הדפסה

בית משפט השלום בבית שאן בב"נ 2933-06-16

בפני
כבוד ה שופטת דוניא נסאר

מבקשת

ועדה מקומית לתכנון הגליל המזרחי

נגד

משיבים

  1. המועצה המקומית יבניאל
  2. המועצה הדתית יבניאל
  3. מיכאל מכלוף אילוז
  4. הרב משה שיק

החלטה

מבוא

בפני בקשה לביטול ועיכוב ביצוע צו הריסה שיפוטי אשר ניתן לפני למעלה משנתיים (ביום 1.11.2016), ע"י כב' השופטת רגד זועבי (להלן: הצו השיפוטי"), במסגרתו הורה ביהמ"ש להרוס מבנה - סככה שהוקמה מעל לקברו של האדמו"ר שיק זצ"ל (להלן: "האדמו"ר שיק") המצוי בישוב יבניאל.

יש לצין כי תיק זה הונח לפתחי לאחר שנדון בפני כמה מותבים בכלל הערכאות, לאחר שהוגשו בקשות על גבי בקשות והתנהלו הליכים ממושכים, והכל כדי למנוע או לעכב את ביצועו של הצו השיפוטי.

הבקשה שבפניי הוגשה ביום 30.11.18, ע"י הרב יחיאל זילבר ואחרים, אשר הינם נציגי המתפללים, כלשונם, המגיעים להתפלל בקבר האדמו"ר שיק ולטענתם הם נפגעים לכאורה מביצוע הצו השיפוטי. בבקשתם זו , העלו המבקשים, בין היתר טענות ביחס לבטלותו של הצו השיפוטי שעניינו כאמור, בהריסת סככה עשויה עץ בשטח של כ 208 מ"ר, עם קירוי במבוק ודפנות עץ, הכל כפי שיפורט בהמשך.

לאור ריבוי ההליכים ולמען הסדר הטוב, מצאתי לתאר בקצרה את השתלשלות העניינים עד היום כלהלן:

ביום 1.6.2016 הגישה הועדה המקומית גליל מזרחי (להלן: הועדה ו/או המשיבה 1 "), בקשה להוצאת צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות לפי סעיפים 239 ו- 246 לחוק התכנון והבנייה , תשכ"ה 1965 (להלן: החוק"), שמטרתם הפסקת ביצוע עבודות הבניה שבוצעו בבית העלמין ביבניאל ובסמוך לקברו של האדמו"ר שיק, שכללו בין היתר, עבודות להכשרת הקרקע, שינוי פני הקרקע, כרייה , חציבה, יציקת משטח בטון והקמת מסלעה (להלן: "צו ההפסקה השיפוטי"). עוד באותו היום נעתר ביהמ"ש למבוקש בבקשה, ובכלל זה הורה להפסיק לאלתר את העבודות במקרקעין, להימנע מביצוע כל עבודות טעונות היתר ולהימנע מכל שימוש במקרקעין שאיננו תואם את ייעוד הקרקע או שימוש במקרקעין טעון היתר ללא היתר לרבות שימוש לפולחן דתי.

ביום 07/06/2016 ולאחר פניית המועצה הדתית ביבניאל לוועדה, הוגשה בקשה בהסכמה לסיווג הצו השיפוטי, במסגרתה הודיעה הועדה על הסכמתה לסווג את צו ההפסקה שניתן, באופן שהוא לא יחול על פעילות הקבורה השוטפת במקרקעין, וביהמ"ש נעתר לבקשה זו.

ביום 21/07/2016 הגיש אחד מבניו של האדמו"ר שיק, נחמן זושא שיק –(להלן: "נחמן") בקשה שבגדרה ביקש להחריג את הצו עבור החיים – כך כלשונו ועל־פי בקשתו – כמו שהוא הוחרג עבור המתים כדבריו " ולתת אישור להקמת סככת צל שתציל את המבקרים, וגדר על מנת למנוע סכנת חיים".

ביום 26/07/2016 הוגשה תגובת הועדה, במסגרתה התנגדה לבקשתו של נחמן. יש לציין כי כבר בפתח דבריה, הודיעה הועדה כי המועצה המקומית ביבניאל, היא המשיבה הפורמלית שבפניי (להלן: "המועצה המקומית") מצטרפת לעמדת הוועדה. כמו כן, גם יתר המשיבים בבקשתו של נחמן ( קרי המשיבה 2 – המועצה הדתית ביבניאל והעומד בראשה מר מיכאל אילוז (משיב מס' 3) ( להלן: מיכאל אילוז), הודיעו על התנגדותם להחרגת הצו כמבוקש על־ידי נחמן.

לימים הצטרף להליך בן אחר של האדמו"ר שיק – הרב משה שיק (להלן: "הרב משה שיק") – ולאחר שהותר לו הדבר, הוא הגיש תגובה מטעמו לבקשת אחיו נחמן ובה הביע אף הוא את התנגדותו לבקשה. מתגובתו של הרב משה שיק עלה כי בינו לבין אחיו נחמן ניטש סכסוך משפחתי המתברר בערכאות. ביום 14/08/2016 ניתנה החלטת כב' סגן הנשיא השופט ניר מישורי לב טוב, לפיה נדחתה בקשתו של נחמן שיק לסיוג הצו.

ביום 31.10.2016 הגישה הוועדה בקשה לצו הריסה שיפוטי של מבנה עץ (סככה) בשטח של כ– 208 מ"ר שהוקם במקרקעין בניגוד לצו ההפסקה השיפוטי.

ביום 1.1.2016, ניתן בהחלטת כב' השופטת זועבי צו הריסה שיפוטי בהתאם להוראות סעיפים 241 ו- 244 לחוק . נקבע כי על המשיבים לבצע את הצו ההריסה השיפוטי תוך 30 ימים שאם לא כן הועדה תהא רשאית לבצע את ההריסה.

ביום 30.11.2016 הגישו המועצה הדתית ביבניאל ומיכאל אילוז, בקשה לביטול צו ההריסה השיפוטי. ביצועו של צו ההריסה עוכב עד להכרעה בבקשה ובהמשך הוגשה תגובה ע"י הוועדה במסגרתה היא התנגדה לבקשה לביטול צו ההריסה. גם הרב משה שיק הגיש תגובה מטעמו ובה התנגד אף הוא לבקשה לביטול צו ההריסה. בין לבין הגישה הוועדה ביום 28/12/2016 הודעה ובה עדכנה כי בביקור המפקח מטעמה בשטח, אשר נערך ביום 25/12/2016, עלה כי במקרקעין הוקם אוהל מתחת לסככת העץ, בגינה הוצא צו ההריסה.

ביום 24.1.2017 התקיים דיון בבקשה לביטול צו ההריסה בפני כב' השופטת זועבי ונכחו בו כל הצדדים המעורבים, ובכלל זה נכחה עורכת הדין רונית בן אלי שייצגה בדיון זה את המועצה המקומית יבניאל. לאחר שהמצהירים נחקרו ארוכות, הודיעו ב"כ הצדדים כך: " בהמלצת בית המשפט הגענו להסכמה ולפיה הבקשה לביטול צו ההריסה תידחה. צו ההריסה יבוצע בתוך 60 יום מהיום על ידי המשיבים. מבקשים לאשר את ההסכמה ולתת לה תוקף של פסק דין". ביהמ"ש אישר את הסכמות הצדדים וניתן תוקף של פס"ד.

ביום 7.2.2017 הגישה המועצה המקומית יבניאל, באמצעות באת כוחה דאז עו"ד רונית בן אלי, בקשה להארכת מועד ביצוע צו ההריסה השיפוטי ב-24 חודשים נוספים, בנימוק כי במועד הדיון האחרון לא נודע לב"כ המועצה המקומית כי זו האחרונה הגישה בקשה לשינוי ייעוד המקרקעין מחקלאי לבית קברות וחניון, לפיכך, יש הליך "סלול וברור" להותרת המבנים החורגים על כנם ויש להאריך את מועד ביצוע הצו . ביום 12.2.2017 הוגשה תגובת הועדה, בה הובעה התנגדותה הנחרצת להארכת מועד ביצוע הצו תוך ש היא מדגישה כי ב"כ המועצה ידעה על הבקשה לשינוי הייעוד ואף שוחחה בעניין זה עם ב"כ הוועדה לפני הדיון שהתקיים בבקשה לביטול צו הריסה. היא הוסיפה וציינה כי אכן ישנה תכנית כוללת להסדרת בית העלמין אך אין מקום לכלול בה את המבנה החורג. נטען כי מדובר בתהליך תכנוני ארוך וממושך ואין בכך כדי להצדיק הותרת המבנים על כנם.

ביום 16.2.2017 הגיש נחמן בקשה נוספת " לעכב לפנים משורת הדין את צו ההריסה כבקשתו של ראש הרשות מר רוני כהן עד לגמר הוצאת היתרים ראויים למקום". הוא הוסיף וטען כי "הצורך הציבורי לסככה וקורת גג במקום הוא כה גדול ובפרט שכבר הוגשו בקשות להיתר". גם לבקשה זו התנגדה הוועדה.

ביום 2.3.2017, קבעה כב' השופטת זועבי כי אין הצדקה לסטות מההסכמות שהושגו בדיון מיום 24.1.17 ובקשת המועצה נדחתה.

אם לא די בכך ולאחר הסאגה המתמשכת הזו, הגישה המועצה המקומית ביום 16.3.2017 בקשה נוספת כש הפעם היא מיוצגת ע"י עו"ד קייס נאסר, אשר מייצג גם את המבקשים בהליך זה (להלן: "עו"ד נאסר"), במסגרתה שבה וביקשה להאריך את מועד ביצועו של הצו השיפוטי בארבעה חודשים, זאת לאור האופק התכנוני הממשי לקבלת היתר בניה בזמן הקרוב שנועד להסדיר את המבנה החורג, כנטען .

ביהמ"ש עיכב את ביצוע צו ההריסה עד להכרעה בבקשה תוך שהורה לוועדה לתן את תגובתה. ביום 19.3.17 התנגדה הועדה למבוקש וביום 7.4.17 הוגשה תשובה לתגובת הועדה.

בין לבין הוגשו הודעות ובקשות שונות לבית המשפט מגורמים שונים שאינם צד להליך, בתוך כך הוגשה בקשה מנ ציגי 11 משפחות ותיקות מיבניאל שיקיריהם קבורים בבית העלמין ונטען כי נפגעים אישית מהמבנה המסוכן והבלתי חוקי שנבנה בבית העלמין. כמו כן, ביום 23.3.17 הוגשה הודעה חתומה על־ידי חמישה מתוך תשעת חברי המועצה המקומית בה נטען כי מי שעומד מאחורי הגשת הבקשה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה, הנו ראש המועצה המקומית ועל דעתו בלבד, מבלי שהעניין נידון ע"י המועצה וממילא מבלי שהתקבלה החלטה על כך על־ידי המועצה. עוד הם ציינו כי " מאחר וקיימת כבר החלטת בית משפט בנושא תיק זה, רואים בבקשתו של מר כהן (ראש ה מועצה דאז, הוספה שלי- ד"נ) ודרך פעולתו זלזול בבית המשפט ובנבחרי הציבור ". ביום 05/04/2017 הוגש מכתב הנושא את הלוגו של המועצה המקומית, ובו הובעו דברי תמיכה במהלכי ראש המועצה להכשרת הבניה הלא חוקית, כאשר המכתב נחתם על־ידי ארבעת חברי המועצה הנותרים, כמפורט שם.

ביום 9.4.17 הוגשה בקשה מקבוצה אחרת של תושבים המתגוררים ביבניאל אשר מחו על אופן התנהלות הועדה.

בהמשך הועבר התיק לטיפולו של כב' השופט אדהם ספדי, אשר דחה ביום 30.5.17 בהחלטה מפורטת את הבקשה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה השיפוטי (להלן: "החלטת כב' השופט ספדי").

בהחלטתו התייחס כב' השופט ספדי לסמכותו של ביהמ"ש להאריך מועד לביצוע צו שיפוטי, וקבע כי במקרים מסוימים שמורה לביהמ"ש הסמכות להורות על הארכת מועד ביצוע צו הריסה שיפוטי ולו מכוח סמכותו הטבועה. עוד נקבע כי אין לקיומו של אופק תכנוני משקל מכריע בבואו של ביהמ"ש להאריך את מועד ביצוע הצו, אשר מטרתו ליתן תרופה מידית כנגד מי שבחר במודע להפר צו הפסקה מנהלי או שיפוטי. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי "לאור תכליתו של צו ההריסה השיפוטי , סבורני כי הארכת מועד לביצועו צריכה להיות רק במקרים נדירים ביותר ויוצאי דופן שבהם הוכחה אי יכולת ממשית לביצועו בתוך המועד שנקצב ע"י ביהמ"ש... אך לא בגלל הרצון להכשיר את הבניה".

על החלטת כב' השופט ספדי, הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי ובקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה עד למתן החלטה בערעור (ע"פ 26302-06-17 ). ביום 22.6.17 דחה ביהמ"ש המחוזי בנצרת, כב' השופט חנא סבאג, את הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה ובתוך כך נקבע כי החלטת ביהמ"ש קמא נומקה היטב וניתנה לאחר שהתקיים דיון. עוד ציין כב' השופט סבאג בהחלטתו כי " לא למותר לציין, כי עיון בתמונות מלמד כי המדובר במבנה לא בטיחותי שהוקם ללא היתר, אשר הישארותו במקום היא אשר מסכנת את המשתמשים. מבנה זה חובר לחשמל שלא כדין, דבר המסכן אף יותר את המשתמשים במקום. תמונות שהציג ב"כ המבקשת מלמדים כי ילדים ונערים רבים שוהים באותו מקום, וגם עניין זה מעלה את רמת הסכנה הנשקפת מאותה בנייה ומחייב את ביצוע ההריסה מוקדם ככל שניתן".

דיון בערעור עצמו על החלטת כב' השופט ספדי, נקבע בפני כב' השופטת תמר ניסים שי ליום 14.9.17 .

המועצה המקומית לא אמרה נואש והגישה ערעור לביהמ"ש העליון כנגד החלטת ביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע (ע"פ 5461/17), שם בעקבות הסכמת הצדדים ובהמלצת ביהמ"ש (כב' השופט מלצר) נקבע ביום 11.7.17, כלהלן:
"לבקשת המשיבים 2 ו – 3 – (קרי המועצה הדתית יבניאל ומיכאל אילוז- הוספה שלי –ד"נ) צו ההריסה, נושא בקשת עיכוב הביצוע שבערעור – יבוצע על ידי המשיבים 2 ו – 3 ועל ידי המערערת עד תאריך 14.08.2017 ואם לא יעשה כן- המשיבה תהיה רשאית לבצע את ההריסה"
"בכפוף לאמור בס"ק א' שלעיל – הערעור ובקשת עיכוב הביצוע הכלולה בו ידחו"

אם לא די באומר, המועצה שבה ופנתה בבקשה לעיון חוזר בבקשה לעיכוב ביצוע וביום 31.7.17 חזר וקבע כב' השופט סבאג כי: "לאחר שעיינתי בבקשה על נימוקיה ועיינתי בתגובות המשיבים לא מצאתי בבקשה כל נימוק המצדיק קביעת דיון לעיון חוזר. החלטת בית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע ניתנה כאשר היה ידוע לבית משפט זה כי הערעור קבוע לחודש אוקטובר, כך גם החלטת בית המשפט העליון הנכבד. ההחלטה המקדימה את שמיעת הערעור לחודש ספטמבר בלבד אין בה כדי להצדיק קיום עיון חוזר. גם יתר נימוקי הבקשה אינם מצדיקים עיון חוזר בבקשה."

דיון בערעור על החלטת כב' השופט ספדי כאמור , התקיים ביום 14.9.17 ולאחר שהצדדים טענו את טיעוניהם, ובטרם נחתם הפרוטוקול, הגיעו הצדדים, המועצה המקומית מצד אחד והוועדה והמועצה הדתית יבניאל מהצד השני, להסכמה לפיה בהמלצת ביהמ"ש (כב' השופטת תמר ניסים שי), הערעור יידחה, ביצוע הצו יעוכב עד ליום 1.12.17, שאז יבוצע על ידי המערערת תוך 60 יום, שאם לא כן, יהיו רשאיות המשיבות לבצע את הצו בתום התקופה ( להלן: "הערעור האחרון"). בית המשפט אישר את הסכמת הצדדים ונתן לה תוקף של פסק דין.

כאמור ביום 30.11.18 הוגשה הבקשה המונחת לפני שעניינה בביטול או עיכוב הצו השיפוטי מיום 1.11.16. הבקשה הוגשה כנגד הוועדה בלבד והמועצה המקומית צוינה כמשיבה פורמלית בלבד.

ביום 3.12.18 הוגשה תגובת הועדה אשר גוללה את השתלשלות העניינים וטענה, בין היתר כי אין למבקשים כל זכויות במבנה ובמקרקעין, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, בתוך כך הוגשה תשובה לתגובת המשיבה וכן הוגשה תגובת המשיבה על התשובה כאמור. כמו כן, הוגשו שלל הודעות ותגובות מצד צדדים נוספים וכן הוגשו ראיות בנוגע ל מאמצי המשיבה לבצע את הצו השיפוטי.

התקיימו שלושה דיונים בפניי כאשר ביום 8.1.19 התקיים דיון בלתי פורמלי.

בדיון מיום 10.1.19 הסכימה המשיבה למתווה בו יוארך הצו ב-30 ימים אם כי ב"כ המבקשים התנגד. באשר לזכות העמידה של המבקשים טען ב"כ המבקשים בדיון כי יש לראות במבקשים עותר ציבורי לאור העניין הציבורי מושא הבקשה וכן חזר על יתר טיעוניו. עוד טענו ב"כ של שני האחים נחמן והרב משה שיק . ב"כ הועדה שבה וחזרה על טיעוניה והפנתה לסעיף 254ט לחוק המקנה זכות עמידה לבעלי זכות במקרקעין או למי שהיה צד להליך המקורי כאשר למבקשים אין שום קשר למקרקעין ולהליך. במהלך הדיון הציגה הוועדה באמצעות מר מנסור סעד מנהל מחלקת הפיקוח בוועדה (להלן: "מר מנסור") אסופת מסמכים המתארים את ניסיונות הוועדה לתאם עם משטרת ישראל מועד אפשרי לביצוע הצו השיפוטי.
בדיון מיום 29.1.19 הודיע ב"כ המבקשים כי הפסיק לייצג את המועצה המקומית. במהלך הדיון נחקר מר מנסור על המסמכים שצורפו ועל הפעולות שננקטו. (ראה פרוטוקול הדיון מיום 10.1.19 ומיום 29.1.19).

תמצית טענות המבקשים

לטענת המבקשים, הועדה יכלה לבצע את הצו השיפוטי החל מיום 1.2.18, אך היא השתהתה ולא ביצעה את הצו, כך במשך כ- 10 חודשים, וזאת גם בניגוד להחלטת ביהמ"ש מיום 30.5.18, לפיה היה עליה לבצע את הצו השיפוטי באופן מידי .

נטען כי בהתאם לחוק, יש לבצע את הצו מיד או בפ רק זמן קצר שיהלום את הוראת סעיף 241 לחוק. בנסיבות האמורות נטען כי לוועדה אין עוד סמכות לבצע את הצו ויש לאסור עליה לבצעו ולהורות על פקיעת הצו.

עוד נטען כי ביצוע הצו יפגע מאוד במבקשים ויגרם להם נזק בלתי הפיך ואי צדק משווע, מה גם שאין למתפללים חלופה אחרת. כמו כן, נטען כי יש לבדוק אפשרות לאכיפה סלקטיבית.

צוין כי הסככה שהוקמה בקבר האדמו"ר שיק מהווה מקום תפילה, אליו מגיעים מאות מתפללים. נטען כי המבנה משוא הבקשה, מונע סיכון חיים ובכלל זה נפילות ותאונות, כאשר מדובר במקום תפילה לציבור הרחב וכי אף גורם לא מפיק טובות הנאה מהמקום לאור כך אי מימוש הצו מתחייב מהצורך לשמירה על שלום המתפללים.

עוד טען כי נערכו ביקורות למערכת החשמל וכיבוי א ש וניתנו אישורים, לפיהם אין סכנה בטיחות ית מהשימוש במבנה החורג .

לשיטת המבקשים, שיקול נוסף בהיעתרות לבקשה עניינו בהתקדמות התכנונית הממשית בהליך רישוי הסככה. נטען כי המועצה המקומית הגישה תכנית מפורטת להסדרת בית העלמין וביום 18.10.17 הועדה המחוזית לתכנון ובניה החליטה להפקיד את התוכנית בתנאים. התוכנית הופקדה בפועל בחודש 8/2018 והודעת ההפקדה פורסמה ברשומות ביום 3.8.18, ולא הוגשו התנגדויות עד לתום תקופת ההמתנה קרי, עד ליום 3.10.18. בהקשר זה נטען כי מדובר בשינוי נסיבות מכוחו פוקעת הסמכות לבצע את הצו או לחילופין מצדיק את דחיית ביצועו.

עוד נטען כי התכנית הנ"ל מכשירה את הסככה מושא צו ההריסה, ו עם פרסומה לתוקף, ניתן לקבל היתר בנייה עבורה. בעניין זה מפנים המבקשים להוראות התכנית (סעיף 4), אשר מפרטות את רשימת ה שימושים המותרים בשטח בית העלמין לפי התוכנית כגון הקמת "פרגולה, סככת צל, דרכי גישה וגינון".
בנסיבות העניין ולטענת המבקשים, עם אישור התכנית פקע הצורך הציבורי בביצוע הצו, אשר הוצא בזמנו כאשר ייעוד הקרקע היה לכאורה ח קלאי, אך עתה ייעוד הקרקע המאושר הוא בית העלמין כאשר התכנית מאפשרת לטענתם בניית סככה.
לבסוף נטען כי היתר בניה מצוי בהישג יד ויש טעם מיוחד המצדיק את ביטול הצו ולחילופין את דחיית ביצועו.
כמו כן הגישו המבקשים סיכומים משלימים ו חזרו על טענותיהם וכן התייחסו לעדותו של מר מנסור.

תמצית טענות המשיבה 1 :
בתגובתה סקרה ב"כ הועדה את כלל ההליכים שנוהלו בקשר לסוגיה שבפניי, ובתוך כך היא התנגדה נחרצות לבקשה וביקשה לדחותה על הסף.
לטענת הועדה, למבקשים אין זכות עמידה בהליך זה שכן לא היו צד להליך שהתנהל עד כה ו אין להם כל זכות במבנה או במקרקעין מושא הצו ואין לאף אזרח זכות קנויה לעשות שימוש במבנה בלתי חוקי. הוועדה הוסיפה וטענה כי על המבקשים להימנע מכל הפרעה לאכיפת החוק וביצוע הצו השיפוטי.
עוד נטען כי חרף כל ההליכים שהתנהלו בעניין זה, השימוש במתחם הקבר נמשך באין מפריע כאשר אין מדובר בסככה אלא במבנה סגור ומאובזר המהווה מקום מסוכן.
הוועדה טענה כי לא הוכח שיהוי בלתי סביר בביצוע הצו, שכן מדובר בצו שאינו מוגבל בזמן וביצועו מחייב היערכות וקבלת סיוע משטרתי, כך שעשרה חודשים אינם נחשבים תקופה ממושכת. בהקשר זה נטען כי בתי המשפט חזרו ודחו טענות שהועלו ביחס לשיהוי כביכול בהליכי אכיפה, כאשר הועדה הפנתה לפסיקה רלוונטית בעניין זה.
עוד נטען כי הועדה נערכה לא אחת לביצוע הצו והוא עוכב בהחלטות שיפוטיות שונות.
הועדה הוסיפה וטענה כי לא קיים הליך של הצהרה על בטלות צו שיפוטי שניתן בהחלטה חלוטה והפנתה לפסיקה בעניין .
עוד טענה הועדה כי מדובר במבנה שהוקם ללא פיקוח הנדסי והסכנות שהוא טומן בחובו נובעות מעצם קיומו. בעניין זה, חזרה וציינה הועדה כי "החזקה הייתה ונותרה כי מבנה בלתי חוקי שהוקם בלב שטח חקלאי ולא עבר הליכי רישוי כדין הוא מסוכן מכל הבחינות".
בנוסף לכל האמור טענה הועדה כי בהגשת הבקשה קיים ניסיון לעקוף מציאות משפטית ולנקוט הליך שהינו פסול מיסודו.
באשר לאופק התכנוני נטען כי התוכנית שהוגשה לא רק שלא אושרה אלא שהיא לא נועדה להכשיר את מתחם הקבר, מה גם שהוגשו התנגדויות לבנייה הקיימת ולהכשרתה, מכאן הרי שהכשרת הבניה אינה בהישג יד ולא קיים טעם שיצדיק את אי ביצועו של הצו, כאשר תכלית החוק מחייבת ביצוע צווים במועדם למעט בנסיבות חריגות שאינן מתקיימות כאן.
עוד נטען בהקשר זה כי טרם הוגשה בקשה להיתר המתייחסת לבנייה נשוא הצו ואף לא צורפה לבקשה כל אסמכתא לכך שהדבר אפשרי מבחינת העמידה בתנאי הסף להגשת הבקשה להיתר. משכך, אין זה המצב בו היתר בנייה "נמצא בהישג יד מידי ורק עיכוב פורמאלי חסר משמעות מעכב אותו באופן זמני" כדרישת הפסיקה אליה הפנתה.
הועדה הפנתה לפסיקת ביהמ"ש העליון לפיה, "אין בפתיחתם בדיעבד של הליכים להכשרתה של בנייה שנעשתה שלא כדין כדי לייתר את הצורך באכיפה מהירה של חוקי התכנון והבנייה".
תמצית תשובת המבקשים לתגובת הוועדה
המבקשים הוסיפו וטענו כי מתגובת הועדה לא ברור אילו פעולות ננקטו לשם ביצוע הצו מאז 1.2.18.
צוין כי אין חולק שהמבקשים אינם צד בתיק, אם כי הם הנפגעים הישירים מביצוע הצו. עוד נטען כי המשיבה מתעלמת מאישור התוכנית שתכשיר את הסככה ואין חלופה אחרת למען המתפללים שיש להם זכות עמידה בנסיבות אלו .
המבקשים שבו וטענו כי הצו השיפוטי לא בוצע בפרק זמן סביר והלינו נגד טענת הועדה לפיה צו שיפוטי חלוט, אינו פוקע לא מיד ולא בכלל וכי ניתן לבצעו תמיד ללא התחשבות בנסיבות. לשיטת המבקשים, החלטה מנהלית של הרשות האוכפת לבצע צו שיפוטי אמורה להתאים עצמה לנסיבות ולצרכים, והאזרח יכול לבקש שינוי או ביטול החלטה ויש הצדקה בפניית המבקשים.
עוד העלה ב"כ המבקשים טענות מעולם המשפט המנהלי וכן העלה תהיות באשר למועד שנבחר לביצוע הצו.
נטען כי יש לדחות את הטענה כי מדובר במבנה מסוכן, שכן צורפו אישורי בטיחות.
בנוגע להליכי התכנון נטען כי אין ממש בטענות הוועדה בנוגע לתוכנית, שכן הגעת התוכנית לשלב בו היא מצויה מהווה שיקול לקבלת החלטה לגבי אי מימוש הצו.
תשובת הוועדה לתשובת המבקשים ו התייחסות ליתר הטענות
הוועדה שבה וטענה כי השימוש האסור שעושים המתפללים במבנה מושא הבקשה, אינו יכול להצמיח להם זכויות ובוודאי לא זכות עמידה בהליך זה.
עוד נטען כי אין מקום לטענות באשר לעצם הפעלת שיקול הדעת המנהלי בביצוע הצו. מדובר בצו חלוט שאין עילה לעכבו.
הוועדה חזרה והדגישה כי התוכנית שהוגשה באשר להכשרת הבניה, נועדה להכשיר את בית העלמין כולו והפנייה להוראות התוכנית אין בה כדי ללמד שהיא כוללת גם את המבנה מושא הבקשה.
הועדה הגישה סיכומים משלימים לאחר חקירתו של מר מנסור, במסגרתם חזרה על טענותיה, לרבות באשר לאילוצים שמנעו ממנה לבצע את הצו השיפוטי עד כה.
בין שאר הבקשות והתגובות, הוגשו הודעות ובקשות שונות מצידם של שני האחים נחמן ו הרב משה שיק וכן הוגשו סיכומים מטעמם . לא מצאתי מקום לפרט את שלל טענותיהם אשר פורטו לא אחת גם בהליכים קודמים , אם כי אציין כי התמונה העולה מטענותיהם ברורה ועמדותיהם, המנוגדות זו לזו , ברורות ובהירות.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בבקשות ובתגובות ובשלל המסמכים וההודעות שהוגשו לתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות הן על הסף והן לגופה וזאת מן הטעמים הבאים:
מושכלות יסוד
אקדים ואומר כי צווים שיפוטיים לפי חוק התו"ב , אינם מהווים סנקציה עונשית, אלא מטרתם היא להפסיק את הפרתן המתמשכת של הוראות החוק, מוקדם ככל הניתן ( ע"פ 5584/03 פינטו נ' עירית חיפה(1.12.04); רע"פ 47/07 מור נ' ו' מקומית גבעת אלונים (14.6.2007).
בהתאם להלכה הפסוקה, אין מקום לעכב את ביצועם של צווים שיפוטיים, מקום בו ראוי למנוע המשך קביעת עובדות בשטח, ושעה שאין היתר בנייה מצוי בהישג ידם של המשיבים (רע"פ 2041/11 קיבוץ יגור נ' ו' מקומית חיפה (17.3.11); רע"פ 707/17 נבון נ' מד"י (19.3.17); ע"פ 5017/14 בר עידן נ' מ"י (24.7.14), כמו כן נקבע כי יש מקום למתן אורכות רק במקרים חריגים ויוצאי דופן (רע"פ 610/18 שמאי נ' עיריית תל אביב (15.2.18).

במסגרת תיקון 116 לחוק, נחקקה הוראה מפורשת בעניין עיכוב ביצוע צווים שיפוטיים, בסעיף 254ט(ד)(1) הקובע בין היתר כי : "בית המשפט לא יעכב ביצוע צו בבקשה שהוגשה לפי סעיף זה אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, ואם נוכח כי העבודה האסורה או השימוש האסור שלגביהם חל הצו אינם מסכנים את שלום הציבור או את בטיחותו".

ההדגשות מכאן ואילך אינן במקור- ד"נ.

אלו אם כן נקודות המוצא, ויש לילך לאורם של דברים אלו, כפי שיפורט.

זכות העמידה

ראשית ובטרם אבחן את הבקשה גופה, אתייחס לשאלה האם קיימת למבקשים זכות עמידה בהליך זה , אם לאו?
סבורני כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה.
המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעניינו, מצויה ב הוראות סעיף 254 ט (א) לחוק , הקובע בזו הלשון:
"(א) בעל זכות לגבי מקרקעין שניתן לגביהם צו מינהלי, צו לפי סעיף 235 או 237, או צו שיפוטי לפי פרק זה, לרבות צו שניתן לפי סעיף 254ב, או מי שהיה צד להליך לפי סעיף 254ח, הרואה את עצמו נפגע מצו כאמור, ולא חלות לגבי אותו צו הוראות סעיף 254ח, רשאי לבקש מבית המשפט כאמור בפסקאות (1) או (2) שלהלן לעכב את ביצוע הצו האמור:
(1) אם הבקשה לעיכוב הביצוע היא בעניין צו שניתן לגביו פסק דין סופי – רשאי רק מי שהיה צד להליך להגיש את הבקשה והבקשה תוגש לבית המשפט האחרון שדן בעניין;
(2) אם לא חלות על הבקשה לעיכוב ביצוע הוראות פסקה (1), תוגש הבקשה לבית המשפט המוסמך כמשמעותו בסעיף 228(ב).
(ב) בקשה לעיכוב ביצוע לפי סעיף קטן (א) ניתן להגיש פעם אחת בלבד.
(ג) (1) בית המשפט יחליט בבקשה לעיכוב ביצוע צו לפי סעיף קטן (א) על יסוד הבקשה ותגובת הרשות האוכפת בלבד, ואולם רשאי הוא להחליט בבקשה לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים, אם ראה צורך בכך; בית המשפט יחליט בבקשה בהקדם האפשרי לאחר קבלת תגובת הרשות האוכפת או קיום הדיון, לפי העניין;
(2) על אף האמור בפסקה (1), בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצוע זמני של צו כאמור בסעיף קטן (א) במעמד צד אחד, ובלבד שמבקש העיכוב הצהיר לפני בית המשפט כי הוא הודיע לרשות האוכפת על הגשת הבקשה; הוראה כאמור תהיה בתוקף למשך שבעה ימים או עד לקיום דיון בבקשה לעיכוב ביצוע הצו במעמד הצדדים, לפי המוקדם.
(ד) (1) בית המשפט לא יעכב ביצוע צו בבקשה שהוגשה לפי סעיף זה אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, ואם נוכח כי העבודה האסורה או השימוש האסור שלגביהם חל הצו אינם מסכנים את שלום הציבור או את בטיחותו;
(2) נוסף על האמור בפסקה (1), בית המשפט לא יעכב את ביצועו של צו הריסה שניתן לפי סעיפים 217, 221, 235, 237, 239 או 254ב אם העבודה האסורה אינה תואמת את התכנית החלה על המקרקעין או אם מצא כי העבודה שלגביה ניתן הצו נמשכה, לאחר שהומצא הצו; לעניין זה, "תכנית" – תכנית שניתן להוציא מכוחה היתר בנייה בלא צורך באישורה של תכנית נוספת.
(ה) תקופת עיכוב הביצוע בהחלטה לפי סעיף קטן (ד) לא תעלה על שישה חודשים".

צא ולמד, כי לפי הוראות הדין כאמור, אין למבקשים זכות עמידה בהליך זה שכן הם נעדרי זכויות במקרקעין עליהם הוקם המבנה החורג ויתרה מכך הם לא היו צד להליכים קודמים שהתנהלו .
ביתר שאת, יפים הדברים שנפסקו בהקשר זה בע"פ 3249/05 בר יוסף נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה (17.4.05) (להלן: "פס"ד בר יוסף"), שם נדונה סוגיה שעסקה בבקשה לביטול צו הריסה מנהלי מקום שהמבקש נעדר זכויות בקרקע : (יש לציין כי אמנם בפס"ד ב ר יוסף דובר בביטול צו הריסה מנהלי אך מקל וחומר יפים ונכונים הדברים גם ל ענייניו).
"מתקשה אני לקבל את הטענה כי למערער מעמד של "הרואה עצמו נפגע על-ידי צו הריסה מינהלי", הרשאי לבקש ביטול, כלשון החוק בסעיף 238א'(ז). דעתי בעניין זה כדעת בתי המשפט הקודמים. קשה להלום, כי הפתח פתוח לכל אדם, ותהא זיקתו לנכס זיקה שאיננה כדין, ואף המנוגדת לדין, לבוא בשערי בית המשפט לעניין הצו. אכן, לכאורה נראית שובת לב הטענה, כי אם באורח זה או אחר יכול המערער לבוא בגדרי מי שניתן להאשימו בעבירות בניה ללא היתר וכיוצא בזה לפי החוק, הריהו בגדר מי שרואה עצמו נפגע. יש לפרש הוראות חוק אלה לפי תכליתן הפשוטה והברורה. ההוראות העונשיות שבסעיף 208 וכן 204 באות כדי להרתיע עוברי עבירה פוטנציאליים, כדי שיידעו שלא רק בעל המקרקעין אלא משתמשים בפועל, מבצעי עבודות, אחראים להן וכיוצא בזה צפויים לעונשים אם יעברו עבירות תכנון ובניה. המאטריה של צו הריסה מינהלי היא שונה; הניתן לומר שיפלוש אדם לנכס, או אף יקבל "רשות" שלא כדין מן המחזיק (השוכר, למשל, כבענייננו) יבנה שלא כדין, ואחר כך יבוא אל הרשויות, כשאלה מבקשות להרוס, ויאמר "אשרי, רואה אני את עצמי נפגע" לפי סעיף 238א'(ז)? לעניין זה "רואה עצמו נפגע" משמעו, בעל זכויות כדין אשר רואה עצמו נפגע – וזכויות כאלה יכול שיהיו - למשל – של בעלי קרקע, חוכרים ושוכרים, בעלי נכס שכן שנכס שלהם עלול להיפגע מהריסה וכיוצא בזה. נזכור גם, כי המחוקק ציין מפורשות בסעיף 238א(ז) כי הגשת בקשה לביטול אינה מתלה את תוקפו של הצו, שכן הדעת נותנת כי ידע המחוקק, שהתליה כשיגרה תעשה פלסתר את הרעיון של צוי ההריסה המינהליים. איני סבור כי ההיקש בין המואשמים האפשריים לפי סעיף 208, למשל, לבין "הרואה עצמו נפגע" לפי סעיף 238 א(ז) הוא תקף, בודאי לא משל היו תאומים זהים ".

בתי המשפט שבו וחזרו על הלכה זו לפיה הזכות לביטולו של צו הוענקה למי שרכש זכויות במקרקעין כ דין וכי אין לאדם זכות עמידה מעצם הישיבה במקרקעין או השימוש בהם. (ראו גם רע"פ 9063/09 חב' סאנסט ביץ ניהול חופים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון חיפה (15.11.09) וגם: 8098/17 אבו רומי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון (25.12.17).

אין חולק כי המבקשים אינם צד בתיק, אולם לשיטתם הם נפגעים באופן ישיר מביצוע הצו והריסת המבנה החורג תפגע ביכולתם להתפלל סמוך לקברו של האדמו"ר.

ברי כי טענות המבקשים בעניין זכות העמידה בהליך זה, משוללות יסוד.

הדברים שהובאו לעיל מדברים בעד עצמם, ומחזקים את המסקנה כי הזכות להגיש בקשה לעיכוב צו שיפוטי איננה נחלת הכלל ואין מדובר בזכות קנויה לכל אדם שכן החוק קובע כללים ברורים בעניין זה. סעיף 254 ט (א), נוקט בלשון ברורה וקובע שב על זכות במקרקעין או מי שהיה צד להליכים קודמים רשאים להגיש בקשה לעיכוב ביצוע צו, ואילו המבקשים כאן, אינם נמנים עם בעלי הזכות כאמור.

לא אסיים דבריי בהקשר זה מבלי להתייחס לטענות ב"כ המבקשים לפיהם יש לראות בהם "כעותר ציבורי" ואומר כי אין בידי לקבל טענה זו. כאמור, החוק מתייחס במפורש לזהות הגורמים הרשאים ל בקש עיכובו של צו ומעבר לכך, המונח "עותר ציבורי" לקוח מתחום המשפט המנהלי ואין לו מקום בהליך זה.

אין מדובר בשמירה על האינטרס של כלל הציבור, מה גם שדווקא ביצוע ההריסה מהווה שמירה על שלום הציבור ועל האינטרס הציבורי בשמירה על שלטון החוק תוך מניעת סכנה הטמונה בשימוש במבנה מסוכן כפי שכבר נקבע .

די בכל אלו כדי להביא לדחיית הבקשה על הסף.

אם כי בנסיבות, ועל מנת שהדיון לא ימצא חסר, אבחן את הבקשה גם לגופה.

שיהוי הוועדה בביצוע הצו
המבקשים טענו כי הוועדה השתהתה בביצוע הצו על כן יש להורות על ביטולו של הצו.
ברי כי יש לדחות טענה זו מכל וכל.
ברור מאליו שלא קיימת סמכות ל הורות על ביטולו או פקיעתו של צו שיפוטי סופי וחלוט ודין הבקשה בהקשר זה להידחות. ( ראה: עפ"א (מרכז) 33727-03-18 יצחק גאון נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה (24.8.18).
מעבר לכך ולאחר שהתרשמתי מהמסמכים שצורפו ומעדותו של מר מנסור, נחה דעתי כי אין בסיס לטענת המבקשים לפיה, הוועדה השתהתה בביצוע הצו השיפוטי שכן נראה כי נעשו מאמצים על מנת להוציאו לפועל, בתיאום עם משטרת ישראל, אשר דחתה את ביצוע הצו מסיבות שונות כפי שמתועד במסמכים שצורפו שתוכנם אמין בעיני. (ראה מוצגים נ/1- נ/12).
נוסף לכך, דבריו של מר מנסור בחקירתו הותירו עליי רושם אמין ומהימן.
בחקירתו נשאל מנסור והשיב:
"ש. אתה מסכים איתי שלפי מוצג נ/1, הפנייה הראשונה שלך למשטרה היא יותר מחודשיים וחצי אחרי הטלת הצו על הועדה שזה ב-17.5.18?
ת . זאת לא הייתה הפנייה הראשונה למשטרה.
ש. איפה הקודמות?
ת. אני פניתי למשטרה טלפונית, והמשטרה לקח זמן ולא נתנה לנו תאריך מדויק מתי לבוא ולתת את הסיוע, ולבצע את ההריסה, ואז פניתי בצורה רשמית עם מכתב וזאת הפניה הראשונה בכתב, אבל לפני כן היו שיחות עם תחנת טבריה בעיקר עם קמבץ (כך במקור, ד.נ.) המשטרה, מאז חודש פברואר אני מקיים מגע ישיר עם המשטרה. "
(ראה עמ' 25 לפרוטוקול מיום 29.1.19 (להלן: "פרוטוקול 29.1") שורות 22-29).
ועוד:
"ש. באסופה כאן הוגשו עשרות מסמכים שאתה פנית למשטרה, איך זה שאין לי שום מסמך של משטרת ישראל שיש עליו חותמת נתקבל או מכתב תשובה?
ת. הפניות שלי שהיו למשטרה היו בטלפון וגם היו פגישות פיזיות עם אנשים שהזכרתי אותם, קמבץ, קצין אגם ומפקד התחנה. ומספר פעמים, אני אישית לא ביקשתי מהם שיתנו לי אישור על זה כי זה משטרת ישראל ואני סומך עליהם".
ראה פרוטוקול 29.1 עמ' 26 ש' 12-16).
ראו גם: פרוטוקול 29.1 עמ' 26 ש' 20-28, עמ' 29 ש' 26-29.
ההסברים שניתנו ע"י מר מנסור באשר לסיבה שהצו השיפוטי טרם בוצע הניחו את דעתי. מר מנסור השיב על השאלות שנשאל באופן ממצה ולא מצאתי דופי בעדותו. כמו כן, איני מקבלת את טענות המבקשים שהועלו בסיכומיהם בנוגע לעדותו ולאמינותו של מר מנסור .
לפיכך, לא מצאתי בהתנהלות המשיבה משום שיהוי בביצוע הצו השיפוטי .
מעבר לכך, סעיף 241 לחוק מסמיך את בית המשפט ליתן צו הריסה שיפוטי לאלתר כנגד מבנה שהוקם בניגוד להוראות צו שיפוטי או צו מנהלי וכך מורה הסעיף:
"נמשכו פעולות הבנייה בניגוד לצו הפסקה מינהלי או בניגוד לצו הפסקה שיפוטי, בלי היתר לפי חוק זה או בסטייה מהיתר או מתכנית, רשאי בית המשפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, או נציגו, או הוועדה המקומית, ואם ראה שמן הצדק לעשות כן, לצוות שכל מבנה או כל חלק ממנו שהוקמו בניגוד להוראות צו ההפסקה המינהלי או השיפוטי יהרסו מיד".
המבקשים מלינים על כך שהועדה לא ביצעה את הצו השיפוטי "מיד" ולמעשה חרגה ממתחם הזמנים הקבוע בחוק. אין בידי לקבל טענה זו שהינה חסרת ביסוס ואין לה כל אחיזה חוקית.
המחוקק אמנם קבע כי יש לבצע את ההריסה "מיד" , אם כי לא נקצבו בחוק זמנים מוגדרים אשר במסגרתם יש לבצע את הצו. הנני שותפה בנקודה זו גם לדבריו של כב' השופט ספדי אשר גם התייחס לסוגיה זו בהחלטתו מיום 30.5.17 .

אוסיף ואומר כי ביצוע צו הריסה דורש התארגנות מורכבת אשר תלויה במספר גורמים ומטבע הדברים יכול לעבור לא מעט זמן עד לביצועו בפועל של הצו . לצורך ביצוע הצו נדרשות הכנות מקדימות ובניגוד לטענת המבקשים, אין זמן מסוים שלאחריו תישלל מהועדה היכולת לב צע את הצו. טענת המבקשים בעניין זה מרוקנת מתוכן את משמעות החוק ויוצרת הסדר שאין לו אח ורע בדין.

גם אם המבקשים משוכנעים כי נפלו פגמים בהתנהלות הועדה אין בכך משום הצדקה להאריך את המועד לביצוע הצו השיפוטי.

המבנה החורג נועד למנוע נפי לת מתפללים וביצוע הצו יסכן את שלומם, האמנם?

המבקשים העלו טענה כי המבנה החורג "מגן" על ציבור המתפללים הפוקד את קברו של האדמו"ר שיק מפני סכנה בטיחותית , לרבות נפילה או תאונות קשות אחרות.

טענה זו אינה יכולה לסייע למבקשים והיא אף מקוממת. המבנה החורג הוקם ללא היתרים נדרשים והצו השיפוטי המורה להורסו, שריר וקיים. בהעלאת טענה מעין זו, המבקשים ממשיכים להתעלם מהוראות החוק אותו הם מפרים ברגל גסה. היעלה על הדעת כי יועלו טענות למתן הכשר למבנה חורג או לעיכובו של בי צוע צו, "מטעמי בטיחות" כאשר הלכה למעשה השימוש במבנה אסור ?!

הוראות החוק אינן בגדר המלצה והמבקשים או כל אדם אחר, אינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם.

מה גם שנקבע כבר על ידי הערכאות שדנו בצו השיפוטי כי המבנה החורג הוא הוא המסוכן והמסכן – ראה בענ יין זה את החלטת כב' השופט סבאג מיום 22.06.17 במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה שהוגשה בצדו של הערעור על החלטה כב' השופט ספדי.

בשולי דברים אלו אציין כי המשיבה זנחה את טענתה לאכיפה סלקטיבית.

אופק תכנוני

לשיטת המבקשים, יש לעכב את ביצוע הצו השיפוטי על רקע ההתקדמות התכנונית להסדרת בית העלמין והגשת תכנית מפורטת. גם בטענה זו לא מצאתי ממש.

העלאת טענה "להתקדמות תכנונית" אין בה די.

לא אחת נפסק כי, היעתרות לעיכוב ביצוע צו הריסה ובכלל זה צו הריסה שיפוטי, תעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן כאשר יש ליתן דגש לשאלה האם היתר בניה מצוי בהישג ידו המידי של המבקשים.
בהקשר זה נפסק ברע"פ 15/8220 כפאיה נ' מדינת ישראל (27.12.2015), נקבע כך:
"הכלל הנוהג בפסיקה הוא כי ככלל, צו הריסה יבוצע במועדו, ואילו היעתרות לבקשה לדחיית המועד לביצוע הצו תיעשה רק במקרים ' חריגים ויוצאי דופן', בהם היתר הבנייה מצוי בהישג יד ורק עיכוב פורמלי מעכב את קבלתו [...] יוטעם, כי הנטל להוכיח כי קבלת ההיתר קרובה מוטל על המבקש את עיכוב ביצוע צו ההריסה".
קודם כל ראוי לציין כי היות והמבקשים נעדרי זיקה לקרקע לא ברור מהי מעורבותם בהוצאת ההיתר ומה י מידת ידיעתם לגבי היתכנות קבלת ההיתר והכשרת המבנה החורג, להבדיל מהסדרת בית העלמין.

יודגש כי בשלב זה לא הוגשה בקשה לקבלת היתר בניה להכשרת המבנה החורג מושא הבקשה, אלא הוגשה תכנית שעניינה בהסדרת בית העלמין באופן כללי . יצוין כי גם אם תאושר ת כנית זו, הרי לא ברור מהו המועד בו תאושר התוכנית והאם יוכשר במסגרתה המבנה ה חורג.

לפיכך, סבורה אני כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח כי היתר בניה מצוי בהישג ואף הוא אינו נראה באופק.

יפים ונכונים לעניין זה הדברים שנפסקו ב רע"פ 4007/14 קדמת עדן בע"מ נ' ו עדה מקומית שרונים (12.6.14), לאמור :

"כשניתן צו הריסה כדין נודעת חשיבות מרובה לביצועו במסגרת המועד הקבוע לביצוע [...] אין חולק כי הבנייה שבנה המבקש נעשתה שלא כדין. כפי שמתברר, אין דברים אמורים בתכנית מתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד מיידי ורק עיכוב פורמאלי חסר משמעות מעכב אותו באופן זמני. כאן דברים אמורים בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב מאוד שסיכוייו אינם ידועים, ואפילו תאושר תכנית המתאר ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בנייה, וגם הליך זה דרכו להימשך חודשים מספר. אי-הריסתו המיידית של מבנה לא חוקי, שמטרתה לאפשר לבעליו של המבנה לקדם הליכי תכנון הנמצאים בראשיתם, מנוגדת לתכליתו של צו ההריסה המינהלי אשר כאמור לעיל, נועד לסלק על אתר בנייה בלתי חוקית. אכן, בית-המשפט מוסמך לעכב את ביצועו של צו הריסה מינהלי, אך סמכות זאת צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן" (רע"פ 1288/04 נימר נ' יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נח(4) 385 (2004)... כך הוא הדבר לעניין הארכת מועד לביצוע צו הריסה מינהלי, וכך גם לעניין ביצוע צו הריסה שיפוטי ( רע"פ 3774/04 אל סאנע נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.7.2004); רע"פ 5986/06‏ ‏ מלכיאל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.7.2006))".

בעניינו נראה כי עוד רחוקה הדרך עד שניתן יהיה להכשיר את המבנה החורג ונראה כי הבקשה שבפניי היא עוד ניסיון "למשוך זמן" ובנסיבות הרי שאין טעם מוצדק לעכב את ביצועו של הצו.

התייחסות לסוגיית ההוצאות

הועדה ביקשה להשית על המבקשים הוצאות לדוגמא בגין נקיטת הליך זה , וסבורני כי אכן יש מקום לכך.

אציין כי היקף ההל יכים המשפטיים שנפתחו בנוגע לסוגיה שבפניי, הינו חריג ביותר, עד בלתי נתפס, ונראה שכל מטרתם הייתה למנוע או למצער לעכב את ביצעו של הצו השיפוטי.
חלק ניכר מהטענות שהועלו בבקשה כאן, נידונו זה מכבר בהליכים קודמים שהתנהלו בערכאות השונות ואין בבקשה זו שום חידוש שהצדיק את הגשתה ואת העיסוק המוגזם בסוגיה המועלית בה. הגשת בקשות ח וזרות ונשנות באותו עניין, מהווה התנהלות הפוגעת בשלטון החוק ובעיקרון סופיות הדיון, ובזהירות הנדרשת, אף אומר כי מדובר בהתנהלות המהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.
הבקשה דנן , הינה חסרת בסיס ונראה כי הוגשה מתוך מטרה אחת והיא "לדחות את הקץ" ולא אחרת ו בנסיבות אלו , אין מנוס לדעתי , ואף מתבקש , להטיל על המבקשים הוצאות משמעותית, כאמור.
לעניין חיוב בהוצאות משפט במסגרת דיון פלילי העוסק בהפרות דיני התכנון והבניה, כבר הובעה העמדה לפיה:
"אכן יש מקום ככלל להטלת הוצאות, בגדרי המאבק הנמשך כנגד הפרות של חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. אכן, המדובר בפלילים, ובתחום משפטי זה הטלת הוצאות היא במשורה. אך עסקינן בעבירות שכל כולן רווח כלכלי לעובריהן, וכדרך כלל נעשים מאמצים להאריך את הדיונים, לדחות את הקץ ואת רוע הגזירה, וכדברי השופט לוי ברע"פ 567/09 אבו חיט נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] 'את המחיר הנלוה לניצולם לרעה של ההליכים ניתן ואף ראוי לגבות מן האחראי לו, וזאת בכפוף לעקרון היסוד בדבר מידתיותה של הפעולה השלטונית'; וראו גם ע"פ 4650/08 ברנס נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]. אכן, דלתי בתי המשפט פתוחות במקום שהמחוקק פתחן, אך להליכי סרק, שמשרתם לאפשר למפר החוק ליהנות מהפרתו עוד, צריך להיות מחיר גם על ידי הוצאות. ( רע"פ 5399/10 סלאמה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (29.11.2010); וראו, למשל, רע"פ 3950/10 יוסף נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז מרכז‏ [פורסם בנבו] (30.5.2010); רע"פ 5930/08 סעו נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים [פורסם בנבו] (2.7.2008))". ראו : רע"פ 2341/14 קבועה סלים נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה (28.5.14)- דברי כב' השופט שהם בסעיף 15, הרלוונטיים גם לעניינינו.
החלטות דומות בהן נפסקו הוצאות בשל ניהול בלתי סביר של הליכים לעיכוב ביצוע צווי הריסה, ניתן למצוא גם בעפ"א 54303-01 -14 אבו ג'אנם נ' ו' מקומית לוד (10.3.14) ובאותו עניין, רע"פ 2891/14 (11.5.14); ע"פ 18983-08-17 עיסא נ' ו' מחוזית ירושלים (16.10.17); עפ"א 24655-03-10 יוסף נ' עיריית טייבה (16.5.10) ובאותו עניין רע"פ 3950/10 (30.5.10).

סוף דבר

אשר על כן, עיכוב ביצוע הצו השיפוטי, מבוטל בזאת.

הצו השיפוטי מיום 1.11.16, שריר וקיים והוועדה רשאית לבצעו לאלתר.

יש לציין כי במסגרת הדיון מיום 29.1.19, ביקש ב"כ המבקשים לעכב את ביצוע הצו, ככל ובקשתם תידחה, כדי לאפשר למבקשים להגיש ער עור לביהמ"ש המחוזי . בנסיבות ולאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.

הנני מחייבת את המבקשים בתשלום הוצאות למשיבה 1 בסך של 10,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ו' אדר א' תשע"ט, 11 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.