הדפסה

בית משפט השלום בבית שאן ת"א 32796-09-17

בפני
כבוד ה שופט אדהם ספדי

תובע
פלוני
ע"י ב"כ עו"ד אביעד אמזלג

נגד

נתבעות

1.מועצה אזורית עמק המעיינות
2.איילון חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד פ. ג'ובראן

פסק דין

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 06/12/1960, עקב תאונת עבודה מיום 18/12/2012 שארעה לו עת שעבד בשורות הנתבעת 1 בניקיון מקלטים ונפגע כתוצאה מנפילה מפתח יציאת חירום שבאחד המקלטים ונפגע בעיקר בכתף שמאל (להלן: " התאונה"). במועד התאונה, בוטחה הנתבעת 1 על ידי הנתבעת 2 בביטוח חבות מעבידים.
נסיבות התאונה
התובע מועסק אצל הנתבעת מס' 1 החל משנת 1983. ביום 01/12/2009 ניידה הנתבעת 1 את התובע מתפקידו במחלקת האשפה שבמועצה למחלקת תחזוקה לעבודה כאיש תחזוקה.
כאמור לעיל, התובע עבד כאיש תחזוקה והוא עסק בניקוי המקלטים הנמצאים בתחום השיפוט של הנתבעת 1. התובע עבד בצוות עם עוד אחד בשם משה מלכה. מדי פעם הנתבעת סיפקה לתובע ולמר מלכה נערים שהיו מסייעים להם בביצוע העבודות.
בין יתר פעולות הניקיון שהיה על התובע ומר מלכה לבצע במקלטים, נדרש גם לנקות פיר הנמצא מחוץ למקלט אליו מגיעים דרך יציאת החירום שבמקלט. לצורך כך, היה על התובע, או על מר מלכה, לצאת מפתח יציאת החירום דרך סולם המקובע לקיר והנמצא מתחת לפתח היציאה, לנקות את הפיר ולאחר מכן לחזור למקלט על ידי כניסה מפתח יציאת החירום.
ביום 18/12/2012 ובעת שהתובע ומר מלכה ניקו מקלט בקיבוץ מסילות, התובע עלה לנקות את הפיר ולצורך כך הוא יצא לשטח הפיר דרך חלון יציאת החירום שבמקלט. לאחר שסיים עבודתו והתכוון להיכנס בחזרה למקלט דרך אותו פתח יציאת חירום, ומאחר ולדבריו הגישה לסולם (המוביל מפתח יציאת החירום לרצפת המקלט) לא הייתה נוחה, הוא מעד ונפל ארצה. חברו לעבודה, מר מלכה, אשר שמע זעקותיו של התובע מיהר להגיע והוא מצא את התובע ישוב על הרצפה ללא יכולת תזוזה. בהמשך התובע הובהל לבית החולים העמק בעפולה.
גרסת התובע לגבי עצם התרחשות התאונה והאופן שבו היא התרחשה עמדה במבחן החקירה הנגדית, והיא נתמכה בעדותו של מר מלכה, שהגיע לזירת התאונה כשהנתבע עדיין היה שרוע על הרצפה נאנח מכאבים.
עיקרי גרסת התובע צוינו בסעיף 3 לטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה (צרוף לתע"צ), שם הוא ציין כי "בזמן עבודתו בתחזוקת מיקלטים ( כך במקור, א"ס) בקיבוץ מסילות, נפלתי ביציאת חרום בתוך המקלט. חברי לעבודה פינה אותי לבי"ח העמק", כאשר בסעיף 14 לטופס האמור אישרה הנתבעת 1 – באמצעות חתימתה על הטופס – "כי הפרטים שמסר העובד ומסרנו אנו בטופס התביעה הם נכונים לפי מיטב ידיעתנו". הדבר עולה כדי הודאה מצד הנתבעת הן לעצם התרחשות התאונה והן לעניין נסיבותיה ואופן התרחשותה, והנתבעות, שלא הביאו עדויות כלשהן מטעמן, לא הוכיחו כי הודאה זו ניתנה מתוך טעות או בתרמית או שלא מרצון חופשי, ועל כן הודאה זו עומדת בחזקתה [ראו: ע"א 697/72 שמעון ויסמונסקי נ' "מרכבים" מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד כח(1) 429 (1974); ע"א 185/75 דוד אוחיון נ' משה חיון, פ"ד לא(3) 820 (1977); ע"א (מחוזי ת"א) 33119-07-16 פלוני נ' שם טוב מאיר נכסים והשקעות בע"מ (17.08.2017), פסקה 33; וכן ת"א (מחוזי חיפה) 345/93 יאסר קעדנה נ' מסארווה הישאם יוסף (16.10.2000), פסקה ל"ה].
זאת ועוד, מקריאת סיכומי הנתבעות עולה כי למעשה הן אינן חולקות על עצם אירוע התאונה כנטען.
לאור האמור, נוכח עדויות התובע והעד מטעמו, שבעניין זה היו עקביות ומהימנות בעיני, וכן לאור הימנעות הנתבעות מהבאת עדויות וראיות סותרות, מצאתי כי התובע הצליח להרים נטל ההוכחה המוטל עליו ואני מקבל את גרסתו באשר לאופן התרחשות התאונה.
אחריות הנתבעת 1
לאחר שעיינתי בחומר הראיות ונתתי את דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל וכי עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת 1 אחראית כלפיו בנזיקין.
לשם הוכחת רשלנות הנתבעת, על התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות כלפיו, התרשלות המהווה הפרה של חובת הזהירות וקשר סיבתי לנזק [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, בעמ' 122 ו'-ז'; ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן, מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ (16/09/2014), פסקה 39].
חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדו נקבעה והוכרה זה מכבר בהלכה הפסוקה ועל כך אין צורך להכביר מילים. "נראה, שהיום אין עוד צורך לבחון את שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת בפסיקה ענפה ועקבית" [ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993), בעמ' 229-ב']. "אין חולק כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו, והדברים הם מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה" [ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף (14.06.2011), פסקה 9].
במסגרת חובה זו, על המעביד להנהיג שיטות עבודה בטוחות, לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, ולנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים וכדי למנוע מהם סכנות קיימות במקום העבודה, גם אם מדובר בסכנות שאינן בלתי רגילות ושאינן יוצאות דופן. על המעביד לספק הדרכה על שיטות העבודה, להזהיר מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה, לספק ציוד וכלי עבודה תקינים ובטוחים ולהדריך עובדיו כיצד להשתמש בהם [עניין שירזיאן, בעמ' 229ד' – 230א', עניין אסותא, פסקה 9]. אלא שבאלה לא יוצא המעביד ידי חובתו. על המעביד לקחת בחשבון כי בלהט העבודה עשוי העובד שלא להקפיד על נהלי הזהירות שניתנו לו, עליו אף לצפות מעשה רשלני מצדו של העובד ולהגן עליו מפני רשלנותו העצמית. חובת המעביד היא חובה רחבה וכפולה, על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה לעובד וכן לוודא כי ננקטים אמצעי הבטיחות והזהירות, עליו לוודא כי עובדיו מודעים להוראות הבטיחות ונוהגים על פיהן [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991), בעמ' 597 ד'-ה'; ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785 (1982), בעמ' 790ג'; וכן ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980), בעמ' 211ז'-212א'].
נשאלת השאלה, האם בנסיבות המקרה שלפנינו חבה הנתבעת 1 בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע והאם הפרה חובה זאת. בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית נעשית על־פי מבחן הצפיות שלפיו יש לבחון האם בנסיבות הספציפיות יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק [ע"א 1786/10 פלוני נ' בית ספר אורים (27/02/2012), פסקה 11; עניין אסותא הנ"ל, פסקה 10; ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (04/01/2009), פסקה 33; וכן רע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל (19/01/2017), פסקה 32], כאשר " הכלל הוא שבמקום שהנזק צפוי מבחינה פיזית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה" [ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003), בעמ' 17 ו' – ז'].
עם זאת ראוי להבהיר כי חובתו של המעביד כלפי העובד אינה חובה מוחלטת, הוא אינו מבטח את העובד בגין כל סיכון שהוא וכנגד כל תאונה שארעה במהלך העבודה. קיימים סיכונים סבירים לחיי היומיום אשר המעסיק אינו נושא באחריות בגין תאונות שאירעו כתוצאה מהם [ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1) 072 (1984), עמ' 77ד'-ז']. אחריותו של המעביד היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים ורק אם לא נקט באלה ובשל כך נגרם הנזק, קמה אחריותו [ עניין טרויהפט הנ"ל, פסקה 42; וכן עניין סולל בונה הנ"ל, בעמ' 19 א'- ב'].
הנתבעות הגישו מטעמן חוות דעתו של המהנדס אופיר דוד, ובה הוא מתייחס לטענות התובע במישור האחריות. המהנדס דוד ציין כי העבודה אותה נדרש התובע לבצע אינה בגדר עבודה מסוכנת ואינה נחשבת כעבודה בגובה הואיל ותחתית פתח חלון יציאת החירום מרצפת המקלט נמצאת בגובה "כ-1.90 מ'". עוד נקבע על ידו כי מידות חלון יציאת החירום "נבנו על פי הנחיות התקנות ותוכננו כך שכל אדם יוכל לצאת בעדם" (סעיף 3.2.3 לחווה"ד). המהנדס דוד הוסיף וקבע בחוות דעתו כי הסולם שדרכו יוצאים מחלון יציאת החירום הינו תקין ותואם דרישות התקנות והוא לא מצא כל ליקוי במקלט, בסולם או בחלון יציאת החירום ומכאן שהתאונה אירעה בשל פעולותיו של התובע (סעיף 4 לחווה"ד).
העובדה שהמקלט, מידות חלון יציאת החירום והסולם הינם תקניים ועומדים בדרישות התקנות, אין בה כדי להעניק לנתבעת פטור אוטומטי מאחריות. כזכור, התובע נפל עת שביקש להיכנס דרך חלון יציאת החירום בחזרה אל תוך המקלט לאחר שסיים עבודתו בתוך הפיר. המדובר בחלון יציאת חירום, כפי שאף רשום על שלט בולט מתחת לחלון, אשר כשמו כן הוא, נועד לשמש ליציאה מהמקלט בשעת חירום. מטבע הדברים החלון לא נועד, לא נבנה ולא הותאם לצורך כניסה אל המקלט. " הירידה למקלט נעשית דרך חדר מדרגות עשוי כולו מבטון" (סעיף 2.4 לחווה"ד).
אינני מסכים עם המהנדס דוד שלא מתקיימת אי נוחות בשימוש בחלון יציאת החירום לצורך כניסה למקלט. בכל הכבוד הראוי, מדובר בעניינים הנטועים עמוק בהיגיון הבריא ובשכל הישר ובכגון אלה אין למומחה כל יתרון על בית המשפט, והרי כבר נקבע כי "ישנו מבחן אחד שאפשר לסמוך עליו בכל עת, והוא מבחן השכל הישר, או: ההגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות" [ע"א 31/50 יוסף מלצקי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ד' 555, בעמ' 557 א']. לא צריך להיות מומחה כדי להסיק על קיומם של קושי מסוים ואי נוחות במקרה זה ולצורך כך די להתבונן בתמונות הפוטו שצורפו לחוות דעתו של המהנדס דוד ואלה שסומנו כמוצג ת/1. לא בכדי נקבע ש"רשאי בית־משפט גם לסמוך על מראה עיניו כדי שיוכל להפעיל את שכלו הישר" [ר"ע 530/82 עטר חברה למסחר בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 337, בעמ' 344 ב'].
כפי שניתן לראות מתמונות הפוטו (ת/1), הסולם במקרה שלנו עשוי ברזל והוא מקובע לקיר באופן אנכי לרצפה. בסולם חמישה שלבים העשויים ממוטות ברזל עגולים דקים. רוחב חלון יציאת החירום הינו כ- 80 ס"מ וגובהו כ- 60 ס"מ. עוד עולה מחווה"ד כי הסף התחתון של החלון נמצא בגובה של כ- 190 ס"מ מרצפת המקלט ואילו המרחק בין תקרת המקלט לבין הסף העליון של החלון הוא כ- 12 ס"מ (סעיף 2.5 לחוות דעתו של המהנדס דוד).
ניתן להיכנס חזרה מאזור הפיר אל תוך המקלט דרך פתח יציאת החירום בשתי דרכים: הראשונה, על ידי רכינה על ארבע וחזרה אחורנית בדומה לצורת היציאה אך בהליכה לאחור, ואילו השנייה, על ידי ישיבה וזחילה, הכנסת הרגליים קודם ואחר כך ירידה עם הגב לסולם אך תוך התכופפות לפנים או לאחור, זאת בשים לב שגובה הפתח הינו כ- 60 ס"מ בלבד, או בטרם תחילת הירידה לסובב את הגוף בתוך פתח יציאת החירום בכדי שיהיה ניתן לרדת כשהפנים לכיוון הקיר והסולם.
כשנכנסים למקלט מפתח החירום בדרך הראשונה, אין רואים את הסולם, ולא ניתן לראותו, ובמקרה זה צריך לשלוח את הרגליים תחילה ולגשש בזהירות היכן נמצא השלב של הסולם על מנת להניח עליו את כף הרגל ורק אז להתחיל בירידה. מטבע הדברים, ירידה בצורה זו ובהיעדר קשר עין בין היורד בסולם לבין מנח רגלו כרוכה בסיכונים שמא הוא יחטיא את השלב של הסולם או יניח את רגלו על השלב בצורה לא מספיק יציבה וזהירה מבלי שהוא יודע על כך ובשל כך הוא עלול למעוד או להחליק בסולם וליפול. זו הדרך שבה היה נכנס התובע בחזרה למקלט דרך פתח יציאת החירום כפי שניתן ללמוד מעדותו בבית המשפט, אם כי לדבריו הוא נהג להסתכל קודם לכן בכדי לקבל אינדיקציה לגבי מיקום הסולם ולאחר מכן להסתובב במקום ורק אז מתחיל לרדת אחורנית (בעמ' 14 לפרוטוקול, שור' 32-23; בעמ' 25, שור' 10-1; בעמ' 16, שור' 26-21; וכן בעמ' 18, שור' 31-26).
גם הכניסה בדרך השנייה אינה נטולת סיכונים שכן גם במקרה זה אין קשר עין ישיר עם שלבי הסולם ומנח הרגל, אלא אם היורד מכופף לפנים את החלק העליון של הגוף, פעולה שהיא כשלעצמה אינה פשוטה כלל ועיקר בשים לב לממדי פתח החלון והמרחק בין התקרה לסף העליון של החלון (12 ס"מ בלבד), ואילו סיבוב הגוף בתוך פתח החלון על מנת שיהיה ניתן לרדת כשהפנים לכיוון הסולם כרוכה מטבעה בסיכון של מעידה או איבוד שיווי משקל ונפילה, בוודאי בהינתן שלביו הדקים של הסולם. בדרך זו היה נכנס העד משה מלכה מפתח יציאת החירום כפי שניתן להבין מתשובתו בחקירתו בבית המשפט וכדבריו: "אני נכנס ועומד, אני רוצה לחזור חזרה אני בא מבפנים, אני צריך לשבת ולהניח את הרגל על המדרגה ולהסתובב וגם אז מקבלים מכות בראש" (עמ' 24 לפרוטוקול, שור' 4-3).
בפסק הדין שניתן על ידי ב-ת"א (שלום ביש"א) 57098-05-16 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד החינוך (06/09/2019), סקרתי בהרחבה פסיקת בתי המשפט, בעיקר בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים, בעניין תאונות שאירעו אגב שימוש בסולם. בין היתר, נקבע בפסיקה כי " יש ולעתים נדרשת הדרכה מסוימת גם כאשר הסולם מקובע ומצוי בו מסעד יד. כך, למשל, למנוע מעובד לרדת עם גבו אל הסולם (...). המעביד אינו יוצא אפוא ידי חובתו באספקת סולם תקין וריצפה ישרה" [ע"א (מחוזי י-ם) 2522/01 אורי שלם נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (25.11.2002), פסקה 7. עוד בעניין חובת מתן הדרכה לעובדים לגבי אופן העבודה על גבי סולמות ראו ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (31.08.2011), פסקה 24].
באשר לטענת הנתבעות המתבססת על חוות דעת המהנדס דוד, כי אין מדובר בעבודה בגובה כיוון שסף פתח החלון התחתון נמצא בגובה של 1.90 מ' מרצפת המקלט, בעוד שסעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה, [נוסח חדש], התש"ל-1970, שכותרתו "הגנה מפני נפילה", מדבר על נפילה מגובה העולה על שני מטרים [זוהי גם הגדרת "עבודה בגובה" בתקנה 1 לתקנות הבטיחות בעבודה ( עבודה בגובה), התשס"ז-2007], הרי כבר נפסק כי "אומנם הסעיף מדבר על סכנה של עמידה על גובה שמעל לשני מטרים, אולם גם כאשר מדובר בגובה נמוך יותר (...) ויש סיכון בשל שיטת העבודה כי העובד יפול ויפגע, הרי יש לנקוט בשיטות עבודה שימנעו זאת ואף בהספקת כלים מיוחדים שימנעו את הסכנה" [ע"א (מחוזי חי') 676-08 סופרגז- חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' עיסמעיל סמיח (19.07.2010), פסקה 19].
התאונה במקרה שלנו לא אירעה אגב פעולת עליה או ירידה רגילות בסולם ובעניין זה מקובלים עלי דברי ב"כ התובע בסעיף 20 לסיכומיו כי שילוב מספר אלמנטים שהתקיימו במקרנו (פתח יציאה קטן במידותיו, סולם צמוד לקיר, שלביו הדקים והיעדר מאחזים או מעקות) חשף את התובע לסיכון מוגבר של נפילה והיפגעות.
כאמור, נפילת התובע לא אירעה אגב פעולה פשוטה של עליה או ירידה בסולם, אלא במהלך ניסיונותיו לתמרן בכדי לחזור דרך יציאת החירום אל תוך המקלט, פעולה שאינה כה פשוטה בהינתן מידותיו של פתח החלון.
התובע העיד כי הוא לא קיבל הדרכה כלשהיא מאת הנתבעת 1 לגבי אופן ביצוע העבודה (סעיף 33 לתצהיר התובע; וכן עמ' 17 לפרוטוקול, שור' 19), והנתבעות לא הפריכו טענה זו של התובע והן ויתרו על המצהיר מטעמן, דבר שעומד בעוכריהן ומחזק טענת התובע, שכאמור, לא נסתרה.
סבורני כי הדרכה כאמור התחייבה נוכח הקשיים שבחזרה למקלט מהפיר דרך פתח חלון יציאת החירום כפי שעמדתי על כך לעיל, וכן נוכח העובדה שהנתבעת 1 ידעה על כך שעובדים המועסקים על ידה בניקוי המקלטים נפצעים כתוצאה מכך ובשל ממדיו הקטנים של החלון. בהקשר זה העיד עד התביעה מר משה מלכה כי לא פעם הוא והתובע קיבלו מכות בראש והוא אפילו נפגע בשיניים ועל כך דיווח לאחראים עליו (עמ' 23 לפרוטוקול, שור' 25-23; וכן בעמ' 24, שור' 5-3 ושור' 12). לדבריו "בעלי הבית" לעגו לו מחוץ לאולם ביהמ"ש כשאמר להם שזה יכול לקרות שוב (בעמ' 25, שור' 7-6), ונדמה לי שדברים אלה, אשר לא נסתרו על ידי הנתבעות, מעידים על הזלזול, או לכל הפחות על האדישות ואי האכפתיות, שמפגינה הנתבעת 1 לנושא בטיחות עובדיה.
הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שלתובע היו קיימות מגבלות פיזיות עקב תאונות קודמות בהן היה מעורב, לרבות בעיות בגב ובברך, שמן הסתם הקשו עוד יותר על התובע בכניסתו למקלט דרך פתח יציאת החירום הצר, ועל מגבלות אלה הנתבעת 1 ידעה ואף התחייבה להתחשב בהן (ראו סעיף 4, פסקה שלישית, של ה"הסדר לניוד עובד" שנחתם בין הצדדים וצורף לתצהיר התובע).
לסיכום, מחומר הראיות עולה כי הנתבעת 1 לא דאגה להנהיג שיטת עבודה בטוחה שתמנע את התאונה והיא לא נתנה לתובע הדרכה מתאימה, בין השאר, לגבי אופן הגישה לפיר לצורך ניקויו ויציאה ממנו בתום ביצוע עבודות ניקיון הפיר ובכך היא התרשלה ועל כן היא חבה בנזיקין לפצות את התובע בגין נזקיו.
אשם תורם
כידוע, בהתאם להלכה הפסוקה לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד שנפגע במהלך עבודתו. עם זאת, על העובד לגלות זהירות בעבודתו ובמיוחד במקרה שניתן לו חופש פעולה לגבי אופן ביצוע עבודתו.
"המבחן לקיומו של אשם תורם הינו כפול. על בית המשפט לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" [ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (02.12.2009), פסקה 12].
במקרה שלנו, מחומר הראיות עולה כי לתובע ולבן הזוג שעבד עמו, מר משה מלכה, ניתן חופש פעולה באשר לביצוע עבודתם, שכן הממונים עליהם לא ממש התערבו באופן ביצוע העבודה מלבד מתן הודעה על המקלטים שעל התובע ומר מלכה לנקות כאשר התובע ומר מלכה הם אלה שקבעו את הסדר (ראו בעמ' 17 לפרוטוקול). זאת ועוד, התובע אישר בחקירתו כי ביצע את אותה עבודה בעבר הרבה פעמים, לרבות יציאה לפיר וכניסה חזרה למקלט דרך פתח יציאת החירום (עמ' 23 לפרוטוקול, שור' 3-1), ומכאן שהתובע היה מודע לקושי שבכניסה למקלט דרך פתח יציאת החירום ולפיכך היה מצופה ממנו לנקוט משנה זהירות. התובע לא ידע לענות בחקירתו הנגדית מהי הסיבה המדויקת בגללה נפל והאם רגלו נגעה בשלב של הסולם בטרם החל בירידה, אם לאו (עמ' 19 לפרוטוקול, שור' 26-8). לפי תשובותיו של התובע (הלא החלטיות), ככל הנראה "פספס" את מדרגת הסולם ובשל כך הוא נפל (שם, שם). אין צריך לומר כי היה מצופה מהתובע שלא להתחיל בירידה בטרם הרגיש כי רגלו מונחת על שלבי הסולם באופן יציב. זאת ועוד, היה באפשרות התובע לקרוא למר משה מלכה שעבד בסמוך בכדי לעזור לו לכוון את הגוף שלו ובכדי שישמש עבורו את "עיניו האחוריות", וגם זאת לא עשה מבלי שהייתה מניעה כלשהיא לכך. בגין כל אלה יש לזקוף לחובת התובע אשר תורם אותו אני מעמיד על שיעור של- 15%.
שומת הנזקים
הנכות הרפואית
בעקבות התאונה נפצע התובע בעיקר בכתף ועקב שמאליים. התובע פנה לבית חולים העמק בעפולה ובבדיקתו נמצאה רגישות בכתף ובעקב שמאליים וכן הגבלת תנועות בכתף שמאל אך בצילומים שנעשו לו לא הייתה עדות לנזק חבלתי גרמי. התובע הוסיף לסבול מכאבים חזקים בכתף שמאל, בעקב וכן בצוואר. בבדיקת MRI מיום 03/01/2013 אובחן קרע חלקי של גיד הסובסקפולריס וכן קרע בלברום העליון אשר מתפשט אל הלברום הקדמי ומתפשט אל תוך הביספס התוך מפרקי. ביום 11/03/2013 עבר ארתרוסקופיה לתיקון הקרע מסוג SLAP.
התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בהתאם לתעודת עובד ציבור מיום 10/04/2019 (הוגשה לתיק ביהמ"ש ביום 28/04/2019) וכעולה מהחומר שצורף לה, לתובע אושרה תקופת אי כושר מלא החל מיום 19/12/2012 ועד ליום 19/03/2013. עוד עולה מהתע"צ כי וועדה רפואית שליד המל"ל קבעה לתובע דרגת נכות זמנית בשיעור של- 100% בתקופה שמיום 20/03/2013 ועד ליום 31/05/2013, נכות זמנית בשיעור של- 35% בתקופה שמיום 01/06/2013 ועד ליום 30/11/2013, וכן נכות זמנית בשיעור של- 20% בתקופה שמיום 01/12/2013 ועד ליום 31/05/2014. כמו כן, נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של- 15% בגין הגבלת התנועות בכתף שמאל וזאת החל מיום 01/06/2014 לפי סעיף 41(4)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.
התובע הגיש מטעמו חוות דעת רפואית, ערוכה ע"י ד"ר עאוני יוסף, אורתופד מומחה, אשר קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של- 25% לפי סעיף 41(4)(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי בשל " הגבלה ניכרת בסיבוב כתף שמאל".
מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר שי פריימן, מומחה בכירורגיה אורתופדית, אשר קבע כי נכותו של התובע היא בשיעור של- 15% לפי סעיף 41(4)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, וזאת בדומה לקביעת הוועדה הרפואית שליד המל"ל.
ביום 27/05/2018 הודיעו הצדדים לביהמ"ש כי הגיעו ביניהם להסכמה דיונית לפיה נכותו הרפואית הצמיתה של התובע תועמד על שיעור של- 17.5%, וביום 28/05/2019 ניתן תוקף של החלטה להסכמה זו.
הנכות התפקודית
התובע יליד 06/12/1960, ביום התאונה היה בן 52 והיום הוא כבן 59.
התובע ביקש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 25% לעומת נכותו הרפואית המוסכמת העומדת על שיעור של- 17.5% כאמור לעיל (סעיף 58 לסיכומי התובע). לעומתו, הנתבעות סבורות כי נכות התובע במקרה זה אינה תפקודית ואין בה כדי להשפיע על כושר תפקודו וכי בכל מקרה היא "נבלעת בתוך תחלואיו הרבים של התובע" (סעיפים 25-23 לסיכומי הנתבעות).
כידוע, "הנכות הרפואית, כפי שנקבעה על-ידי המומחים הרפואיים, היא רכיב חשוב מאוד בקביעת הנכות התפקודית " [ב-ע"א 7617/07 יחזקאל יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (12.10.2008), פסקה 17]. המדובר הוא בנכות תפקודית מטיבה ומטבעה בהינתן העובדה שמדובר בנכות אורתופדית שהוענקה לתובע בגין הגבלת תנועות בפרק הכתף, שלא צריכה להיות מחלוקת על כך שמדובר במפרק חשוב לתפקודו התקין של כל אדם, ואולם לא מצאתי בנסיבות המקרה שלנו לסטות מהחזקה – או ליתר דיוק המעין חזקה – המזהה ברגיל את הנכות התפקודית עם הנכות הרפואית, אשר נקבעה כחלק מהמגמה להאחדת כללי החישוב בתביעות נזקי גוף [ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (07.09.2010), פסקה 14; ע"א 6601/07 סאבר אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, (23.08.2010), פסקה 11; ע"א 3212/07 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' לאה חכים (18.12.2008), פסקה 3; וכן ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (31.03.2008), פסקה 5], אם כי ברור שהבחינה היא לעולם אינדיבידואלית ותלויה, בין היתר, באופי ומהות הנכויות שהוסבו לניזוק בעקבות פגיעתו ועד כמה הן "תפקודיות" כמו גם בעיסוקיו.
אלא שבמקרה שלנו יש להביא בחשבון את העובדה כי התובע סבל עוד קודם לתאונה מושא התיק דנן מנכויות אורתופדיות שהן תוצאה של תאונות עבודה: 10% בגין בעיות בגב (עמ' 12 לפרוטוקול, שור' 31-30), ועוד 10% בגין בעיות בברך ימין (עמ' 12, שור' 29-15) ולמעשה לא היית מחלוקת על כך שהתובע סבל מנכויות קודמות בשיעור משוקלל של- 19% (ראו גם סעיף 9 לסיכומי התובע). למען שלמות התמונה יצוין כי לאחר התאונה מושא תיק זה, התובע היה מעורב בתאונת עבודה נוספת בה נחבל בברך שמאל ובגין כך נקבעה לו נכות צמיתה נוספת בשיעור של- 10% (ראו: עמ' 13, שור' 29-7; וכן סעיפים 6 ו- 8 לתצהיר התשובות לשאלון שצורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעות).
בהקשר זה נפסק ש"מקום שנכותו של הנפגע אמורה לשקף את מידת הגריעה מכושר השתכרותו, תובא בחשבון כל נכות קודמת בה לקה לפני התאונה. שהלוא מצב בריאותו וכושר השתכרותו של מי שלקה בנכות קודמת אינם כמצב בריאותו וככושר השתכרותו של אדם בריא; ודרגת הנכות הנקבעת לו מיועדת לבטא את השינוי שחוללה הפגיעה, במצבו הרפואי או בכושר השתכרותו, ביחס למצבו הרפואי וכושר השתכרותו הקודמים" [ראו: ע"א 589/89 שרה רקוביצקי נ' יאיר יעקובוב, פ"ד מז(1), 726, בעמ' 733 – 734, פסקה 9; ע"א 4797/92 שמעון ריעני נ' שמעון מכלוף (26.01.1994), פסקה 6; וכן חיבורו של אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית, תשע"ב – 2012), בו הוא מציין כי " בהתקיים נכות קודמת שאינה קשורה לתאונה, תשוקלל הפגיעה כתוצאה מן התאונה בהפחתת השיעור היחסי של הנכות הקודמת, ובכך יבוא לכלל ביטוי השינוי שחוללה הפגיעה ב"יתרת בריאותו" של הנפגע" (שם, בעמ' 913)].
מכאן שנכותו המשוקללת של התובע ולאחר הפחתת השיעור היחסי של הנכויות הקודמות עומדת על שיעור של- 14.175% [= 81% ("יתרת בריאותו" של התובע לאחר ניכוי הנכויות הקודמות) X 17.5% (נכותו כתוצאה מהפגיעה נשוא תיק זה)].
יחד עם זאת, חשוב להבהיר כי אין בהכרח זהות בין הנכות התפקודית "לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה" [ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.01.2015), פסקה 6] כפי שהוא המקרה שלנו ועל כך אעמוד בהמשך.
הפסד שכר לעבר
בהתאם לאישור המל"ל בדבר הסכומים ששולמו לתובע, שכרו הרבע שנתי עובר לתאונה עמד על סך של- 44,549 ₪. קרי, שכרו הממוצע ערב התאונה עמד על סך של- 14,849 ₪. נתון זה מתיישב עם העולה מתלושי השכר. סכום זה כשהוא משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך של- 15,208 ₪.
לטענת התובע, בעקבות התאונה הוא נעדר מעבודתו במשך אחד עשר חודשים כאשר הוא חזר לעבודתו בחודש נובמבר 2013 (סעיפים 19 ו- 35 לתצהיר עדותו הראשית). עם זאת, אין מחלוקת כי בתקופה האמורה, הנתבעת המשיכה לשלם לו את שכרו הרגיל תוך שהתובע מנצל את ימי המחלה שנצברו לטובתו כפי שעולה מתלושי השכר לחודשים 04/2013 – 11/2013 שצורפו לתצהיר התובע (ראו גם סעיף 20 לתצהיר התובע). עוד טוען הנתבע כי מאז שחזר לעבודתו הוא נעדר מדי פעם מעבודתו תוך ניצול ימי מחלה, והוא מבקש לפצותו בגין ימי מחלה אלה. לטענתו, מיום התאונה הוא ניצל 338 ימי מחלה, מתוכם 167 ימים נוצלו על ידו בחודשים שלאחר התאונה, כאשר כל יום שווה ל- 660 ₪ (סעיפים 42-37 לתצהירו וכן סעיפים 57-51 לסיכומי התובע). התובע צירף אישורי מחלה רבים לתמיכה בטענתו אודות ניצול ימי המחלה. בעניין זה ב"כ התובע הפנה לפסק הדין ב-ת"א (שלום ת"א) 47222-10-10 דן שמש נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (11.03.2014), וציטט פסקה 10 מתוכו (סעיף 52 לסיכומי התובע).
הנתבעות ביקשו להדגיש במסגרת סיכומיהן מספר נקודות בקשר לניצול ימי המחלה. לטענתן מעיון בתלושי השכר הנמצאים בתיק עולה כי התובע ניצל דרך קבע ועוד לפני התאונה מושא התיק ימי מחלה; לא כל ימי המחלה שנוצלו על ידי התובע לאחר התאונה נוצלו בזיקה לתאונה וכי חלק מקורם בבעיותיו הנוספות של התובע; אישורי המחלה ניתנו על ידי רופא שתחום מומחיותו הוא ברפואה הפנימית בעוד שאישורי המחלה ניתנו בשל בעיות אורתופדיות; מרבית אישורי המחלה ניתנו באופן רטרואקטיבי על בסיס טענותיו של התובע ולא על סמך בדיקה שנעשתה לתובע בזמן אמת. עוד נטען כי חלק מאישורי המחלה אינם מציינים את האבחנה אלא מפנים לתיקו הרפואי של התובע ומכאן שלא ניתן לדעת בגין מה הם ניתנו. בנוסף, התובע היה מעורב בתאונה נוספת שאירעה לו לאחר התאונה מושא התיק דנן, בה נפצע בברכו.
יש צדק רב בטענות ב"כ הנתבעות. עם זאת, באשר לימי המחלה שנוצלו בתקופה הראשונה שלאחר התאונה ועד למועד חזרתו של התובע לעבודה, מוכן אני לקבל טענתו של התובע כי ניצול ימי המחלה בתקופה האמורה נעשה בשל מצבו עקב התאונה. יש לזכור כי בתקופה האמורה אושרה לתובע על ידי המל"ל תקופת אי כושר מלא בת שלושה חודשים וכן נקבעו לו על ידי הוועדה הרפואית שליד המל"ל נכויות זמניות של 100% ו- 35%, ועל כן, בהחלט סביר כי לא היה באפשרותו לעבוד בתקופה הנזכרת. מתלושי השכר לחודשים אפריל – נובמבר 2013 שצורפו לתצהיר התובע עולה כי הוא ניצל בסה"כ 155 ימים (יצוין כי מתלושי השכר לחודשים פברואר – מרץ 2013 עולה כי לא נוצלו ימי מחלה בחודשים אלה. בתקופה זו, שהיא תקופת אי הכושר בגינה משולמים דמי פגיעה, כנראה שולם לתובע שכרו במקום דמי הפגיעה כנלמד מהעובדה שדמי הפגיעה שולמו על ידי המל"ל למעסיקה, ומשום כך הוא לא נזקק לניצול ימי מחלה בשלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה. כך גם עולה מאישורי המל"ל המצורפים לתצהיר התובע בהם צוין כי על המעביד לשלם לתובע את דמי הפגיעה עבור תקופת אי הכושר שאושרה).
טענת התובע שכל ימי המחלה שנוצלו על ידו לאחר התאונה קשורים במצבו עקב התאונה מושא התיק, יש בה מידה רבה של חוסר תום לב. כבר מתלושי השכר לחודשים יוני – נובמבר 2012 שצורפו לתחשיב הנזק מטעם התובע, עלה כי התובע ניצל ימי מחלה כמעט באופן קבוע עוד לפני התאונה וללא כל קשר אליה. לפיכך, בהחלטתי מיום 27/11/2018 נצטווה התובע להגיש עותק מתלושי שכרו לשנים 2011-2010 וכן תלושי השכר לחודשים ינואר – מאי 2012. התובע הגיש את התלושים האמורים ביום 07/02/2019 וביום 11/02/2019, והנה לא הופתעתי לגלות שכמעט לאורך כל התקופה הנזכרת, התובע ניצל כמעט דרך קבע ימי מחלה שהצטברו לזכותו כמפורט להלן:
בחודש 01/2010 נוצלו על ידו 30 ימי מחלה; בחודש 02/2010 נוצלו על ידו לא פחות מ- 59 ימי מחלה; בחודש 04/2010 נוצלו על ידו 20 ימי מחלה; בחודש 05/2010 נוצלו על ידו 2 ימי מחלה; בחודש 06/2010 נוצלו על ידו 2 ימי מחלה; בחודש 07/2010 נוצלו על ידו 2 ימי מחלה; בחודש 08/2010 נוצלו על ידו 5 ימי מחלה; בחודש 10/2010 נוצל על ידו יום מחלה אחד; בחודש 11/2010 נוצל על ידו יום מחלה אחד; בחודש 12/2010 נוצלו על ידו 3 ימי מחלה.
בחודש 02/2011 נוצלו על ידו 4 ימי מחלה; בחודש 03/2011 נוצלו על ידו 6 ימי מחלה; בחודש 05/2011 נוצל על ידו יום מחלה אחד; בחודש 06/2011 נוצל על ידו יום מחלה אחד; בחודש 07/2011 נוצלו על ידו 4.5 ימי מחלה; בחודש 08/2011 נוצלו על ידו 5 ימי מחלה; בחודש 09/2011 נוצלו על ידו 9 ימי מחלה; בחודש 10/2011 נוצלו על ידו 2 ימי מחלה; בחודש 12/2011 נוצלו על ידו 4 ימי מחלה.
בחודש 01/2012 נוצלו על ידו 6 ימי מחלה; בחודש 02/2012 נוצלו על ידו 3 ימי מחלה; בחודש 03/2012 נוצלו על ידו 6 ימי מחלה; בחודש 06/2012 נוצל על ידו יום מחלה אחד; בחודש 07/2012 נוצל על ידו יום מחלה אחד; בחודש 08/2012 נוצלו על ידו 7 ימי מחלה; בחודש 09/2012 נוצלו על ידו 2 ימי מחלה; בחודש 10/2012 נוצלו על ידו 3 ימי מחלה; בחודש 11/2012 נוצלו על ידו 3 ימי מחלה.
על כן, אין בידי לקבל טענת התובע על כך שכל ימי המחלה, או אפילו מרביתם, שנוצלו לאחר מועד חזרתו לעבודה בחודש נובמבר 2013 ועד היום קשורים לתאונה מושא התיק דנן, טענה שנמצאה בלתי מהימנה בעליל לנוכח העולה מתלושי השכר המתייחסים לשנים שלפני התאונה כמפורט לעיל. לא כל שכן כאשר אישורי המחלה שהוצאו בשנים 2018-2016 אינם מציינים אבחנה כלשהיא אלא מפנים לתיקו הרפואי של התובע ומשום כך לא ניתן ללמוד מהם בגין מה הם ניתנו. גם העובדה שחלק מאישורי המחלה הוצאו באופן רטראוקטיבי ועל סמך דבריו של התובע בלבד ולא על סמך בדיקה רפואית שנעשתה לו בזמן אמת, מכרסמת אף היא במשקל שיש לייחס לאישורי המחלה האמורים.
מכאן לשאלה העקרונית האם ניזוק זכאי לפיצוי בגין ניצול ימי מחלה? ב-ע"א 587/89 רוזנשטיין שאול נ' רפאל כהן (22.12.1993), דן בית המשפט העליון בסוגיה זו וכך קבע:
"המשכורת שולמה למערער על-ידי מעבידו, בהתחשב בימי המחלה שצבר, אשר הקנו לו זכות זו. במקרה כזה של ניצול ימי מחלה עקב התאונה, הנזק האפשרי שנגרם או עלול להגרם למערער יכול להתבטא בשניים : ראשית, שבעתיד, כשיחלה, לא יזקפו לו ימי מחלה, ובמקרה כזה לא יקבל את משכורתו בגין אותם ימי מחלה. ובמילים אחרות, בשל ניצול ימי מחלה עקב תאונה יפסיד בעתיד משכורת, אם יחלה; שנית, אם על-פי יחסי העבודה בינו לבין מעבידו הוא זכאי בעת פרישתו מהעבודה לפיצוי בגין אותם ימי מחלה צבורים שלא ניצל – ניצול ימי מחלה אלה עקב התאונה יקטין את הפיצוי... בדרך כלל, כשבא בית-משפט להחליט אם נגרם הפסד מסוג זה – בשל העדר ימי מחלה שנוצלו עקב פגיעה בתאונה – התובע ממשיך לעבוד במקום עבודתו ואין לדעת לבטח אם בעתיד הוא עלול להקלע ל"מחסור" בימי מחלה אם לאו. על מצב דברים זה אומר המחבר המלומד ד' קציר בספרו:
"מובן מאליו שבבואו לשקול עניין זה של אפשרות שהנפגע יחלה בעתיד, על בית המשפט להביא בחשבון את גילו של הנפגע בעת מתן פסק הדין ואת מצב בריאותו, כפי שהוא אחרי הפגיעה, על מנת להעריך את הסיכויים שיזקק לימי מחלה בעתיד"" (שם, פסקה 5)
לגבי האפשרות של הפסד מהסוג הראשון, "בית המשפט, בתוך עמו הוא יושב, ויודעים אנו" שבשל כך שהניזוק ניצל ימי מחלה, הוא עלול למצוא עצמו בעתיד באם יחלה נאלץ להיעדר על חשבונו מהעבודה משום שלא נותרו עוד לזכותו מספיק ימי מחלה צבורים [ע"א (מחוזי ירושלים) 3284/02 שווארקה אהרון נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ (04.11.2002)]. באשר לדרך קביעת הפיצוי במקרה שכזה, הרי ש" כבענינים אחרים בהם אין בידי בית המשפט אלא להעריך את מידת הסבירות להפסד עתידי ואת שיעורו, יש מקום לאמוד, על סמך נתונים מוכחים, את עצם ההפסד שנגרם לעובד עקב ניכוי ימי מחלה כתוצאה מתאונה, ואת מידת ההפסד. נתונים שיש בהם לסייע לקביעת האומדן, יכול שיהיו: ממוצע שנתי של ימי מחלה שניצל העובד בשנים עברו; גילו של העובד; מצב בריאותו בהווה; ימי מחלה שצבר, אם צבר, מאז התאונה; מספר ימי המחלה השנתיים המוענקים לו על ידי מעבידו; מכסת ימי מחלה שניתן לצוברם באותו מקום עבודה, וכל כיוצא באלה" [ע"א 481/89 ניסים חנונה נ' רשות הנמלים בישראל (08.10.1992), פסקה 4]. יש לציין כי הפסד מסוג זה עלול להיגרם רק למי שחזר לעבודתו אצל אותו מעסיק אך לא למי שבינתיים סיים עבודתו באותו מקום עבודה [ראו: ע"א 450/05 אברהם לחמיש נ' מרים חזק (31.07.2007), פסקה 9; ת"א (מחוזי חיפה) 231/94 אליהו סיברובר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (13.10.1999), פסקה כ'; ת"א (מחוזי חיפה) 11293/97 גאנם נעים נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ (28.08.2001) פסקה י"ד; וכן ת"א (מחוזי ב"ש) 3030/04 עמי טל נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב - " הפול" (30.11.2008), פסקה 6].
למען הדיוק יוער, כי אין מדובר בהפסד שניתן להגדירו כהפסד שכר בעבר, אלא מדובר בנזק אפשרי עתידי הנגרם מאובדן זכות סוציאלית הנובעת מיחסי העבודה, ועל כן, הדרך הראויה להערכת שוויים של אותם ימי מחלה שנוצלו, היא על דרך של פסיקת פיצוי גלובאלי [ת"א (מחוזי י-ם) 1624/94 שמעון סופר נ' הסנה חב' לביטוח בע"מ (28.06.1996), פסקה 10(ב)].
במקרים כאלה, בתי המשפט ביכרו פסיקת פיצוי גלובאלי בגין ניצול ימי המחלה [ראו גם פסק דינו של כב' השופט י' עמית (כתוארו אז) ב-ת"א (מחוזי חי') 994-02 כהן אורי נ' דאהר ג'סאן ריאד (07.10.2009), פסקה 35; פסקי דינו של כב' השופט א' רובינשטיין (כתוארו אז) ב-ת"א (מחוזי י-ם) 130/93 עזיזה בנישו נ' ז'ק ביטון (22.07.1996), פסקה 6(ד) וב-ת"א (מחוזי י-ם) 241/94 חליפה מצליח נ' אבי אמסלם (25.09.1996), פסקה ז'(2); פסק דינו של כב' השופט י' שפירא ב-ת"א (מחוזי י-ם) 2173/00 אבו עגאג מוסא נ' אישי-ישיר חב' לביטוח בע"מ (13.09.2005), פסקאות 34-33; וכן פסק דינו של כב' השופט י' ענבר (כתוארו אז) ב-ת"א (שלום י-ם) 3815/92 כרמלה ישראלי נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (23.02.1997), פסקה 11].
על פי חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל (נוסח משולב) (צורפה להודעה מטעם התובע מיום 22/10/2018), הרי שבעת פרישה יהיה העובד זכאי לפיצוי בגין יתרת ימי המחלה הלא מנוצלים שנצברו לזכותו ובלבד שלא ניצל במשך כל תקופת עבודתו יותר מ- 65% מסך כל חופשת המחלה המגיעה לו בעד כל תקופת עבודתו ברשות המקומית (סעיפים 52.22-52.21 לחוקת העבודה, עמ' 155). אם ניצל העובד יותר מ-65% מס"כ ימי המחלה המגיעים לו, לא יהיה זכאי לפיצוי כלשהוא בעד יתרת ימי המחלה הלא מנוצלים. אם ניצל בין 36% ועד ל- 65% מס"כ ימי המחלה, יהיה הפיצוי שווה לשכר של 6 ימים עבור כל 30 ימי מחלה לא מנוצלים, ואם העובד ניצל פחות מ- 36% מס"כ ימי המחלה, כי אז הפיצוי יהיה שווה לשכר של 8 ימים עבור כל 30 ימי מחלה לא מנוצלים (סעיף 52.23 לחוקת העבודה, עמ' 156). השכר היומי לצורך חישוב הפיצוי כאמור הינו 1/25 ממשכורתו החודשית של העובד ערב פרישתו (סעיף 52.24 לחוקת העבודה, עמ' 156).
שיקול חשוב נוסף אותו צריך להביא בחשבון בעת קביעת הפיצוי בגין ניצול ימי המחלה הוא שבחוקת העבודה נקבע כי "אם מחלת העובד תימשך למעלה ממכסת חופשת המחלה המגיעה לו לפי שנות עבודתו, יהיה זכאי לחופשת מחלה נוספת של שבועיים לכל שנת עבודה במחצית המשכורת ולא יותר מ-6 חודשים" (סעיף 49 לחוקת העבודה, עמ' 149). במקרה שלנו, כפי שעולה מתלושי השכר, התובע החל לעבוד בשורות הנתבעת 1 עוד בשנת 1983 ועל כן הוא יהיה זכאי במידת הצורך לתקופה המקסימלית בת 6 חודשים מעבר למכסת ימי המחלה המגיעים באם חלילה יחלה בעתיד ומכסת ימי המחלה לא תספיק לו (אם כי כאמור לעיל בתקופה האמורה משולמת מחצית המשכורת).
התובע לא הוכיח כמה ימי מחלה הוא ניצל בסך הכול מתחילת עבודתו בשורות הנתבעת 1 בכדי שיהיה ניתן להעריך אם מגיע לו פיצוי עם פרישתו וכמה, שכן כנכר מעלה מי שניצל יותר מ- 65% מס"כ ימי המחלה, אין הוא זכאי לפיצוי כלשהוא. עם זאת, לצורך ההדגמה, אם נניח שמתוך ימי המחלה שהתובע ניצל מיום התאונה ועד היום (המגיעים לפי חישוביו ל- 338 ימים – סעיף 57 לסיכומיו) 200 ימים קשורים סיבתית בתאונה מושא התיק דנן, הרי שבמקרה זה ובהנחה שהתובע היה זכאי לפיצוי המקסימלי בגין יתרת ימי המחלה הלא מנוצלים (שכר של 8 ימים לכל 30 ימי מחלה בלתי מנוצלים), הפיצוי היה מגיע לכדי סך של- 32,000 ₪ [200/30 X 8 X 600 ₪/יום (לפי בסיס שכר חודשי של 15,000 ₪ כשהוא מחולק ב- 25 בהתאם להוראות חוקת העבודה)].
אשר על כן, לאחר שהבאתי בחשבון מכלול השיקולים, לרבות גילו של התובע כיום (בעוד כחודשיים וחצי ימלאו לו 59 שנים), וכי נותרו לו כשמונה שנים עד הגיעו לגיל פרישה, וכן לאחר שהבאתי בחשבון כי בשלב זה התובע ממשיך בעבודתו וכי בגין כך הוא מוסיף לצבור ימי מחלה גם אם במקביל הוא מנצל חלק מהם, ובהינתן העובדה שבחודש מאי 2018 עמדה יתרת ימי המחלה הלא מנוצלים על 395.5 יום כעולה מתלוש השכר לחודש זה שצורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעות (לא הוגשו תלושים עדכניים), וכן בשים לב לסכום הפיצוי שהיה מתקבל בעת הפרישה בעד 200 ימי מחלה בלתי מנוצלים כאמור בסעיף הקודם, אני מעמיד סכום הפיצוי בגין ניצול ימי המחלה על סכום גלובאלי של- 50,000 ₪.
יצוין כי בעניין כהן אורי הנ"ל, פסק כב' השופט עמית פיצוי גלובאלי בסך של- 60,000 ₪ בגין ניצול ימי מחלה למי שנע דר מעבודתו משך 14 חודשים ובסיס שכרו עמד על סך של- 15,000 ₪ (משוערך).
מעבר לכך, לא נגרמו לתובע הפסדי שכר כלשהם כפי שעולה מתלושי שכרו וכפי שאישר בחקירתו הנגדית (עמ' 21 לפרוטוקול, שור' 27-26).
הפסד כושר השתכרות לעתיד
כאמור לעיל, קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מלמדת בהכרח על מידת הגריעה בכושר ההשתכרות. "השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן – האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו" [ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (31.12.1989), פסקה 2. ראו גם: ע"א 512/88 שלמה דוד נ' איתן רוקח (31.12.1988), פסקה 5(ב)].
במקרנו, התובע חזר לעבודתו הסדירה ולאותו היקף משרה כבר בחודש נובמבר 2013 לערך (סעיפים 19 ו- 35 לתצהיר עדותו הראשית) מבלי שתחול גריעה בהכנסתו כעולה מתלושי השכר וטופסי 106 שהוגשו בתיק, ונדמה שעל כך אין התובע חולק. מטופסי 106 (צורפו לתצהיר התובע וכן לתיק המוצגים מטעם הנתבעות) עולה כי ס"כ המשכורות ששולמו לתובע בשנת 2011 עמדו על סך של- 181,740 ₪; בשנת 2012 – סך של- 194,953 ₪; בשנת 2013 – סך של- 201,858 ₪; בשנת 2014 – סך של- 206,472 ₪; בשנת 2015 – סך של- 207,493 ₪; בשנת 2016 – סך של- 247,719; ואילו בשנת 2017 שולמו לתובע משכורות בסכום כולל של- 249,175 ₪. כמו כן, מתלושי השכר לחודשים ינואר – מאי 2018 (צורפו לתיק המוצגים מטעם הנתבעת) עולה כי שכרו של התובע עומד על סך של כ- 16,000 ₪ (ברוטו). הנה כי כן, עינינו הרואות כי שכרו של התובע רק הלך ועלה עם השנים וזאת חרף פציעתו בתאונה מושא התיק. עובדה זו יש בה כדי ללמד על כך שהנכות התפקודית שנותרה אצל התובע אינה מסבה לו פגיעה בהשתכרות, בוודא לא באותו שיעור, לפחות לא לעת הזו.
עם זאת, ההלכה הפסוקה הכירה בכך שניזוק זכאי להיות מפוצה בגין עצם הפגיעה בכושר השתכרותו אף אם הוא חזר לעבודתו, וכך נפסק ב-ע"א 6553/96 צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מלצר, פ"ד נג(1), 611:
"גם כאשר חוזר נפגע נכה לעבודתו הקודמת, אין לשלול את האפשרות שבעתיד לא יהיה מסוגל לחזור לכושר עבודתו הקודם וכי עקב כך תיפגע השתכרותו. כן יש להביא בחשבון את השיקול שהנפגע ישנה את מקום עבודתו או יעזוב אותו – מרצונו או בכורח הנסיבות – והשתכרותו תיפגע בשל כך" (שם, בעמ' 617 ד' – ה')
ראו גם: ע"א 4837/92 "אליהו" חברה לבטוח נ' ג'ורג' בורבה, פ"ד מט(2), 257, בעמ' 262 ג' – ד'; וכן ע"א 722/86 יאסר יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3), 875 , בעמ' 878 א' – ב'.
לפיכך, אני פוסק לתובע בגין מרכיב זה של התביעה סכום גלובאלי של- 100,000 ₪, המהווה כמחצית מהסכום המתקבל מחישוב אקטוארי מלא לפי שיעור הנכות התפקודית שקבעתי (14.175%) ולפי בסיס שכר של – 16,000 ₪ (שכרו החודשי בשנת 2018, שהוא השכר האחרון שהוכח בפני) ומקדם היוון לעוד 8 שנים ושלושה חודשים (עד הגיע התובע לגיל 67) – 87.6034.
בעניין זה אני מנחה את עצמי בפסיקת בית המשפט העליון ב-ע"א 998/91 עמי יפרח נ' "אליהו" חברה לביטוח בע"מ (16.02.1994). במקרה זה לא נפגעה השתכרותו של התובע, שנקבעה לו נכות צמיתה אורתופדית בשיעור 10%, ובכל זאת בית המשפט פסק לו פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד בסכום השווה למחצית הפיצוי המתקבל מחישוב אקטוארי מלא לפי אחוזי נכותו הרפואית ( שם, בפסקה 5). כך גם נהג בית המשפט העליון ב-ע"א 7950/02 דליה קלישבסקי נ' דוד לוין (19.06.2007), פסקאות 8 – 9. ראו גם: ע"א (מחוזי נצ') 15-10 מנורה חב' לביטוח נ' חיון אירין (11.01.2011), פסקה 37.
הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים
כידוע, החל מיום 01/01/2014 יש לערוך את החישוב לפי 12% מהפסדי השכר, זאת בהתאם לשיעור הפרשות המעביד לפי צו ההרחבה הפנסיוני [ע"א 1896/15 פלוני נ' כמיל ג'ועיה (08/12/2015), פסקה 7; ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בעמ נ' צחי טוויג (31/07/2014), פסקה 7 ]. יצוין, כי הפרשות המעביד הוגדלו והן עומדות החל מיום 01/01/2017 על שיעור של- 12.5% ובתי המשפט החלו לחשב הפסדי הפנסיה והתנאים הסוציאליים לפי שיעור עדכני זה [צו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק, ילקוט הפרסומים 7287, התשע"ו, 20.6.2016, בעמ' 7974. ראו גם: ת"א (מחוזי מרכז) 67154-10-13 מ. ט נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ( הפול) (26.06.2017), פסקה 18; ת"א (מחוזי מרכז) 28683-02-14 ס' ס' (חסוי) נ' אורגל פחחות בנין ותעשיה בע"מ (18.04.2017), פסקה 39; וכן ת"א (מחוזי חי') 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.10.2018), פסקה 80] .
מאחר והתובע לא סבל הפסדי שכר בעבר והוא המשיך לקבל שכרו המלא, גם אם הדבר נעשה תוך ניצול ימי מחלה, ושעל כן לא נפגעו ההפרשות לקרן הפנסיה, הרי שהתובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי פנסיה רק בזיקה להפסד כושר ההשתכרות בעתיד.
לאור האמור, הפיצוי בגין הפסדי הפנסיה מגיע לכדי סך של – 12,500 ₪ [= 100,000 ₪ הפסד כושר השתכרות לעתיד * 12.5%].
כאב וסבל
בהתחשב במכלול הנתונים, מהות ואופי הפגיעה, גילו של התובע במועד התאונה, הנכות הרפואית שנותרה לתובע בעקבות התאונה, תקופות הנכויות הזמניות כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית שליד המל"ל והטיפולים שעבר, מצד אחד, אך תוך התחשבות בעובדה כי לתובע בעיות אורתופדיות נוספות (בגב ובשתי הברכיים), מצד שני, הגורמות לו אף הן לכאב וסבל ובשלן אף נעדר מעבודתו מדי פעם כפי שלמעשה הודה בחקירתו הנגדית (עמ' 10-9 לפרוטוקול) וכן בסיכומים מטעמו (סעיף 53), עובדה שיש הכרח להביאה בחשבון כגורם להקטנת הפיצוי הנפסק בגין מרכיב זה [ראו חיבורו של ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף (2003), כרך א', בעמ' 930-929], מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של – 70,000 ₪.
עזרת צד שלישי
התובע טוען כי לאחר התאונה ובעקבות פגיעתו הוא נזקק לעזרה שניתנה לו ע"י "בני משפחתו" ובגין עזרה זו הוא ביקש לפסוק לו לעבר ולעתיד סך של – 100,000 ₪ (סעיפים 49-48 לתצהירו וכן סעיף 62 לסיכומים מטעמו). התובע לא פירט במסגרת תצהירו מי הם אותם בני משפחה שלטענתו סייעו לו והם לא הובאו על ידו למתן עדות. בחקירתו הנגדית הזכיר התובע לראשונה שמות של שני חברים שלטענתו הסיעו אותו מספר פעמים לבתי חולים, לגבי חבר אחד (יהודה חביב) נטען שהתובע הזמין אותו לארוחה בתמורה לכך שניאות להסיע אותו לבית החולים ואילו לגבי השני (שלמה ברנשטיין) נטען ששולם כסף (עמ' 20 לפרוטוקול, שור' 32-28; עמ' 21, שור' 21-1). ראשית, מדובר בעדות כבושה שמשקלה נמוך למדי עד אפסי. שנית, הדבר סותר הצהרתו בתצהיר התשובות לשאלון (סעיף 46) לפיה הוא נעזר בבני משפחה מבלי להזכיר ולו במילה אחת שמות החברים הנזכרים לעיל. שלישית, גרסתו האמורה של התובע לא הוכחה והוא לא הזמין לעדות את אלה שהגישו לו לטענתו עזרה, לא מקרב בני משפחתו ולא מקרב חבריו, והימנעות זו עומד בעוכריו.
חשוב להדגיש כי "אין די בעצם קביעת נכות תיפקודית כדי לזכות את הנפגע בפיצויים תחת ראש נזק זה. פסיקת הפיצויים אינה אוטומטית: העזרה תלויה ביכולתו התיפקודית של הנפגע, והדבר נקבע בכל מקרה לגופו על יסוד ראיות הנוגעות לעניין" [ע"א 5012/90 פאול טכטנברג נ' עטיה עזאלדין ושמיר חברה לביטוח (09.06.1994), פסקה 4].
עם זאת, לאור מהות פגיעתו של התובע, אני מקבל את הטענה כי בתקופה הסמוכה לתאונה, נזקק התובע לעזרה מוגברת במילוי פעולות היומיום מעבר לעזרה הרגילה והמקובלת שבין בני משפחה, וכן לעזרה נוספת לאור המגבלות בתנועות הכתף ובהתחשב גם בתקופות הנכויות הזמניות שנקבעו ע"י הוועדה הרפואית שליד המל"ל.
אמנם התובע לא הוכיח כי בעקבות העזרה שניתנה לו על ידי בני משפחתו נגרם לו הפסד כספי כלשהוא וברי כי לא נדרש לשלם עבורה, אלא שבהתאם לפסיקה אין בכך בלבד כדי לשלול ממנו פיצוי במקרה של עזרה החורגת מהמקובל בין בני משפחה. אכן, כעיקרון, עזרה רגילה ומקובלת הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינים אינה מזכה בקבלת פיצוי [ראו: ע"א 810/81 רפאל לוי נ' ציון מזרחי ואח', פ"ד לט(1), 477, בעמ' 493 ג'], ואמנם הוא שבפסיקה קיימת גישה שלפיה עזרה שניתנה לניזוק על־ידי קרובי משפחה ללא תמורה תזכה בקבלת פיצוי בגינה רק אם בפועל נגרמו לאותו קרוב הוצאות או הפסדים [ע"א 327/81 אלימלך ברמלי נ' גאבלי עבדול חפוז, פ"ד לח(3), 580, בעמ' 588 א; וכן חיבורו הנ"ל של קציר, בעמ' 835], אלא שמנגד קיימת גישה אחרת – והיא הגישה הרווחת – שהכירה בזכות הפיצוי בגין עזרת צד ג' המוענקת לנפגע על־ידי בני משפחתו וזאת אף אם אותו בן משפחה לא סבל נזק ממון עקב עזרה זו אם מחומר הראיות עולה כי התובע-הניזוק היה מוגבל בתפקודו וכי סביר שמצבו אכן הצריך קבלת עזרה החורגת מן המקובל בין בני משפחה, שכן על־פי דידם של המצדדים בגישה זו המזיק לא צריך ליהנות ממאמציהם של אותם קרובי משפחה [ע"א 357/80 יהודה נעיםנ' משה ברדה, פ"ד לו(3) 762, בעמ' 791 – 792; ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ (19.11.1997), פסקה 12(ג); ע"א 121/85 דן וטובה ליאור נ' טובה ובנימין פרי (08.04.1998), פסקה 9(י)]; ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (04.08.2005), פסקה 11; ע"א 1952/11 חאלד אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (06.11.2012), פסקה 11; וכן רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (06.01.2015), פסקה 10].
בנסיבות העניין, בהתחשב בגילו של התובע, במהות הפגיעה ובשיעור הנכות הצמיתה כאמור, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך של – 30,000 ₪.
הוצאות רפואיות ולנסיעות
התובע טען כי יש לפצותו בגין הוצאות עבור טיפולים רפואיים להם נזקק בעקבות התאונה בסך של- 50,000 ₪ (סעיף 60 לסיכומיו) וכן בגין הוצאות נסיעה לבתי חולים (לעבר ולעתיד) בסך של- 30,000 ₪. התובע לא הציג אסמכתאות לגבי ההוצאות הרפואיות והוצאות הנסיעות שהוצאו על ידו בעבר אף שמדובר בנזק מיוחד ומשום כך אין כעיקרון מקום לפסוק לטובתו פיצוי בגין מרכיב זה שכן הלכה היא, ש"באותם המקרים, בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע – התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי" [ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד ל"ה (2) 800, בעמ' 809 מול אות השוליים ו' – ז', וכן ע"א 605/88 תבורי – בית חרושת למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 1, בעמ' 10 ו' – ז'].
מה גם שפגיעתו של התובע הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה, ועל־כן כל ההוצאות הרפואיות, לרבות הוצאות הנסיעות לצורך קבלת טיפולים רפואיים, מכוסות על־פי חוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה-1995 [סימן ג' לפרק ה' לחוק], וכן תקנות הביטוח הלאומי ( מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968. לפיכך, כעיקרון אין לפסוק לניזוק שפגיעתו נגרמה בתאונת עבודה פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות [ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (2003), כרך ב', בעמ' 705; ע"א 2300/92 דן רחמים ואח' נ' דר ליביס גנדלר (23/05/1995), פסקה 18; ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' אלברט יפרח, פ"ד נה(1) 817, בעמ' 825 – 826]. על כן, ככל שאכן נגרמו לתובע הוצאות כאמור, הרי שהיה עליו להפנות את דרישתו למל"ל.
ניכוי תקבולי המל"ל
מסכום הפיצוי שייפסק לתובע, יש לנכות את תקבולי המל"ל ששולמו לתובע בסך של- 183,709 ₪ (נומינלי) בגין גמלת נכות מעבודה אשר שולמו לו בתקופה שבין 06/2013 – 11/2014 והכול כפי שעולה מאישורי המל"ל שצורפו לתע"צ. סכום זה בהתווסף לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מאמצע התקופה הנ"ל (ה-01/03/2014) עומד על סך של- 196,000 ₪ (מעוגל).
למען שלמות התמונה יצוין כי המל"ל שילם גם דמי פגיעה בעקבות התאונה בסך של- 28,944 ₪, אולם אלה שולמו ישירות למעביד כפי שעולה מאישורי המל"ל שצורפו לתצהיר התובע (עמ' 101-100 לקובץ הסרוק), ובעניין זה יוער כי אישור המל"ל על תשלום דמי פגיעה שצורף לתע"צ מתייחס לתאונה אחרת מאוחרת יותר (מיום 14/02/2016).
סיכום ומסקנות
יוצא אפוא, כי נזקיו של התובע מגיעים כדי סך של- 262,500 ₪ על פי המפורט לעיל. מסכום זה יש לנכות אשמו התורם של התובע בשיעור של-15% ומתקבל סך של- 223,125 ₪, ממנו יש להפחית את תקבולי המל"ל בסך של- 196,000 ₪, ויוצא כי סכום הפיצוי עומד על סך של- 27,125 ₪.
אשר על כן, ועל יסוד האמור לעיל, אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעות ומחייב אותן, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של- 27,125 ₪. בנוסף, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של – 6,500 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של- 4,000 ₪.
הסכומים האמורים ישולמו לתובע באמצעות בא כוחו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק־הדין במשרדי ב"כ הנתבעות, שאם לא כן – הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, י"ח אלול תשע"ט, 18 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.