הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע 05

בפני :
כב' השופטת (בדימוס) דרורה בית אור – יו"ר הוועדה
ד"ר פינאלי רוברט – חבר וועדה
עו"ס שלום שגב - חבר וועדה

עוררים

דוד אדמונד מזיג – בעצמו
ע"י עוה"ד דורון עצמון וטל אטיאס
ממשרד עוה,ד דוד ידיד ואח'

נגד

משיבים

הרשות לזכויות ניצולי השואה
ע"י ב"כ עוה"ד שרה שוהם ועודד סמל

פסק דין
העורר הגיש נגד המשיבה ערר על החלטת הרשות המוסמכת (להלן: הרשות") לפיה נדחתה בקשתו לקבלת תגמולים מכח חוק ההטבות לניצולי שואה תשס"ז 2007 (להלן: "החוק").

לטענת העורר לאור ההחלטה שניתנה בבית המשפט העליון ברע"א 1849/14 דידי יגר נ. הרשות וכן ברע"א 1956/15 הרשות נ. אסטלה גרימברג (להלן: הלכת יגר"), יש להכיר בעורר כזכאי לתגמולים על פי החוק, שכן הוא עומד בתנאים שנקבעו בהלכת יגר, שהינם בין היתר בכך שהעורר התלווה באופן קבוע לאחד מהוריו שביצע עבודות כפיה במשך תקופה משמעותית.

נימוקי הבקשה:
העורר נולד ב 1937, בעיקר ספאקס שבתוניסיה.

לטענתו כידוע בחודש נובמבר 1942 כבשו הגרמנים את טוניס לרבות העיר ספאקס וחייבו את היהודים יהודים לבצע עבודות כפיה ופרך. מתיעוד בספר הקהילות של העיר ספאקס עולה כי חוייבו צעירים לעסוק בפריקת כלי רכב צבאיים, הקמת מקלטים, כריית פחם. הקהילה שלמה סכום כספי למי ש"יתנדב" לבצע את עבודות הכפיה וצעירים יהודיים עניים גוייסו לעבודות אלה.

לטענת העורר אביו היה חולה ולא יכול היה לעבוד. דודו של העורר צעיר בן 32 ללא ילדים נלקח לעבודות הכפיה והועסק בבניית מקלטים. העורר שהיה אז בן 6 – 7 נילווה לדוד. העורר זוכר כי נילווה אל הדוד שכן בעת העבודה קיבלו העובדים וגם הוא מעט מזון, כאשר בביתו לא היה אוכל. לטענת העורר מאוחר יותר ברחה המשפחה לכפרים הערבים בסמוך לעי ר והסתתרה שם עד לסיום המלחמה.
העורר פנה כאמור לרשות בבקשה להכיר בו כזכאי לתגמולים על פי החוק בהתאם להלכת יגר, ותביעתו נדחתה, בנימוק שהצהרתו לגבי נסיבות בקשת התגמולים, אינה עולה בקנה אחד עם התיעוד ההיסורי.

על החלטת הרשות הדוחה את פנייתו של העורר הוגש הערר.

דיון:
עיינו בערר, בחקירת העורר, במסמכים שהגשו ובסיכומי באי כח הצדדים.

מבחינה עובדתית הסטורית כעולה מ"ספר הקהילות " של העיר ספאקס שבטוניס, טוניס נכבשה על ידי הגרמנים בנובמבר 1942. בעיר ספאקס "הגרמנים דרשו מהקהילה היהודית קבוצה קבועה של 100 איש לעבודות כפיה, בעיקר לפריקת כלי רכב צבאיים ולבניית מקלטים. הקהילה פנתה לעניים שיתגייסו לעבודות אלה תמורת 100 פרנק ליום....מעדות סעדיה חורי מפועלי הכפיה עולה התמונה הבאה: עבודת הכפיה לא היתה עבודת חובה, שכן נמצאו מספיק מתנדבים עניים לעשותה....העובדה שהעובדים נהגו לחזור הביתה בכל יום, שאופי העבודה ויחס הגרמנים לא היו קשים מדי, הקלו על גיוס העובדים, שעסקו בעיקר בכרי ית פחם והטענתו בנמל".

יוצא איפא שהגרמנים דרשו 100 עובדים לעבודות כפיה, שבנקל אכן התנדבו לעבוד, ואין מחלוקת כי מדובר בעבודות כפיה. המניע היה האוכל שקיבלו העובדים, שכדברי חורי הנ"ל בעדות, הצילו מרעב.

כאמור טוען העורר כי דודו או בן דודו הוא זה שיצא לעבוד בעבודות הכפיה אצל הגרמנים והעורר התלווה אליו, שכן בבית היה רעב.

כפי שציינה ב"כ המשיבה, אין זו פעם ראשונה שהעורר פונה לקבלת תגמולים.

פנייתו הראשונה היתה למשיבה בשנת 2001 והיא נדחתה מאחר ועלה לישראל בשנת 1956 .

בשנת 2007 פנה העורר לקרן הסיוע של גרמניה לקבלת תשלום עבור טלאי צהוב וסיפר בתביעתו, שנרשמה באנגלית כי אביו הוא זה שנלקח לעבודות כפיה, אין כל אזכור לגבי דוד, וגם אין אזכור לכך שהוא נילווה אל אביו.
במעמד הדיון בבית המשפט, עומת העורר עם הדברים שרשם בתביעה לקרן הסיוע וציין (עמ' 4 מול שורה 5 ואילך) כי מה שנרשם על אביו אינו נכון, לדבריו אביו היה חולה ולא יכול היה לעבוד.
העורר גם ציין באותה פניה בשנת 2007 כי הופסקו לימודיו . גם בענין זה עומת העורר עם העובדה שבשנת 1942 היה בן 5 ונשאל איזה לימודים הופסקו לו . לדבריו היה אמור לעלות לכיתה א ' ולא יכול היה ללכת. יחד עם זאת נשאל מדוע ל א ציין באותה פנייה כי הלך לעבוד עם דודו כשהיה בן 5 בעבודות כפיה. תשובתו של העורר היתה כי הוא לא רשם את הדברים שנרשמו בפניה לקרן הסיוע. לדבריו היתה פניה של עו"ד אליו ואל אחיו והיא זו שרשמה את הפרטים שהופיעו בבקשה לקרן הסיוע. העורר אישר כי אכן קיבל תשלום חד פעמי עבור טלאי צהוב.

לאחר מכן בשנת 2014 פנה העורר לרשות בבקשה להכיר בו כזכאי מכח חוק ההטבות, בשל היותו נרדף. בבקשה ציין העורר כי חי בין השנים 1939 – 1945 אצל הבדואים במסתור, בלי לימודים, האוכל היה דל ביותר . המפעל של אביו נהרס, והוא סבל.

גם הפעם אין כל איזכור לעבודת כפיה שביצע העורר יחד עם דודו. לדברי העורר במעמד הדיון (עמ' 5 שורה 7): "כתבתי את הדברים שכאבו לי ולא ידעתי שצריך לכתוב את כל הדברים."

רק לאחר פרסום ההחלטה המינהלית, פנה העורר בנו במבר 2016 למשיבה להכיר בו כזכאי לתגמולים מכח ההחלטה המינהלית. בפניה זו לראשונה מספר המשיב על עבודות כפיה שאותן ביצע דודו והוא כילד נילווה אליו. בחקירתו הנגדית נשאל מהן העבודות אותן ביצע בגיל 5 והשיב )ע מ' 5 שורה 12): "אמרו לנו תיקחו האבנים האלה שימו שם. אני ואחיי לקחנו ושמנו איפא שדרשו". ודוק: אין מחלוקת שהעורר היה ילד, הוא לא אמור להוכיח כי עבד, אלא כי נילווה לבן משפחה שביצע עבודות כפיה.

מדובר בתיק גבולי ביותר. מדובר בעדות של עורר יליד 1937, כבן 80 בעת שמסר עדותו בבית המשפט. מבחינה ע ובדתית היסטורית לכאורה על פי הכתוב בספר הקהילות אכן התבצעו עבודות כפיה בעיר ספאקס במועדים הרלבנטיים.

השאלה האם העורר אכן נילווה לדודו שיצא לעבודות הכפיה כדי להשיג מזון לבני המשפחה שסבלו ממחסור במזון, עקב מחלתו של האב ואי יכולתו לפרנס את המשפחה.

אין מחלוקת כי המשיב בשנת 1942 היה בן 5 ויכול היה להתלוות לדודו בנסיבות האמורות לעיל, ועקב כך להיות מוכר כזכאי לקבלת תגמולי ם, על פי ההחלטה המינהלית , לו הוכיח כי התלווה לבן משפחה שעבד.

נכון אמנם כי על פי פניות קודמות של העורר, הן למשיבה והן לקרן הסיוע, לא ציין העורר כי התלווה לבן משפחה שביצע עבודות כפיה, וכפי שציינה ב"כ המשיבה לו היו פני הדברים כך היה מזכיר זאת בפניותיו לרשות.

יחד עם זאת כפי שכבר נאמר וצויין לא אחת בפסיקה של וועדות הערר, עקב ריבוי האפשרויות של נרדפים לקבלת תגמולים, נוסחו פניות של עוררים על פי הגורם אליו פנו ודרישותיו הספציפיות. לא רק זאת גם זאת, עוררים רבים הסתייעו בעבר בגורמים שונים לצ ורך ניסוח הפניות וחתמו על מסמכים מבלי שהבינו ו/או ידעו בברור על מה הם חותמים.

המשיבה מודעת לתופעה זו ולא אחת הכירה בנרדפים כזכאים, חרף סתירות אפילו משמעותיות, בפניות. אין לשכוח ו יש לזכור שמדובר במי שהיו ילדים בעת קרות האירועים וכיום הם אנשים מבוגרים, חלקם סובלים מבעיות זכרון וחלקם, כמו העורר שבפני, גם עברו אירוע מוחי. זכרונות ילדות, קשים ככל שיהיו, נבלעים לפעמים בתהום הנשיה, כדי להדחיקם על מנת שלא יזיקו יתר על המידה.

העובדות ההסטוריות לכאורה תומכות בטענתו של העורר, כי בעיר ספאקס אכן בוצעו עבודות כפיה, וכי נסיבות משפחתו אכן קרו ולפיהן, אביו היה חולה ודודו יצא לעבודות הכפיה כדי להביא אוכל לבני המשפחה ש סבלו ממחסור ומרעב. פרט לכך לא יכול היה העורר להמציא ראיה אובייקטיבית, שכן דודו שיצא לעבודת הכפיה כבר נפטר.

לאור האמור לעיל, מצאנו כי חרף העובדה ש מדובר במקרה גבולי, הנסיבות שתאר נו לעיל של הגשת פניות סותרות ו הסיבה לכך, יחד עם המצב העובדתי ההסטורי ועם נסיבותיו האישיות של העורר, מביאות אותנו למסקנה שיש להעתר לערר ולזכות את העורר בתוקף ההחלטה המנהלית לקבלת קיצבה שנתית וזאת משנת 2016 ואילך.

מכל האמור לעיל מצאנו כי יש לקבל את הערר.

דרורה בית אור, שופטת עמיתה יו"ר הועדה

ד"ר רוברט פינאלי חבר וועדה עו"ס שלום שגב, חבר וועדה

דרורה בית אור, שופטת

ד"ר רוברט פינאלי, נציג ציבור

שלום שגב, נציג ציבור

ניתנה היום, י"ד אלול תשע"ז 5.9.2017, בהעדר הצדדים.