1.00 (נספח ח' לבקשת הערעור) חוזרת המערערת על עמדה זו בציינה: "אנו חוזרים ודוחים הכיסוי הביטוחי לתביעה זו". אף במכתב שהוציאה המערערת לאחר קבלתה של חוות הדעת מטעם המומחה היא מציינת מפורשות כי "גם לאור חוות הדעת הנוספת אין מנוס מדחיית התביעה" (נספח ט' לבקשת רשות הערעור). מכאן שעל סמך התכתובת שהתנהלה בין הצדדים לבדה לא ניתן להסיק הודאה או ביצוע מקצת מהזכות"
51. למותר לציין שבפסיקה נקבע כי שתיקת מבטח ואי התייחסותו למכתב דרישה שנשלח אליו מטעם המבוטח לתשלום תגמולי ביטוח, אינן מהוות הודאה בקיום הזכות [בר"ע (מחוזי ת"א) 12994/96 איתן – חברה לביטוח בע"מ נ' אברהם חג'ג' (18/12/1996), פסקה 4; וכן אליאס, בעמ' 1541]. קל וחומר כאשר במקרנו הנתבעת הודיעה בריש גלי במכתביה מיום 18/04/2013 ומיום 30/04/2013 כי היא דוחה את התביעה. מכאן שהנטען בסעיף 6 לתגובה המשלימה אינו רלוונטי משבמקרנו קיימת בבירור דחייה מפורשת של הכיסוי הביטוחי ושל התביעה.
52. יתירה מזו, התובעים בעצמם מאשרים שבכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעת מפני התביעה הראשונה, היא טענה שבמקרה זה לא קיים כיסוי ביטוחי מכיוון ש" הפוליסה מחריגה באופן מפורש אירוע גניבה בידי עובד" (סעיף 1 לתגובה המשלימה).
53. הנה כי כן, לא זו בלבד שלא קיים מסמך בכתב כלשהוא מטעם הנתבעת שבגדרו היא הודתה בקיום זכות התובע לקבלת תגמולי הביטוח, אלא שדווקא המסמכים הקיימים בתיק מעידים על דחיית הכיסוי הביטוחי ודחיית תביעת התובע. על כן, יש לדחות ניסיון התובעים להישען על סעיף 9 לחוק ההתיישנות ודין טענתם לתחולת סעיף זה להידחות.
סיכום
54. מאחר ואין מחלוקת כי מיום התגבשות מקרה הביטוח ועד להגשת התביעה מושא תיק זה עברה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, ומאחר והתובעים לא הוכיחו את החריגים להתיישנות שנטענו בתגובותיהם, וכאמור לעיל לגבי התנהלות חקירה משטרתית לא הוכיחו בכלל קיומו של חריג מוכר שכזה, אזי המסקנה היא שעילת התביעה התיישנה.
55. אשר על כן, אני מקבל את בקשת הדחייה ומורה בזאת על דחיית התביעה מחמת התיישנותה. אני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום כולל של- 3,500 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן – הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתנה היום, ח' ניסן תש"פ, 02 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.