הדפסה

בית משפט השלום בבית שאן ת"א 15485-07-18

בפני
כבוד ה שופט אדהם ספדי

תובעים
1. ליסקאר רם בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דלית פררו-הולצמן ונאור אלחיאני

2. עמרם בן חיים
ע"י ב"כ עו"ד רוני מועלם וסאמר חמדאן

נגד

נתבעת
איי אי ג'י חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד איציק לוזון וליאת קורטלר דנן

החלטה

האם בית המשפט הדן בהליך אזרחי מוסמך ליתן צו למחקרי תקשורת. זוהי השאלה העומדת לדיון ובה תעסוק החלטה זו.

על הסכסוך בקליפת אגוז

1. מדובר בשתי תביעות כספיות בגין נזקי רכוש שנגרמו לשני רכבים כתוצאה מתאונת דרכים בה היו מעורבים. בתיק הראשון (מבחינת מועד ההגשה – ת"א 19451-06-18) מתבררת תביעתה של חברת ליסקאר רם בע"מ (להלן: "ליסקאר") כנגד מר עמרם בן חיים (להלן: "עמרם") ומבטחתו AIG, ואילו בתיק השני (ת"א 15485-07-18) מתבררת תביעתו של עמרם כנגד מבטחתו AIG בגין הנזקים שנגרמו לרכבו.

2. על פי הנטען בכתבי התביעה, התאונה אירעה ביום 16/02/2018 בעת שעמרם נהג ברכבו מסוג אודי Q5 בשעת בוקר מוקדמת, בשלב מסוים איבד שליטה על הרכב והתנגש ברכבה של ליסקאר מסוג פיאט דוקטו אשר חנה אותה עת בצד השני (נגדי) של הרחוב.

3. בהתאם לחוות דעת השמאי שצורפה לתביעת ליסקאר, עלות תיקון הנזקים שנגרמו לפיאט הוערכה בסך של כ- 96,000 ₪ (לפני מע"מ), שעה ששווי הפיאט עמד על סך של כ- 144,500 ₪. לפיכך, רכב הפיאט הוכרז כאובדן להלכה – כך נטען בכתב התביעה – ושרידיו (אשר שווים הוערך על ידי השמאי בסך של- 17,000 ₪) נמכרו לצד שלישי. סכום תביעתה של ליסקאר הועמד על סך של- 132,543 ₪ המורכב משווי הרכב לאחר הפחתת ערך השרידים (127,460 ₪), שכ"ט השמאי (2,500 ₪), השכרת רכב חליפי (1,750 ₪) וכן הפרשי הצמדה וריבית (833 ₪).

4. עמרם תמך תביעתו בחוות דעתו של השמאי נאסר אל-סאלח לפיה הוערכה עלות תיקון נזקי האודי בסך של כ- 128,000 ₪ (כולל מע"מ), בזמן ששווי רכב האודי עמד על סך של כ- 192,000 ₪. לפיכך, גם האודי הוכרז כאובדן כללי ונקבע כי שרידיו ישמשו לפירוק בלבד. סכום התביעה הועמד על סך של- 216,211 ₪ המורכב משווי הרכב (192,203 ₪), בגין טרחה, הוצאות וזמן בטלה (3,000 ₪), בגין שכירת רכב חלופי עד לרכישת רכב אחר (10,180 ₪), בגין גרירת הרכב מהמקום בו אוחסן על ידי הנתבעת לחצריו של עמרם (900 ₪) וכן פיצוי "בגין נזק לא ממוני" "וחוסר תום לב הנתבעת" (10,000 ₪). אגב, חיבור הסכומים הנ"ל מביא אותנו לסך של- 216,283 ₪ העולה במקצת על סכום התביעה.

5. באשר לנזק, ב"כ AIG הודיעה כי מרשתה אינה חולקת על חוות הדעת השמאיות שהגישו ליסקאר ועמרם, בכפוף לכך שערך שרידי האודי – שנותרו ברשות עמרם – צריך להיות מקוזז מסכום תביעתו של עמרם (עמ' 5 לפרוטוקול, שור' 31-29).

6. בפוליסה לביטוח מקיף שהוציאה AIG נקבע כי הנהג העיקרי הוא עמרם בן חיים ו" בנוסף, מורשה לנהוג ברכב כל נהג שגילו מעל 40 שנים מלאות שבבעלותו רשיון נהיגה שתקף יותר משנה (מעל 12 חודשים מלפני עריכת הביטוח)".

7. מדו"חות החקירה שהוזמנו על ידי AIG עלה החשד כי מי שנהג בפועל ברכב האודי בעת התרחשות התאונה לא היה עמרם, אלא אחד הבנים שלו שהוא מתחת לגיל 40. לפיכך, הן תביעת המבוטח (עמרם) והן תביעת הצד השלישי (ליסקאר) נדחו על ידי AIG בטענה של מסירת ידיעה כוזבת על ידי המבוטח בקשר לזהות הנהג. לאור עמדת AIG ודחיית התביעות על ידה, הוגשו התביעות נשוא התיקים שבכותרת, אשר הדיון בהם אוחד בהתאם להחלטת כב' השופט א' שטיין מיום 17/12/2018 (בש"א 8728/18).

8. למותר לציין כי בימים אלה ממש יצאה הלכה חדשה מלפני בית המשפט העליון שלפיה נקבע כי במקרה שבו נגרם נזק רכוש בשעה שהרכב המבוטח היה נהוג בידי אדם שאינו עומד במגבלת הגיל הקבועה בפוליסה, לא תישלל כליל ומטעם זה בלבד זכותו של בעל הפוליסה לקבל תגמולי ביטוח, אלא מדובר במצב של "החמרת סיכון" שבגינו זכאי המבוטח לתגמולי ביטוח מופחתים – יחסיים [רע"א 9849/17 אבי פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (04.06.2019) ].

9. אלא שספק אם הלכת פיקאלי יכולה להושיע את התובעים לפני, כמובן במידה ו- AIG תצליח להוכיח כי אכן נהג ברכב מי שהינו מתחת לגיל 40, שכן לא יהיה בה במקרה שכזה כדי להתגבר על העובדה שלמבטחת נמסרו עובדות כוזבות בקשר לזהות המבוטח שעל פניו נמסרו בכוונת מרמה, ועל כן, AIG תהיה פטורה מחבות לא רק כלפי מבוטחה (עמרם) אלא גם כלפי הצד השלישי (ליסקאר), זאת בהתאם להלכה שנפסקה ב -רע"א 1219/18 שי פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (18.06.2018). שוב, הכול בהנחה ויעלה בידי AIG להוכיח את טענתה, וההערה בפסקה זו רלוונטית אך ורק במידה והנחה זו תתממש, אך מבלי למצות את הדיון בעניין זה והטענות שיכולות לעלות בהקשר זה.

הבקשה למחקרי תקשורת

10. AIG הגישה בקשה ובגדרה ביקשה כי אורה לחברת פרטנר תקשורת בע"מ להפיק דו"ח איכון טלפוני בהתייחס לשני מספרי טלפון, זה של עמרם וזה של בנו שליו בן ה-24, שיתייחס לתקופה שבין 15/02/2018 משעה 18:00 ועד ל-16/02/2018 שעה 12:00. עוד ביקשה כי אורה לחברת הסלולר למסור את מפת האנטנות הסלולאריות באזור הרלוונטי וטווחי הקליטה.

11. כמו כן, היא ביקשה צו המופנה לחברת איתוראן לחייב אותה להמציא דו"ח המעיד על תזוזת ומיקום רכב האודי בפרק הזמן שתחילתו ב-15/02/2018, שעה 08:00, ועד ל-16/02/2018, שעה 07:00.

12. עמרם מתנגד נחרצות לבקשה בעוד שליסקאר נמנעה מהגשת תגובה כלשהיא מטעמה. בהחלטתי מיום 09/06/2019 אפשרתי לשליו בן חיים – בנו של עמרם – להגיש תגובה מטעמו. ביום 12/06/2019 הגיש עו"ד סאמר חמדאן, בא כוחו של עמרם, תגובה מטעם שליו, לפיה הודיע על הצטרפות שליו לעמדת עמרם המתנגדת לבקשה.

טענות הצדדים בתמצית

13. AIG טוענת כי עמרם או מי מטעמו מסרו לה מידע כוזב לגבי התאונה ונסיבותיה והכול במטרה לזכות בתגמולי ביטוח במרמה. לטענתה, מדו"חות החקירה שהוזמנו על ידה עלו תהיות וחשדות באשר לגרסת מבוטחה, ובכלל זה לגבי זהות הנהג ברכב האודי בעת התרחשות התאונה הנטענת. לטענתה, מחקרי התקשורת המבוקשים על ידה יש בהם כדי לסייע בחשיפת האמת, והם יסייעו במיקום מחזיקי הטלפונים הסלולאריים וכן תנועת ומיקום רכב האודי בשעות הרלוונטיות, באופן שיאמת או יסתור גרסת המבוטח (עמרם).

14. עוד טוענת AIG שככל שגרסת מבוטחה היא גרסת אמת, הרי שאין לו ממה לחשוש הואיל ומחקרי התקשורת יכולים לתמוך בגרסתו ולסייע לו בהוכחת תביעתו. לעומת זאת, היה והנתונים שיעלו ממחקרי התקשורת לא יתיישבו עם גרסת המבוטח ויסתרו אותה, כי אז הדבר יסייע בחשיפת האמת ובהוכחת טענות AIG. בבקשה הפנה ב"כ AIG לשורה של החלטות שאישרו הוצאת צו מחקרי תקשורת בהליכים אזרחיים, אם כי מדובר בהחלטות טכניות, רובן במסגרת פתקית המאשרת נוסח הצו שהוגש על ידי ב"כ AIG, מבלי שהתקיים דיון לגוף העניין.

15. כאמור מעלה, עמרם הגיש תגובה מטעמו לבקשה ובגדרה הביע התנגדותו למתן צו מחקרי תקשורת. בתגובתו נטען כי יש במחקרי התקשורת כדי לפגוע בפרטיותו. עוד נטען כי בהליכים אזרחיים אין הוראה הדומה לזו הקבועה בסעיף 23א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, ולפיכך בית המשפט בהליך אזרחי לא יאפשר בקלות פגיעה בזכויות הפרט ובמיוחד בצנעת חייו וכי יש ליתן להן עדיפות על פני זכותו של בעל דין לקבלת מידע, ובמיוחד משלא הוצגו ראיות ממשיות שיש בהן כדי להצדיק פגיעה בפרטיות.

16. בא כוחו של עמרם הפנה בתגובתו להנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.2101, שבה הובהר כי מסירת פרטים המצויים בידי חברות התקשורת שלא למטרה לשמה הם נמסרו וללא הסכמת בעל המנוי, עלולה להוות פגיעה בפרטיות. לדבריו, הנחיות אלו המתייחסות למסירת מידע לגופים בעלי סמכות חקירה ובקשר להליכים פליליים כוחן יפה מקל וחומר לגבי הליכים אזרחיים, כך לגישתו.

17. עוד נטען כי בקשת AIG אינה אלא מסע דיג פסול מבלי להציג גרסה ברורה וסדורה וכי עמדת AIG מבוססת על השערות גרידא ללא כל בסיס, ועל כן אין לתת יד למסע דיג כזה. נטען כי AIG ניצלה לרעה את המידע שעלה מפירוט השיחות שנמסר לה על ידי מבוטחה, באופן שהיא התחילה להטריד חלק מבעלי הטלפון שמספריהם מופיעים בתדפיס השיחות ובכך היא הוכיחה שאין היא ראויה לאימון.

18. עמרם גם משיג על פרק הזמן לגביו מבוקשים מחקרי התקשורת כשלדידו מדובר בפרק זמן ארוך יחסית שלא ברור כיצד יש בו כדי לקדם את התביעה.

19. עוד נטען כי באיזון בין גילוי מסמכים וראיות לבין מניעת פגיעה בפרטיות וכאשר הפגיעה בפרטיות הינה גדולה ולא נקודתית, ושעה שגרסת הנתבעת מבוססת על השערות, הרי שיש להעדיף במקרה כזה את ההגנה על זכות הפרטיות. כמו כן, נטען כי AIG למעשה מנסה לאסוף מידע במטרה לבנות גרסה או לבסס את השערותיה וחששותיה ולא להוכיח עדויות שברשותה ומשום כך מן הראוי לדחות את בקשתה. בהקשר זה "הובהר" כי אין זה מתפקידו של בית המשפט לספק ראיות לנתבעת.

20. בנוסף, טוען ב"כ עמרם כי אחד ממספרי הטלפון לגביהם מבוקש צו איכון נמצא ברשותו ובשימושו של צד שלישי שאינו התובע, ומשום כך יש לנהוג בקשיחות שעה שהיעתרות לבקשה תביא לפגיעה בפרטיותו של צד שלישי שאינו צד להתדיינות המשפטית.

21. לבסוף, נטען כי בתי המשפט המחוזיים דחו "באופן עקרוני" בקשות לצווי איכון מטעם זה שהדבר מביא לפגיעה בפרטיות האנשים כלפיהם מבוקש הצו, תוך הפנייה ל-רע"א (מחוזי מרכז) 26359-05-13 וכן רע"א (מחוזי ב"ש) 54968-03-17.

22. AIG הגישה תשובה לתגובת עמרם ובגדרה שבה והדגישה שכפי שמחקרי התקשורת המבוקשים יכולים לסייע לה להוכיח טענת הגנתה, הם יכולים באותה מידה לסייע לעמרם להפריך טענת AIG " כך שהמידע המבוקש יסייע באופן הכי מזוקק לגילוי האמת" (סעיף 3 לתשובה). לגישתה, התנגדות עמרם למחקרי התקשורת מלמדת על חששו מפני חשיפת האמת.

23. ב"כ AIG טוען כי אין מקום להיזקק להנחיות היועמ"ש באשר הן רלוונטיות להליכים פליליים בעוד שהבקשה במקרנו נבחנת במשקפיים של ההלכות בדבר גילוי מסמכים בהליכים אזרחיים ולפי אלה נקודת המוצא היא גילוי מרבי ורחב. נטען כי הגישה בנידון זה היא ליברלית וגם "מסע דיג" אינו אסור כל עוד הוא מתייחס לתביעה. במקרים כאלה יש לאזן בין האינטרסים הנוגדים: מצד אחד, גילוי המידע הנדרש, אל מול הפגיעה בפרטיות, מצד שני, כאשר נקודת המוצא היא שיוזם ההליך אינו יכול להישמע בטענה לפגיעה בפרטיותו כל עוד מדובר במידע הרלוונטי לתביעה.

24. AIG טוענת כי מחקרי התקשורת במקרה זה יכולים לספק לנו מידע " שהוא אקוטי לגילוי האמת בתיק זה" (סעיף 11 לתשובה), וכי הוא יכול לעזור לשני הצדדים כל עוד הם אוחזים באמת. דו"חות האיכון אמורים לתת לנו מידע בדבר מיקום עמרם ובנו במועדים הרלוונטיים ובכך לאושש או לסתור את הטענה שעמרם הוא זה שנהג באודי.

25. AIG מוסיפה וטוענת כי יש להתייחס בזהירות רבה לטענת עמרם לגבי הפגיעה בפרטיותו, זאת משום שטענה כזו לא הועלתה עת התבקש על ידה קבלת פירוט שיחות יוצאות ונכנסות של מספרי הטלפון שברשותו וברשות בניו. לטענתה, התנגדות עמרם למחקרי התקשורת אינה באמת נעוצה בחששו מפני הפגיעה בפרטיותו אלא משום " שהוא חרד מגילוי האמת בתיק" (סעיף 14). ב"כ AIG הפנה לפסיקה נוספת שקיבלה בקשות מהסוג הזה והתייחס לפסיקה אליה הפנה ב"כ עמרם תוך שהוא מאבחן אותה.

דיון והכרעה

26. כידוע, בתי המשפט מְצוּוִים לעשות משפט צדק. החתירה לעשיית צדק היא תכליתו של ההליך השיפוטי, כל הליך שיפוטי. "עשיית צדק מושתתת על גילוי האמת. "גילוי האמת הוא ערך מרכזי בכל שיטת משפט ובכל חברה"" [רע"א 4708/03 לילי חן נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד ס(3) 274 (2005), בעמ' 287 ב']. מכאן ש"נקודת המוצא של ההליך השיפוטי היא חשיפת האמת. מדובר בערך מרכזי בכל שיטת משפט נאורה. חשיפת האמת היא תנאי לעשיית הצדק" [רע"א 5806/06 עיזבון המנוח נמירובסקי מיכאל ז"ל נ' אורי שימקו (13.06.2007) , פסקה 6. ראו גם: ע"א 7497/07 יעקב רינגל נ' אליהו לינדאור ( 22.02.2010), פסקה 17 רישא]. "החתירה לאמת משרתת את אינטרס הצדדים לעשיית משפט צדק – ואת אינטרס הציבור לתקינות פעילותה של המערכת המשפטית " [ רע"א 2498/07 מקורות חברת מים בע"מ נ' אורה בר (27.06.2007) , פסקה ט'].

27. אם כן, "מטרת ההליך השיפוטי כולו הינה ... "להוציא כאור משפט" (...). תפקידו של ההליך השיפוטי – האזרחי, הפלילי והמינהלי – הינו "לחשוף את האמת, וזו מטרתו העיקרית" (...). תפקידו של השופט, הוא "התפקיד לעשות כדי שהאמת תצא לאור העולם" ... אכן, מרבית דיני הראיות מבוססים על הרצון לגלות את האמת" [רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' עפרה גלעד, מט(2) 516 (1995), בעמ' 522 א'-ג']. "חובתו של בית־המשפט היא לעשות כל מה שיש לאל ידו לעשות כדי לאפשר חשיפת האמת לאמיתה" [ע"א 110/58 עיריית חיפה נ' אלכסנדר עליאש, פ"ד יד 1581, בעמ' 1590 א'].

28. לכאן יפים גם דבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי, פ"ד סא(2) 634 (2006), שסיכמה עניין זה כלהלן:

"המשפט עומד על גילוי האמת ועשיית צדק, ודיני הראיות נועדו לשרת תכלית זו [...]. גילוי האמת במשפט משרת את אינטרס הפרט המתדיין להביא את צדקתו לאור. בה בעת, הוא משרת אינטרס ציבורי כללי, להבטיח חיי חברה תקינים וצודקים [...]. הגשמת עיקרון גילוי האמת ועשיית צדק מחייבת יישומו של עיקרון הגילוי והחשיפה של כל חומר, מסמכים ונתונים הצריכים לעניין העומד במחלוקת. לפיכך, ערך גילוי האמת ועיקרון הגילוי והחשיפה של חומר רלבנטי הנדרש לצורך כך הם הכלל במשפט. כך, דרך כלל מותר להזמין כל אדם ליתן עדות קבילה השייכת לעניין [סעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971] וחובה על בעל הדין להמציא כל מסמך רלבנטי לעניין שברשותו, וכל פרט שבידיעתו העשוי לשרת את גילוי האמת [תקנות 105 עד 118 לתקנות סדר הדין האזרחי בעניין גילוי ועיון במסמכים ושאלונים]. גילוי האמת הוא ערך מהותי במחלוקת בין פרטים. הוא ערך מרכזי גם במישור הציבורי, בהתנהלותה התקינה של החברה ובפעילות ראויה של השלטון, המותנים בקיום גילוי ושקיפות של מידע ונתונים, שהם חיוניים לביקורת אפקטיבית על מעשי המינהל" (שם, פסקה 10)

29. ספק בעיני אם האכסניה המתאימה לבחינת בקשת AIG היא הליכי גילוי המסמכים, שכן מדובר במסמכים אותם יכול צד שלישי להפיק מתוך מאגרי המידע שברשותו. אין מדובר במסמכים קיימים המצויים ברשות עמרם ובעניין זה חשוב להדגיש כי "חובת גילוי המסמכים חלה אך ורק על מסמכים שנמצאים בידיו של אחד מבעלי הדין או בשליטתו. חובת זו אינה משתרעת מטבע הדברים על מסמכים אשר טרם נוצרו. לשון אחר: חובת הגילוי חלה על מסמכים קיימים; אין משמעה חיוב בעל הדין לבצע בירורים עובדתיים כאלו ואחרים ולייצר מסמכים מסוימים במיוחד לצורכי המשפט" [ רע"א 6715/05 מחסני ערובה נעמן בע"מ נ' זאב איזנברג, פ"ד ס(3) 264 (2005), בעמ' 270 ו'-ז'. ראו בעניין זה גם דברי כב' השופט ח' מלצר ב- רע"א 9322/07 Gerber Products Company נ' חברת רנדי בע"מ (15.10.2008) : " ראוי להדגיש כי חובת הגילוי האמורה משתרעת רק על המסמכים הנמצאים ברשותן של המבקשות כפי שהם (as is). על המבקשות לא חלה חובה ליצור מסמכים חדשים" ( שם, בפסקה 11).

30. במקרה שכזה, "הדרך הדיונית הרגילה להמצאת מסמכים שבידי צד שלישי היא אפוא באמצעות זימון הצד השלישי, אם לצורך מתן עדות ואם לצורך הצגת המסמכים כאמור בתקנות 178 ו-183 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984" [ רע"א 3816/15 ב.ש ברוש הקמת פרוייקטים בע"מ נ' ת.ק.ש אלפיים (1997) בע"מ (23.08.2015) , פסקה 6. ראו גם: רע"א 2124/13 יעקב רבינוביץ נ' הפטריארך היווני האורתודוקסי (21.07.2013) פסקה 9].

31. משילוב הוראות סעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 עם תקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי, עולה כי בית המשפט רשאי לדחות בקשה להזמנת עד, בין למתן עדות ובין להצגת מסמך, אך כך יעשה כאשר הוברר כי העדות הינה בעליל לא רלוונטית. " די בכך שעל פני הדברים לא ניתן לשלול את הרלוונטיות של העדות – על מנת לאשרה. בהקשר זה יש גם להעיר שאין לייחד שלב זה של אישור הזימון בידי בית המשפט לבדיקה קפדנית של התועלת העשויה לצמוח לבעל הדין מן העדות" [ רע"א 9055/07 שירותי בריאות כללית נ' נאדר נאצר (22.11.2 007), פסקה 5; וכן חיבורו של אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי ( 2015), בעמ' 567]. משום כך, יש לנקוט משנה זהירות בעת שבית המשפט בא להפעיל סמכותו לסרב הזמנת עד, שכן בסמכות זו יש להשתמש רק לעיתים נדירות וכאשר ברור שהעדות במובהק אינה רלוונטית [רע"א 5573/15 רונן אברבוך נ' OTKRITIE INTERNATIONAL INVESTMENT MANAGEMENT LTD (17.08.2015) , פסקה 5]. אם כן, ברירת המחדל היא היעתרות לבקשה להזמנת עד כל אימת שעל פניו מדובר בעדות רלוונטית.

32. בקשה להזמנת עד, בין למתן עדות ובין להצגת מסמך, נבחנת לפי מידת הרלוונטיות של העדות או המסמך למחלוקות הצריכות הכרעה. בחינת שאלת הרלוונטיות לצורך הדיון בבקשה להזמנת עד הועמדה על אותו בסיס הנוהג לגבי גילוי מסמכים, לרבות הפרשנות המרחיבה לה זכה מבחן הרלוונטיות בהקשר לגילוי מסמכים [רע"א 3547/10 אפרים אוריון נ' הועדה המקומית לתכון ובניה בתל אביב יפו (15.07.2010), פסקה 10; וכן רע"א 4868/15 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מגי גלזר (29.07.2015) , פסקה 7].

33. האם אין לומר כי לבית המשפט בהליך אזרחי אין סמכות להוציא מתחת ידיו צו למחקרי תקשורת? ער אני לכך שבפסיקה הובעה הדעה כי לנוכח העובדה שבהליכים פליליים קיים הסדר חוקי [חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - נתוני תקשורת), התשס"ח-2007 (להלן יקרא: " חוק נתוני תקשורת")], שאין לו מקביל בהליכים אזרחיים, ניתן ללמוד על קיומו של הסדר שלילי בהליכים אזרחיים [ראו: ת"ק (תביעות קטנות ת"א) 4605-07-14 רחמים סיגאוי נ' איי. קיו. טק שירותי תוכן בתשלום בע"מ (18.03.2015 ), פסקה 49; וכן ת"א (שלום ת"א) 15689-06-13 א.א נ' ס.ל ( 29.03.2017), פסקה 2]. בכל הכבוד הראוי, דעה זו אינה מקובלת עלי מכמה טעמים. ראשית, חוק נתוני תקשורת מתייחס לשלב מקדמי הוא שלב החקירה ועוד לפני שנפתחו הליכים משפטיים בבית המשפט ולפיכך לא ניתן ללמוד ממנו לעניין קיומה, או היעדרה, של סמכות במסגרת הליכים אזרחיים ובעיצומם של אלה. לכל היותר, ניתן לטעון כי לבית המשפט אין סמכות להוציא צווי מחקרי תקשורת בקשר לסכסוך אזרחי ולבקשת צד החפץ רק באיסוף ראיות עוד בטרם הוגש כתב תביעה.

34. שנית, קיומו של הסדר חוקי המתייחס להליך הפלילי (חוק נתוני התקשורת) נובע מן התפיסה ש "הכללים המסדירים חקירות חשודים ועדים, כמו היבטים אחרים של סדרי הדין ודיני הראיות בהליכים פליליים, מוסדרים ככלל בחקיקה ראשית" [בג"ץ 841/19 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב (08.04.2019) , פסקה 22]. מכאן שהיעדרו של הסדר דומה בהתייחס להליכים אזרחיים אינו מעיד בהכרח על הסדר שלילי.

35. שלישית, סמכותו של בית המשפט בהליכים אזרחיים להזמנת עד לצורך הצגת מחקרי תקשורת מעוגנת הן בסעיף 1 לפקודת הראיות, הן בתקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי והן מכוח סמכותו הטבועה, כאשר מחקרי התקשורת עצמם נחשבים כרשומה מוסדית [רע"פ 5117/14 גיא בן דור נ' מדינת ישראל ( 17.08.2014), פסקה 10; ע"פ 10049/08 ראתב אבו עצא נ' מדינת ישראל ( 23.08.2012), פסקאות 62 ו- 68; ע"פ 9338/08 מוחמד אלעוקה נ' מדינת ישראל (29.06.2010); וכן ת"פ (מחוזי ת"א) 40406/01 מדינת ישראל נ' חיים עאמר (05.09.2002)] .

36. ודוק, בקשה להזמנת עד להצגת מחקרי תקשורת במסגרת הליכים אזרחיים נידונה ככל בקשה אחרת להזמנת עדים, וברגיל בית המשפט מכריע בה לאחר שניתנה לצד השני הזדמנות להגיב עליה ובמסגרת החלטתו עורך בית המשפט את האיזונים הנדרשים בין הערכים המתנגשים. לא כך הוא ההסדר שעל פי חוק נתוני התקשורת אשר ניתן במעמד צד אחד והוא נשמר בסוד מבלי שבעל המנוי ידע על העברת נתוני התקשורת [סעיף 5 לחוק נתוני תקשורת] ומכאן מובנת הרגישות והזהירות שיש לנקוט בשימוש בסמכויות שעל פי חוק נתוני תקשורת.

37. המציאות הטכנולוגית המתקדמת ואף המסחררת בה אנו חיים היום "מאפשרת לאסוף את המידע הזורם בעולם הוירטואלי, לעבדו ולנתחו בהתאם לצרכים השונים... השילוב בין יכולת העברת המידע במהירות והיכולת לאוספו העניקה לגורמים שונים ... מגוון רחב של כלים ואפשרויות פעולה שלא היו בידיהם בעבר " [ בג"ץ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משטרת ישראל (28.05.2012), פסקה 1]. מציאות זו יכולה לספק לנו ראיות בעלות דרגות דיוק ואמינות גבוהות, שיכולות לסייע לבעלי הדין בהוכחת טענותיהם ובאותה מידה מסייעות לבית המשפט בחשיפת האמת לצורך הגשמת התכלית הראשונה במעלה של עשיית צדק. איני רואה מניעה לעשות שימוש בכלים אלה, ואף שימוש נרחב, מקום שהם יכולים לסייע לצורך ההכרעה במחלוקות וכל עוד ששימוש בהם לא מסב פגיעה קשה ולא מידתית לאיזה מזכויות היסוד של הפרטים המעורבים. אין שום הצדקה עניינית לכך שמחקרי תקשורת ישמשו כראיות בהליכים פליליים בעוד שבהליכים אזרחיים לא ניתן להגישם כראיה. הכול עניין של צורך ומידה. ככל שמחקרי התקשורת מתייחסים למחלוקת מהותית בתיק כך תהיה הנטייה לתת צו למחקרי תקשורת, בעוד שאם הם מתייחסים למחלוקת שולית בתיק תטה הכף לטובת סירוב לבקשה.

38. ב-בר"ע (ארצי) 42740-12-17 SHUMDAHAN ISMAEL ALY MUHAMED - סגלטיקי זומרוט ( 01.02.2018), ב-בר"ע (ארצי) 29798-11-17 OKBAGABRIEL HABTOM - צמפיונס מוטורס בע"מ ( 01.01.2018), וכן ב-בר"ע (ארצי) 29882-07-17 חנדל אמיל – איפא שקולניק פלסט בע"מ ( 31.08.2017), קיבל בית הדין הארצי לעבודה בקשות רשות ערעור שהוגשו על החלטות בית הדין האזורי לעבודה בת"א (שניתנו על ידי מותבים שונים) והורה לבית הדין האזורי להוציא צו לחברת הסלולאר להמצאת דו"חות איכון.

39. גם ב-ת"א (שלום ב"ש) 7553-07-16 טופ הובלות קוידר בע"מ נ' סקוריטס סוכנות בטוח בע"מ ( 21.12.2017), שנסיבותיו דומות למקרה שלנו, כשגם בו נידונה תביעת מבוטחת לקבלת תגמולי ביטוח בגין נזקים שנגרמו למשאית שבבעלותה, ואשר גם בו עלה חשד בקשר למסירת מידע כוזב לגבי זהות הנהג, התקבלה בקשה להמצאת דו"ח איכון המתייחס למספר הטלפון של מי שנטען כי הוא היה הנהג בזמן התאונה. נסיבות דומות נידונו גם ב- ת"א (שלום נצ') 57782-12-16 יוליה ולדוב נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ( 13.05.2018), וגם בו נעתר בית המשפט לבקשה למתן צו איכון. ראו גם: ת"א (שלום חד') 44411-06-11 מוהנד מוגרבי נ' מ. בר תחזוקה בע"מ (06.06.2012) , שגם בו התקבלה בקשה למתן צו איכון.

40. במקרה שלנו, מחקרי התקשורת המבוקשים אמורים ללמד על מיקומו של עמרם, של בנו שליו (שעל פי החשד הוא זה שנהג ברכב) ושל רכב האודי עובר להתרחשות התאונה. מחקרי התקשורת יכולים להפריך טענת התביעה, כפי שלמעשה AIG מקווה, אולם באותה מידה הם יכולים לתמוך בגרסת עמרם. אין לשכוח כי בין הצדדים קיימים פערי מידע מהותיים ומשמעותיים. מטבע הדברים, לחברת AIG לא היו נציגים בזירת התאונה ובזמן התרחשותה, כאשר היא ניזונה בראש ובראשונה מהמידע הנמסר לה על ידי מבוטחה, וכן ממידע נוסף שנאסף עבורה על ידי החוקר הפרטי שנשכר על ידה לשם חקירת האירוע. במובן זה ומבחינה זו היא נמצאת בעמדת נחיתות. מכאן מובנת מידת תלותה הרבה של AIG בקבלת מחקרי התקשורת ובחיוניותם של אלה עבורה. מדובר במסמכים רלוונטיים הנוגעים במישרין למחלוקת העיקרית הניטשת בין הצדדים.

41. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח גרסת עמרם, שבאופן תמוה לא ידע לספק לנו פרטים ברורים ומהימנים מזירת התאונה על אף שלטענתו הוא היה הנהג ברכב האודי בעת התרחשות התאונה (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון).

42. ודוק, עמרם אינו חולק, הלכה למעשה, על כך שמחקרי התקשורת בענייננו רלוונטיים למחלוקת העיקרית בתיק, אלא הוא ממקד טיעונו בפגיעה בזכותו ובזכות הצד השלישי (בנו שליו) לפרטיות שתוסב בעקבות ההיעתרות לבקשה, ומשום כך הוא גורס שיש לבכר זכות יסוד זו ולדחות את הבקשה.

43. באשר לטענת עמרם כי היעתרות לבקשה תביא לפגיעה בפרטיותו, הרי שכבר נפסק שככלל, תובע אינו יכול להישמע בטענה כי זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף בפני הנתבע ראיות רלוונטיות לצורך בירור התובענה ואשר נדרשות לנתבע לביסוס הגנתו. ככל שתובע כזה יעמוד על ההגנה על זכותו לפרטיות, תעמוד בפניו הברירה לוותר על תביעתו ובכך להימנע מפגיעה בזכות הפרטיות שעלולה להיגרם בעקבות גילוי אותה ראיה [רע"א 8551/00 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נה(2) 102 (2000), בעמ 104 ה'-ו'; רע"א 8019/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' מירב לוין (13.10.2009) , פסקה 23; רע"א 5247/15 תיאופילוס ג'אנופולוס נ' הימנותא בע"מ (28.08.2016), פסקה 37 ; וכן בג"ץ 9018/17 פראס טביש נ' היועץ המשפטי לממשלה (26.11.2018), פסקה 1 לפסק דינו של כב' השופט עמית]. "בהתמודדות בין האינטרס החברתי הכרוך בעשיית צדק בהליך השיפוטי לבין חשיבות ההגנה על הפרטיות, עשוי להינתן, בנסיבות מסוימות, משקל גובר לערך הראשון, שבלעדיו עלולים הליכי המשפט להימצא מסוכלים. בלא הבטחת הליך שיפוטי תקין, עלולה המערכת החברתית ואכיפת החוק לספוג נזק שאינו ניתן לתיקון" [בע"מ 3542/04 פלוני נ' פלונית (20.06.2005), פסקה 10]. מכאן שטענת ב"כ עמרם כי באיזון שבין הגילוי לבין זכות הפרטיות ניתנת עדיפות לאחרונה (סעיף 14 לתגובה), אינה מדויקת שלא לומר עומדת בהיפוך לפסיקת בית המשפט העליון כנזכר לעיל. עם זאת, ובכדי למזער את הפגיעה בזכות הפרטיות, ניתן להגביל את משך הזמן שביחס אליו יתבקשו מחקרי התקשורת עד למינימום הנחוץ.

44. ומה באשר לפגיעה בפרטיות צד שלישי שאינו צד להתדיינות? באופן עקרוני אין מניעה כי בית המשפט יורה על גילוי מסמכים שיש בהם כדי לפגוע בזכותו של צד שלישי לפרטיות, אם כי הוא יעשה שימוש בסמכות זו במקרים נדירים ויוצאי דופן, ורק לאחר שניתנה לאותו צד שלישי ההזדמנות להביע עמדתו לפני בית המשפט בטרם היעתרות לבקשה [רע"א 4776/13 Milgerd Nominees Pty Limited נ' Max Donnelly (29.09.2013 ), פסקה 23; וכן רע"א 621/13 גרגור חיים ליזרוביץ נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (17 .04.2013), פסקה 6]. " ככל שבית המשפט ימצא כי גילוי המסמכים שנתבקשו ואשר חלקם קשורים לצדדים שלישיים שאינם צד להליך הוא אכן מהותי להוכחת התביעה דנן", אין מניעה לשקול להורות על גילויים לאחר שתתבקש ותתקבל עמדת הצדדים השלישיים [עניין ליזרוביץ הנ"ל, פסקה 6]. כאמור מעלה, ביקשתי מבא כוחו של עמרם להמציא את הבקשה העיקרית לידי בנו של עמרם, שליו, ואפשרתי לאחרון להביע עמדתו בנושא בטרם מתן החלטה בבקשה. ב"כ עמרם, עו"ד חמדאן, הגיש תגובה בשמו של שליו, ובגדרה הודיע על הצטרפותו של שליו לתגובת עמרם תוך שהוא חוזר ומציין כי יש בבקשה משום " התחקות, בילוש ופגיעה ממשית בפרטיותו".

45. גם בטענת "מסע הדיג" לא מצאתי ממש. אינני רואה פסול בכך שהמבטחת במקרים שכאלה תצא למסע דיג ראיות, כל עוד קיימת על פניו רלוונטיות למחלוקת בתיק של הראיות אשר מבוקשת הגשתן וכאשר ראיות אלה עשויות להביא לחשיפת האמת, וכך הוא במיוחד נוכח פערי המידע בין הצדדים והעמדה הנחותה (משמעותית) בה מצויה המבטחת באשר למידע אודות אשר אירע בפועל. יש לזכור שגם לבית המשפט יש אינטרס שיוגשו לו ראיות היכולות לשפוך אור על הנקודות השנויות במחלוקת והיכולות לתרום לחשיפת "האמת העובדתית", שהינה תנאי לעשיית צדק, וצמצום הפער בינה לבין "האמת המשפטית", על מנת להבטיח עשיית צדק אמתי [על האמת העובדתית והאמת המשפטית ראו את הדיון ב-דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18.09.2014), פסקאות 26-25] .

46. ב"כ עמרם הפנה להחלטה ב-רע"א (מחוזי מרכז) 26359-05-13 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ( 09.06.2013), אלא שלא מצאתי בה "דחייה עקרונית" של בקשה לצו איכון טלפוני מטעמי פגיעה בפרטיות. הבר"ע נדחתה בראש ובראשונה מהטעם שהיא משיגה על החלטה דיונית מובהקת ולאור הכלל שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות מסוג זה. עוד צוין שם כי בקשת האיכון הינה "ערטילאית ולאקונית, ללא כל פירוט כיצד יוכלו דוחות האיכון לבסס את טענות המבקשת וגרסתה". אמנם אחד השיקולים שנמנו היה נעוץ בפגיעתו של הצו המבוקש בפרטיות מי שאינו צד להתדיינות, אך זאת על רקע סכום התביעה הנמוך שלא הצדיק את הפגיעה בפרטיות הגורמים המחזיקים בטלפונים והעמסת היתר על התיק. נסיבות המקרה שלנו שונות ועל כן אין מקום לגזור מההחלטה האמורה גזירה שווה לענייננו.

47. עוד הפנה ב"כ עמרם ל-רע"א (מחוזי ב"ש) 54968-08-15 שומרה חב' לביטוח בע"מ נ' לואיזה אליקישוילי ( 01.11.2015). אלא שאליה וקוץ בה: ב עניין אליקישוילי קבע כב' הנשיא י' אלון כי התנגדות ו של בעל דין לחשיפת נתוני האיכון, שקולה להימנעותו (האקטיבית) של בעל דין מהגשת ראיה והדבר עלול לעמוד בעוכריו ולהקים כנגדו את החזקה שיש דְּבָרִים בְּגוֹ (שם, פסקה 5). זאת ועוד, הובהר כי ההחלטה מתייחסת לנסיבות הספציפיות של התיק וכך צוין: "נראה לי כי היענות לבקשתה של חברת הביטוח בעניין דנן – בנסיבותיו המצומצמות, האזרחיות והפרטניות – תהווה חריגה מהאיזון המתבקש, תוך נטישה לא ראויה ופוגענית שלא לצורך נדרש ומתאים בערכי הגנת הפרטיות וכבודו של האדם" ( שם, פסקה 4). למותר לציין כי בהחלטה האמורה לא אוזכרה פסיקת בית המשפט העליון שבה נקבע כי ברגיל תובע לא יישמע בטענה כי גילוי מסמך עלול לפגוע בפרטיותו.

48. כשאני מנחה את עצמי בעקרונות שנמנו לעיל, לאחר שאיזנתי בין הצורך לחשוף את האמת לבין הפגיעה בפרטיותם של התובע ובנו העלולה להיגרם בעקבות קבלת מחקרי התקשורת, ולאחר שהבאתי בחשבון את סכומי התביעות הלא מבוטלים העומדים ביחד על סך של – 348,754 ₪, וכן לאחר שעיינתי בדו"חות החקירה שב"כ AIG הגישה לי, בשלב זה לעיוני בלבד, והחשד העולה מהם לגבי זהות הנהג ברכב האודי בזמן אירוע התאונה, ובהינתן העובדה שמחקרי התקשורת במקרה זה ונוכח המחלוקת בתיק הנם בעלי פוטנציאל ראייתי משמעותי שיכולים לחרוץ גורל התביעות, בין לכאן ובין לכאן, החלטתי להיעתר לבקשה.

49. בהחליטי להיעתר לבקשה נתתי משקל לעובדה שהמדובר בראיה הנחוצה עד מאוד להוכחת הגנת AIG, ובלעדיה נראה שלא יהיה זה קל עבורה להוכיח טענתה, בין השאר, נוכח נחיתות המידע האינהרנטית, שעל כן קבלת מחקרי התקשורת הינה מהותית להוכחת טענת ההגנה. כמובן לא התעלמתי מהפגיעה בפרטיותו של הבן שליו, אולם בשים לב לחשיבות מחקרי התקשורת במקרה זה מבחינת AIG, העובדה שאין מדובר במי שהוא זר לחלוטין למי מבעלי הדין בהינתן הקירבה המשפחתית בינו לבין עמרם (אב ובנו), התקופה המדודה לגביה מבוקש דו"ח האיכון המתייחס לטלפון הסלולארי של שליו, סבורני שהמדובר הוא בפגיעה מידתית. בנוסף, נתתי דעתי לעולה מתדפיס השיחות היוצאות של מספר הטלפון של שליו (צורף להודעת ב"כ עמרם מיום 28/01/2019) וכן תדפיס השיחות הנכנסות (כולל מסרונים) של מספר הטלפון של שליו (צורף להודעת ב"כ AIG מיום 19/03/2019), המלמדים על כך ששליו היה פעיל מאוד במהלך אותו לילה ובמיוחד בשעות הבוקר המוקדמות, לרבות ובפרט סמוך וכולל השעה שבה אירעה התאונה על פי הנטען (בין 05:30 ל- 06:00 לפי גרסת עמרם – עמ' 4 לפרוטוקול, שור' 18).

50. לכך יש להוסיף כי טענת עמרם ושליו לפגיעה בזכותם לפרטיות הינה טענה שמלכתחילה הייתה חלשה לאור העובדה שעמרם בעצמו הגיש תדפיס השיחות היוצאות של הטלפון שלו ושל בניו (צורפו להודעת עו"ד חמדאן מיום 28/01/2019), והוא לא התנגד לבקשת AIG למתן צו לחברת פרטנר להמצאת תדפיס שיחות נכנסות לאותם מספרי טלפון (הודעת עו"ד חמדאן מיום 20/02/2019).

51. עם זאת, בשלב זה אני מגביל את צו האיכון המתייחס למספר הטלפון של שליו לפרק הזמן שתחילתו ביום 15/02/2018, שעה 23:00 ועד ליום 16/02/2018, שעה 07:00. לאחר עיון בתדפיסי השיחות היוצאות והנכנסות, נראה לי שפרק הזמן האמור די בו כדי לענות על מטרת הבקשה להוצאת מחקרי תקשורת.

52. סיכומם של דברים שאני מקבל את הבקשה בכפוף לכך שדו"ח איכון הטלפון של שליו יוגבל לפרק הזמן כאמור לעיל. ככל שעד ליום 30/06/2019 לא יודיע עמרם על רצונו להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתי זו, כי אז על ב"כ AIG להגיש לי נוסח צווים עדכניים לחתימתי.

AIG תישא בהוצאות שיהיו כרוכות בהפקת הדו"חות האמורים.

בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא עותק החלטתי זו לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתנה היום, י"ג סיוון תשע"ט, 16 יוני 2019, בהעדר הצדדים.