הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע תו"ח 11972-01-19

בפני
כבוד ה שופט חיים פס

המבקשת

מדינת ישראל

נגד

המשיב
פלוני אלמוני

החלטה

בפני בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה, מכוח הוראת סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 [להלן: "החוק"].

עניינה של בקשה זו במבנים הנמצא ים במתחם המכונה "מקבץ אלקסאסי-אלחוטרה" , כאשר שני מבנים עשויים מפח בשטח של כ-108 מ"ר ובשטח של כ-40 מ"ר משמשים כאורווה, וכן גדר ברזל בשטח של כ-108 מ"ר (להלן: "המבנים").

מתצהירו של המפקח מר אילן אוחיון , שצורף לבקשה, עולה כי ביום 12.8.17 ביקר במקום וגילה את המבנים וזאת בעקבות פניה שנעשתה אליו ממפקח של מנהל מקרקעי ישראל מספר שבו עות קודם לכן. המבנה הנמצא באיזור נ"צ 197329/577253, צפונית לדרך 31 ביישוב להלן: "המקרקעין"]. בביקור זה, הבחין במספר אנשים הנמצאים במקום, אך אלו לא שיתפו פעולה ועל כן הודבקה הזמנה לחקירה על המבנה.

ביום 21.8.17, ערך המפקח ביקורת נוספת במקרקעין ומצא כי המבנים עדיין קיימים. במקום לא נכח איש והמפקח הדביק פעם נוספת הודעה על הזמנה לחקירה.

כעולה מן הבקשה, צרופותיה ועדות המפקח בפניי, כמו גם מהתמונות שהוצגו בפניי בדיון מיום 17.3.19 על ידי ב"כ המאשימה והמפקח, מצאת י אומנם כי עניינה של הבקשה במבנים אשר נבנו ללא היתר, בשטח פתוח ואשר נועד לשמש אזור יער פארק מוצע ואזור נופש מטרופוליני. כמו כן, חלה על המקרקעין תכנית מפורטת הקובעת את ייעוד המקרקעין לייעוד חקלאי ויער פארק מוצע.
בהתאם לתקנה 2 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד), התשמ"ג - 1982 [להלן: "התקנות"] רשאי בית המשפט ליתן צו לפי סעיף 239 לחוק, במעמד צד אחד בלבד, אך זאת רק "אם ראה בית המשפט שאי אפשר או בלתי מעשי להזמין לדיון אדם העלול להיפגע ע"י ביצועו של הצו...".

כפי שציינה המבקשת והמפקח מטעמה, הרי שבתאריכים 12.8.17 ו-21.8.17, הודבקה הזמנה לחקירה על גבי המבנים, אולם איש לא התייצב.

בנסיבות אלה, ומשלא התייצב היום איש לדיון, יש לומר כי התקיימו התנאים המצדיקים דיון בבקשה במעמד המבקשת בלבד.

בבקשתה ובדיון בפניי, ביקשה ב"כ המבקשת כי אורה על הריסת המבנה מכוח סעיף 239 לחוק.

דיון

סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 קובע:
"239. (א) "בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג) רשאי, לבקשת תובע, לצוות על הריסת עבודה אסורה אף אם לא הוגש כתב אישום בשלה, ובלבד שיש עניין ציבורי מיוחד במתן הצו ומתקיים אחד מאלה:
(1) לא ניתן למצוא את האדם שביצע את העבודה האסורה, בשקידה סבירה;
(2) לא ניתן או שאין זה מעשי למסור לאדם הזמנה לדין, בשקידה סבירה;
(3) לא ניתן להוכיח מי ביצע את העבודה האסורה;
(4) מי שביצע את העבודה האסורה נפטר או שאינו בר-עונשין, לרבות בשל ההתיישנות שחלה על עבירת העבודה האסורה;
(5) התובע החליט כי בנסיבות המקרה בכללותן אינן מתאימות להמשך חקירה או להעמדה לדין פלילי לפי סימן ו''".

דומה כי אין מחלוקת, כי המבנה נבנה ללא היתר, ובכל מקרה, אני נותן אמון במצהיר בעניין זה.

כאמור, נחה דעתי כי המבקשת עשתה ככל הניתן על מנת לאתר את בוני המבנה או המשתמשים בו ולמסור להם הזמנה כדין, וכי בשים לב לאמור, לא ניתן להוכיח מי ביצע את העבירה.

כידוע, תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 239 לחוק, הינו שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. סעיף 239 לחוק אינו עונשי ותכליתו הסרת מכשול לרבים, שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור [רע"פ 1253/00 חסיבה סבג נ' מדינת ישראל , דינים עליון, כרך נח עמ' 421]. לפיכך, צו הריסה לפי סעיף 239 מכוון כנגד המבנה שהוקם שלא כחוק, והוצאתו אל הפועל מוטלת על מי שקבע בית המשפט (השוו ע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ. הוועדה המקומית לתכנון והבניה כפר סבא, פ"ד נב (1) 136).

הגם שכך, אם באשר להריסה מכוח סעיף 254ב לחוק, הכלל הוא כי משהורשע אדם בביצוע עבירה לפי חוק זה של בנייה ללא היתר, ייהרס המבנה, שונים הם פני הדברים בהריסה מכוח סעיף 239 לחוק. בהליך שכזה, נוכח העובדה שלא התקיים הליך שיפוטי, נקבע, מעין "שסתום ביטחון", הדורש רכיב נוסף מעבר לעובדה שהמבנים נבנו ללא היתר. רכיב זה הוא העניין הציבורי שבהריסה.

ככלל, בניגוד להריסה לפי סעיף 254ב, לא יהיה די בבנייה ללא היתר, כשיקול יחידי כדי להכריע את הכף בזכות מתן צו הריסה; ועל בית המשפט, בהליך לפי סעיף 239, לבחון אם בנסיבות העניין מחייב העניין הציבורי את הריסת המבנה [ראו לעניין זה ע"פ 3490/97 הנ"ל וכן רע"פ 124/01 זאב ניקר נ. מדינת ישראל פ"ד נו (3) 151; ע"פ (ב"ש) 432/90 ג'יברין סלימאן נ. מדינת ישראל תקדין מחוזי 93 (2), 420; וע"פ (חיפה) 1051/98 ברייר נ. מדינת ישראל, דינים מחוזי כו' (10), 397].

ההלכה הפסוקה אינה מגדירה ברשימה ממצה וסגורה את רשימת המקרים החוסים תחת כנפי המונח "אינטרס ציבורי". ואולם, בתי המשפט הותירו לנו ציוני דרך, אשר פסיעה לאורם משקפת את העובדה, כי גם אם, לעיתים, אין די בעצם קיומו של מבנה שנבנה ללא היתר, או בהיות הבנייה נוגדת את התכנית החלה על המקרקעין, הרי שאם בית המשפט מתרשם כי הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו הינה בניגוד זועק "לאינטרס הציבורי שחוטא לא ייצא נשכר" (רע"פ 3407/03 ירושלמי נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך סד, 553), בצד החשש שאי מתן צו הריסה עלול להתפרש כמתן הכשר בפועל לכאוס התכנוני המתרקם בנוגע למשאב הקרקע המוגבל, כי אז יש באלה כדי להוות מסד המשקף אינטרס ציבורי במובנו של סעיף 239 לחוק (השווה: ע"פ (מחוזי באר שבע) 5249/08 מדינת ישראל נ' אבו שחיטה ואח', תק-מח 2008(4), 3800. ע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136 , 141-142 (1998. רע"פ 3407/03 עופר ירושלמי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2416 , 2417 (2003).
בצד האמור, הנכון בעיניי כי בדיון בבקשה לפי ס' 239, ישווה ביהמ"ש לנגד עיניו גם את ההלכות המרחפות ממעל, באשר לחומרת המיוחדת הניבטת מהפרות דיני התכנון והבניה, כמאמר ביהמ"ש העליון ברע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (תק-על 2005(2), 2063):
"לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט... הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה..."אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת מדינה - ברבות השנים צירפה עצמה מכה זו... לעשר המכות"... ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך" (ההדגשות לא במקור). השוו גם: ע"פ (ב"ש) 432/90 סלימאן הנ"ל והאסמכתאות שפורטו שם.

במקרה דנן, כעולה מן התצהיר של הפקח, ומן הבקשה, מדובר בשטח אשר על פי תכנית המתאר, ייעוד המקרקעין הינו לאיזור יער פארק מוצע, אזור נופש מטרופוליני וייעוד חקלאי, ולא ניתן להוציא היתר בניה למבנה זה. הותרת מבנים שנבנו שלא כחוק על תילם, קל וחומר כאשר המקרקעין מיועדים לצורכי ציבור תיצור בסופו של יום אנדרלמוסיה תכנונית ותפגע באינטרס הציבורי. לא זאת אף זאת, הותרת מבנה שנבנה שלא כחוק על אדמה אשר לא נרכשו בה הזכויות כחוק, על תילו, תביא לתוצאה שחוטא יצא נשכר.

ראוי לציין, כי כעולה מהתמונות אשר הוצאו בפניי וצורפו לתצהיר המפקח, מדובר במבנים כמתואר לעיל, כאשר בתוכו נראים סוסים.

סוף דבר, משנחה דעתי כי מדובר במבנה שנבנה ללא היתר, ומשמצאתי כי על פי הראיות שהוצגו בפניי, כי המשיבים הפוטנציאליים הוזמנו כדין לדיון ולא התייצבו, ונוכח האינטרס הציבורי בהריסה, אני מקבל את הבקשה ונותן בזאת צו להריסת המבנים, נשוא הבקשה, כמבוקש.
המבקשת תגרום לכך כי עותק מצו ההריסה שניתן כאמור, יודבק על קיר המבנים וכי לא יוחל בביצוע צו ההריסה אלא עד חלוף המועד הקבוע בתקנות.

ניתנה היום, כ"ד אדר ב' תשע"ט, 31 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.