הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע תו"ב 18303-05-18

בפני
כבוד ה שופט חיים פס

מאשימה

ועדה מקומית לתכנון ובניה בני שמעון
ע"י ב"כ עו"ד אורית הלוי

נגד

נאשמים

  1. אברהם אליה
  2. מירה אליה
  3. אלי אליהו

ע"י ב"כ עו"ד גלעד אבני

החלטה

בפניי בקשה מיום 9.1.19 לחזרה מהודאתו של נאשם 3 (להלן: "המבקש") שניתנה ביום 16.7.18 בפני כבוד השופט א' דורון.
רקע
בתאריך 8.5.18 הוגש כנגד המבקש ואחרים כתב אישום המייחס לו עבירות של שימוש במקרקעין הטעון היתר ללא היתר ובניגוד לתכנית עבירה לפי סעיפים 204(א) ו – (ב) בחוק התכנון והבנייה התשכ"ה – 1965 (להלן: החוק) וזאת במתייחס לאמור עובר לתיקון 116 בחוק וכן שימוש אסור עבירה לפי סעיף 243(ד) לחוק.
בתאריך 16.7.18 התקיים דיון בפני כבוד השופט א' דורון ובו הורשע המבקש על פי הודאתו.
בתאריך 9.1.19 הגיע המבקש לדיון כאשר הוא מיוצג, ובדיון העלה בא כוחו את הבקשה לחזרה מהודאה. המבקש טען בעניין השימוש שיש לו שתי טענות מתחלפות: האחת - השימושים המתקיימים במקום עולים בקנה אחד עם ההוראות ועם ייעודי הקרקע במקום, והשניה - הוא מכחיש את השימושים החורגים שנטענים כלפיו.

בעניין אמרתו מיום 16.7.18 לפיה השתמש בסככה טוען ב"כ המבקש כי מדובר באזרח נורמטיבי שאיננו בקיא בהליכים המשפטיים ואין לו עבר פלילי, ורק לאחר ששכר שירותים משפטיים הבין כי הדברים שאמר אינם נכונים מבחינתו, ועל כן הוא מבקש לחזור בו מהודאתו.

טענות הצדדים
תגובת המאשימה (להלן: " המשיבה") לבקשה לחזרה מהודאה התקבלה בתאריך 23.1.19 ואלה עיקרי תגובתה:
בפתח הדברים ציינה המשיבה כי היא מתנגדת לחזרתו של המבקש מהודאתו.
מדברי הנאשם בדיון שהתקיים בתאריך 16.7.18 עולה כי הודה כי עשה שימוש לטובת טיפול בכלי רכב בסככה נשוא כתב האישום.
הודאתו כאמור ניתנה בתוך כתלי בית המשפט ויש בכך כדי להוות משקל מכריע וללמד כי היא ניתנה מרצון חופשי ומתוך הבנת תוכנה ומשמעותה.
בית המשפט הבהיר במהלך הדיון ביום 16.7.18 לנאשמים, והמבקש ב תוכם, את זכותם להיוועץ עם עורך דין ואת משמעות הודאתם לפניו, אך המבקש ציין בפני בית המשפט כי אינו מתכוון לשכור שירותי עורך דין.
המשיבה טוענת, כי על המבקש להוכיח את קיומו של חשש כי הודאתו לא ניתנה מרצון חופשי.
טענה נוספת של המשיבה היא שהמבקש לא טוען שהודאתו הושגה שלא כדין ובצורה פסולה או כי הופעל עליו לחץ על מנת להביאו להודות במיוחס לו בכתב האישום אף שלא התכוון לעשות כן.
עוד נטען על ידי המשיבה שהעברות המיוחסות למבקש בוצעו במקרקעין שייעודן קרקע חקלאית מוכרזת, שאין לעשות בה שימוש לטובת טיפול בכלי רכב, שבו הודה המבקש.

תגובת ב"כ המבקש להתנגדות המאשימה לבקשה לחזרה מהודאה התקבלו בתאריך 27.1.19 ואלה עיקרי התגובה:
לטענתו, המבקש לא היה מיוצג על ידי עורך דין בבית המשפט, וחוסר הבנתו את ניהול ההליך הפלילי פגעה פגיעה אנושה בזכויותיו כנאשם להתגונן מפני הנטען כלפיו.
לטענת המבקש כתב האישום לא הוקרא לו, והוא לא נתן מענה לכתב האישום.
עוד נטען כי המבקש לא הבין את המיוחס לו בכתב האישום ואת ההשלכות הנובעות מהרשעה, הן במישור הפלילי והן במישור הכלכלי.
המבקש טוען, כי הוא כלל לא הודה בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, וכי הצורך הינו להשיב לעובדות שתוארו בכתב האישום, והוא לא הבין שדבריו בבית המשפט עלולים להשתמע כהודאה.
עוד טוען המבקש כי יש לו טענות הגנה מיטביות , ביניהן טענת התיישנות וטענת אין להישב לאשמה, ושלטענות אלה סיכוי גבוהה להתקבל והן יכולות לטענתו לזכות אותו מהאישומים המיוחסים לו בכתב האישום.
לבסוף, טוען המבקש כי יש לתת לו הזדמנות להוכיח את חפותו ושבעניינו מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התרה לחזרתו מהודאה.

דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
סעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 קובע:

"הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו".

סעיף זה מתיר חזרתו של נאשם מהודאתו ומתנה זאת בקבלת רשות מבית המשפט, שינמק זאת בטעמים מיוחדים שיירשמו . ככלל, יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט רק בנסיבות חריגות המתקיימות כאשר נופל פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות הודייתו. קיומו של חשש ממשי לכך ייבחן על-פי מכלול הנסיבות הנלוות להודיה. ראו למשל ע"פ 3991/04 מאהרן רגבי נ' מדינת ישראל( 02.05.2005 ). ועוד בעניין זה נאמר ב - ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל (19.01.2004) :

סעיף 153(א) ל חוק סדר הדין הפלילי קובע, כי נאשם רשאי לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט אם הרשה זאת בית המשפט "מנימוקים מיוחדים שיירשמו". בפסיקתו של בית משפט זה נדונה השאלה, מהם אותם נימוקים מיוחדים המצדיקים מתן היתר לחזרה מהודיה. לא נקבעו מסמרות בעניין זה. ככלל, נפסק כי היתר כאמור יהא מוצדק רק בנסיבות חריגות. אלו מתקיימות, למשל, כאשר מתוך מכלול הנסיבות מתעורר חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו החופשי, או תוך שהוא אינו מבין את משמעות הודייתו."

יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט בך ב - ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י מא(2) 572 (1987):
"עשוי להתעורר מקרה, בו מתרשם בית המשפט לערעורים, על סמך כל הנסיבות המובאות לפניו, שאכן קיים באמת חשש ממשי, שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו האמיתי, ואולי אף בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו, ואז ייטה בית המשפט להיעתר לבקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו ולהעניק לו את ההזדמנות לברר את העובדות כולן לגופן. אך אלה יהיו מקרים נדירים וחריגים."
וכן דבריו של כבוד השופט ת' אור ב - ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' ד"ר קאסם סמחאת, פד"י מה(5) 803 (1991):
"אם היה פגם בהודאת הנאשם בעובדות, מבחינת רצונו וכוונתו האמיתיים, כגון שהוא הודה בהן עקב הטעיה, טעות בעובדות, פיתוי או השאה - בכל אחד ממקרים אלה יהיה זה נכון וראוי להתיר לו לחזור מהודאתו."

עיתוי הגשת הבקשה לחזרה מהודיה הינו שיקול כבד משקל בבואו של בית המשפט לדון בבקשה, ככל שהבקשה הוגשה בשלב מוקדם יותר של ההליך, כך ינהג בית המשפט בגישה מקלה יותר כלפי הנאשם, מהטעם שהחשש לתמרון של הנאשם את בית המשפט נמצא ברמה נמוכה, בעניין זה ראו - ע"פ 3991/04 מאהרן רגבי נ' מדינת ישראל ( 02.05.2005):

"עיתוי הגשת הבקשה לחזור מן ההודיה מהווה שיקול מכריע בבחינת הבקשה. כאן יש להבחין בין בקשה לחזור מההודיה טרם מתן גזר הדין, ובין בקשה כזאת המוגשת לאחר שהדין נגזר. היתר לנאשם לחזור בו מן ההודיה לאחר שניתן גזר דין בעניינו, יינתן רק בנסיבות נדירות, "שאם לא כן הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש שמוטל עליהם בדיעבד" (ע"פ 5622/03 הנ"ל, בעמוד 152). "'אפשרות תמרון' זו אינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק" ( ע"פ 945/98 הנ"ל, בעמוד 579)."

וכן ראו את ע"פ 1924/11 פלוני נ' מדינת ישראל ( 01.06.2015):

ככל שהבקשה מוגשת בשלב מאוחר, קל וחומר במסגרת ערעור, עולה החשש "מניצול ההליך הפלילי כאמצעי תימרון בידי נאשם, המבקש לבחון את תוצאות ההליך ועל-פיהן להחליט אם לדבוק בהודייתו או לחזור בו ממנה ולחדש את המשפט" (רע"פ 2292/08 אמסלם נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 7 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (30.09.2009)).

אך גם כאשר הבקשה לחזרה מהודיה מוגשת בשלב מוקדם של ההליך יש להתחשב בשאר הנסיבות, ועל בית המשפט לשאול עצמו – האם הבקשה הוגשה מסיבה כנה ואמיתית של המבקש להוכיח את חפותו, או שמא הבקשה הוגשה מתוך ניסיון תמרון, לעניין זה ראו ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' ד"ר קאסם סמחאת, פד"י מה(5) 798 (1991):
בבוא בית המשפט לשקול, אם לתת לנאשם רשות לחזור בו מהודאתו לפני גזר הדין, לא די, לדעתי, בבירור השאלה, אם ההודאה ניתנה בשעתה מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם. סבורני, כי גם אם השתכנע בית המשפט בכך, עוד עליו לשאול עצמו, מהי הסיבה הכנה והאמיתית אשר מביאה את הנאשם לבקש את החזרה מן ההודאה. אם סובר הנאשם, כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, והמטרה האחת והיחידה העומדת ביסוד בקשתו היא כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו, כי אז נכון וראוי הוא שלא להכביד תמיד במשקלם של אותם "נימוקים מיוחדים", הנדרשים בסעיף 153(א) הנ"ל. ער אני לכך, כי גישה זו עלולה לפתוח פתח לנאשמים להתחרט על הודאתם, ואף נתתי דעתי על הפגיעה של "רוחב לב" זה בניהולו התקין של הדיון ועל שיבוש סדריו של בית המשפט. אולם כשנשקל הצורך למנוע רעות אלה, לעומת הדרישה לעשיית צדק, חייבת לנטות כפה של האחרונה, חרף "המחיר" שמשלם הציבור כתוצאה מזה.

עוד בעניין זה ראו ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל (19.01.2004) :
"אין אלה פני הדברים במקרה בו מבקש הנאשם לחזור בו מהודייתו עוד לפני מתן גזר הדין. בנסיבות כאלה קטן החשש שמא מדובר בתכסיס....הגישה המקלה יותר לגבי חזרה מהודיה מתבקשת כאשר הבקשה מוגשת לפני מתן גזר הדין. כמובן, שאף במקרה כזה אין להיעתר לבקשה באופן אוטומטי, אלא יש להתחשב ביתר הנסיבות."

מן הכלל אל הפרט

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפרוטוקול הדיון הרלבנטי הגעתי לכלל מסקנה שבמקרה שבפניי מתקיימות נסיבות חריגות המתבטאות בחוסר הבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו ומצדיקות מתן היתר לחזרה מהודיה, ולכן דין הבקשה להתקבל.
המשיבה טוענת כי הודאתו של המבקש ניתנה בתוך כתלי בית המשפט ויש ב כך כדי להוות משקל מכריע וללמד כי היא ניתנה מרצון חופשי ומתוך הבנת תוכנה ומשמעותה.
מפרוטוקל הדיון מיום 16.7.18 עולה כי המבקש "ראה" את כתב האישום אך לא ברור האם בוצעה הקראה באופן כזה שהמבקש יבין את תוכנו של כתב האישום , בעיקר מכיוון שהמבקש לא היה מיוצג על ידי עורך דין באותו דיון וזאת לעומת נאשמים 1-2 אשר כתב האישום הוקרא בפניהם סעיף אחר סעיף ואלו פירטו באילו עובדות הם כופרים ובאילו עובדות הם מודים . היה מצופה כי תתקבל תשובה מפורטת מהמבקש בנוגע לעובדות הנטענות כלפיו בכתב האישום בטרם יורשע בדין.
כמו כן, תשובתו של המבקש לכתב האישום הייתה: "השתמשתי במקום הזה כסככה לכלי רכב בעבר". לטעמי לא ברור מתשובה זו כי המבקש הודה בעובדות הנטענות בכתב האישום.
אמנם במהלך הדיון ביום 16.7.18 הבהיר בית המשפט לנאשמים, והמבקש בתוכם, את זכותם להיוועץ עם עורך דין והמבקש סירב להיות מיוצג, יחד עם זאת, כאמור לעיל, לא ברור אם הוקרא למבקש כתב האישום באופן ש הבין את תוכנו ולא ניתן מטעמו מענה מפורט לכתב האישום, ולכן, לטעמי, קיים חשש ממשי לכך שהיה פגם בהודאת המבקש בעובדות מבחינת כוונתו האמיתית והבנתו את משמעות הודייתו.

המבקש הגיש את הבקשה לחזרה מהודיה בשלב מוקדם של ההליך, עוד בטרם מתן גזר הדין ויש בכך להוות שיקול מקל בעניינו שכן החשש לתמרון בית המשפט הינו נמוך.
אמנם גם כ אשר הבקשה מוגשת בשבל מקדמי של ההליך, יש להתחשב בנסיבות העניין הנדון, ועל בית המשפט לשאול עצמו האם הבקשה הוגשה מסיבה כנה ואמיתית ועל מנת להוכיח את חפותו של המבקש. בפסק דין בעניין שניידר השופט ח' מלצר קבע את "מבחן המניע", בו נבחן רצונו האמיתי של המבקש – ע"פ 6349/11 גנס שניידר (נשימוב) נ' מדינת ישראל ( 10.06.2013) :
השאלה המכרעת היא הסיבה לבקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו ( להלן: מבחן המניע) – האם מדובר ברצון כן ואמיתי להוכיח את חפותו, או שמא מדובר בתכסיס, קרי באקט טקטי, שנועד להשיג רווח דיוני-משפטי ( ראו לדוגמה: רע"פ 2292/08 אמסלם נ' מדינת ישראל [ פורסם בנבו] (30.09.2009) (להלן: עניין אמסלם)).

בענייננו, המבקש טוען , באמצעות בא כוחו, כי בפיו טענות הגנה מיטביות שלהן סיכויים טובים להתקבל והן יכולות לזכותו מהאישומים המיוחסים לו, וכ י יש לתת לו את ההזדמנות להוכיח את חפותו ונראה ש כוונתו האמיתית של המבקש היא לא השגת רווח דיוני-משפטי, אלא רצון אמיתי להוכיח את חפותו לאחר ששכר ייצוג משפטי והבין את משמעות הדברים.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת ואני מתיר למבקש לחזור בו מהודאתו.

ניתנה היום, י"א אדר ב' תשע"ט, 18 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.