הדפסה

בית משפט השלום בבית שאן ת"א 33594-05-16

בפני
כבוד ה שופט אדהם ספדי

תובע
פלוני
ע"י ב"כ עו"ד עאהד אגבארייה

נגד

נתבעת
הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גסאן אגברייה

פסק דין

1. מונחת בפני תביעה שהוגשה על־פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים "), בגין תאונה שאירעה לתובע ביום 21/03/2015 ובה נפגע באצבעות כף יד שמאל.

2. לפי גרסת התובע, התאונה אירעה עת התכוון לנסוע ברכבו הפרטי, הוא התיישב בתוך הרכב ובזמן שהוא כיוון את מושב הנהג, כאשר באותה עת החזיק בידו השמאלית במשקוף דלת הרכב שהייתה פתוחה, נטרקה הדלת על כף ידו וכתוצאה מכך נפגעה אצבע חמישית.

3. הרכב שנעשה בו שימוש בעת הפגיעה נשא לוחית רישוי מספר 89-836-56 ובמועד התאונה היה מבוטח בביטוח חובה אצל הנתבעת כעולה מתעודת ביטוח חובה שצורפה לתצהיר התובע.

4. הנתבעת אינה חולקת על כך שהרכב היה מבוטח אצלה כמו שאין היא חולקת על כך שאם נקבל גרסת התובע באשר לאופן התרחשות התאונה, הרי שהמדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים . לא צריכה להיות מחלוקת כי בהתאם לגרסה המועלית על־ידי התובע, המדובר הוא בתאונת דרכים לאור הגדרתה בסעיף 1 לחוק הפ יצויים וכן לאור הגדרת "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק האמור הכולל, בין השאר, כניסה לרכב.

5. אלא שהנתבעת חולקת על נסיבות התאונה הנטענות משהיא סבורה כי התאונה אירעה בנסיבות אחרות שאינן מביאות את התאונה בשערי חוק הפיצויים. ב"כ הנתבעת סבור כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ועל־כן לשיטתו יש להורות על דחיית התביעה.

שאלת נסיבות התאונה:

6. לאור הכחשת הנתבעת את נסיבות התאונה הנטענות על־ידי התובע, הבה נבחן אם התובע עמד בנטל ההוכחה הרובץ לפתחו והוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, את נסיבות פציעתו כפי שהן נטענו על־ידו.

7. בטרם נתחיל את מסענו ונבחן וננתח את חומר הראיות, חשוב לזכור ולהזכיר כי עסקינן בהליך אזרחי ועל־כן די בכך שהגרסה העובדתית העולה מדברי עדי התביעה קרובה יותר לאמת מזו העולה מ הגרסה לה טוענת הנתבעת. קרי: שמאזן ההסתברויות נוטה לטובת גרסת התובע [ ע"א 11172/05 – זיו אלון נ' נועם חדד ואח', תק-על 2009(4), 672 (21/10/2009), בסעיף 7. ראו גם חיבורו של יעקב קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009), חלק רביעי, בעמ' 1761 – 1767].

8. על־כן, טענת ב"כ הנתבעת בסעיף 2 בפרק "טענות הנתבעת" שבסיכומיו כי הוכחת העובדה השנויה במחלוקת צריכה להיות "נקייה מספקות", היא טענה שאינה מדויקת כלל ועיקר הואיל ו"בהליך האזרחי אין התובע נדרש להוכיח את תביעתו מעבר לספק סביר אלא להוכיח כי גרסתו, העולה מן העובדות אותן הציג, מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסת הנתבע. זאת ועוד, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות, בית המשפט אינו מנוע מלקבוע כי בעל דין פלוני עמד בנטל השכנוע, במידה הדרושה להוכחת טענתו" [ע"א 1278/15 – מחמוד עבאס נ' מועצה מקומית ג'ת (פורסם בנבו, 30.08.2016), פסקה 37. ראו גם: ע"א 8385/09 – המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 09.05.2011), פסקה 24; ע"א 260/82 – שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4) 253, בעמ' 256 ז' – 257 רישא].

9. בכתב התביעה נטען כי " ביום 21.3.15, בשעה 14:30 או בסמוך לכך, התובע נכנס לרכבו וישב במושב הנהג לקראת נהיגתו ברכב. תוך כדי כך, דלת הרכב נסגרה על אצבע 5 ביד שמאל שהיתה מונחת על משקוף הדלת שליד הנהג, דבר אשר גרם לפגיעת האצבע האמורה" (סעיף 3 ל כתב התביעה).

10. בסעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע כי "ביום התאונה, בשעה 14:30 או בסמוך לכך, אני עמדתי לנסוע עם הרכב ולשם כך נכנסתי לרכב וישבתי במושב הנהג כדי להסיע את הרכב. תוך כדי כך, כאשר ישבתי במושב הנהג ובהיותי מכוון את ישיבתי במושב זה אך טרם סגרתי את הדלת שלידי, דלת הרכב נסגרה על אצבע 5 בידי השמאלית שהייתה עדיין מונחת על משקוף הדלת (שליד הנהג), אחד מילדים שהיו משחקים, רצים ורדפו אחריו, כאשר היה רץ בכיוון הנגדי לכיוון הרכב וחלף משם, סגר את הדלת של הרכב על ידי, דבר אשר גרם לפגיעת האצבע האמורה".

11. גרסת התובע האמורה עמדה במבחן החקירה הנגדית ולא התגלו בה סתירות בוודאי לא סתירות מהותיות . התובע העיד בחקירתו כי ביום התאונה, שהיה יום שבת בשבוע – שהוא יום המנוחה השבועית שלו – הוא נח בבית ו עד השעה 14:30 לערך, שאז התכוון לנסו ע לעיר אום אל־פחם לצורך סידורים ובכדי לעשות קניות (עמ' 4 – 5 לפרוטוקול הדיון מיום 11/07/2017). יצוין כי התובע מתגורר בכפר מוסמוס הסמוך (סעיף 1 לתצהירו).

12. באמצע החקירה הנגדית של התובע – לאחר שהובהר כי התובע הגיע לבית המשפט עם אותו רכב שחנה אותה עת במגרש החניה הסמוך לתחנת המשטרה בבית שאן – ביקש ב"כ הנתבעת כי התובע "ידגים" אופן התרחשות התאונה כדי שיהיה ניתן להתרשם מ" ההתכנות והאפשרות להתרחשות התאונה" כנטען על־ידי התובע. ב"כ הנתבעת ביקש לשכנע בדבר חשיבות ההיעתרות לבקשתו בשים לב שהמדובר בעדות יחידה של בעל דין (עמ' 5 לפרוטוקול, שור' 23 – 26).

13. זכור לי כי התובע לא התלבט והביע במיידי נכונותו, ללא כל היסוס , לביצוע השיחזור כבקשת ב"כ הנתבעת אף מבלי לבקש להתייעץ עם בא כוחו בנושא , אף שהדברים לא באו לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון. גם ב"כ התובע לא התנגד לבקשתו של ב"כ הנתבעת. על מנת למנוע ספקולציות בקשר לכך ובכדי למנוע וויכוחים מיותרים על היתכנות או היעדר היתכנות התרחשות הפגיעה כנטען על־ידי התובע, נעתרתי לבקשתו – הלא שגרתית יש לומר – של ב"כ הנתבעת. על אתר יצאנו (מותב זה, באי כוח הצדדים, התובע ולמיטב זכרוני נציגה ממשמר בתי המשפט) למקום שבו חנה הרכב – מרחק הליכה מבית המשפט – ואז התובע ביצע שיחזור של התאונה. עם חזרת נו לבית המשפט וחידוש הדיון תיעדתי בפרוטוקול הדיון את מהלך השיחזור, וכך ציינתי שם:

"הערת בית המשפט: במהלך ההפסקה נעשה ביקור בחנייה והתובע הדגים כיצד התרחשה לטענתו התאונה. התובע נכנס לרכב התיישב על כיסא הנהג, רצה להחזיר אותו אחורה מכיוון שלטענתו היה קרוב מידי והיה מותאם לנהיגת אשתו שגם היא נוהגת באותו רכב, כאשר הדלת שליד הנהג נשארה פתוחה, כף ידו השמאלית מונחת במלואה על המשקוף של הרכב ואז לדבריו פתאום נטרקה הדלת על ידו השמאלית כתוצאה מכך נפגע ויצא מהרכב כשהוא מחזיק ביד הפגועה ולדבריו סינן קללות לעבר הילדים ששיחקו במקום ואשר לדבריו אחד מהם טרק את הדלת על ידו" (עמ' 6 לפרוטוקול, שור' 9 – 14)

14. כאן המקום להעיר כי התובע ביצע את השיחזור בצורה חלקה למדי וללא כל קושי , התחבטות או התלבטות מצידו, כאשר מנגנון הפגיעה בהחלט מתיישב עם גרסת התובע והשיחזור שהוא עשה .

15. אינני רואה כל פסול בכך שבכתב התביעה לא צויין כי טריקת דלת הרכב הייתה תוצאה מהמשחק ששיחקו הילדים בשכונה, שכן בהתאם לתקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כתב התביעה יכיל את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה " וסבורני כי הפירוט שניתן במסגרת כתב התביעה מקיים אחר דרישה זו.

16. יש לציין כי גרסת התובע על מעורבות הילדים הועלתה כבר בטופס הודעה על תאונת דרכים שהוגשה על־ידו יומיים בלבד אחרי התאונה למשטרת ישראל (נ/5).

17. עדות התובע באשר לאופן התרחשות התאונה הייתה עדות מהימנה עלי ואני נותן בה אימון מלא. התובע היה עקבי בגרסתו באשר למעורבות הרכב למן היום הראשון עת צוין בסיכום ביקור בחדר לרפואה דחופה במרכז אלנור הרפואי – אליו פנה התובע בהתחלה בעקבות התגברות כאביו מספר שעות לאחר הפגיעה – כי " לדבריו דלת של רכב נסגרה על ידו" (בסעיף: "בדיקה גופנית ודיון"). בהמשך, בתחתית הדף ובמקום המיועד לציון סיבת הפניה לחדר לרפואה דחופה סומנה האפשרות הראשונה (" תאונת דרכים") ובנוסף צויין בשנית כי "נסגר דלת רכב על ידו השמאלית".

18. כאמור לעיל, גם בטופס הודעה על תאונת דרכים שהוגשה על־ידו יומיים בלבד אחרי התאונה למשטרת ישראל (נ/5) מגוללת גרסה זהה באשר לאופן התרחשות התאונה וכך צויין בטופס זה: " עליתי לרכב פתחתי את הדלת היו ילדים ברחוב הכביש משחקים אחד פגע בדלת דחף אותו כשהיה רץ ואחרים רודפים אחריו ואז פגע ביד שלי".

19. עדותו של התובע נתמכה גם על־ידי שני עדי התביעה הנוספים – אשתו של התובע סמאהר וגיסו מר עמאד אלדין שרקאוי – שפגשו בו בסמוך מאוד לאחר פציעתו. הגיס שרקאוי שבזמן התרחשות התאונה עשה דרכו במקרה לעבר בית חמו (שגר באותו בניין בו מתגורר התובע), הבחין בתובע עומד ליד הרכב מחזיק את ידו השמאלית בידו הימנית ומניע אותה למעלה ולמטה (ובעדותו בבית המשפט אף הדגים לנו את התנועה – ראו עמ' 11 לפרוטוקול, שור' 27 – 28), וכששאל אותו לפשר הדבר ענה לו התובע כי אחד הילדים סגר את דלת הרכב על ידו (סעיף 4 לתצהירו של מר שרקאוי). עד זה חזר על גרסתו בחקירתו הנגדית מבלי שהתגלו בה סתירות כלשהן. גם עד זה הותיר עלי רושם אמין ביותר מהאופן שבו הוא העיד בחקירתו הנגדית. עד זה גם אישר שהוא ראה "ילדים שרצים בסביבה" (עמ' 12 לפרוטוקול, שור' 14 – 16).

20. מהיותה של עדות הגיס מר שרקאוי מתייחסת לאמירות התובע שנאמרו על־ידו בסמוך מאוד לאירוע הפגיעה והמסבירות את תנועות הידיים שביצע אותה עת, ניתן לסווגה, לרבות ובייחוד לעניין הדברים שנמסרו לו מפי התובע בזמן שהוא עמד ליד הרכב והחזיק בידו הפצועה כשהוא "נאנח מכאבים" (עמ' 11 לפרוטוקול, שור' 30), כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה בהיותה מעין רס-גסטה [ראו: חיבורו הנ"ל של קדמי, חלק שני, בעמ' 587 – 595; ע"א (מחוזי ת"א) 38608-01-11 – רם זיטמן נ' יורוקום שיווק (1986) בע"מ ( פורסם בנבו, 27.09.2012), פסקה 7; וכן פסק דינה של השופטת בן־פורת, כתוארה אז, ב-ת"א (י-ם) 223/64 – סול אפריאט נ' צ'ארלס אבוטבול ואח', פס"מ נ"ח 3, בעמ' 12 – 13 ]. כידוע, "הטעם המצדיק את החריג לגבי אמירות כאלו, נעוץ בכך שהאימרה מהווה תגובה ספונטנית מיידית לאירוע מרגש פתאומי, בנסיבות שאינן מקימות יסוד לחשש שהתגובה כוזבת" [ חיבורו הנ"ל של קדמי, בעמ' 590]. בהמשך מציין קדמי כי " נראה כי לאימרה המתקבלת כראיה מכוחו של חריג זה משקל עצמאי משלה; ובתור שכזו בכוחה להתווסף לעדותו של האמור ולחזק את מהימנותה (אם לא למעלה מזה)" (שם, בעמ' 594).

21. כאמור לעיל, גם אשתו של התובע – סמאהר – העידה מטעמו והיא ציינה כי מספר דקות לאחר שהוא עזב את הבית במטרה לנסוע לאום אל־ פחם, הוא חזר לביתו כשהוא מחזיק את ידו ונראה כאוב ואז סיפר לה את אשר אירע. על גרסה זו חזרה סמאהר בחקירתה הנגדית מבלי שב"כ הנתבעת הצליח להעלות בה בקיע ים. עדותה של סמאהר – כמו יתר עדויות התביעה – הייתה עדות מהימנה . עדה זו אף הפתי עה לטובה את הנוכחים באולם בית המשפט כשדיברה בשפה העברית ובצורה רהוטה ושוטפת.

22. לא פלא שב"כ הנתבעת לא ידע להצביע במסגרת סיכומיו על סתירות בתוך כל אחת מהעדויות או בין העדויות לבין עצמן בקשר לנסיבות פגיעתו של התובע, וכן בקשר למעשיו לפני ואחרי הפגיעה. סתירה אחת ויחידה עלתה בין עדות התובע לבין עדות גיסו מר שרקאוי בקשר עם השאלה אם יתר גיסיו של התובע נכחו בבית חמו כשהוא הגיע לשם מספר שעות לאחר הפציעה, כאשר התובע טען שיתר הגיסים נכחו באותו מעמד בבית חמו (עמ' 10 לפרוטוקול, שור' 8 – 12) בעוד שהעד שרקאוי טען שרק הוא והתובע היו נוכחים מבין כל הגיסים (עמ' 13 לפרוטוקול, שור' 10). חשוב לציין כי בכל יתר הפרטים לא נמצאו סתירות כלשהן בין שתי העדויות.

23. עוד משליך ב"כ הנתבעת את יהבו על כך שהתובע ואשתו לא גילו בתשובותיהם בחקירתם הנגדית את מלוא המידע אודות עברו הרפואי של התובע.

24. כאן המקום להפנות ל הוראת סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, שבה נקבע כי " סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". לאור זאת, נקבע ש"הכלל בעניין זה הינו כי מהימנותו של עד תיפגע רק מקום בו נפלו בעדותו סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין שלא ניתן להן הסבר מניח את הדעת" [ע"פ 5853/12 – פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(1), 1497 (14/01/2013), פסקה 11. ראו גם: ע"פ 8994/08 – פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(3), 3242 (01/09/2009), פסקה 15].

25. אם כן, על בית־המשפט להבחין "בין סתירות ששורשן בטבע האנושי, לבין סתירות "אמיתיות" המעלות חשש של אמירת שקר" [ע"פ 1751/10 – פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2012(2), 4373 (05/06/2012), פסקה כ"ח]. " ודוק; סתירות בעדותם של עדים, אין בהן כשלעצמן כדי למנוע מבית המשפט לקבוע עובדות שלגביהן חלו הסתירות (...). שמע מינה, כי קיומן של סתירות אינו מאיין את דברי העדים הנוגעים בדבר" [ע"פ 4223/07 – פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 3160 (29/11/2007), פסקה 9. ראו גם: ע"פ 2064/14 – בלאל קואסמי נ' מדינת ישראל, תק-על 2015(1), 8909 (24/02/2015), פסקה 18]. " פרכות וסתירות שנמצאו בעדות אינן מחייבות בהכרח את המסקנה כי עיקר העדות אינו אמין" [ע"פ 8444/15 – יעקב אלעד אלקסלסי נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(4), 2301 (27/10/2016), פסקה 12. ראו גם: ע"פ 2478/12 – סאטי אגבריה ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2015(2), 6461 (13/05/2015), פסקה 17; וכן עע"מ 8870/11 – לוז סטלה פז גונזלס נ' משרד הפנים ואח', תק-על 2013(2), 3243 (25/04/2013), פסקה 18]. " הנה כי כן, כדי שהסתירות תכרסמנה, או תאיינה לחלוטין את העדות שמדובר בה, עליהן להוות סתירות "מוכוונות מטרה", או סתירות מהותיות" [ע"פ 1965/14 – רן אילני נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(3), 6680 (17/08/2016), פסקה 36].

26. אינני סבור כי הסתירה בקשר למספר הגיסים שנכחו בבית חמו של התובע ואי־פירוט מלוא עברו הרפואי והתאונתי של התובע גורעים ממהי מנות העדים שהופיעו בפני משאין עניינים אלה " נוגעים ל"גרעין הקשה" של העדות בדבר אופן התרחשות התאונה, שלא נסתר" [ ע"א (מחוזי ירושלים) 9592/06 – ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי (פורסם בנבו, 06.09.2007), פסקה 5. ראו גם: ת"א (מחוזי ירושלים) 7078/05 – ח.ל. נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (פורסם בנבו, 13.08.2009) , בפסקה 30; וכן ע"א (מחוזי י-ם) 57421-05-11 – אריאלה פרידמן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל (פורסם בנבו, 11.10.2011) ].

27. כמו־כן, אין אני מקבל את טענותיו של ב"כ הנתבעת אודות חוסר ההיגיון שבגרסת התובע. ההפך מכך הוא נכון כפי שאף התובע שיחזר אופן התרחשות התאונה. לדברי ב"כ הנתבעת אין זה סביר שרק אצבע חמישית היא זו שתיפגע כתוצאה מסגירת הדלת, ואולם דווקא עובדה זו מתיישבת עם גרסת התובע הואיל והדלת נסגרת בזווית ומש כך זה אך טבעי שהאצבע החמישית היא הראשונה שעליה נסגרת הדלת. ב"כ הנתבעת העלה טענה זו במהלך הדיון ו זכור לי היטב כיצד המחשתי לו את הדברים שלעיל והבהרתי שדווקא עמדתו אינה הגיונית. למעשה, כדי שהדלת תגיע ליתר האצבעות, היא הייתה צריכה לקטוע את האצבע החמישית, מה שלמרבה המזל לא אירע במקרה זה.

28. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי סביר יותר שהתובע היה מחזיק את ההגה ולא את משקוף הדלת. התובע בעת השיחזור הראה לנו כי מושב הנהג היה כל כך קרוב להגה משום שהיה מותאם לנהיגת אשתו סמאהר. במצב זה, החזקת משקוף הדלת סבירה לחלוטין ונוחה יותר בהתחשב במבנה גופו של התובע כפי שאף התרשמתי במו עיני בעת השיחזור.

29. ב"כ הנתבעת טוען כי בסופו של יום עניין לנו בעדות יחידה של בעל דין ומשלא נמצא לה סיוע, הרי שיש לדחות את התביעה. אינני שותף לעמדתו זו של ב"כ הנתבעת. ראשית, עדות התובע נמצא לה סיוע בעדותו של הגיס שרקאוי, שעדותו הינה, כאמור לעיל, מעין רס גסטה [השוו: ע"א 69/75 – פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא(1) 203, בעמ' 208 ג' – ד'; ע"א 7255/98 – קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' הירש ארפד (פורסם בנבו, 10.01.2001) , פסקה 3 סיפא].

30. שנית, אותו חיזוק הנדרש על־פי סעיף 54 לפקודת הראיות נמצא גם נמצא במקרנו בשים לב לעולה מהתיעוד הרפואי הסמוך לאחר התאונה כמו גם מטופס הודעה על תאונת דרכים (נ/5), שבהם מצויינת הגרסה שעל־פיה הפציעה נגרמה כתוצאה מסגירת דלת הרכב. גרסת התובע באשר לסיבת פגיעתו הופיעה גם בתיעוד הרפואי המאוחר ליום התאונה. קולעים לענייננו הדברים שנאמרו ב-ע"א 8388/99 – הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' מימי בן־ארי, פ"ד נו(4) 689 (2002):

"בא־כוח המבטחות טוען כי היה מקום לייחס משקל רב לעובדה שבן־ארי נמנעה מהבאת עדויות חיצוניות לאירוע, וכן כי היה על בית־המשפט לפרט באופן מיוחד את נימוקי החלטתו, שלטענתו ניתנה על בסיס עדותה היחידה של בן־ארי, כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – הפקודה). דא עקא, בית־המשפט נימק את החלטתו ביחס להתרחשות התאונה לא רק בעדותה של בן־ארי, אלא גם ברישומי בית החולים איכילוב שהגישו לו המבטחות. אמנם, המוצג נ/14 והמוצג נ/18, שעליהם מסתמך בית־המשפט, הם למעשה אותו מסמך, כאשר הראשון הינו נוסח מודפס של האמור באחרון, אך גם מסמך יחיד זה הוא חיזוק מספיק לעדותה של בן־ארי, שכן הוא מתעד חבלות גוף שנגרמו לבן־ארי, ואף מביא מפיה את הטענה, כי "לדבריה נפגעה בתאונת דרכים", וזאת במועד סמוך לאחר התאונה. אין כל חשיבות לכך שבית־המשפט המחוזי אינו מציין את דבר היותו של המסמך חיזוק ואינו מזכיר את סעיף 54 לפקודה (...). די בכך שקיים חיזוק מספיק לעדותה של בן־ארי לעניין תאונת הדרכים. אכן, בעדותה של בן־ארי נתגלו סתירות, והיא אף מעוררת תמיהות מספר, אך לאור האמון של בית־המשפט המחוזי בחלק עדותה בדבר קרות התאונה, והואיל והיא ייחסה את פגיעותיה לתאונת דרכים כבר באשפוזה הראשון, לא נתערב במסקנתו של בית־המשפט המחוזי בנקודה זו" (שם, בעמ' 699 ו'-ז' – 700 א'-ב' )

31. עוד בעניין זה ראו את שנקבע ב-ע"א (תל-אביב-יפו) 2109/00 – פרנקו דוד נ' אררט בע"מ – חברה לביטוח, תק-מח 2003(2), 686 (08/04/2003):

"לגבי קרות האירוע, אין לומר כי היתה כאן עדות יחידה בלבד וכי לא הוכח קיום האירוע במידה הראויה. בצד עדותו של המערער עצמו, שלא נפל בה כל פגם, הובאו בפני בית המשפט מסמכים שונים שיש בהם חיזוק ניכר לגירסתו. די לעיין בתעודת חדר המיון של בית-החולים פוריה בטבריה המתייחס לטיפול במערער ביום התאונה ובו מצוי תיאור מפורט של פרטי התאונה מפיו של המערער. נסיון החיים מלמדנו כי אדם המגיע לבית-החולים בסמוך לתאונה אינו מתוחכם עד כדי העלאת סיפור דמיוני על תאונה. אין ספק שתעודה זו יש בה חיזוק ניכר לגירסת המערער על התאונה... נכון הדבר שמדובר בדברים שיצאו מפי המערער עצמו, אך בנסיבות האמורות לא ניתן היה להתעלם מהם והתמיכה שיש בהם לעדות המערער" (שם, בפסקה 6)

32. עוד בעניין זה ראו: ע"א (ירושלים) 9592/06 – ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי ואח', תק-מח 2007(3), 10282 (05/09/2007), פסקה 4; וכן פסק דינו של כב' השופט עמית, כתוארו אז, ב- ת"א (חיפה) 1130/05 – אבו סבית סאלם ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א, תק-מח 2008(2), 1405 (10/04/2008), פסקה 9; וכן ע"א (ירושלים) 11078/07 – שרה לוי סבג נ' שמעון פנגר וקסלר ואח', תק-מח 2008(2), 7683 (26/05/2008), פסקה 5.

33. שלישית, כפי שהקדמתי וציינתי, אני נותן אימון מלא בעדויות התביעה, שהיו עדויות כנות, משכנעות וקוהרנטיות ולא התגלו בהן סתירות באשר לאופן התרחשות התאונה ומעורבות הרכב, ואשר התחזקו על־ידי השיחזור שבוצע על־ידי התובע לנגד עיני מותב זה ועיניהם של באי כוח הצדדים, והרי די בכך כדי שיהיה ניתן לבסס פסק דין על סמך עדות יחידה של בעל דין או של בן זוגו [ראו: ע"א 231/72 – עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח', פ"ד כז(1), 679, בעמ' 681 מול אות השוליים א'; וכן ע"א 295/89 – חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו(1) 733, בעמ' 738 ב'-ג' ].

34. מכל האמור לעיל, אני קובע כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו והוכיח התרחשות התאונה בנסיבות הנטענות על־ידו. הליכך, עסקינן בתאונת דרכים והנתבעת חבה בפיצויו בגין נזקיו בהיותה מבטחת השימוש ברכב.

הנכויות הרפואית והתפקודית :

35. מטעם בית המשפט מונה ד"ר מאג'ד גנאיים כמומחה רפואי בתחום האורתופדי.

36. כתוצאה מהחבלה וכפי שעולה מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר התובע כמו גם מחוות דעתו של ד"ר גנאיים מיום 08/02/2017, לתובע נגרם קרע בגיד המכופף העמוק של הזרת. התובע עבר בבית חולים תל השומר (שיבא) ניתוח לשיחזור הגיד המכופף (בשני שלבים) ומאוחר יותר הוא עבר ניתוח שלישי לשחרור הגיד המכופף, כולל קיצור הגיד שהושתל באזור שורש כף היד (עמ' 2 לחוות דעתו של ד"ר גנאיים).

37. בסופו של יום "התוצאה הסופית היתה לא טובה, הגיד לא עובד ואינו מבצע כיפוף" (עמ' 4 לחוות דעתו של ד"ר גנאיים). לא זו אף זו, כתוצאה מהניתוח באצבע חמישית, שלדעת ד"ר גנאיים בוצע באיחור מה, נגרמה הגבלה בכיפוף אצבע רביעית.

38. ד"ר גנאיים העניק לתובע נכות צמיתה בשיעור של – 8% בגין קשיון לא נוח באצבע חמישית וכן נכות נוספת בשיעור של – 5% בגין קשיון נוח באצבע הרביעית.

39. למרות שלכתחילה הנתבעת ביקשה לחקור את ד"ר גנאיים אודות האמור בחוות דעתו, אלא שמאוחר יותר היא ויתרה על זכותה האמורה כאמור בהודעת בא כוחה מיום 10/09/2017. משכך, יש לראות את הנתבעת כמי שאינה חולקת יותר על קביעותיו ומסקנו תיו של ד"ר גנאיים [ראו: ע"א 260/82 – שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4), 253, בעמ' 258 א' – ב'; ע"א 4445/90 – "עמיגור" בע"מ נ' יצחק מאיוסט ואח', תק-על 94(2), 674, פסקה 7; ע"א (מחוזי ת"א) 1286/03 – אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' אלון ארבן, תק-מח 2005(1), 9891, פסקה 5(אא); ת"א (מחוזי יר') 1950/87 – ד"ר אברהם פישר נ' א' טרגר דירות להשכרה ירושלים (1974) בע"מ, תק-מח 91(1), 502, פסקה 4].

40. ב"כ הנתבעת טוען במסגרת סיכומיו שיש להתעלם מהנכות בשיעור 5% שהוענקה לתובע על־ידי ד"ר גנאיים בגין הקישיון הנוח באצבע רביעית שלא נפגעה כתוצאה מטריקת דלת הרכב. אין בידי להסכים עם טענה זו, שכן מחוות דעתו של ד"ר גנאיים עולה בבירור כי הנכות באצבע רביעית הינה תולדה של הניתוחים שעבר התובע בעקבות התאונה (ראו סעיף 1 בעמ' 5 לחוות הדעת). על־פי מסקנותיו של ד"ר גנאיים, הרי שחלק מהנכות הצמיתה שנותרה אצל התובע מקורה למעשה ברשלנות רפואית המתבטאת באי־ניתוח התובע בזמן, אלא שאין בכך כדי לשנות הואיל וכבר נקבע כי "בכל הנוגע להתרשלות רפואית "רגילה" בעקבות התאונה הלכה היא כי העילה העומדת למי שנפגע בתאונת דרכים, על פי חוק הפיצויים, עומדת לו גם בגין החמרת הנזק שארעה עקב טיפול רפואי רשלני" [חיבורו של אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, תשע"ב-2011), בעמ' 396, וכן בעמ' 399. ראו גם: ע"א 3765/95 – אכרם חוסיין נ' ד"ר שלמה טורם, פ"ד נ(5) 573 (1996), בעמ' 583 ז'; ע"א 6894/15 – משה זלצר נ' יעקב אבירם (פו רסם בנבו, 07.09.2017), פסקה 24; וכן רע"א 4394/09 – גרגורי לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ (פורסם בנבו, 30.12.2010) , פסקה 14].

41. יצוין כי ד"ר גנאיים סב ור שיש מקום להפעיל במקרה זה את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, במלואה ולהגדיל את הנכות באופן שהיא תועמד על שיעור של – 19%. צודק ב"כ הנתבעת בטרונייתו בעניין זה. קביעתו האמורה של ד"ר גנאיים בדבר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי הנ"ל מהווה חריגה מסמכותו באשר קביעת הנכות התפקודית מסורה כל כולה לשיקול דעת בית המשפט ועל כך אין צורך להכביר מילים [ ראו והשוו: ע"א 9380/11 – "הפול" המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' חליפה איפתאח (פורסם בנבו, 15.03.2012) , פסקה 4; ע"א 3454/11 – בוקאעי בלאל נ' חדוה אביטל (פורסם בנבו, 11.10.2011) , פסקה 1; רע"א 10489/08 – ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית נ' רחמים נחמיה (פורסם בנבו, 19.05.2009) ; וכן ע"א 516/86 – "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' שמעון אזולאי, פ"ד מ(4) 690].

42. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם כליל מדבריו של ד"ר גנאיים כי "בעקבות פציעה זו וכתוצאה ממנה, מר עליאן אינו מסוגל לעבוד עבודות הדורשות שתי ידיים, או פעולות של אחיזה בחפצים ביד שמאל, הן בגלל ההגבלה בתנועה והן בגלל הכוח הירוד ביד, מה עוד ומר עליאן עובד כנהג אוטובוס ולדעתי הוא לא יכול לחזור לעבוד במקצוע זה באופן תקין" (עמוד 4 לחוות דעתו, פסקה אחרונה).

43. התובע ביקש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של – 19% לעומת נכותו הרפואית המשוקללת העומדת על שיעור של – 12.6%. אמנם המדובר הוא בנכות תפקודית באופייה בהינתן העובדה שמדובר בנכות אורתופדית וכן בשים לב לעברו התעסוקתי של התובע (נהג אוטובוס ומקודם עבד בעבודות שיפוצים – עמוד מספר 4 לפרוטוקול, שור' 1 – 5), ואולם לא מצאתי בנסיבות המקרה שלנו לסטות מה עין חזקה המזהה ברגיל את הנכות התפקודית עם הנכות הרפואית, אשר נקבעה כחלק מהמגמה להאחדת כללי החישוב בתביעות נזקי גוף [ראו: ע"א 7008/09 – ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר, תק-על 2010(3), 3288 , פסקה 14 לפסק דינו של כב' השופט עמית; ע"א 6601/07 – סאבר אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2010(3), 2548, פסקה 11; ע"א 3212/07 – קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' לאה חכים, תק-על 2008(4), 3428, פסקה 3; וכן ע"א 4946/06 – צל דוד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2008(1), 5855, פסקה 5], אם כי ברור שהבחינה לעולם היא אינדיבידואלית ותלויה, בין היתר, באופי ומהות הנכויות שהוסבו לניזוק בעקבות פגיעתו כמו גם בעיסוקיו.

44. לפיכך, יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור משוקלל של – 12.6% כשיעור נכותו הרפואית.

45. יחד עם זאת, חשוב להבהיר כי אין בהכרח זהות בין הנכות התפקודית " לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה" [ע"א 2577/14 – פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ ( פורסם בנבו, 11.01.2015), פסקה 6].

כאב וסבל:

46. התובע יליד 01/11/1974, לתובע נקבעה נכות רפואית משוקללת בשיעור של – 12.6%. התובע היה מאושפז בעקבות התאונה הנדונה בסך הכל תקופה של שמונה ימים.

47. בהינתן האמור ובהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 , זכאי התובע לפיצוי בסך של – 23,103 ₪ בראש נזק זה, נכון ליום מתן פסק הדין .

הפסדי שכר בעבר :

48. התובע עובד שכיר בחברת דן חברה לתחבורה ציבורים בע"מ ומתלושי שכרו עולה כי הוא החל לעבוד בשורותיה עוד ביום 12/08/2009.

49. בסעיף 15(ג) לסיכומי התובע נטען כי שכרו הממוצע ערב התאונה עמד על סך של – 12,155 ₪ (לאחר ניכוי מס הכנסה) . נתון זה מתיישב עם העולה מתלושי שכרו של התובע כפי שאלה צורפו לתצהירו. בעניין זה יצויין כי מתלוש שכרו של התובע בגין חודש 12/2014 עולה כי שולם לו במצטבר באותה שנה סך של – 161,489.77 ₪ ברוטו. קרי: סכום חודשי ממוצע של – 13,457.48 ₪ ולאחר ניכוי מס הכנסה באותו סדר גודל כעולה מתלושי השכר ביחס לסכום שכזה, אכן מתקבל כי הסכום לו טוען התובע בסיכומיו משקף אל נכון בסיס שכרו.

50. התובע עותר לפצותו בסך של – 150,988 ₪ בגין הפסדי שכר לעבר שהינו ההפרש בין בסיס שכרו החודשי הממוצע כאמור לעיל לבין השכר שהשתכר בתקופה שלמן חודש 04/2015 ועד לחודש 06/2016, ועד בכלל.

51. כאן המקום לציין כי עיון בתלושי שכרו של התובע בגין החודשים 07/2016 – 02/2017 (לא צורפו תלושים לתקופה שלאחר מכן), מעלה כי התובע חזר למעשה להיקף עבודתו הרגיל והמלא והוא השתכר סכומים המשתווים לשכר החודשי הממוצע שהיה לו ערב התאונה. מכאן מובן מדוע התובע אינו דורש בסיכומיו פיצוי עבור התקופה האמורה.

52. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר גנאיים, קבע לתובע נכות זמנית בשיעור של – 100% לתקופה שמיום התאונה ועד ליום 10/06/2016.

53. עוד יצוין כי מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר התובע, עולה כי הוא עבר מספר ניתוחים בידו: בחודש מאי 2015 , בחודש אוגוסט 2015, וכן בחודש ינואר 2016 . בחודש יולי 2016 התאשפז התובע במטרה לעבור עוד ניתוח ואולם לאחר דיון שנערך בעניינו על־ידי הצוות הרפואי ולאחר שהוסברו לו הסיכויים והסיבוכים הכרוכים בניתוח הנוסף, הוחלט בסופו של יום שלא לנתחו.

54. התובע צירף לתצהירו תלושי השכר ודפי "פירוט וריכוז שעות עבודה" – למעט בגין החודשים ינואר עד מאי 2016 – ומהם עלה כי בחודש אפריל 2015 עבד יומיים, בחודש יולי 2015 עבד רג יל ואילו בחודש אוגוסט 2015 עבד במשך המחצית הראשונה של החודש, כאשר ביתר החודשים (עד לאמצע חודש יוני 2016, ועד בכלל) הוא היה בחופשת מחלה ולא עבד בפועל.

55. באשר לחודשים ינואר – מאי 2016, אמנם לא צורפו תלושי שכר (משום שכנראה לא הוצאו כאלה) ואף לא כרטיסי נוכחות, אלא שמתלוש השכר בגין חודש יולי 2016 (תלוש חודש 06/2016 מושחר ואינו קריא) עולה מהנתונים המצטברים שבחלק התחתון בעמודה הימנית בתלוש , כי התובע לא עבד בחודשים הנ"ל ולא שולמו לו סכומים כלשהם במהלכם. שוב אזכיר כי בחודש ינואר 2016 עבר התובע את הניתוח השלישי ועל־כן זה אך סביר וטבעי שהוא היה באי כושר באותה תקופה.

56. בהינתן קביעת ד"ר גנאיים בעניין תקופת אי הכושר המוחלט, וכן בשים לב לניתוחים שעבר התובע ומועדיהם, כמו גם לעולה מתלושי השכר וכרטיסי הנוכחות, אני מקבל חישובי התובע בראש נזק זה בהתאם לדף החישובים שצורף לסיכומים מטעם התובע, אשר מבטאים אל נכון את הפסדי השכר בפועל שנגר מו לתובע אך בכפוף להסתייגות אחת עליה אעמוד בהמשך.

57. כאמור לעיל, במהלך התקופה הנזכרת לעיל (אפריל 2015 – יוני 2016) התובע עבר ניתוחים מורכבים בידו השמאלית ועל־כן זה אך טבעי שהוא לא יהיה מסוגל לחזור לעבודתו כנהג אוטובוס, עבודה הדורשת הפעלה תקינה של שתי הידיים, והעובדה שבתקופה מסויימת הוא כן הצליח לעבוד בין ניתוח אחד לשני אינה צריכה לעמוד בעוכריו אלא דווקא ראויה לשבח ולהערכה משהיא מעידה על כך שלא מדובר במי שמבקש להגדיל ולנפח את נזקיו.
58. יצוין, כי בחלק מהתקופה שולמו לתובע על־ידי חברת הפניקס כספים שהוגדרו "דמי מחלה" בסך כולל של – 8,475.98 ₪ [ראו תלושי השכר של חודשים אפריל, מאי, יוני וספטמבר לשנת 2015] . לטענת התובע, המדובר "בניצול משאב פרטי" ועל־כן אין להביאו בחשבון. בעניין זה יש לומר שתיים: ראשית, לכאורה, אין מדובר בתשלום ששולם על־ידי המעסיק אלא על־ידי חברת ביטוח. התובע לא הוכיח מהות התשלום ולא הוכיח כי הוא שולם מכוח חוזה ביטוח [והנטל להוכיח זאת מוטל עליו – ראו: ע"א 9357/09 – אילנה עמיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ( פורסם בנבו, 12.05.2011), פסקה 8], ועל־כן יש לנכותו מסכום הפסדי השכר בעבר משום שמדובר בטובת הנאה שצמחה לתובע כתוצאה מהפגיעה [ראו: ע"א 4232/13 – אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' אלי בלום ( פורסם בנבו, 29.01.2015), פסקה 32(ג) וההפניות שם].

59. שנית, התובע לא הוכיח כי "דמי המחלה" ששולמו לו על־ידי הפניקס פוגעים במכסת ימי המחלה שהצטברה לזכותו ועל־כן אם יחלה בעתיד יתכן שלא יעמדו לזכותו ימי מחלה מספיקים וכי בשל כך לא יהיה זכאי לתשלום בתקופת מחלתו , והוא גם לא הוכיח כי אצל מעסיקתו נהוג לשלם לעובדים עם פרישתם פדיון ימי מחלה לא מנוצלים [ראו: ע"א 481/89 – ניסים חנונה נ' רשות הנמלים בישראל ( פורסם בנבו, 08.10.1992), פסקה 4; ע"א 587/89 – רוזנשטיין שאול נ' רפאל כהן ( פורסם בנבו, 22.12.1993), פסקה 5; וכן ע"א 450/05 – אברהם לחמיש נ' מרים חזק ( פורסם בנבו, 31.07.2007), פסקה 9].

60. על־כן, אני פוסק לתובע בגין ראש נזק זה סך של – 142,500 ₪ (לאחר ניכוי דמי המחלה ששולמו לתובע).

הפסד כושר השתכרות בע תיד:

61. כאמור לעיל, קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מלמדת בהכרח על מידת הגריעה בכושר ההשתכרות. " השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן – האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו " [ע"א 286/89 – מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול"), תק-על 91(2), 1472, פסקה 2 לפסה"ד. ראו גם: ע"א 512/88 – שלמה דוד נ' איתן רוקח, תק-על 91(1), 574, פסקה 5(ב)].

62. במקרנו, התובע חזר לעבודתו הסדירה ולאותו היקף משרה באמצע חודש יוני 2016 לערך מבלי שתחול גריעה בהכנסתו כעולה מתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע, ונדמה שעל כך אין התובע חולק כנלמד מעצם העובדה שבסיכומיו לא טען להפסדי שכר מאז חודש יולי 2016 ועד היום. עובדה זו יש בה כדי ללמד על כך שהנכות התפקודית שנותרה אצל התובע אינה מסבה לו פגיעה בהשתכרות , בוודא לא באותו שיעור , לפחות לא לעת הזו. התובע שמפנים עובדה זו והשלכותיה על אופן החישוב, אינו עותר בסיכומיו לפצותו בגובה הסכום המתקבל מחישוב אקטוארי מלא, אלא רק חלקי ואולם, כאמור, חישוביו מבוססים על נכות תפקודית גבוהה מזו שקבעתי.

63. ההלכה הפסוקה הכירה בכך שניזוק זכאי להיות מפוצה בגין עצם הפגיעה בכושר השתכרותו אף אם הוא חזר לעבודתו, וכך נפסק ב-ע"א 6553/96 – צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מלצר, פ"ד נג(1), 611:

"גם כאשר חוזר נפגע נכה לעבודתו הקודמת, אין לשלול את האפשרות שבעתיד לא יהיה מסוגל לחזור לכושר עבודתו הקודם וכי עקב כך תיפגע השתכרותו. כן יש להביא בחשבון את השיקול שהנפגע ישנה את מקום עבודתו או יעזוב אותו – מרצונו או בכורח הנסיבות – והשתכרותו תיפגע בשל כך " (שם, בעמ' 617 ד' – ה')

ראו גם: ע"א 4837/92 – "אליהו" חברה לבטוח נ' ג'ורג' בורבה, פ"ד מט(2), 257, בעמ' 262 ג' – ד'; וכן ע"א 722/86 – יאסר יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3), 875 , בעמ' 878 א' – ב'.

64. לפיכך, אני פוסק לתובע בגין מרכיב זה של התביעה סכום גלובאלי של – 150,000 ₪, המהווה כמחצית מהסכום המתקבל מחישוב אקטוארי מלא לפי שיעור הנכות התפקודית שקבעתי (12.6%) ולפי בסיס שכר של – 12,155 ₪ ומקדם היווון לעוד 23 שנים ותשעה חודשים (עד הגיע התובע לגיל 67) – 203.6589.

65. בעניין זה אני מנחה את עצמי בפסיקת בית המשפט העליון ב-ע"א 998/91 – עמי יפרח נ' "אליהו" חברה לביטוח בע"מ, תק-על 94(1), 817. במקרה זה לא נפגעה השתכרותו של התובע, שנקבעה לו נכות צמיתה אורטופדית בשיעור 10%, ובכל זאת בית המשפט פסק לו פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד בסכום השווה למחצית הפיצוי המתקבל מחישוב אקטוארי מלא לפי אחוזי נכותו הרפואית ( שם, בפסקה 5). כך גם נהג בית המשפט העליון ב -ע"א 7950/02 – דליה קלישבסקי נ' דוד לוין, תק-על 2007(2), 4439 , פסקאות 8 – 9 [ראו גם: ע"א (מחוזי נצ') 15-10 – מנורה חב' לביטוח נ' חיון אירין, תק-מח 2011(1), 3044, פסקה 37].

הפסדי פנסיה:

66. כידוע, המחוקק שינה באופן מהותי את הדין בכל הנוגע לזכויות הכלכליות של האדם העובד בישראל בהגיעו לגיל פרישה, כאשר ביום 30/12/07 נחתם צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957, שנכנס לתוקף כבר ביום 01/01/08. צו ההרחבה הנ"ל החיל על כלל העובדים והמעבידים בישראל הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שנחתם ביום 19/11/07 בין לשכת התאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית החדשה. בהתאם להוראות הצו הנ"ל, קיימת חובה על המעסיקים להפריש תשלומים עבור הבטחת פנסיה לעובד.

67. לגבי התקופה שלפני ה- 01/01/2008, ככל שהתאונה התרחשה לפני תאריך זה, בהעדר ראיות על כך שהופרשו עבור התובע סכומים כלשהם לקרן פנסיה, אין מקום לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה ממועד התאונה ועד ליום 31/12/2007. החל מיום 01/01/2008 ובהתאם להוראות צו ההרחבה האמור, יש לערוך את חישוב הפסדי הפנסיה לפי 10% מהפסדי השכר והחל מיום 01/01/2014 החישוב הוא לפי 12% מהפסדי ההשתכרות [ראו ע"א 1896/15 – פלוני נ' כמיל ג'ועיה ואח' (פורסם בנבו, 08.12.2015) , פסקה 7].

68. במקרה שלנו התאונה אירעה ביום 22/03/2015 ועל־כן חישוב הפסדי הפנסיה ייעשה לפי שיעור של – 12% מהפסדי השכר לעבר ולעתיד ומתקבל סך של – 35,100 ₪ (= 12% * 292,500 ₪ ס"כ הפסדי השכר לעבר ולעתיד).

עזרת צד שלישי:

69. התובע טוען כי בתקופת החלמתו הוא נזקק לעזרה שניתנה לו בעיקר על־ידי אשתו. בגין עזרה זו הוא מבקש לפסוק לו פיצוי בסך של – 65,000 ₪ לעבר וכן סך של – 50,000 ₪ לעתיד. לעומתו, הנתבעת הציעה לפצותו בסכום גלובאלי של – 5,000 ₪ ( סכום זה אף כולל בחלקו פיצוי בגין הוצאות למיניהן).

70. כידוע, " אין די בעצם קביעת נכות תיפקודית כדי לזכות את הנפגע בפיצויים תחת ראש נזק זה. פסיקת הפיצויים אינה אוטומטית: העזרה תלויה ביכולתו התיפקודית של הנפגע, והדבר נקבע בכל מקרה לגופו על יסוד ראיות הנוגעות לעניין" [ע"א 5012/90 – פאול טכטנברג נ' עטיה עזאלדין ושמיר חברה לביטוח (פורסם בנבו, 09.06.1994), פסקה 4].

71. לא הוכח בפני כי הפגיעה שנותרה אצל התובע כתוצאה מהתאונה, מגבילה את התובע בתפקודו היומיומי ולא הוכח בפני כי התובע אינו מסוגל לשרת את עצמו ולבצע את הפעולות היומיומיות הבסיסיות, ומכל מקום לא התרשמתי במהלך שמיעת עדות התובע מקיומה של מגבלה ממשית המונעת מבעדו את היכולת לבצע את הפעולות השגרתיות.

72. זאת ועוד, עצם העובדה שהתובע חזר לעבודתו כמקודם יש בה כדי להעיד כי התובע חזר לתפקוד מלא, ועובדה זו סותרת את הטענה בדבר היזקקותו לעזרת הזולת, למצער בתקופה שלמן יום חזרתו לעבודה רגילה [בעניין זה ראו והשוו: ע"א 151/84 – שאדיה חורי נ' בית החולים "המשפחה הקדושה", פ"ד מב(1) 779, בעמ' 783].

73. אכן, כעיקרון, עזרה רגילה ומקובלת הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינים אינה מזכה בקבלת פיצוי [ראו ע"א 810/81 – רפאל לוי נ' ציון מזרחי ואח', פ"ד לט(1), 477, בעמ' 493 ג'], ואומנם הוא שבפסיקה קיימת גישה שלפיה עזרה שניתנה לניזוק על־ידי קרובי משפחה ללא תמורה תזכה בקבלת פיצוי בגינה רק אם בפועל נגרמו לאותו קרוב הוצאות או הפסדים [ע"א 327/81 – אלימלך ברמלי ואח' נ' גאבלי עבדול חפוז ואח', פ"ד לח(3), 580, בעמ' 588 א; וכן חיבורו של ד. קציר פיצויים בשל נזקי גוף (מהדורה חמישית, תשס"ג- 2003), כרך א', בעמ' 835], אלא שמנגד ניתן להצביע על גישה אחרת – והיא הגישה הרווחת – שהכירה בזכות הפיצוי בגין עזרת צד ג' המוענקת לנפגע על־ידי בני משפחתו וזאת אף אם אותו בן משפחה לא סבל נזק ממון עקב עזרה זו אם מחומר הראיות עולה כי התובע – הניזוק היה מוגבל בתפקודו וכי סביר שמצבו אכן הצריך קבלת עזרה החורגת מן המקובל בין בני משפחה, שכן על־פי דידם של המצדדים בגישה זו המזיק לא צריך ליהנות ממאמציהם של אותם קרובי משפחה [ע"א 357/80 – יהודה נעים ואח' נ' משה ברדה ואח', פ"ד לו(3) 762, בעמ' 791 – 792; ע"א 5774/95 – יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3), 919, בפסקה 12(ג) לפסה"ד; ע"א 121/85 – דן וטובה ליאור נ' טובה ובנימין פרי, תק-על 98(2), 71, פסקה 9(י)]; ע"א 1164/02 – קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני-קטין (פורסם בנבו, 04.08.2005), פסקה 11; ע"א 1952/11 – חאלד אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו, 06.11.2012), פסקה 11; רע"א 7361/14 – פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 06.01.2015), פסקה 10].

74. במקרה שלנו, הגם שלא הוכח כי נגרמו הפסדי שכר לאשת התובע בעקבות העזרה הנטענת , הרי שלאור חומרת הפגיעה כמשתקף מהתיעוד הרפואי, וכן בשים לב לעובדה שהתובע עבר מספר ניתוחים והיה מאושפז בבית חולים שיבא המרוחק ממקום מגוריו , הרי שיש להניח כי בתקופת השנה וחצי שלאחר התאונה הוא אכן קיבל עזרה מוגברת מצד בני משפחתו החורגת מעזרה רגילה, ואין הנתבעת צרי כה ליהנות מעצם העובדה שהעזרה ניתנה לתובע על־ידי קרוביו או מכריו.

75. אי־לכך, בגין עזרת הזולת לעבר אני פוסק לתובע סכום גלובאלי בסך של – 10,000 ₪. לגבי העתיד, לא מצאתי הצדקה לפסיקת פיצוי כלשהוא בגין מרכיב זה הואיל והראיות בתיק מצביעות על כך שהתובע החלים מפציעתו וחזר לתפקוד מלא, ומכל מקום לא הוכח בפני אחרת.

הוצאות רפואיות ואחרות:

76. התובע עותר לפצותו בסך של – 10,600 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות שרק לגבי חלקן הוצגו קבלות.

77. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות הינן בגדר נזק מיוחד, אותו יש להוכיח באופן מפורט באמצעות ראיות על ההוצאות שהוצאו בפועל, שכן הלכה היא, ש" באותם המקרים, בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע – התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי" [ע"א 355/80 – נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד ל"ה (2) 800, 809 מול אות השוליים ו' – ז', וכן ע"א 605/88 – תבורי – בית חרושת למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 1, בעמ' 10 ו' – ז']. במקרה שלנו הוצגו אסמכתאות אך על חלק מהסכום המבוקש בגין ההוצאות הרפואיות והוצאות הנסיעות הנטענות .

78. הוצאות התובע הרפואיות מכוסות כולן על־ידי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994, במסגרת סל הבריאות ואין ניזוק בתאונת דרכים זכאי לקבל פיצוי בגין טיפולים רפואיים הכלולים בסל הבריאות [ סעיף 2(ב1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ]. התובע לא טען ולא הראה שטיפולים אלו אינם כלולים בסל הבריאות [ראו סעיף 6 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי; וכן ע"א 5557/95 – סהר חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אלחדד, פד"י נ"א (2) 724].

79. מוכן אני להניח כי לא תמיד ניזוק שנמצא טרוד במצבו הרפואי ואשר מצא עצמו מכתת רגליו בין המוסדות הרפואיים השונים לצורך קבלת טיפולים לריפוי מכאוביו יהיה ער לחשיבות שבשמירה על האסמכתאות בגין הוצאותיו לביסוס תביעתו המשפטית לכשזו תגיח לאוויר העולם, אם בכלל חשב עליה באותן עתים, ואולם במקרים כאלה הפיצוי שנפסק בהיעדר קבלות הינו פיצוי גלובאלי ובסכום מתון יחסית, אם כי קביעת הסכום תהיה תמיד תלויית הנסיבות הספציפיות של אותו מקרה.

80. בהחלט סביר כי התובע נדרש להוצאות רפואיות מסוימות, בעיקר תשלום דמי השתתפות לצורך קבלת טיפול ים רפואי ים ו כן עבור רכישת תרופות, כמו שיש להניח כי לתובע אכן נגרמו הוצאות נסיעה לצורך קבלת הטיפולים. על־כן, לאחר שלקחתי בחשבון מספר הביקורים שהיו לתובע במוסדות הרפואיים השונים, ובמיוחד בבית חולים שיבא, א ני פוסק לתובע פיצוי גלובאלי בראש נזק זה בסך של – 6,000 ₪.

סיכום התוצאה:

81. אשר־על־כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע ת לשלם לתובע סך של – 366,703 ₪. בנוסף, אני מחייב את הנתבע ת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד ב שיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק בגינו, וכן החזר האגרה ששולמה על־ידי התובע כשהיא משוערכת להיום.

82. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק־הדין לב"כ הנתבעת, שאם לא כן – הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, א' שבט תשע"ח, 17 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.