הדפסה

בית משפט השלום בבית שאן ת"א 1829-09-18

בפני
כבוד ה שופט אדהם ספדי

התובעות ב -ת"א 1829-09-18
נתבעות ב-ת"א 53401-12-18

  1. מ.א.ג. תבור (2001) בע"מ
  2. ד.ד. דביר חברה לסחר והשקעות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד נדב כנפו

נגד

הנתבעת ב-ת"א 1829-09-18
תובעת ב-ת"א 53401-12-18
ארמונות חנה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מאיה מרדכי כהן

פסק דין

על אודות התביעות

1. בפני שתי תביעות סילוק יד שהגישו הצדדים האחד כנגד משנהו שהדיון בהן אוחד בהתאם להחלטתי הראשונה מיום 12/03/2019.

2. הצדדים הינם בעלי חלקות שכנות באזור התעשייה הצפוני בבית שאן הנמצאות בגוש 22889. התובעות הן הבעלים של חלקה מס' 93 ששטחה הוא בגודל 5,136 מ"ר: לתובעת מס' 1 (להלן תיקרא: "תבור") 75% מזכויות הבעלות בחלקה ואילו לתובעת מס' 2 (להלן תיקרא: "דביר") 25% מזכויות הבעלות באותה חלקה, ואילו הנתבעת והתובעת הנגדית (להלן תיקרא: "ארמונות חנה") הינה הבעלים של חלקה 92 ששטחה עומד על 26,892 מ"ר. יוער כי מדובר במספרי חלקות חדשים שנוצרו בעקבות הליך פרצלציה רצונית שבוצעה בשנת 2011.

3. מנסח הרישום ההיסטורי של חלקה 92 שצורף לתצהיר העדות הראשון של איתן מרדכי מטעם ארמונות חנה, עולה כי המקרקעין היו במקור רשומים על שם רשות הפיתוח והם נמכרו על ידה לחברת תשלובת כיתן בע"מ. עוד עולה מחומר הראיות, כי בשנת 2005 רכשה חברת תבור מתשלובת כיתן את הזכויות בשטח בגודל 31,508 מ"ר באותו גוש (22889) שהשתרעו על פני חמש חלקות באותו גוש (חלק מחלקות מס' 14-10). יותר מאוחר באותה שנה (2005) מכרה חברת תבור רבע מזכויותיה במקרקעין הנ"ל לחברת דביר וכך הפכו השתיים לבעלים במשותף של המקרקעין שנרכשו מתשלובת כיתן.
4. ביום 22/10/2006 מכרו תבור ודביר לארמונות חנה שטח בגודל של כ-24 דונם מאותם מקרקעין, אשר סומן על ידי הצדדים בספרה 106 בתשריט שצורף להסכם המכר (ראו "הואיל" השלישית בהסכם המכר).

5. עוד עולה מחומר הראיות כי בשנת 2007 רכשה חברת ע.ר. צים אחזקות נדל"ן מחברת תשלובת כיתן את הזכויות בשטח מקרקעין בגודל של כ-50 דונם הממוקם באותו גוש (22889) והידוע כחלק מחלקות 21-14 (ראו הנספחים שצורפו לתצהירו של איתן מיום 16/04/2020 וכן הנספחים שצורפו לתצהירו של עו"ד חיים גורן מיום 10/06/2020).

6. מחומר הראיות עולה כי חברת צים יזמה הליך פרצלציה רצונית שכלל חלקות 21-10 בגוש 22889 (ראו בין היתר תשריטי החלוקה שצורפו לתצהירו של איתן מיום 16/04/2020 וכן לתצהירו של גורן מיום 10/06/2020, אשר בהם נרשם כי הם הוכנו עבור חברת צים), וכאמור לעיל, בשנת 2011, הושלם הליך הפרצלציה וביום 08/12/2011 נרשמו המספרים החדשים הסופיים של החלקות על ידי המודד המחוזי (ראו סעיף 7(ו) לחוות דעת המודד זיבק, עמ' 6 לחוה"ד).

7. עוד לפני רישום הפרצלציה, על חלקן של תבור ודביר במקרקעין האמורים הייתה קיימת תחנת דלק ובסמוך לה ובאותו מתחם תחנה לשטיפת כלי רכב כפי שעולה, בין היתר, מתשריטי החלוקה שצורפו לתצהירי עדותם הראשית של איתן (הראשון) ושל גורן (השני). הפרצלציה הביאה לכך שחלק מתחנת השטיפה חרג אל תוך חלקה 92 שיועדה על פי החלוקה לארמונות חנה (ראו גם עמ' 9-8 לחוות דעתו של המודד זיבק). תבור ודביר טענו כי הן לא ידעו על הליך הפרצלציה אלא רק לאחר שזו נרשמה וכי הן התכוונו לתקוף אותה ולפעול לביטולה.

8. ביום 23/09/2012 התקיימה פגישה במשרדו של מוטי דביר בעפולה ובה נכחו גורן ודביר מטעם התובעות, וכן איתן ואביו מר משה מרדכי מטעם ארמונות חנה. בפגישה זו חתמו שני הצדדים על הסכם הקובע שלושה דברים בזו הלשון:

"(1) החלוקה לפי הפרצלציה
(2) שטח השטיפה לא יפגע בשום צורה ואנחנו נמשיך להחזיק בו בלי הפרעה
(3) אם יהיו מיסים או הוצאות יחולו על ארמונות חנה"

9. מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם מיום 23/09/2012, חתמו תבור ודביר על שטר מכר שלפיו אישרו כי הן מכרו לארמונות חנה את חלקה 92 (שנוצרה כאמור לאחר הפרצלציה ובעקבותיה) וכן על תצהיר המיועד למיסוי מקרקעין (מס שבח) שמאשר גודל החלקה שנמכרה לארמונות חנה (צורפו לתצהירו של איתן מיום 16/04/2020).

10. בשנת 2014 השלימה ארמונות חנה בניית אולם אירועים על שטח חלקה 92. באותה שנה בנתה ארמונות חנה גם קיר מחופה באבן שהפריד בין שתי חלקות הצדדים. כשבנתה את החומה עקפה ארמונות חנה את שטח החריגה של תחנת השטיפה והותירה אותו בחזקת ובשימוש תבור ודביר .

11. תבור ודביר הגישו את תביעתן (ת"א 1829-09-18) במסגרתה טענו שכאשר ארמונות חנה בנתה את הקיר שבין החלקות, היא חרגה אל תוך שטח חלקתן (חלקה 93) והקימה חלק מהקיר וכן חלק ממשטח האספלט בתוך שטח חלקה 93 ועל כן הן עתרו לסילוק ידה של ארמונות חנה מאותו חלק בשטח חלקה 93 שאליו היא פלשה.

12. ארמונות חנה הודתה שהיא אכן הקימה חלק מהקיר וממשטח האספלט בתוך שטח חלקה 93 השייכת לתבור ודביר, אך לטענתה הדבר נעשה בהסכמה ולאחר שבין הצדדים התגבשה הסכמה הדדית לפיה ארמונות חנה לא תדרוש מתבור ודביר להחזיר לה את שטח החריגה של תחנת השטיפה, ומנגד הן לא ידרשו מארמונות חנה להסיר את החומה שהיא בנתה תוך חריגה לשטחן. כמו כן, ארמונות חנה חלקה על גודל השטח שאליו היא חרגה וטענה שזה פחות מהנטען. תבור ודביר הכחישו בתוקף קיומה של הסכמה הדדית כנטען ושללו מכל וכל את הטענה כי הסכימו לחריגה לשטחן על ידי ארמונות חנה.

13. ארמונות חנה טענה שאם תבור ודביר מתנערות מההסכמות שהתגבשו לטענתה בין הצדדים ומבקשות לחזור בהן מהסכמות אלו, כי אז היא מבקשת כי תבור ודביר יפנו את שטח החריגה של תחנת השטיפה ויחזירו לה אותו, שכן אין מדובר בהסכמה חד צדדית – כך לטענתה. לפיכך, היא הגישה תביעה נגדית (ת"א 53401-12-18) ובגדרה עתרה לסילוק ידן של תבור ודביר משטח החריגה של תחנת השטיפה.

14. בתיק העידו שלושה עדים: מטעם התובעות העידו שניים, עו"ד חיים גורן, אחד הבעלים של חברת תבור וכן מוטי דביר שבנוסף להיותו אחד הבעלים של חברת תבור משמש גם כמנהל בחברת דביר, ואילו מטעם ארמונות חנה העיד איתן מרדכי, שהינו בעל מניות בארמונות חנה ומשמש כמנהל בה.
חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט – המודד מרואן זיבק

15. תבור ודביר טענו כי השטח שאליו פלשה ארמונות חנה הינו בגודל של- 87 מ"ר (סעיף 12 לכתב התביעה), בעוד שארמונות חנה טענה כי המדובר בשטח בגודל של- 57 מ"ר (סעיפים 12, 25 ו- 29 לתצהירו של איתן מיום 23/12/2018, שהפך לכתב ההגנה מטעם ארמונות חנה).

16. ואילו בתביעה הנגדית, טענה ארמונות חנה כי שטח החריגה של תחנת השטיפה הינו בגודל של- 108 מ"ר (סעיפים 9 ו- 17 לכתב התביעה), טענה שהוכחשה על ידי תבור ודביר (סעיף 65 לבקשת הרשות להתגונן), ובמסגרת ישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 23/12/2019 הובהר על ידי ב"כ תבור ודביר כי מעולם לא בוצעה מדידה מדויקת על ידן של שטח החריגה של תחנת השטיפה (עמ' 2 לפרוטוקול, שור' 9-6).

17. לפיכך, לאור המחלוקת בין הצדדים לגבי גודל השטח שכל צד טען כי הצד השני פלש אליו, מיניתי בהחלטתי שניתנה ביום 23/12/2019 בתום ישיבת קדם המשפט, את המודד מרואן זיבק כמומחה מטעם בית המשפט כדי לקבוע גודל השטחים המוחזקים על ידי כל צד מתוך שטח חלקת הצד השני.

18. על פי חוות דעתו של המודד זיבק מיום 20/02/2020, השטח המוחזק על ידי תבור ודביר מתוך שטחה של חלקה 92 שבבעלות ארמונות חנה, הוא בגודל 86.27 מ"ר, ואילו ארמונות חנה מחזיקה בשני שטחים מתוך חלקה 93 השייכת לתובעות האחד בגודל 60.88 מ"ר ואילו השני בגודל 5.51 מ"ר, ובסה"כ ארמונות חנה מחזיקה בשטח בגודל של- 66.39 מ"ר מתוך שטח חלקה 93, והכול כמבואר בתשריט המדידה ובטבלת השטחים שבעמ' 12 לחוות דעתו.

19. בהחלטתי שניתנה ביום 03/03/2020 בעקבות קבלת חוות דעתו של המומחה זיבק, התבקשו הצדדים להודיע אם הם מעוניינים לחקור את המומחה זיבק, אך איש מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה זיבק על חוות דעתו. יתירה מזו, בהודעה שהוגשה ביום 25/03/2020 מטעם תבור ודביר הן הודיעו כי אינן חולקות על מסקנות המומחה בכל הנוגע לשטח שאליו פלשה ארמונות חנה וכי מסקנתו בעניין זה מוסכמת עליהן. עוד באותו יום הודיעה באת כוחה של ארמונות חנה כי היא לא מעוניינת לחקור את המודד זיבק.

20. כידוע, ויתור על חקירה נגדית של עד מומחה משמעו כי אין חולקים על תוכן חוות הדעת, ובכל מקרה הדבר פועל לטובת מהימנות העד [ראו: ע"א 8291/16 קופת חולים לאומית נ' פלוני (17.10.2018), פסקה 7; ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' ארנון גיצלטר (08.11.2015), פסקה 22; ע"א 4445/90 "עמיגור" בע"מ נ' יצחק מאיוסט ואח' (17.4.1994), פסקה 7; ע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4), 253, בעמ' 258 א' – ב'; ע"א (מחוזי ת"א) 1286/03 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' אלון ארבן (24.3.2005), פסקה 5(אא); וכן ת"א (מחוזי י-ם) 1950/87 ד"ר אברהם פישר נ' א' טרגר דירות להשכרה ירושלים (1974) בע"מ (28.3.1991), בו ציינה כב' השופטת ד' דורנר (כתוארה אז) ש" ככלל, הימנעות מחקירה נגדית של מומחה מעידה כי בעל הדין שעשה כן סבר כי לא יוכל מבחינה מומחית-מדעית לערער חוות דעתו"]. לפיכך, נוכח הודעות הצדדים כנזכר לעיל, אני מקבל קביעות ומסקנות המומחה זיבק ומאמץ אותן כמות שהן.

טענות הצדדים בתמצית

21. תבור ודביר טענו כי יש לקבל את תביעתן ולהורות על סילוק ידה של ארמונות חנה משטח חלקה 93 שאליו היא פלשה, שכן איתן הודה בחקירתו בפה מלא כי הוא פלש לשטח חלקה 93, ומשהוכח כי ההסכמה מצד תבור ודביר לה טען איתן לא הייתה ולא נבראה, כאשר ארמונות חנה לא הצליחה להוכיח אותה הסכמה נטענת ואף איתן אישר בעצמו במסגרת חקירתו הנגדית שלא התגבשה הסכמה כפי שנטען על ידו בהתחלה.

22. באשר לתביעה הנגדית, טענו תבור ודביר כי עילת התביעה התבססה על הטענה כי בין הצדדים התגבשה למעשה הסכמה הדדית לחילופי שטחים לפיה תבור ודביר לא תדרושנה מארמונות חנה להרוס את החומה ולפנות את השטח שאליו חרגה האחרונה, ומנגד, ארמונות חנה לא תדרוש מהן לפנות שטח החריגה של תחנת השטיפה, ואולם משעה שהוכח כי לא הייתה הסכמה כזו מצדן, הרי שדין התביעה הנגדית להידחות כבר מטעם זה.

23. כמו כן, מאחר שארמונות חנה לא התייחסה להסכם מיום 23/09/2012, לא בכתב התביעה הנגדית ולא במסגרת כתב תשובה, אזי אין מקום להרחיב בנושא זה ואין לחרוג מגבולות הנטען בכתב התביעה.

24. עם זאת, הן הוסיפו וטענו לגוף העניין. לטענתן הן נפגעו על ידי הפרצלציה שבוצעה ללא ידיעתן ומטבע הדברים מבלי שניתנה לה הסכמתן, כאשר ארמונות חנה נהנתה מאותה פרצלציה כשבפועל היא קיבלה חלקה בשטח נקי (נטו) יותר גדול בכשלושה דונמים ממה שהיא רכשה מהן כשטח כולל (ברוטו), דבר שבא בין היתר על חשבונן והקטין שטח החלקה שיועדה להן על פי החלוקה החדשה.
25. לטענתן, ההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 23/09/2012 מהווה התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין ומקנה להן זכויות אובליגטוריות בשטח החריגה של תחנת השטיפה כנלמד מלשון ההסכם וכן על פי אומד דעת הצדדים כמו גם לפי תכליתו האובייקטיבית ונסיבות חתימתו. לחלופין, הן טענו כי ההסכם האמור נותן להן לכל הפחות רשות בלתי הדירה ובלתי מסויגת להחזיק ולעשות שימוש בשטח החריגה של תחנת השטיפה. תבור ודביר טענו כי הן פעלו בהתבסס על ההסכם מיום 23/09/2012 ובעקבות כך שינו את מצבן לרעה כאשר ויתרו על זכותן לתקוף הליך הפרצלציה וכאשר ארמונות חנה קיבלה כשלושה דונמים מעבר למה שהיא רכשה מהן, כמחציתם על חשבונן. לפיכך, יש לדחות את התביעה הנגדית.

26. לעומתן, ארמונות חנה טענה כי יש לדחות את התביעה כנגדה הואיל והיא נגועה בחוסר תום לב ועולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, וכי היא הוגשה רק בשל סירובה לחתום על הסכמה להקמת מתקן מלט בשטח חלקה 93.

27. עוד היא טענה כי השימוש שנעשה על ידה החל משנת 2014 בשטח חלקתן של תבור ודביר שאליו היא חרגה, נעשה בהסכמתן ועובדה היא שבמשך כארבע שנים הן לא פעלו לסילוק ידה של ארמונות חנה, ועל כן, תבור ודביר מנועות מלהתכחש להסכמתן. היא הוסיפה וטענה כי תביעתן של תבור ודביר לוקה בשיהוי חמור.

28. באשר לתביעתה הנגדית, היא טענה כי תבור ודביר לא כפרו בזכויותיה הקנייניות בחלקה 92 ולפיכך היא זכאית לדרוש השבת שטח החריגה לידיה, אף אם ניתנה לתבור ודביר רשות שימוש. לטענתה, יש לדחות את הטענה להתחייבות לעשיית עסקה במקרקעין, משהיא לא נטענה במסגרת כתב ההגנה אלא רק במסגרת הסיכומים, וכאשר על פי הגרסה הראשונית הועלתה הטענה של רשות בלתי הדירה בלבד .

29. לעצם העניין, טענה ארמונות חנה כי היא נתנה לתבור ודביר רשות גרידא לעשות שימוש בשטח החריגה של תחנת השטיפה וזאת ללא תמורה וכי לא הייתה אצל הצדדים כל כוונה ליצור התחייבות חוזית, אלא הדבר נעשה כאקט של רצון טוב. מדובר ברשות חינם אותה ניתן לבטל בכל עת וכי היא ביטלה רשות זו עם הגשת התביעה הנגדית.

דיון והכרעה

תביעת בעלים לסילוק יד – המסגרת המשפטית

30. שתי התביעות כאן הוגשו מכוח בעלותם של הצדדים בחלקות. מדובר בתביעות פטיטוריות של בעל הזכות במקרקעין אשר נסמכות על זכות הקנין שיש לכל צד בחלקתו [רע"א 6339/97 משה רוקר נ' משה סלומון, פ"ד נה(1) 199 (1999), בעמ' 275 א'], ומכוחה הוא דורש למסור לו את החזקה במקרקעין מידי מי שמחזיק בהם שלא כדין והן מוגשות בהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 [בע"מ 2973/16 פלונית נ' פלונית (15.02.2017), פסקה 6]. תביעות אלו מטרתן להסדיר את ענייני החזקה בהתאם לזכויות המהותיות של הצדדים, להבדיל מתביעות פוססוריות שנוקט המחזיק בפועל במקרקעין כנגד מי שנטל מידיו את החזקה בהם שלא כדין ומטרתן להחזיר את המצב לעת עתה לקדמותו [ע"א 64/65 עזבון המנוח משה נסים משיח נ' נסים משיח, פ"ד כ(1) 126 (1966), בעמ' 138]. אלה האחרונות אינן מונעות מנתבע שטוען לזכויות במקרקעין – חרף חיובו להשיב בשלב זה את החזקה במקרקעין לידי המחזיק בהם בפועל – מלהגיש מאוחר יותר תביעה נפרדת (פטיטורית) להוכחת זכויותיו המהותיות במקרקעין [רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי, פ"ד נה(3) 294 (2001)].

31. סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע:

"תביעה למסירת מקרקעין
16. בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין"

32. על מנת להצליח בתביעה המוגשת לפי סעיף 16 לחוק המקרקעין "על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בה. בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה" [עניין עוקשי, בעמ' 304 ה'].

אופן הפעלת הסמכות שבגררא בתביעות סילוק יד

33. כידוע, תביעות פינוי וסילוק יד ממקרקעין, וכאלו הן התביעות שבפני, נמצאות בסמכותו העניינית של בית המשפט השלום בהיותן תביעות בדבר חזקה ושימוש במקרקעין כאמור בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. לעומת זאת, תביעות בדבר בעלות במקרקעין נמצאות בסמכות בית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית [אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שלוש עשרה, תש"פ-2020), בעמ' 61].

34. למען שלמות התמונה יצוין בעניין זה כי לפני שנים אחדות שונתה ההלכה שנקבעה בפסק הדין הידוע ועתיק היומין בעניין שמש [ע"א 37/59 אפרים שמש נ' "מפעל המים" כפר סבא, אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד יג 834 (1959)], ששלטה במשך למעלה מיובל שנים, ושבה נקבע כי תביעה בדבר "שימוש במקרקעין" המצויה בסמכות בית המשפט השלום היא תביעה לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס בלבד , ובפסק הדין שניתן ב-רע"א 3749/12 ששון בר-עוז נ' דניאל סטר, פ"ד סו(1) 678 (2013), בוטלה הלכת שמש האמורה ונקבע כי " סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעות בדבר "שימוש במקרקעין" נתונה כל-כולה לבית משפט השלום; בין אם מדובר בתביעה שעניינה בשמירה על גוף הנכס, בין אם לאו" (שם, פסקה 34). לפיכך, אין יותר ספק כיום בדבר סמכותו של בית המשפט השלום להעניק סעד של צו הריסה במסגרת תביעות שעניינן שימוש במקרקעין.

35. במידה ובמסגרת תביעת סילוק היד מתעוררת שאלת הבעלות במקרקעין, והכרעה בשאלה זו דרושה לשם הכרעה בתביעה, כי אז מוסמך בית המשפט השלום – מכוח סמכותו שבגררא המוקנית לו לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט – להכריע בסוגיית הבעלות, אלא שאז ההכרעה בסוגיית הבעלות תחומה לצורך אותה התדיינות בלבד ולהענקת (או אי הענקת) הסעד שהתבקש בה, ואין היא מקימה מעשה בית דין. משום כך, כל אחד מהצדדים יכול לאחר מתן הפסק בבית המשפט השלום להגיש לבית המשפט המחוזי תביעה מתאימה לבירור והכרעה בשאלת הבעלות במקרקעין, ובמקרה שכזה מוסמך בית המשפט המחוזי להגיע להכרעה שונה ואף סותרת [ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' נחום ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497 (2004), בעמ' 517; רע"א 2159/94 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קסטודיה דה טרה סנטה (16.08.1994), פסקה 11. ראו גם: יששכר רוזן־צבי ההליך האזרחי (התשע"ה-2015), בעמ' 593; דנ"א 1099/13 מדינת ישראל נ' גארד סוילם גארד אבו פריח ז"ל (12.04.2015), פסקה 13; רע"א 7450/13 אמנון ברנזון נ' רונית אופיר (11.11.2013), פסקה ח'; וכן רע"א 8903/11 מפעלי הנדסה קדמני בע"מ נ' מקורות חברת המים הלאומית (26.08.2012), פסקה 5].

36. בפסק הדין המנחה ב-ע"א (מחוזי נצ') 8503-04-14 ראובן שדה נ' עיזבון המנוחה יולינה (יוליה) טאובר ז"ל (29.12.2014), קבע כב' השופט ד' צרפתי (אליו הצטרפו כב' הנשיא א' אברהם וכב' השופט י' אברהם), כי:

"במסגרת של תביעה לסילוק יד אין בית המשפט נדרש לקבוע מסמרות במכלול השאלות הקנייניות המועלות לדיון ע"י שני הצדדים והנתונות לסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי.
די בהקשר לתביעה לסילוק יד כי המתגונן עמד בנטל המסוים, הגם ממשי, להוכיח בסיס לזכויות קנין המקנות לו זכות להחזיק כדין במקרקעין, זאת על מנת להדוף את התביעה כנגדו, לכל הפחות עד שמהותן של זכויות אלו תתברר לעומקה בפני בית המשפט המוסמך בגדרו של הליך מתאים אותו יזום מי מהצדדים.

למעשה המוטל על נתבע המתגונן מפני תביעה לסילוק יד מסתכם, על דרך הכלל, בכך שיראה, ולו לכאורה, זכות חוקית לשבת במקום" ( שם, פסקה 21) (ההדגשה במקור)

37. בהמשך, מזכיר כב' השופט צרפתי בפסק דינו בעניין שדה את העיקרון שלפיו הכרעה בשאלה אגבית מכוח הסמכות שבגררא אינה מקימה השתק פלוגתא ואינה כובלת את ידיו של בית המשפט בעל הסמכות הייחודית לכשתובא בפניו הסוגיה להכרעה:

"נאזכר כאן וכחיזוק למפורט גם את ההלכה הנקוטה, לפיה אין בכוחה של הכרעת אגב, מעמיקה ככל שתהיה, שנעשתה על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתיתה, אלמלא הוראתו המפורשת של סע' 76 לחוק בתי המשפט, לכבול את ידיו של בית המשפט בעל הסמכות המקורית, כשישובו ויבואו ההכרעות הנ"ל לפתחו עפ"י בחירת מי מבעלי הדין, כאשר ההכרעות הנ"ל לא ישמשו מעשה בית דין, אף לא כהשתק פלוגתא, כלפי בית המשפט בעל הסמכות הייחודית.
...
בהתאם לאמור גם אין תכלית, אף מהיבטים של מדיניות ויעילות שיפוטית, כך גם על מנת למנוע הכרעות סותרות, כי בית משפט השלום יעסוק ויכריע לעומקן בסוגיות הנוגעות לזכויות מהותיות במקרקעין, זאת מעבר לדרוש לו להכרעה בתביעה לסילוק יד שבפניו ולבירור השאלה האם הוכח בפניו כי המתגונן בתביעה מחזיק במקרקעין שלא כדין" ( שם, פסקה 22) (ההדגשה שלי, א"ס)

38. יצוין כי בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין שדה נדחתה על ידי כב' השופט מ' מזוז בהחלטתו ב-רע"א 540/15 עיזבון המנוחה יולינה (יוליה) טאובר ז"ל נ' ראובן שדה (31.5.2015), תוך שצוין, בבחינת למעלה מן הצורך:

"כי הסכסוך במהותו הוא סכסוך לגבי זכות הבעלות במקרקעין. מאחר ששאלת הבעלות המתעוררת היא בעלת משקל ממשי ומכריע, לא ניתן לומר כי היא איננה השאלה העיקרית וכי ניתן להכריע בה דרך אגב (...). צדק אפוא בית המשפט המחוזי כשקבע כי שאלות הבעלות בכגון דא צריך שיוכרעו על ידי בית המשפט המוסמך (בית המשפט המחוזי) בהליך מתאים" ( שם, פסקה 5)

39. יוצא אפוא, כי די לו לנתבע המתגונן מפני תביעת סילוק יד להניח תשתית ראייתית המוכיחה כי יש לו זכות חוקית לכאורית להחזיק במקרקעין מושא התביעה בכדי להוביל לדחיית התביעה כנגדו [עוד בעניין זה ראו דבריה של השופטת מ' בן ־פורת המנוחה ב-ע"א 685/81 ליסנסס וג'נרל חברה לבטוח בע"מ נ' בורכרד ליינס בע"מ, פ"ד לח(3) 421 (1984), שבו ציינה כי "טענת בעלות מספיקה לבעל הבית, התובע החזרת חזקה, רק כאשר תביעתו מופנית נגד נתבע, שאין בכוחו להראות, ולו רק לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום" (שם, בעמ' 432 ב')].

הגדרת עילת התביעה ותחימת חזית המחלוקת

40. ברי כי להגדרת עילת התביעה ישנה חשיבות מרובה. הגדרה לא נכונה או בלתי מספקת של עילת התביעה עלולה להכשילה. "אמנם, טענה זו דיונית באופיה, אולם היא בעלת משקל רב. זאת לנוכח השיטה האדוורסרית הנהוגה במשפט הישראלי, וביתר שאת – בהליך האזרחי. באחרון, הצדדים הם-הם אשר מגדירים את הפלוגתות. במיוחד הדבר נכון לגבי התובע שלא רק פותח את ההליך, אלא למעשה יוצר אותו על פי הגבולות שבכתב תביעתו" (ההדגשה שלי, א"ס) [ע"א 1653/08 סמיון ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (14.07.2011), פסקה 5]. " מסגרת הדיון מוגדרת קודם כל על ־ידי האמור בפרשת ־התביעה" [ע"א 444/65 יעקב פריצקר, ואח' נ' נאג'י בן עבד-אללה שאהין, ואח', פ"ד כ(1) 675 (1966), בעמ' 678 ג']. ואכן, כלל ידוע ומושרש בפסיקה הוא, ש"לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר, את הסכמתו לכך" [י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 153]. עם זאת, הובהר שהכוונה היא להצגת העובדות המהוות את עילת התביעה בכתב התביעה ולא לכותרת המשפטית שניתנה להן, ונקבע כי בית המשפט מוסמך לפסוק על פי נימוקים משפטיים שונים מאלו שהועלו בכתב התביעה כל עוד פסיקתו מתבססת על אותה מסכת עובדתית שהועלתה בכתב התביעה [ראו: ע"א 7183/13 אסתר ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ (12.07.2015), פסקאות 16-15; רע"א 7288/12 שמואל רוזן נ' צחי אברמוביץ (23.10.2012), פסקה י"א; ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' גד לויטין, פ"ד מו(3) 617 (1992), בעמ' 625 ד'; וכן ע"א 794/86 החברה המרכזית לשכון ולבנין בע"מ נ' אגנס פינק, פ"ד מד(1) 226 (1990), בעמ' 230 ב'-ג'].

41. על כן, "עובדה שלא נטענה בכתבי הטענות – אין בית המשפט יכול לגלותה בעצמו ואין הוא יכול לסמוך עליה ... על התובע להציג את כל העובדות המגבשות את עילת התביעה. עליו גם לציין את הסעד המבוקש על ידו. אולם אין תביעתו נדחית רק משום שלא נתן לעילה את ה"כותרת המשפטית" המתאימה ולא הפנה לחוק שממנו נובעת זכות תביעתו" [ע"א 6157/08 ח'לפו אסמאעיל נ' הלון מילאדי (05.09.2011), פסקה 10. ראו גם: ע"א 8023/16 לילך נוזית ארביב אור נ' חנה מרגרט פנטופט ג'נאח (20.08.2019), פסקה 9].

42. בא כוחן של תבור ודביר הפנה בסיכומיו לפסק הדין ב-ע"א (מחוזי מרכז) 39650-10-12 רבקה דמארי נ' מנהל מקרקעי ישראל (10.11.2014), ואף צירף עותק ממנו לסיכומיו בשל חשיבותו בעיניו, הואיל ולשיטתו מדובר במקרה זהה שבו קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור וקבע שאין מקום לקבל את התביעה בטענות או עילות שלא פורטו בכתב התביעה.

43. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין דמארי, שניתן ברוב דעות, התבסס על פסק הדין בענין פריצקר הנזכר לעיל, שבו נקבע כי אם התביעה הוגשה בעילת הפלישה והוכח כי כניסת המחזיק לנכס הייתה ברשות, כי אז דין התביעה להידחות [ ראו גם: ע"א 136/54 אברהם אדלר נ' עזריאל פרנקל, פ"ד ט 1625].

44. אלא שחשוב לציין כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין דמארי, שניתן ברוב דעות, בוטל על ידי בית המשפט העליון בהרכב תלתא [ רע"א 8624/14 מדינת ישראל נ' רבקה דמארי (18.11.2015)], תוך שהתקבלה דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי שאבחנה בין המקרה שנידון בעניין דמארי – בו הכניסה מעיקרה לא הייתה כדין – לבין זה שנידון בעניין פריצקר שבו המחזיקים נכנסו למקרקעין מעיקרא כדין וברשות .

45. הובהר כי "הלכת פריצקר עוסקת בתביעה לפינוי שהוגשה בעילה של פלישה וכאשר נמצא כי תחילת ההחזקה במקרקעין הייתה ברשות ואחריתה שלא ברשות, שאז אין התביעה מקימה עילה. אולם הלכה זו יפה רק למקרה שבו תחילת החזקה בנכס, או בחלק ממנו, נעשתה כדין, להבדיל ממקרה שבו תחילת החזקה נעשתה בדרך של תפיסה שלא כדין, אך ברבות הימים היה הפולש לבר רשות" [ע"א (מחוזי מרכז) 12328-01-19 אאורה ישראל – יזמות והשקעות בע"מ נ' אהרן נסים נעים (15.04.2019), פסקה 27. יצוין כי בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין, נדחתה: רע"א 2958/19 אהרון נעים נ' אאורה ישראל- יזמות והשקעה בע"מ (2.5.2019)].

46. אם כן, פסיקתו המסורתית של בית המשפט העליון "הקפידה על כך שכאשר מוגשת נגד מחזיקים במקרקעין תביעה בגין סילוק יד, ובמהלכה מתברר כי לאמיתו של דבר הם בני-רשות, תידחה התביעה" [רע"א 3094/11 איברהים פרהוד אבו אלקיעאן ואח נ' מדינת ישראל (05.05.2015), פסקה 16. ראו גם: רע"א 10343/05 "עמידר" החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' נגה משה (25.04.2006)].

47. כמו כן, ככל שעילת התביעה מבוססת כולה על טענת הסגת גבול והוכח שכניסת המחזיק הייתה ברשות, הרי שאין מקום לדון בשאלה אם בוטלה הרשות הואיל וסוגיה זו לא נכללה בכתב התביעה [ע"א 247/72 אליהו חדד נ' רסקו בע"מ, פ"ד כח(2) 533 (1972), בעמ' 536 ו'; וכן ע"א 290/67 נתן איזמן נ' רשות הפיתוח ואח', פ"ד כב(1) 16 (1968), בעמ' 19 ה'-ו']. לפיכך, כאשר עסקינן בתביעת פינוי המוגשת כנגד מחזיק בקרקע ברשות אשר מבוססת על עילת ביטול הרשות שניתנה לו, מצריך הדבר טיעון מפורש של עילה זו בכתב התביעה, או לכל הפחות במסגרת כתב תשובה לכתב ההגנה שבו הועלתה הטענה כי הנתבע מחזיק ברשות [ע"א (מחוזי נצרת) 2/81 קונס בע"מ נ' משה שושני, תשמ"ג(1) 361 (1982), פסקה 12(ד)]. "בנסיבות אלה חייב התובע לפרש בכתב ־תביעתו לא רק את הטענה העובדתית, שהוא הבעלים, כי אם גם מסכת עובדות, המצביעות על כך שהנתבע איבד את זכותו להחזיק במקום, או ששוב אין מניעה לפנותו" [עניין ליסנסס וג'נרל לעיל, בעמ' 432 ג' – ד'].

דיון והכרעה בתביעת תבור ודביר כנגד ארמונות חנה

אי־הוכחת טענת ההגנה שהעלתה ארמונות חנה

48. כאמור לעיל, תבור ודביר הגישו את תביעתן מכוח בעלותן בחלקה 93 (סעיף 9 לכתב התביעה). הן הגישו את התביעה בעילת הפלישה וטענו כי בשנת 2014 פלשה ארמונות חנה לתוך שטח חלקתן והקימה חלק מקיר האבן וחלק ממגרש החניה בתוך שטח חלקתן, וכי גודל השטח שאליו פלשה ארמונות חנה הוא כ-87 מ"ר (סעיפים 13-12 לכתב התביעה).

49. בתצהירו של איתן מרדכי מיום 23/12/2018 שצורף לבקשת ארמונות חנה למתן רשות להתגונן, ומאוחר יותר ולאחר קבלת הרשות הפך לכתב ההגנה מטעמה, נטען כי ארמונות חנה לא פלשה לשטח חלקה 93, אלא הדבר נעשה בהסכמת התובעות תבור ודביר. איתן טען כי בין הצדדים התגבשה הסכמה שלפיה התובעות לא ידרשו מארמונות חנה להסיר את החומה אותה היא הקימה בתוך שטח התובעות, ומנגד, ארמונות חנה לא תדרוש מהתובעות להשיב לה אותו חלק משטח חלקה 92 שבבעלותה אשר לטענתה אליו חרגו התובעות (סעיפים 13, 19, 21, 25 ו- 29 לתצהירו של איתן). על פי גרסתו של איתן, "בין הצדדים היתה הסכמה מוחלטת כי כל צד נשאר בשטח על אף החריגה לגבול האחר" (סעיף 33 לתצהירו האמור). איתן הכחיש טענת התובעות כי ארמונות חנה עשתה שימוש שלא כדין בשטח השייך להן וחזר על כך ש"השימוש נעשה בהסכמה מלאה ומוחלטת" (סעיף 34 לתצהירו של איתן).

50. זוהי טענת ההגנה של ארמונות חנה, והשאלה היא אם עלה בידה להוכיחה. אקדים ואומר כי לאחר שבחנתי חומר הראיות בתיק הגעתי בלי כל היסוס לכלל מסקנה כי ארמונות חנה נכשלה בהוכחת טענת הגנתה האמורה וכי אין בידי לקבל גרסתו האמורה של איתן וכמה טעמים הביאוני למסקנה זו ואלה יפורטו להלן.

51. ראשית, בחקירתו הנגדית בבית המשפט סתר איתן את טענתו לעניין קיומה של ההסכמה שהועלתה על ידו בהגנתו משאישר פעם אחר פעם כי " לא סוכם שום דבר" בינו לבין נציגי התובעות (עמ' 40 לפרוטוקול הדיון מיום 13/01/2021, שור' 31-24; עמ' 41, שור' 1), וכך הוא ענה לשאלותיי בעניין ההסכמה הנטענת:

"שאלת בית משפט: האם בשלב מסוים היה הסכם ביניכם?
ת: לא.
ש: זאת אומרת, אני מבין אחרי אותו ביקור בשטח של(ך) ומוטי אני מבין שלא ליבנתם את הנושא שוב ולא הגעתם להסכמות?
ת: לא היו שום הסכמות. גם לא הייתה בעיה. אני בחיים לא פניתי אליהם לפנות את השטח" (עמ' 41 לפרוטוקול, שור' 9-5) (ההדגשות שלי, א"ס)

52. למעשה, בהודאותיו בחקירתו הנגדית על כך ש"לא סוכם שום דבר" עם נציגי התובעות, שמט איתן את הבסיס מתחת לטענתו בתצהיריו כי התגבשה בין הצדדים הסכמה הכוללת התחייבות מצד התובעות שלפיה הן לא ידרשו פינוי ארמונות חנה משטח חלקתן והסרת החומה שנבנתה על ידה בתוך שטח חלקה 93. די בכך כדי לדחות גרסת איתן לעניין קיומה של ההסכמה הנטענת ובהמשך לכך דחיית טענת ההגנה היחידה המבוססת על אותה הסכמה נטענת, שכאמור לעיל הוכח כי לא הייתה.

53. שנית, מחומר הראיות עולה כי לא הייתה הסכמה כנטען על ידי איתן כפי שמלמדת על כך התנהגות הצדדים בזמן אמת. מחומר הראיות עולה כי לאחר הקמת החומה על ידי ארמונות חנה בשנת 2014 ולאחר שנציגי התובעות גילו זאת, הם הזמינו מדידה שהעלתה כי ארמונות חנה פלשה לשטח חלקתן והקימה עליה חלק מהחומה וחלק ממשטח החניה ובעקבות כך ביום 16/12/2014 שלח דביר לאיתן מכתב ובו דרישה לפנות את השטח ששייך לתובעות ולמכתב זה צורף עותק מתשריט המדידה (נספח 5 לכתב התביעה וצורף גם כנספח 3 לתצהירו של דביר מיום 08/03/2020). המכתב נשלח בדואר רשום והוא נמסר בפועל ליעדו ביום 28/12/2014 כעולה מפלט מידע על פריט רשום (שצורף אף הוא לתצהירו של מוטי במסגרת נספח 3) . איתן עצמו אישר בחקירתו הנגדית קבלת המכתב (עמ' 40 לפרוטוקול, שור' 18-16). אם אכן הייתה הסכמה בין איתן לבין נציגי התובעות כטענת הראשון, אזי מן הסתם דביר לא היה מזמין את המדידה ולא היה שולח לאיתן מכתב דרישת הפינוי האמור. על ידי שליחת מכתב הפינוי של דביר גילו התובעות את דעתן כי אין הן מסכימות לפלישה שביצעה ארמונות חנה [ראו והשוו: ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף (21.07.2015), פסקה יח].

54. זאת ועוד, איתן שאישר כאמור קבלת מכתב דרישת הפינוי שנשלח אליו על ידי דביר, לא השיב למכתב זה ולא הגיב עליו כפי שאישר בחקירתו (עמ' 40 לפרוטוקול, שור' 20-16), כאשר פשיטא היה מצופה ממנו שישלח מכתב תשובה לדביר ויזכיר לו כי בין הצדדים קיימת הסכמה (אם אכן הייתה הסכמה כזו כטענתו). היעדר תשובה בזמן אמת מכרסמת במידה רבה במשקל שניתן לייחס לגרסת איתן, זאת לאור הכלל הידוע "כי בשתיקה ובהעדר הכחשה כאשר היה לצפות לתשובה יש לראות משום הודאה, או לפחות, יש בכך משום חיזוק לטענותיה של הכותבת" [ע"א 268/71 עזבון שמחה מרגוליס נ' מינה לינדר, פ"ד כו(2) 761 (1972), בעמ' 763. ראו גם: ע"א 74/89 חסינים, חברה להחזקת נכסים בע"מ נ' נתן שפירא, פ"ד מו(1) 845 (1992), פסקה 8; וכן פסק דינו של כב' השופט ערפאת טאהא (עוד בשבתו בבית משפט השלום) ב-תא"ח (שלום נצ') 18683-05-11 אליעזר שלום אוחיון נ' עלי עבדאללה (17.01.2012), פסקה 10].

55. שלישית, הטענה מבוססת אך ורק על עדותו של איתן שהינו בעל מניות ומנהל ארמונות חנה (סעיף 2 לתצהירו – כתב ההגנה), ולפיכך, עדותו היא בבחינת עדות יחידה של "אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד" כאמור בסעיף 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, אשר מחייבת הנמקה מיוחדת על מנת שיהיה ניתן להסתפק בה, ככל שאין לה סיוע [ע"א 224/78 חמשה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד לג(2) 90 (1979); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006), פסקה 56; וכן ת"א (מחוזי ת"א) 3097/00 צפריר מהנדסים פרויקטים (1993) בע"מ נ' סולוג מבני תעשייה (1995) בע"מ (28.12.2006), פסקה 6]. יתירה מזו, במקרה שכזה, ניתן להחשיב עדותו של איתן כעדות בעל הדין עצמו כאמור בסעיף 54(2) לפקודת הראיות, שכן תאגידים אינם בשר ודם ואינם מעידים במשפטים שבהם מופיעים כצד, אלא באמצעות האורגנים שלהם.

56. בפסיקה נקבע, כי על בית המשפט לנמק בפירוט מה הניע אותו להסתפק בעדות היחידה ואין די בהצהרה כי נהג בזהירות מיוחדת. עוד נקבעו שני כללים בסיסיים לקיום חובת ההנמקה, הראשון, כי ההנמקה צריכה להתבסס על טעם אמיתי של ממש בהערכת העדות הנעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר [ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל מקרקעי ישראל, ירושלים נ' יצחק פולק ואח', פ"ד כז(1) 768 (1973), בעמ' 771 ג'], והשני, כי ההנמקה תהיה כזו שתאפשר ביקורת של ערכאת הערעור [ע"א (מחוזי נצרת) 1029/06 תעבורה מיכל מלט בע"מ נ' בני רושקנסקי (21/11/2006), פסקה 9].

57. כן נקבע, כי תכלית דרישת ההנמקה היא להוסיף לכוחה הראייתי של העדות היחידה. אין די בכך כי עדותו היחידה של בעל הדין הותירה רושם מהימן וחיובי על בית המשפט על מנת לקבלה ולבסס עליה ממצא, שכן האמון שניתן בעדות הינו תנאי הכרחי אך לא מספיק, ולולא האמון כלל אין מגיעים לדרישת ההנמקה [עניין תעבורה לעיל, פסקה 10], וכאשר בית המשפט אינו מוכן ליתן אימון בעדות היחידה באותם מצבים המנויים בסעיף 54 לפקודת הראיות, כי אז התוצאה היא דחיית הגרסה המובאת באותה עדות [ראו והשוו: עניין חמשה יוד תכשיטנים לעיל].

58. ודוק, "חובת ההנמקה קמה ועומדת כאשר בית ־המשפט "פוסק" על ־פי עדות יחידה – שאינה הודאת בעל הדין – בין שזו עדות שבאה מטעם התובע ובין שזו עדות שבאה מטעם הנתבע " [י' קדמי על הראיות (תש"ע-2009), חלק שלישי, בעמ' 1431].

59. למעשה, סעיף 54 לפקודת הראיות קובע "כי בעל דין הנושא בנטל השכנוע בנוגע לתביעתו, או ביחס לטענת ההגנה שלו ..., אינו יכול, ככלל, להרים נטל זה על ידי מוצא פיו מעל דוכן העדים: עליו להוסיף לעדותו ראיה מסייעת או, לחלופין, לשכנע את בית המשפט כי בעדותו גופה יש סימני אמת מובהקים, שאותם חייב בית המשפט לפרט בפסק דינו" [ע"א 6712/19 יחזקאל דגן נ' רונן דגן (23.06.2021), פסקה 12].

60. במקרה שלנו לא מצאתי לעדות איתן סיוע כלשהוא, ובעניין זה יוזכר כי איתן אישר בחקירתו כי אין בנמצא מסמך בכתב המאשר לו להיכנס לשטח חלקת תבור ודביר (עמ' 33 לפרוטוקול, שור' 13-11), או כזה המעגן את ההסכמה לה הוא טוען (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 28/02/2019, שור' 20-12).

61. כמו כן, לא זו בלבד שאין בפני הנמקה מיוחדת המאפשרת לי להסתפק בעדותו של איתן ולבסס עליה ממצא פוזיטיב בדבר קיומה של ההסכמה הנטענת, אלא דווקא קיימים נימוקים טובים וכבדי משקל לדחייתה. ככלל, איתן לא הותיר עלי רושם אמין ומהימן. איתן לא היה עקבי בגרסתו והוא סתר את עצמו ואת הצהרותיו ביותר מהזדמנות אחת ולגבי יותר מעניין אחד. כך למשל, מעבר לסתירת טענתו העיקרית לעניין קיומה של ההסכמה כנזכר לעיל, איתן אישר בחקירתו כי קיבל מכתבו של מוטי דביר שנשלח אליו בשנת 2014 שבו דורש דביר פינוי השטח (נספח 5 לכתב התביעה), למרות שבתצהירו מיום 23/12/2018 הכחיש באופן גורף קבלת המכתבים שצורפו לכתב התביעה (סעיף 27 לתצהירו – כתב ההגנה). כך גם בחקירתו מיום 28/02/2019 במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, טען איתן כי הפרצלציה נעשתה על ידי התובעות (עמ' 1 לפרוטוקול, שור' 22), ובדיון מיום 22/06/2020 טען שהפרצלציה בוצעה על ידי צים סנטר, עיריית בית שאן והתובעות (עמ' 7 לפרוטוקול, שור' 9-1), אך בישיבת ההוכחות הודה איתן כי הוא היה מעורב בתהליך הפרצלציה והיה שותף לו (עמ' 33 לפרוטוקול, שור' 30-25). וכדבריו, "הייתי מעורב בפרצלציה. ברור" (עמ' 43 לפרוטוקול, שור' 24-23). זאת ועוד, תשובותיו של איתן בחקירותיו בדיונים השונים שהתקיימו בתיק היו לרוב מתחמקות, וחלקן אף מתחמקות למדי, ולא הניחו את הדעת.

62. בסופו של יום, אני דוחה את גרסתו של איתן בדבר קיומה של ההסכמה הנטענת וקובע כי על פי חומר הראיות כמפורט לעיל, לרבות הודאת איתן עצמו, כי בין הצדדים לא התגבשה אותה הסכמה כפי טענת איתן. על כן, נדחות גם טענות ארמונות חנה בעניין חוסר תום הלב, ההשתק והמניעות כפי שהועלו בסיכומים מטעמה אשר התבססו בעיקרן על אותה הסכמה נטענת, וזאת אף אם נתעלם מהעובדה שהן לא הועלו במסגרת כתב ההגנה, שאף בשל כך דינן דחייה.

63. אני דוחה גם טענת ארמונות חנה שהתביעה נגועה בחוסר תום לב ועולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט משום שלטענתה היא הוגשה על רקע סירובו של איתן לאפשר הקמת מתקן מלט בחלקת תבור ודביר. הוכח שהתובעות התנגדו לפלישה כבר בסמוך לאחר שנודע להן על כך וכי לאורך כל הזמן הן לא השלימו עם הפלישה וניסו להגיע להסכמות עם איתן באמצעות הידברות בין הצדדים , וגם אם סירוב איתן לאפשר הקמת המתקן סימן הרעה נוספת ביחסים שבין הצדדים, אין לומר שהוא הסיבה הבלעדית להגשת התביעה. יתר על כן, אף בהנחה שאכן זוהי הסיבה להגשת התביעה, איני רואה בכך משום חוסר תום לב השולל מתבור ודביר זכות התביעה והגנה על קניינן.

טענת השיהוי

64. באשר לטענת השיהוי שהועלתה אף היא במסגרת הסיכומים מטעם ארמונות חנה, היא לא הוזכרה בכתב ההגנה מטעמה. בחיבורו הנ"ל של זוסמן צוין כי " דינה של טענת שיהוי הוא כדין טענת ההתיישנות ואם לא הועלתה בכתב ההגנה בית המשפט לא ישעה אליה" (שם, בעמ' 325 רישא ) [ראו גם: ע"א 6072/92 דוד חראד נ' יחיא חראד (23.08.1995); וכן ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' גבריאל מימון, פ"ד מ(2) 802 (1986), בעמ' 310 רישא]. לפיכך, די בטעם פרוצדוראלי זה ואי העלאת הטענה במסגרת כתב ההגנה כדי להביא לדחייתה.

65. גם לגוף העניין לא מצאתי בטענת השיהוי ממש. מדובר בתביעה במקרקעין מוסדרים המתיישנת בחלוף 25 שנים. כעיקרון, "איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו" [ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003), בעמ' 446 ה']. דחיית תביעה מחמת שיהוי תיעשה רק במקרים חריגים ונדירים ובהתקיים נסיבות מיוחדות מעבר לחלוף הזמן כדי "שלא תיוותר דרך עוקפת לדין ההתיישנות" [ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 (2010), פסקה 96].

66. הכללים בעניין זה סוכמו בפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות ב-ע"א 6182/14 אינבסטלום הולדינגס בע"מ נ' ספריית יפת בע"מ (03.05.2016):
"נפסק כי "הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין" (...) וכי דחייתה של תביעה אזרחית מחמת שיהוי בהגשתה תיעשה במקרים חריגים בלבד שבהם מלבד ההשתהות בהגשת התביעה הוכיח הנתבע קיומם של שני תנאים נוספים: (1) כי השיהוי בהגשת התביעה מבטא ויתור על זכויות התובע; (2) כי מצבו של הנתבע הורע עקב השיהוי בהגשת התביעה ... תנאי נוסף הנזכר בפסיקה בהקשר זה הוא התנהלות בחוסר תום לב מצד המשתהה בהגשת התביעה (...) אך צוין כי "במסגרת בחינת תום-הלב של התובע עשויה להיבחן גם שאלת תום-לבו של הנתבע, למשל אם פעל בשקידה סבירה במסגרת משא ומתן שניהל עם התובע לפתרון הסכסוך מחוץ לערכאות, ואם אפשר שהתנהגותו תרמה לשיהוי ולשינוי מצבו לרעה" (...). עוד נפסק כי גם בהתקיים תנאים אלו מסור לבית המשפט שיקול דעת באשר למשמעות שיש להעניק לרכיב השיהוי בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו ובאשר "לנסיבות המקרה בהן יש מקום לקבל טענת שיהוי (...). בהקשר זה על בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את "האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלת מהות התביעה והסעד המבוקש במסגרתה, אותם מבקשים הנתבעים לדחות מחמת שיהוי" (שם, פסקה 13)

67. עוד נקבע, ש"ככלל, אין להטיל על התובע את הנטל הראשוני להצדיק את הגשת התביעה במועד שהוגשה, ככל שהתביעה טרם התיישנה, והנתבע הוא זה שעליו הנטל להצדיק מדוע יש לסלק את התביעה מחמת ההשתהות בהגשתה" [עניין אינבסטלום, פסקה 14]. גישה מחמירה זו נובעת מכך ש"טענת השיהוי "מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק" [ע"א 9839/17 הביטאט בע"מ נ' CAFOM (17.12.2018), פסקה 33]. גישה מחמירה זו ננקטת ביתר שאת כאשר " מתבקש בית ־המשפט להימנע מלהכיר בזכות קניינית מהטעם של שיהוי בהגשת התביעה" [ע"א 5793/96 חיים חיים נ' אהרון חיים, פ"ד נא(5) 625 (1997), בעמ' 635 ד'].

68. במקרנו, בניית החומה על ידי ארמונות חנה הסתיימה באמצע שנת 2014 לערך (עמ' 41 לפרוטוקול, שור' 17-16). התובעות לא שקטו על שמריהן וכבר ביום 16/12/2014 – בעקבות תוצאות המדידה שהוזמנה על ידי התובעות לאחר שנודע להן דבר בניית החומה – שלח דביר לאיתן מכתב דרישת הפינוי. התובעות הגישו תביעתן לאחר כשלוש שנים וחצי לאחר מכן, כאשר במהלך אותה תקופה פנה דביר מספר פעמים למהנדסי העיר בית שאן בעניין הפלישה וכשבועיים לפני הגשת התביעה שלח בא כוח התובעות לנתבעת מכתב התראה. כמו כן, מקובל עלי הסברם של גורן ודביר כי נוכח היחסים הטובים ששררו בין גורן לבין משפחת מרדכי ובהינתן העובדה שעליה אין חולק כי הצדדים הינם שותפים עסקיים (ראו בעניין זה גם סעיפים 16-15 לתצהיר איתן – כתב ההגנה), ניסה גורן למנוע מדביר לנקוט בהליכים משפטיים ונעשה ניסיון לפתור את הסכסוך עם איתן בהסכמה, ואולם לאחר שניסיון זה לא צלח וזכו להתעלמות מצדו של איתן הוחלט על הגשת התביעה (עדות גורן בעמ' 22-21 לפרוטוקול; וכן עדות דביר בעמ' 31-30). יצוין שלגרסת גורן ודביר נמצא חיזוק בעדותו של איתן שאישר בחקירתו דבר קיומם של מפגשים בינו לבין גורן ודביר בנושא החומה וזאת לאחר שנשלח אליו מכתב דרישת הפינוי (עמ' 40 לפרוטוקול, שור' 24-20; עמ' 41, שור' 1; עמ' 42, שור' 4-1).

69. משום כך, לא מצאתי במקרה זה שיהוי המעיד על ויתור מצד התובעות על זכויותיהן בשטח שאליו פלשה ארמונות חנה, וזו האחרונה לא הוכיחה כי שינתה את מצבה לרעה בעקבות כך שהתביעה דנן לא הוגשה במועד מוקדם יותר, ולא כל שכן אין בפנינו שיהוי המצדיק דחיית התביעה, קל וחומר עת קבלת הטענה תוביל לקיפוח זכותן הקניינית של התובעות בחלקתן, שהינה זכות יסוד חוקתית. לבל נשכח כי המדובר, כאמור לעיל, בתביעה במקרקעין מוסדרים ושעל כן תקופת ההתיישנות במקרה זה הינה בת 25 שנה כפי הקבוע בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, ועל כן, מלכתחילה לא הייתה תוחלת לטענה שכזו ודינה להידחות וכך אני מורה.

דיון והכרעה בתביעה הנגדית שהגישה ארמונות חנה

הוכחת זכות לחזקה – רישיון בלתי הדיר

70. את אותן טענות העלתה ארמונות חנה בתביעה הנגדית שהגישה כנגד חברות תבור ודביר. לטענתה, תחנת השטיפה שהקימו חברות תבור ודביר על חלקתן חרגה אל תוך שטח חלקתה, ואולם נוכח ההסכמה שהתגבשה בין הצדדים, הוסכם כי "הנתבעת לא תדרוש מהתובעת להשיב לנתבעת את השטח אליו חרגה במקרקעין שלה" (סעיף 11 לכתב התביעה הנגדית). לטענתה, אין מדובר בהסכמה חד צדדית וככל שחברות תבור ודביר מבקשות לחזור בהן מהסכמתן שלא לדרוש מארמונות חנה להרוס את החומה, כי אז יש להורות לחברות תבור ודביר לסלק את ידן מהשטח שאליו חרגו והשייך לארמונות חנה "והשבת המקרקעין לגבולות המקוריים", שכן אין מדובר בהסכמה חד צדדית (סעיף 17 לכתב התביעה הנגדית).

71. יובהר כי התביעה הנגדית של ארמונות חנה אינה מבוססת על עילת הפלישה, כי אם על ביטול ההסכמה ההדדית שנטען כי התגבשה בין הצדדים, אלא שעל פי ממצאי וכפי שקבעתי לעיל במסגרת הדיון בתביעתן של תבור ודביר, לא הייתה הסכמה הדדית שכזו. הפועל היוצא מכך הוא, שדין התביעה הנגדית להידחות כבר מטעם זה, וכפי שהקדמתי ופירטתי לעיל, קיימת חשיבות לאופן הגדרת עילת התביעה.

למעלה מהדרוש אוסיף ואבחן אם ארמונות חנה זכאית לפנות את תבור ודביר מאותו חלק משטח חלקה 92 הנמצא בחזקתן גם במנותק מאותה הסכמה הדדית נטענת.

72. תבור ודביר טענו לאורך כל הדרך כי הן מחזיקות בשטח החורג מכוח הסכם פשרה שהתגבש בין הצדדים ביום 23/09/2012 שיש עליו ראיה בכתב (נספח 2 לתצהירו של מוטי דביר מיום 06/03/2019 שצורף לבקשת תבור ודביר למתן רשות להתגונן ומאוחר יותר הפך לכתב ההגנה מטעמן) (להלן יקרא : "הסכם הפשרה").

73. אמנם צודק ב"כ תבור ודביר בטענתו כי ארמונות חנה לא הזכירה את הסכם הפשרה במסגרת כתב התביעה הנגדית ואף לא במסגרת כתב תשובה מטעמה. עם זאת, ההפניה לעניין זה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין דמארי אינה הולמת את נסיבות העניין משום שהמקרה שלפנינו נבדל מעניין פריצקר שעליו התבסס פסק הדין בעניין דמארי, הואיל וכאמור לעיל התביעה הנגדית לא התבססה על עילת הפלישה, אלא על ביטול הסכמתה של ארמונות חנה, כאשר תבור ודביר התבססו בהגנתן על הסכם הפשרה שהוא ופרשנותו עמדו במוקד הדיון בתיק ומטעם זה מצאתי לנכון להוסיף ולבחון את שאלת זכותה של ארמונות חנה לסילוק ידן של תבור ודביר.

74. לטענת תבור ודביר, הסכם הפשרה מקנה להן זכויות בעלות אובליגטוריות בשטח החריגה והוא מהווה התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין (סעיף 39 לסיכומיהן). לחלופין, הן טענו כי ניתנה להן במסגרת הסכם הפשרה רשות בלתי הדירה ובלתי מסויגת להחזיק ולהשתמש בשטח החריגה (סעיף 49 לסיכומיהן). ארמונות חנה חלקה בתוקף על טענות אלו ולשיטתה הסכם הפשרה מגלם בתוכו רשות חינם שניתנת לביטול, וזו בוטלה על ידי ארמונות חנה כאשר הוגשה התביעה הנגדית.

75. אקדים ואומר כי לאור מסקנתי כי לתבור ודביר ניתנה, לכל הפחות, רשות בלתי הדירה, ובכך הוכח כי הן מחזיקות כדין בשטח החריגה, אין לי כל צורך לדון – מכוח סמכותי שבגררא – בטענתן כי הסכם הפשרה מקנה להן זכויות בעלות בשטח החריגה. שאלה זו מצויה בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי וככל שחברות תבור ודביר מעוניינות לקבל הצהרה שיפוטית בדבר זכויותיהן הקנייניות בשטח החריגה, שכוחה יהיה יפה כלפי כולי עלמא, פתוחה בפניהן האפשרות לפנות לבית המשפט המוסמך בתביעה מתאימה.

76. כידוע, "רישיון במקרקעין" הוא רשות שנותן בעל המקרקעין לאחר – בעל הרישיון – להחזיק ולהשתמש במקרקעיו [ ע"א 483/16 חביבה יהודאי נ' חלמיש – חברה ממשלתית – עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ (03.10.2017), פסקה 38; נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב (תשנ"ה) 24]. הרישיון יכול שיהיה " בתמורה או ללא תמורה, במפורש או מכללא. הרישיון אינו חלק מהזכויות המנויות בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, אולם פסיקתו של בית משפט זה הכירה בו כמוסד המבוסס על שיקולים של צדק ומתאים למקרים מסוימים שבהם לא רכש המחזיק זכות קניינית במקרקעין לכל דבר ועניין" [עניין חלמיש הנ"ל, פסקה 38].

77. מקובל להבחין בין רישיון חינם שלא ניתנה בעדו תמורה, שהינו, ככלל, הדיר וניתן לביטול בכל עת וכהרף עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון [ע"א 96/50 יעקב צינקי נ' ויקטור ע. כיאט, פ"ד ה 476 (1951), בעמ' 479 א'-ב'; ע"א 304/72 מנחם ביאלר נ' משה ביאלר, פ"ד כז(1) 533 (1973), בעמ' 535 ב'-ד'; ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210 (1977); ע"א 602/84 יוסף ריבוא נ' אברהם גל, פ"ד לט(3) 693 (1985), בעמ' 698 ו'; ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל (21.03.2007), פסקה 12; רע"א 9698/11 בנימין עג'מי נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל (10.01.2012), פסקה 7; וכן רע"א 9261/05 מני משען נ' מנהל מקרקעי ישראל (02.04.2006), פסקה 7], לבין רישיון שניתן בתמורה אשר, ככלל, הינו בלתי הדיר ולא ניתן לבטלו [ע"א 496/89 סאלם סלאמה אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב, מה(4) 343 (1991), בעמ' 351 ו'].

78. זהו הכלל ואולם יתכנו מקרים חריגים המצדיקים סטייה ממנו, כאשר הצדק דורש למנוע מנותן הרישיון לבטלו על אף שמדובר ברישיון ללא תמורה, כמו שישנם מקרים שלמרות שמדובר בהם ברישיון בתמורה, לא בהכרח ייקבע כי מדובר ברישיון בלתי הדיר [ענין חלמיש לעיל, פסקה 38; ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל (21.03.2007), פסקה 12; וכן רע"א 7244/13 צוריאל סאלם נ' עזבון המנוח גרשון ולכינסקי ז"ל (18.02.2014), פסקה 16].

79. כמו כן, מקובל להבחין בין רישיון מכללא הנלמד משתיקת בעל המקרקעין ואי הבעת מחאה מצדו כנגד ההחזקה במקרקעיו על ידי האחר והשימוש שנעשה בהם [זלצמן, בעמ' 28 וכן בעמ' 57-56; ע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח (19.08.2015), פסקה 17]. ""רשות מכללא" קמה בעקבות שהות במקרקעין זמן ממושך ובעל המקרקעין ידע על החזקתם ולא עשה דבר" [ע"א 633/08 מינהל מקרקעי ישראל נ' חנוך חיטמן (09.01.2014), פסקה כג]. רשות זו " מטבעה היא רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע כל עוד לא בוטלה על־ידי בעל המקרקעין" [זלצמן, בעמ' 61], שאז, ככלל, בעל המקרקעין זכאי להביא לסיומה בכל עת [זלצמן, בעמ' 59; ענין נחום לעיל, פסקה 21; וכן ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף (21.07.2015), פסקה יז], לבין רישיון שהינו פרי הסכמה מפורשת שהתגבשה עם בעל המקרקעין, שאז " תוכנה של הרשות החוזית, משך קיומה, ותנאי סיומה, ילמדו מן ההסכם שבין הצדדים" [זלצמן, בעמ' 24 וכן בעמ' 29]. אופייה וגדריה של הרשות החוזית "נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון" [ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו(6) 295 (2002), בעמ' 314 ו'-ז'. ראו גם: ענין חיטמן לעיל, פסקה כב]. לעניין זה, ההסכמה יכולה להיות בכתב אך גם בעל פה והיא יכולה להילמד מהתנהגות הצדדים [עניין אל-קאלאב, בעמ' 350; רע"א 9212/05 מנחם מעודה נ' חברת מפעלי בתים משותפים בגוש 6135 בע"מ (23.11.2006), פסקה ד(2)].

80. נפסק כי "המבחן המרכזי לבחינת השאלה האם רשות היא הדירה אם לאו הוא מבחן הצדק" [רע"א 5070/08 שמואל כהן נ' עיריית חולון (22.09.2008), פסקה 6. ראו גם: ע"א 2836/90 אריה בצר נ' נחמה צילביץ, פ"ד מו(5) 184 (1992), בעמ' 198 א'-ב']. "יש לבחון בכל מקרה ומקרה לאור נסיבות העניין האם הצדק מחייב את המשך קיומו של הרישיון" [ענין דיאמנשטיין לעיל, פסקה 12]. בסופו של יום, הכול תלוי בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה [ע"א 7242/00‏ רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי (25.11.2002), פסקה 12; רע"א 2299/07 מאיר לוי נ' מנהל מקרקעי ישראל (29.07.2007), פסקה ו(4); וכן ע"א 9366/12 Israelitische Kultusgemeinde Wien נ' הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (03.06.2015), פסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט ח' מלצר]. "לשם כך ניתן לבית ־המשפט שיקול דעת רחב בקביעת הסעד הראוי בנסיבות המקרה הקונקרטי, והמונחה על־פי שיקולים של צדק. במסגרת זו יתחשב בית ־המשפט לא רק בתוכן הציפיה שיצר בעל המקרקעין ובמידת הסתמכותו של בר ־הרשות, אלא גם בהתנהגות הצדדים" [זלצמן, בעמ' 32. ראו גם: ע"א 7139/99 יובל אלוני נ' אליעזר ארד, פ"ד נח(4) 27 (2004), בעמ' 35 ב'].
81. עוד בעניין זה ראו את שנקבע ב-רע"א 2701/95 תחסין מוחי אלדין כנעאן ואח' נ' אחמד עבד אלטיף גזאוי, פ"ד נג(3) 151 (1999), שלפיו:

"כאשר מתעוררת בפני בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית-המשפט לבחון, על-פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך" ( שם, פסקה 15)

82. "על דרך הכלל, על מנת שהרשות תהא בלתי הדירה, תידרש הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין לכך" [עמ"ש (מחוזי מרכז) 5174-09-15 א. ג נ' א. מ (19.02.2017), פסקה 39]. לפיכך, כאשר מוכח שבעל המקרקעין התכוון להעניק את הרשות לצמיתות ובעל הרישיון הסתמך על כך, כי אז " דיני הצדק והיושר נוטלים את זכות הביטול מידי נותן הרישיון (...), או למצער, מתנים את הפעלתה בתשלום פיצויים לבן-הרישיון, שרישיונו בוטל" [ענין אלוני לעיל, בעמ' 46 ב'-ג'].

83. כפי שהקדמתי וציינתי, המסקנה העולה מחומר הראיות היא כי לחברות תבור ודביר ניתנה למצער רשות חוזית בלתי הדירה שלא ניתנת לביטול. להלן יפורטו הנימוקים שעליהם התבססה מסקנתי זו. ראשית, על פי גרסת ארמונות חנה וכפי שאיתן הצהיר, ארמונות חנה נתנה התחייבות לחברות תבור ודביר שלא לפנותן משטח החריגה של תחנת השטיפה שבתוך המקרקעין שלה (סעיף 21 לתצהירו מיום 23/12/2018 – כתב ההגנה בתביעה שהגישו תבור ודביר), והיה מוסכם על הצדדים ש"הנתבעת לא תדרוש מהתובעת להשיב לנתבעת את השטח אליו חרגה במקרקעין שלה" (סעיף 11 לכתב התביעה הנגדית וכן סעיף 35 לתצהיר עדותו הראשית של איתן מיום 16/04/2020). לדברי איתן, המדובר היה ב"הסכמה מוחלטת" שתבור ודביר נשארות בשטח על אף החריגה (סעיף 33 לתצהירו האמור).

84. בהקשר זה אציין, כי אמנם איתן טען לקיומה של הסכמה הדדית בעניין זה, אך משקבעתי כי בניגוד לטענתו לא הייתה הסכמה כזו מצדן של תבור ודביר, נותרה הצהרתו והודאתו של איתן כי מצדו ניתנה התחייבות לחברות תבור ודביר שלא לפנותן משטח החריגה והייתה "הסכמה מוחלטת" מצדו לכך שתבור ודביר יוותרו בשטח החריגה וארמונות חנה לא תדרוש השבת שטח החריגה אליה, והצהרה זו עולה כדי הודאת בעל דין לכל דבר ועניין ועל כל הכרוך והמשתמע מכך.

85. שנית, התנהגות הצדדים במהלך השנים וגם כשאיתן בנה את החומה המפרידה בין החלקות מעידה על כך שמדובר במצב דברים קבוע וברשות לצמיתות. כך, בין היתר, אישר איתן שהוא נתן (כלשונו) לתבור ודביר את שטח החריגה (" לצד אחד כואב לצד של תחנת דלק שנתתי לו 100 מ' " – עמ' 38 לפרוטוקול, שור' 3). איתן אישר בחקירתו כי מעולם לא ביקש מתבור ודביר לפנות את שטח החריגה עד להגשת התביעה הנגדית ("אני בחיים לא ביקשתי מהם לפנות את השטח, מה שרצו נתתי" – עמ' 41 לפרוטוקול, שור' 13).

86. כמו כן, איתן אישר בחקירתו מיום 28/02/2019 (עמ' 2 לפרוטוקול, שור' 29-24, וכן בעמ' 3, שור' 2-1) כי במועד חתימת הסכם הפשרה תחנת השטיפה הייתה ללא סככה וכי רק לאחר החתימה על הסכם הפשרה אך לפני שהוא הקים את אולם האירועים בשנת 2014, הקימו תבור ודביר את הסככה בשטח תחנת השטיפה, כאשר מחוות דעתו של המומחה זיבק ניתן לראות בבירור שהסככה הוקמה גם בשטח החריגה (ראו התמונות בעמ' 2 ו- 5 לחוות הדעת וכן התשריט בעמ' 12-11 לחוות הדעת), מבלי שאיתן הביע התנגדותו לכך. עובדה זו מלמדת על ההבנה שהייתה קיימת אצל שני הצדדים לאחר החתימה על הסכם הפשרה, שלפיה שטח החריגה נמצא בחזקתן, בשימושן ובשליטתן הבלעדיים של תבור ודביר.

87. נוסף על כך, אין מחלוקת שאיתן הוא זה שבנה את החומה מאבן המפרידה בין חלקות הצדדים (עמ' 32 לפרוטוקול, שור' 21-20 וכן שור' 25; וכן סעיף 29 לתצהיר עדותו הראשית מיום 16/04/2020), תוך שהוא עוקף את שטח החריגה ומותיר אותו מהצד של תבור ודביר, בחזקתן ובשימושן. בתמונות שצילם המומחה זיבק ניתן לראות את החומה האמורה (עמ' מס' 2 ו- 5 לחוות הדעת). ברי כי בניית חומת האבן מעידה על המצב הקבוע (להבדיל ממצב זמני) כפי שראה אותו איתן. זאת ועוד, איתן הודה הן בתצהיריו והן בחקירותיו בבית המשפט שהוא עקף את שטח החריגה של תחנת השטיפה כשהקים את החומה מתוך מודעות והסכמה מלאות שבכך הוא מותיר את שטח החריגה בחזקתן ובשימושן של תבור ודביר (ראו, למשל, עמ' 33 לפרוטוקול, שור' 10-9. ראו גם בעמ' 36 לפרוטוקול, שור' 20-18: " ש: כתוב פה שטח שטיפה לא ייפגע בשום צורה מה זה אומר בשום צורה? ת: לא ייפגע בשום צורה. לא יודע. הוא לא ייפגע. איפה שעשיתם מדרכה שחרגתם לשטח של(י) ב-100 מ' לא ייפגע שאני לא אהרוס להם. הם חרגו לשטח של 100 מ' הוא לא ייפגע כשאני בונה את החומה"). בכך יש משום ראיה ניצחת לכך שהכוונה הייתה למתן רשות לצמיתות.

88. שלישית, לשון הסכם הפשרה שעליו חתומים שני הצדדים, תומכת אף היא במסקנתי לעיל. בהסכם הפשרה צוין כי " שטח השטיפה לא יפגע בשום צורה ואנחנו נמשיך להחזיק בו בלי הפרעה" (ההדגשות שלי, א"ס). אין מחלוקת כי מסמך זה נחתם על ידי איתן כפי שאישר זאת גם בחקירותיו (ראו, בין השאר, בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 28/02/2019, שור' 1; וכן בעמ' 34 לפרוטוקול, שור' 24-20). איתן גם אישר שהוא לא חותם על מסמכים מבלי להבין מה כתוב בהם וכדבריו: "אין דבר כזה שאני חותם בלי להבין" (עמ' 36 לפרוטוקול, שור' 7-6). כשאיתן התבקש להסביר משמעות הדברים "לא יפגע בשום צורה" ו"להחזיק בו בלי הפרעה" כקבוע בהסכם הפשרה, הוא חזר על משמעותן הרגילה והפשוטה של המילים ולא העלה שום פרשנות אחרת (עמ' 36 לפרוטוקול, שור' 34-18; עמ' 37, שור' 1). הפרשנות שמציעה ארמונות חנה ולפיה מדובר ברשות הניתנת לביטול בכל עת, אין לה אחיזה בלשון הטקסט ואינה מתיישבת עם ההסכמה ששטח השטיפה " לא יפגע בשום צורה" ושחברות תבור ודביר ימשיכו להחזיק בו "בלי הפרעה", והרי אחד הכללים הפרשניים החשובים בבואנו לפרש חוזה, הוא שאין לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו [ע"א 5620/16 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' Luxottica Group Spa (21.01.2020), פסקה 20 ].

89. רביעית, אומד דעת הצדדים כשחתמו על הסכם הפשרה כפי שזה נלמד מנסיבות העניין כעולה מחומר הראיות, מלמד שהכוונה הייתה להותיר בידי תבור ודביר את שטח החריגה לצמיתות ומכאן שמדובר ברישיון בלתי הדיר. גורן ודביר העידו לגבי הנסיבות שהובילו לחתימת הסכם הפשרה, שהייתה על רקע גילוי הידיעה כי בוצעה פרצלציה של הקרקע ללא ידיעתם ומבלי שניתנה הסכמתם ולאחר שהתכוונו להתנגד לחלוקה ולפעול לביטולה. או אז התכנסו הצדדים במשרדו של דביר בעפולה בערבו של יום הכיפורים, ה-23/09/2012, והצדדים סיכמו כי חלוקת הקרקע תישאר בהתאם לפרצלציה שנרשמה בכפוף לכך ששטח החריגה יוותר בידי תבור ודביר. עדותם של גורן ודביר היו עדויות עקביות ומהימנות והם הותירו עלי רושם אמין במיוחד. לעומתם, עדותו של איתן באשר לנסיבות חתימת הסכם הפשרה הייתה מתחמקת באופן כל כך בולט לעין (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 22/06/2020). הוא לא ידע (או יותר נכון – לפי התרשמותי – לא רצה) להסביר פשר האמור בסעיף 3 להסכם הפשרה, שבו נקבע כי "אם יהיו מיסים או הוצאות יחולו על ארמונות חנה", למרות שהוא הצהיר בלשון די החלטית כי "אין דבר כזה" שהוא "חותם בלי להבין" (עמ' 35 לפרוטוקול, שור' 30-26; עמ' 36, שור' 7-1). כמו כן, איתן התחמק פעם אחר פעם מלתת הסבר המניח את הדעת מדוע נושא הפרצלציה עלה באותה פגישה ואף הוזכר במפורש בהסכם הפשרה (ראו עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 22/06/2020, שור' 17-8).

90. חיזוק לגרסת גורן ודביר אודות הנסיבות והסיבות שהביאו לחתימת הסכם הפשרה ומשמעותו של הסכם זה נמצא בעובדה שארמונות חנה נמנעה מלהביא כעד מטעמה את אביו של איתן, מר משה מרדכי, על אף שגורן הצהיר כי חלק מהמשא ומתן עובר לחתימה על הסכם הפשרה התנהל בינו לבין משה, אותו הוא מכיר מילדות (סעיף 12 לתצהירו מיום 08/03/2020), ועל אף העובדה שמשה השתתף באותה פגישה מיום 23/09/2012 שבמהלכה נחתם הסכם הפשרה, כנציג מטעם ארמונות חנה, וזאת למרות שאיתן אישר כי לא הייתה מניעה כלשהיא להביא את אביו משה לעדות (עמ' 34 לפרוטוקול, שור' 34-29).

91. הימנעות זו פועלת בעליל לחובת ארמונות חנה ומחזקת גרסת גורן ודביר, שכן בהלכה הפסוקה נקבע כי הימנעות מהבאת ראיה או עדות רלבנטית, מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה או עדות, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע [י' קדמי, על הראיות, חלק רביעי (תש"ע-2009), בעמ' 1891; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4), 651, בעמ' 658 ה' – ז'; וכן ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מז (2) 605, בו חזר ביהמ"ש העליון על דברים שנקבעו בפסיקה קודמת בהקשר זה, שלפיה נקבע בין היתר ש"ככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי ־הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה" (שם, בעמ' 615 א')].

92. על משמעותה של ההימנעות מהצגת ראיה רלוונטית והנפקות שיש לה במישור הראייתי עמד בית המשפט העליון ב-ע"פ 2098/08 אוסאמה פרעוני ואח' נ' מדינת ישראל (28/12/2011), שבו נקבע כי:

"הימנעות מהצגת ראיה מקום שנדרש על פי ההיגיון הפנימי של המקרה להציגה מהווה ראיה נסיבתית מפלילה הפועלת לחובתו של נאשם ... לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט עלולה להפלילו, באופן הדומה במובנים רבים לראיה נסיבתית. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה... משקלה הראייתי של "הימנעות" מהצגת ראייה נבחן באמת המידה שבה בוחנים "התנהגות מפלילה". באופן עקרוני, ניתן להעניק לה מעמד של ראיה "מסייעת", ובאופן מעשי, ככזו ה"מחזקת" את הראיות העומדות לחובת הנמנע, ומחלישה את הראיות המובאות מטעמו להוכחת גירסתו" ( שם, פסקה 7(ה)) (ההדגשה לא במקור)

93. נוכח האמור לעיל , אני מקבל את גרסתם הפרשנית של גורן ודביר באשר למשמעות האמור בהסכם הפשרה וכוונת הצדדים בעת שחתמו עליו, שלפיה הוסכם כי שטח החריגה יוותר בידי תבור ודביר לצמיתות ובתמורה לכך יאשרו תבור ודביר את החלוקה בהתאם לפרצלציה שבוצעה ללא ידיעתן [ראו והשוו: ע"א 1805/20 Smart Trike MNF, PTE Ltd נ' יוסף דורון ינובסקי (01.08.2021), פסקה 16]. פרשנות זו נלמדת ממשמעותו הפשוטה והרגילה של הכתוב בהסכם הפשרה, שבו נקבע כי " שטח השטיפה לא ייפגע בשום צורה" וכי תבור ודביר ימשיכו להחזיק בו "בלי הפרעה", ועל רקע כלל הוראות הסכם הפשרה והנסיבות החיצוניות שבהן נערך ההסכם כפי שאלו הוכחו על פי גרסתם העקבית של גורן ודביר [לפרשנות חוזה ראו: ענין אופטיקה הלפרין, פסקה 20; ע"א 582/17 השיח' אבו סאלח טאהר נ' נפתלי נשר, עו"ד (25.02.2019), פסקה 17; ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ ( 08.02.2018), פסקה 46; וכן ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ' CORNUCOPIA EQUITIES LTD (06.09.2017), פסקה 42].

94. חמישית, הוכח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי כי הרישיון במקרה זה ניתן בתמורה וגם שיקול זה מצדיק הכרה בכוחו המחייב של הרישיון ו הקביעה שהוא בלתי הדיר. למעשה אין מחלוקת כי בעקבות הפרצלציה ארמונות חנה זכתה בחלקה בגודל של- 26,892 מ"ר נטו, לעומת שטח של כ-24 דונם ברוטו על פי הסכם המכר שנחתם בין הצדדים. אמנם צודקת ארמונות חנה כי בהסכם המכר לא נקבע גודל השטח המדויק ("כ-24 דונם"), עם זאת ברור שכאשר היא מקבלת חלקה בשטח נטו הגדול בכשלושה דונמים מעבר למה שנמכר לה כברוטו, יש בכך משום הטבה עבור ארמונות חנה, בין אם נכונה טענת איתן כי השטחים של ארמונות חנה גדלו על חשבון צים סנטר (עמ' 37 לפרוטוקול, שור' 27-26) ובין אם כטענת תבור ודביר שההגדלה הייתה ג ם על חשבונן (נספח 2 לסיכומיהן).

95. כאשר פלוני רוכש זכויות במקרקעין במושע ואלה אמורים לעבור הליך פרצלציה, ההבנה הטבעית ברובם המכריע של המקרים שהשטח עשוי לקטון בעקבות הצורך בהפרשות למיניהן כפי שלמעשה איתן אישר בחקירתו (עמ' 38 לפרוטוקול, שור' 1). לא זו בלבד שבמקרה שלנו ארמונות חנה לא השתתפה בכלל בהפרשות לטובת הדרכים והשצ"פים שנוצרו במסגרת הפרצלציה, אלא נוספו לה כשלושה דונמים כשטח נקי. כנראה איתן הצליח להפעיל את "קסמיו" על חברת צים , או לדפוק חזק על השולחן (כפי שעשה במהלך חקירתו – ראו הערתי בעמ' 36 לפרוטוקול, שור' 30), והוא וצוות התכנון שלו ניצלו היעדרן של תבור ודביר ואי שיתופן בהליך הפרצלציה, ודאגו להגיע לתוצאה זו, שהנה כל כך מ יטיבה עם ארמונות חנה.

96. תבור ודביר התכוונו להתנגד לפרצלציה הואיל ולמעשה היא בוצעה מאחורי גבן ומשום שראו בה כמקפחת אותן , ובמיוחד כאשר נגרעו מהן כשניים וחצי דונמים לעומת התוספת לשטח שקיבלה ארמונות חנה, ובשל כך נוצרו המגעים בין הצדדים שהבשילו לכדי חתימה על הסכם הפשרה.

97. כאן המקום להעיר כי החלקה במקור הייתה בבעלות משותפת ולתבור ודביר היו זכויות בחלקה. בהתאם לסעיף 38 לחוק המקרקעין פירוק השיתוף יהיה על פי הסכם בין כל השותפים (כפוף לאישור המפקח על המקרקעין), ובהיעדר הסכם כאמור – על פי צו של בית משפט. אין מחלוקת שבמקרה שלנו פירוק השיתוף לא נעשה על פי צו שיפוטי ועל כן האפשרות היחידה שנותרה לפירוק השיתוף בחלקה היא על ידי פרצלציה רצונית. קרי, חלוקה בהסכמת כל השותפים כאמור בסעיף 38(א) לחוק המקרקעין (ואיתן בהחלט היה מודע לכך כעולה מתשובתו בעמ' 38 לפרוטוקול, שור' 3-1) , אך ארמונות חנה לא הביאה בדל ראיה המוכיחה כי תבור ודביר ידעו על הפרצלציה ונתנו לה את הסכמתן טרם רישומה ואיתן אישר כי אין מסמך המעיד על מעורבות גורן ודביר בתהליך הפרצלציה (עמ' 33 לפרוטוקול, שור' 33-32; עמ' 34, שור' 16-14; וכן עמ' 37, שור' 33-32). למעשה, ארמונות חנה לא הצליחה לסתור גרסת גורן ודביר כי הם לא ידעו על הפרצלציה אלא רק לאחר רישומה. רישום הפרצלציה ללא ידיעת והסכמת תבור ודביר מעלה מטבע הדברים תמיהות ותהיות בלתי נמנעות בדבר תקינות הליך הפרצלציה.

98. ארמונות חנה ניסתה להיתלות בעובדה כי תבור ודביר הגישו ביום 10/12/2008 התנגדות לתוכנית המפורטת גנ/17011 (התוכנית וההתנגדות צורפו כנספחים א' – ב' לתצהירו המשלים של איתן מיום 30/08/2020), אלא שתוכנית זו אושרה ופורסמה בילקוט הפרסומים ביום 13/10/2009, בעוד שהפרצלציה בוצעה בשנת 2011 (ראו נספח 1 לתצהירו של גורן מיום 10/06/2020). מדובר בהליכים שונים ונבדלים זה מזה שבוצעו במועדים שונים ואין בהתנגדות תבור ודביר לתוכנית המפורטת (שהוסרה מאוחר יותר) כדי להעיד על כך שהם ידעו על הפרצלציה שנערכה כשנתיים לאחר מכן. כמו כן, בתוכנית המפורטת עצמה צוין באופן מפורש שהיא לא כוללת איחוד וחלוקה (סעיף 1.4 לתכנית), והרי אחד הנימוקים להתנגדות תבור ודביר לתוכנית נבע מכך שהיא לא כוללת איחוד וחלוקה מחדש ומשום שלא הוכנה טבלת איזון (סעיפים 9(א)-(ב) למכתבו של עו"ד גורן מיום 10/12/2008 – נספח ב' לתצהירו של איתן מיום 30/08/2020). לעומת זאת, הוכח כי ארמונות חנה ואיתן נטלו חלק פעיל בפרצלציה – על אף שבהתחלה ניסה איתן להרחיק את עצמו מהליך הפרצלציה וטען כי היא בוצעה ביוזמת חברת צים וחברות תבור ודביר – אך כאמור לעיל מאוחר יותר התברר כי גרסתו אינה נכונה והוא אף אישר כי המהנדס שלו עמוס חלפון "עשה כמה דברים בקשר לפרצלציה" (עמ' 39 לפרוטוקול, שור' 13-12).

99. לגרסת גורן ודביר אני מוצא חיזוק גם בעצם העובדה שנושא הפרצלציה עלה באותה פגישה מיום 23/09/2012. רוצה לומר, שאם אכן הפרצלציה בוצעה בשיתוף עם חברות תבור ודביר ובהסכמתן כטענת איתן , מדוע שהנושא יעלה מאוחר יותר ולאחר שהפרצלציה כבר נרשמה בטאבו, ועוד לכנס פגישה בהולה בערב יום כיפורים!

100. לכאורה, היה באפשרות תבור ודביר לפעול לביטול הפרצלציה שנעשתה ללא הסכמתן, שכן פרצלציה רצונית מצריכה הסכמת כל השותפים, ואולם כפי שגורן ודביר הצהירו וחזרו והעידו על כך בבית המשפט, באותה פגישה מיום 23/09/2012 הגיעו הצדדים לפשרה שבהתאם לה הסכימו תבור ודביר להותיר את הפרצלציה כמות שהיא בכפוף לכך שלא ייפגע שטח תחנת השטיפה שבחזקתן. ביטול הפרצלציה, אילו תבור ודביר היו נוקטות בהליכים המתאימים לשם כך, בהחלט היה יכול להרע מצבה של ארמונות חנה, שכאמור לעיל הפרצלציה הטיבה עמה מבחינת הגדלת שטח חלקתה ביחס למה שרכשה, וגם מכיוון שהיה לה אינטרס בהותרת הפרצלציה ללא שינוי כשבאותה עת היא החלה בתכנון אולם האירועים (עמ' 35 לפרוטוקול, שור' 20). כשאיתן נשאל האם "היה חשוב לך כמי שרוצה לקדם את בניית האולם שאף אחד לא יתקע את הפרצלציה שתוכל להוציא היתר?" הוא השיב "כן, ברור" (עמ' 39 לפרוטוקול, שור' 17-15).

101. כאמור לעיל, חיזוק נוסף לגרסת גורן ודביר אודות הנסיבות והסיבות שהביאו לחתימת הסכם הפשרה נמצא במחדלה של ארמונות חנה שלא הביאה לעדות מטעמה את מר משה מדרכי.

102. יוצא אפוא, כי הרישיון שניתן לתבור ודביר הייתה לו תמורה בדמות זניחת כוונתן של תבור ודביר להתנגד לפרצלציה ולפעול לביטולה, והדבר הצמיח בסופו של יום לארמונות חנה טובות הנאה הן מבחינת גודל השטח שבו זכתה בעקבות הפרצלציה והן מבחינת אי עיכוב תכניותיה לבניית אולם האירועים. תמורה זו מטה אף היא את הכף כנגד ביטול הרישיון.

103. שישית, תבור ודביר הסתמכו על הסכם הפשרה והרשות שניתנה להן לחזקה ושימוש בלתי מסויגים בשטח החריגה של תחנת השטיפה, שכן רק לאחר שנחתם הסכם הפשרה הן חתמו על שטר המכר והתצהיר המיועד למיסוי מקרקעין שאפשרו רישום חלקה 92 על שם ארמונות חנה, ובכך למעשה הן ויתרו סופית על האפשרות לתקוף את הפרצלציה ולדרוש את ביטולה. על כן, מתן אפשרות כיום לארמונות חנה לבטל את הרשות לאחר שהיא כבר השיגה את כל מבוקשה (קבלת חלקה הגדולה בכשלושה דונמים ממה שהיא רכשה, ולמעשה אף יותר, רישום חלקה 92 על שמה ללא בעיות, בניית אולם האירועים ללא עיכובים ובעיקר השלמת תבור ודביר עם הפרצלציה וסתימת הגולל על אפשרות שינויה) ולאחר שתבור ודביר שינו את מצבן לרעה בהתבסס על ההסכמה שהתגבשה בין הצדדים, נוגדת באופן ברור את תחושת הצדק.

104. לסיכום, בענייננו מדובר ברשות חוזית, אשר בהתאם להודאותיו של איתן ו כן בהתאם לפרשנות הסכם הפשרה לאור לשונו, אומד דעת הצדדים ו יתר הנסיבות החיצוניות שעמדו ברקע לעריכתו כמו גם התנהגות הצדדים לאחר מכן , הייתה זו רשות לצמיתות, אשר בהחלט ניתנה בעדה תמורה הולמת כאשר ארמונות חנה הפיקה טובות הנאה ממשיות בעקבות החתימה עליו כמבואר לעיל , תוך שתבור ודביר משנות את מצבן לרעה הואיל וכיום אינן יכולות לתקוף את הפרצלציה שבוצעה לפני עשור, ולאחר שהלכה למעשה אישרו אותה לאחר החתימה על הסכם הפשרה.

105. אשר על כן, לאור מסקנתי לעיל כי לתבור ודביר ניתן רישיון בלתי הדיר לצמיתות, כפי המוסכם בין הצדדים וכפי שמחייב עיקרון הצדק בנסיבות העניין ונוכח כל המ פורט לעיל, אזי דין התביעה שהגישה ארמונות חנה להידחות וכך אני מורה.

סוף דבר

106. אני מקבל את התביעה שהוגשה כנגד חברת ארמונות חנה בע"מ על ידי חברת מ.א.ג. תבור (2001) בע"מ וחברת ד.ד. דביר חברה לסחר והשקעות בע"מ (ת"א 1829-09-18), ומורה בזאת על סילוק ידה של חברת ארמונות חנה בע"מ וכל מי מטעמה מאותו שטח בחלקה 93 שבגוש 22889 שאליו היא פלשה ואשר סומן בצבע כחול בתשריט שהכין המודד זיבק (עמ' 11 לחוות הדעת).

107. אני מחייב את ארמונות חנה בע"מ להרוס את החומה ומשטח החניה שהקימה בשטח הפלישה המסומן בצבע כחול בתשריט שהכין המודד זיבק (עמ' 11 לחוות הדעת), וזאת בתוך 60 יום מהיום, והיא תשיב לתובעות בתוך מועד זה את החזקה בשטח הפלישה האמור כשהוא פנוי מכל חפץ ואדם.
108. אני דוחה תביעתה הנגדית של ארמונות חנה (ת"א 53401-12-18).

109. אני מחייב את חברת ארמונות חנה בע"מ לשלם לחברות תבור ודביר (יחד) שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של- 25,000 ₪ (כולל מע"מ) וכן הוצאות משפט בסכום כולל של- 7,000 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק דין זה במשרד ב"כ ארמונות חנה, שאם לא כן – הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשפ"ב, 29 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.